בשערי ההיכל | רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | מאמר פתיחה

מאת: יוסי בן עוז

13-11-2015

עכשיו כשהמסע שלנו נפתח, חרבות-ליבותינו שלופות ועינינו מביטות קדימה, אנו חושפים את הדלתות השחורות של ההיכל שחלמנו להקים כאן ואנחנו מתרגשים. אני מתרגש. מאז אותה המחשבה הפרועה ההיא שהתסיסה את כל התהליך הזה בלבבות ובמקלדות שלנו; על בלוקי הציור של המעצבת ובשיחות תיאום בשוליהן של הופעות מטאל ברברי ופנטסטי; בעבודה, ברחוב וברכבת לאנשהו לא ממש חשוב; בשיחות אינטרנטיות על חלומות גדולים ועל כמיהות מקומיות; מאז כל זה, עברו חלפו להם כמה וכמה חודשים, הרבה יותר מידי זמן. אבל אנחנו כאן. מתחילים את המסע הזה שלנו שאין איש מאיתנו יודע לאן הוא ייקח אותנו. אנו כמו עומדים עכשיו בלויי בגדים, טרוטי עיניים, מחוייכים מעט ומביטים קדימה. באנו אל כל זה כי אנחנו רוצים להעמיד לקורא העברי במה איכותית ככל שנוכל שבה נכתוב מדם ליבנו על כל מה שחשוב ושחשוך לנו בחיים. לתת דרור וחירות למוזיקה, אמנות ותרבות מטאליסטית, שחורה, לא נקייה, מלוכלכת משעות של הקלטות מקלט, מכתיבה שפופה ומרימת ראש בו זמנית. ובעיקר לעשות את זה בעברית ומתוך נקודת המבט שלנו. כמו סדק בקיר עתיק שאפשר להציץ דרכו ולראות עולמות אחרים.

בראשית הרעיון שאת הצעת ההגשה שלו אנחנו מעלים כאן לפניכם, הייתה שיחה. לילה אחד פנה אלי אחד מחברי והציע לי שאקח את האנרגיות שלי שבינתיים מתפרקות להן על דפי פייסבוק וקבוצות למיניהן ואבוא לעשות איתן משהו מעניין יותר. משהו כמו מגזין.

מה מגזין? אני מגזין? מה אני מבין במגזינים?

מגזין של מטאל הוא אומר לי. אבל משהו אחר. שורט ואיכותי.

שורט ואיכותי דווקא מדבר אלי – חייכתי בבפנים שלי ולא סיפרתי לו כדי לנסות להיות זה שיודע להיות המקצוען הזה, שלא מתפעל יותר מידי ולא נמהר. זה שממתין לתדר המדויק של הדברים – כאילו שאני מבין משהו בדיוקי תדרים – ובעיקר להיות זה שלא מתרגש.

אבל כן התרגשתי: מטאל במהות שלו כמו לעוף גבוה, מנגינות חשוכות ומחתרתיות, הטקסטים, הציורים, יצירות האמנות, האווירה, הפרובלמטיות של החוויה השלילית בד בבד עם המתיקות שבה, התכנים ההזויים, הלכלוך של הסאונד, ריח מדרכות מושתנות מעורב בריח סיגריות מעורב בריח זיעה המתייבשת על חולצה מעורב בחיוך אינפנטילי שמתעורר בכל פעם שמשהו שלכל הסביבה הקרובה שלי נשמע כמו רעש לבן של מנוע סובארו סטיישן עם בעיות נפשיות ולי הוא נשמע כמו מסע לשמים השחורים של הנפש שלי.

לכתוב שירים מוזרים כילד ולשרבט פנטגראמים לידם. ללמוד את שורשי התרבויות העתיקות בעולם. ללמוד על הויקינגים ועל מקורות השמות הנפלאים ושוברי השיניים שלהם של המנגינות שאני אוהב כ"כ הבאות מן הצפוניים (Norge). למצוא מנוס מיומיום סזיפי במערבולות של מוזיקה. לצרוח את הנשמה בחדר כשההורים כבר לא בבית. לצרוח כדי להרגיש רגעים של חירות.

את כל זה ועוד אספתי מהר ולא סיפרתי לו. ואמרתי לו כן.

כמה חודשים אח"כ, ועם המון נכונות והשקעה של כמה כותבים נחושים ובעלי נשמה גבוהה של ממש שהסכימו לצאת איתי ביחד למסע משותף, ועמלו וכתבו וערכו מאמרים שחלקם ייראו אור ראשון בקרוב, ואחרים שממתינים בקנה. ועם עבודת קודש של ממש של מעצבת מאלפת במיוחד (עינבר קסבי המדהימה שלנו) שהשכילה להעניק חיים לחלומות שחורים ומעורפלים שהיו לי בלב בסבלנות רבה. שהחליפה איתי סקיצות ומילות עידוד מתוך תחושת שליחות ומחויבות כנה ובנחישות להעמיד פה במה איכותית בעברית שלא תהיה כל כך כמו במות אחרות. שונה מהאחרים שעיסוקם העיקרי הוא יותר במימד החדשותי של המטאל אם אפשר לקרוא לזה כך. במה, שתהיה לנו הקוראים בעברית פלטפורמת עומק שנותנת אפשרות לקרוא גם על זרמי המעמקים והתכנים, על נקודות מבט מעניינות, ביקורות אלבומים שאינן משתפות אותנו בהיסטוריה של הסולן והמי והמה של הלהקה אלא בחוויית ההאזנה עצמה, בתרבות שממנה צמחה היצירה הזו ובהשפעותיה. להיות מגזין שמאפשר לקוראים שלנו להניח לרגע את ההתעדכנות החדשותית ולצאת איתנו למסע בנפשות, במגמות, בהשפעות המוזיקליות, בחקר התרבות של השוליים והנגיעה במחשכים. בניסיונות ללכוד את העומק של כל זה. את השורשים של המרקחה הזאת שעושה אותנו כולנו למן נושאי סוד המתהלכים להם בעולם כאנשים רגילים ברחובות משעממים ומרגישים נרעשים מבפנים. לכתוב אמנות מהצד השבור של המציאות ולא להתנצל על זה.

הבחירה בשפה העברית היא בחירה אומנותית ותרבותית. בעולם קיימים מגזינים העוסקים בתכני עומק כבר שנים. חלק מהפלטפורמות מקיימות סימפוזיונים בנושאים כמו תפיסת העולם של הבלאק מטאל (Black Metal Theory), אחד אף התקיים השנה. ספרות מחקרית שצומחת ועולה לה מתוך המטאל עצמו הופכת יותר ויותר נפוצה ואמירותיה מתחדדות.

בעינינו, הרצון לתת לקורא העברי חובב הזווית האפלה של החיים במה איכותית ומעמיקה בשפתו שלו הוא הנר שלרגלינו במסע הזה. ליצור כאן תשתית ומעגל התעניינות משלנו שיעודד יצירה מקורית, במיוחד במאמרי תוכן לא שגרתיים וביקורות אלבומים לא סטנדרטיות שמציבות רעיונות חדשים שטרם עוכלו או מחשיכות זווית אחרת של הדברים. לבקוע את הבנאלי ולשחרר את המרתק. סדקים קטנים של חושך בתוך מאסות של אורות ונצנצים מיינסטרימיים להתפהק.

המגזין הוא מסע של ממש. הוא רכב האש שלנו שעליו ננסה להפיח חיים בחורבות המתקתקות של המטאל ותרבות השוליים על כל גווניה ותנועותיה: אמנות ויזואלית, שירה, כתיבה יוצרת, מוזיקה, ספרות, קולנוע, כנסים, הרצאות, פורומים וכל פיסה מקומטת שתבקע מתוך הלב שלנו ושתעצים את כל זה. בהמשך הדרך, אני מקווה שנצליח, אנו מכינים גם הפתעות מהסצינה המקומית והעולמית, אבל עוד חזון למועד וכבר אמרו עלי שאני טיזר.

לאחר התלבטות רבה החלטתי לקרוא לכל זה "רְשִימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ". השם גונז בתוכו משמעויות פנימיות מתוך תרבות ישראל הקדומה ויוצק מתוכן זווית אפלה: המילה רשימות – משמעותה השארת חותם ומשמעות, אבל כזו כמו של משהו גדול שהיה ויצא מן המקום. כמו חריצי האותיות הנותרים על בלוק דפי הכתיבה לאחר שהנייר שעליו נכתב הכתב הוסר ממנו. שקעים ורשמים של כתיבה, של יצירה. תהו – הוא אותו החלק הבראשיתי של המציאות שמעורר את התימהון והמחשכים של מדרונות הנפש. כמו תהום או תימהון.

צוות רְשִימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ הולך ומתגבש לו והוא מכיל היום כארבעה כותבים מתמידים ומעצבת נפלאה (שאין מספיק תשבוחות להללה על עבודתה), והוא פרי המאמץ של כולנו להביא את  התשוקה שלנו אליכם. העבודה כולה היא פרויקט וולונטרי שלנו מזמננו וכספנו הנעשה מתוך אהבה כנה לכל העולמות הללו נטו, לא כדי להתייפייף. אנו כותבים הכל בכנות ובלי הנחות. אין לנו אג'נדה והכותבים סוללים את הדרך שלהם. אפשר ותהיה התכתבות פנימית בין הכותבים עצמם. אפשר ותהיה דינמיקה ואפשר שנעורר שיח. ואפשר שהכל יעבור בצד של החיים מבלי שנרגש או נלהיב יותר מידי. מה שלא יתחולל בהמשך הדרך אנו רוצים לפתוח שער לכתיבה אחרת ולתרבות מקורית. זה המסע שלנו ואנו מזמינים אתכם להצטרף אלינו. הדרך חשובה יותר מהיעד שעודו לוט בערפל.

אש העלטה בוערת בלבבות

ועל שפת הפסגה, תהומות נפערים

ואנו שם. למטה

ואנו כאן, למעלה

בו בעת, ולתמיד

ג גרא גראול גראולינג – גראולינג של מאמינים

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | התבוננות אֶמוּנִית ואמנותית במטאל שטניסטי

מאת: יוסף בן עוז

13-11-2015

השטניזם התאיסטי, או לפחות זה המשתקף מתוך החווייה המועברת אלינו באמצעים האמנותיים של המטאל שעוסק במישרין בתמה הזאת, הוא נושא מרתק בעיני ומכמה בחינות.

אני זוכר שכילד שהאמונה באלוהים איננה זרה לו, המפגש הראשוני שלי עם התכנים הללו הגיע דרך האמנות של המטאל. למעשה, זה הגיע בפעם הראשונה ששמעתי את Blessed are the Sick של Morbid Angel ודרך Feasting the Beast של Deicide.

הסאונד הכבד ומשולל הגבולות, השאגות הכמו חייתיות, העטיפות המעוצבות להפליא עם כל הטקסיות והרומנטיקה השטניסטית וההופכית (על פניה) להרבה ממה שאני מכיר מהיומיום שלי – כל אלו עוררו בי סקרנות והתלהבות אין קץ. כילד שנים כתבתי תכנים ושירים ברוח הזו: הרוח האפלה של המיתולוגיה והפגאניזם. שנים שכתבתי שירים וציירתי לוגואים מומצאים משולבי פנטגראמים וצלבים הפוכים ומה לא. הרגשתי שאני כותב שירים ללהקת המטאל הקיצוני שפעם תהיה לי (ושלימים לא הייתה לי מעולם).

היום, במרחק של כמעט 25 שנה מהימים הראשונים של ההאזנה לאושיות הדת' מטאל השטיניסטי הזה ולכל התכנים הנילווים אליו, מסקרנות אותי זוויות חדשות ונוספות. אחת התופעות המרתקות בעיני היא שהשטניזם התאיסטי מבית היוצר של להקות המטאל לא באמת חיפש מודלים מורכבים יותר מהכניעה האותנטית של האדם לאלוהיו.

כלומר, כל 'המרידה הגדולה באלוהים הצלוב' הפכה להשתעבדות דומה להפליא במבניות שלה לזו המונותאיסטית: הם פשוט החליפו את האלוהים שלהם בשטן. אמנם כתפיסות עולם אמוניות, רבים מאוד מההרכבים המטאליים שעוסקים במישרין בשטניזם תאיסטי הם אתאיסטיים לפי הגדרתם העצמית (ומרבית חברי הלהקות שציינתי אף הם אתאיסטיים), אך הבחירה האמנותית היא בכל זאת לא אמירה ריקה בעיני.

טיבה של הבחירה האמנותית בשטניזם תיאיסטי כמכחול העיקרי של הצייר המטאלי היא מפתיעה במקצת. היא מפתיעה משום שלא היית מצפה מקבוצה די גדולה של יוצרים שרובם ככולם אתאיסטים המביעים פעמים רבות בפומבי וחלקם בבוטות אפילו, עמדה עויינת כלפי הכנסייה ו/או תכנים דתיים מכל סוג שהוא שייבחרו בדינמיקה התיאסטית כתשתית הבסיס ליצירה שלהם.

בוז אמנותי לאמונות? אמירה מתריסה כלפי המאמינים? אני לא כל כך בטוח: למרות המרחק, מרתקת ההקבלה הלירית של התעצומות הנפשיות העולות למשל מבין מילות השירים של Morbid Angel לבין מילות השירים של דוד המלך בספר תהלים (שהכתיבה שלו מיוחסת לפי מקורות מסוימים דווקא אליו).

הנה, דוגמה אחת:

להלן ציטוט של בית אחד מהשיר Rapture של להקת Morbid Angel (מתוך האלבום Covenant). 'מלאך חולני' היא להקה ותיקה ויסודית בסצינת הדת' מטאל המנגנת דת' שהתכנים המילוליים שלו שוזרים תמות שטניסטיות עם זיקה לירית בולטת לתרבויות עתיקות של המזרח הקרוב והסהר הפורה[1]. מתחת לכל שורה ציטטתי פסוק מתהלים שכתבו דוד המלך שיש בו לדעתי דמיון או הקבלה ברמה הלירית והתוכנית לשורה שמעליו:

«

Raise me from mortal

ה' הֶעֱלִיתָ מִן שְׁאוֹל נַפְשִׁי חִיִּיתַנִי מִיָּרְדִי בוֹר (תהלים ל, ד)

My will be your will

לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ אֱלֹהַי חָפָצְתִּי וְתוֹרָתְךָ בְּתוֹךְ מֵעָי (תהלים מ, ט)

My words speak your words

מָה אָהַבְתִּי תוֹרָתֶךָ כָּל הַיּוֹם הִיא שִׂיחָתִי (תהלים קיט, צז)

Your pains raise me to bliss

אֲפָפוּנִי חֶבְלֵי-מָוֶת וּמְצָרֵי שְׁאוֹל מְצָאוּנִי צָרָה וְיָגוֹן אֶמְצָא וּבְשֵׁם-ה' אֶקְרָא (תהלים קטז, ג)

«

חשוב לזכור שההקבלה כאן היא לירית בלבד, כלומר: ספר תהלים לחלוטין לא נכתב מתוך אותה עמדה שבה נכתבו מילות השיר של Morbid Angel. דוד המלך חי בעידן שבו השכינה הייתה שורה או במילים פשוטות יותר, האלוהים היה נוכח ומורגש היטב. התנ"ך כולו נכתב מתוך עמדה נפשית החווה חווייה בלתי אמצעית את נוכחות האלוה, דבר שלנו בעולם הפוסט-נבואי קשה אפילו לדמיין[2]. כל הכתיבה של דוד מתרחשת מתוך חוויית הקודש שמבחינתו לערער עליה זה תמוה ומוזר כאילו מערערים על זה שהשמש זרחה כבר הבוקר, פשוט וכך. אלא אולי דווקא משום כך מרתקת היא הערגה האנושית הבסיסית הזו לתחושת קרבתו של "נעבד מורגש" (An Immanent God to Worship) או במילים פשוטות: לתחושת קרבתו של אלוה מורגש באמת. ובמקרה של האכזבה מהסיפור הנוצרי: לבחירה באלוה חליפי - השטן. אמנם ניתן לומר על הכל שזו אמנות ובאמנות כמו באמנות – אין זהות עם העצמי באמת אלא שאני טוען שאולי זהות אין אבל יצירה מתוך העצמי יש ויש.

הקבלות מפתיעות אלו הובילו אותי לתובנה שהלב שלי מושך אליה שייתכן והמשחק התיאלוגי פה הוא תגובתה של האנושות למותו של האלוהים, לפחות מבחינה חווייתית, וראוי להרחיב על כך מעט.

מות האלוהים? אם כן, מתי הוא חי?

התשובה היא כנראה: בתקופה של העולם העתיק. בעולם העתיק[3], לא הייתה כפירה כמעט בכלל. זוהי תופעה מעניינת כשלעצמה. ההיסטוריון וחוקר הדתות מירצ'ה איליאדה למשל טען כי בעולם העתיק לא היו למעשה דתות כלל. הדתות – דהיינו הסדר הזה שבו קבוצה של כהנים/כמרים מסבירים לבני האדם כיצד יש לפנות אל האלוה, הופיעו בשלב יחסית מאוחר בהיסטוריה. למעשה מרבית הדתות אוט היסודות שלהן הופיעו באינטרוול די קצר של כ-150 שנה בסביבות המאה ה-5 לפנה"ס[4].

ונשאלת השאלה: מדוע?

מה קרה? מדוע בתהליך איטי אך קבוע החלה האנושות לפנות אל להתארגנויות אנושיות, אל 'מדריכים רוחניים' למיניהם כדי שיסבירו לה כיצד פונים אל האלוה? מה "רע" היה בפולחניות האישית הספונטנית, זו שהייתה נחלתן של ציביליזציות שלמות בכל רחבי תבל[5]?

מבלי להרחיב מידי בהיסטוריה פלפלנית, נדמה שהשינוי הדרמטי ביותר שהתחולל בעולם הקדום של אותה התקופה היה חורבן המקדש הישראלי ובעקבותיו חורבן הממלכה הישראלית בירושלים. בפרספקטיבה של אז, ייתכן שלחורבן זה הייתה השלכה משמעותית על רוב התרבויות בעולם. אחת האפשרויות היא שלפני החורבן העולם שכולו חש אלוהות באופן מוחשי ואובדנו וקריסתו של למעשה המוקד העיקרי שחווה התגלות אלוהית בלתי אמצעית, הוא מכת מוות לכל זה. ייתכן שעזיבתו של האלוה את העולם (מה שהיהודים מכנים ברטוריקה הפנימית שלהם 'גלות השכינה') נחוותה בשאר העולם בצורה די דומה: הפסקת החווייה המתמדת של הרוחניות שקודם לכן הייתה כה מורגשת. אותה הרוחניות המוחשית שמכוחה כתב דוד את תהילים ואחרים את שאר התנ"ך ושמתוכה אולי אף צמחו ועלו המיתולוגיות החיוניות ומלאות הרגש.

הפולחניות הישראלית והעולמית שתיהן שאבו מתוך הרוחניות הזו וייתכן שהחורבן ההוא, שהביא עימו גם את סיומה של הנבואה החל בתהליך מדורג לחולל משבר עמוק בנפשות:

מה עושים מעתה בעולם נטול אלוהים?

שמא ההתארגנויות הדתיות שהופיעו בזמן קצר לאחר החורבן ההוא היוו מעין מענה נפשי, סוג של תחליף, לאותה הרוח האותנטית שפעם שרתה ואיננה עוד.

יצירה מתוך חוויית המוות והחוסר

העדר האלוה היה העדרה של הישות הנשגבה ההיא שאפשר היה לדבר איתה. שהעניקה משמעות למעשה לכל אדם בעולם[6]. זו הייתה סביר להניח חווייה שנשאה עימה אותנטיות שהיום באופן ברור היא איננה עוד. היום, לדבר על אלוהים זה במובנים רבים לדבר על מה שבצדק לא מועט האתאיסטים מתייחסים אליו כאל "חבר דמיוני". אין עוד וודאות כמו זו שהייתה בזמן דוד או משה או אברהם.

היעלמותה של הנגישות האלוהית שברה את המציאות הקיומית.

הצער האנושי ותחושת אובדן המשמעות הוליכו את האנושות לתוך עידן חדש שאנו עצמנו עודנו חיים בקצהו: עידן של חיפוש עצמי ומשברים, עידן של חושך, של העדר ומשבר רב ההיקף והעומק והזמן.

הזעם שהתעורר בתקופה המודרנית והפוסט מודרנית כלפי הדתות מגיע לעניות דעתי במידה רבה גם הוא מתוך אותה תחושת המשבר הזו עליה אני מדבר כאן: האדם של ימינו חש נבגד ומרומה. הדתות שהבטיחו אלפי שנים שהאלוהים קיים ושהוא עימנו ואוהב אותנו, הכזיבו מכל בחינה אפשרית. אם מוסיפים לכך את הציור התמוה שעולה מהפרקטיקה הדתית (כמעט כל פרקטיקה דתית) אנו מקבלים תמונה כאובה. האנושות בהדרגתיות הולכת ומוותרת על התקווה להתחדשות הקדמונית עליה דיברו נושאי הבשורה הדתית, אלו שהטיפו לשימור הסדרים התמוהים של הקדמונים בטענה הנכזבת שהאלוה עודנו עימנו, נסתר ומתבונן. מחפש אחר מעשינו, משפיע בדרכים נעלמות ועדינות.

תחת סיפורי התנ"ך ההירואיים המציירים קשר ישיר ובלתי אמצעי עם אלוהים מעורב, משפיע ואכפתי – התמונה האנושית של התקופה שלאחר החורבן ההוא הולכת והופכת קודרת להחריד: האנושות כמו משוועת לאליליה מימים עברו, אך הם מצידם אינם שועים עוד לתפילותיה.

העדר האלוהים בעולמו של האדם הוא כמו המוות של אלוה זה, אין הבדל של ממש. הנצרות למשל, הפכה את הדבר הקרוב ביותר לאלוהים עליו דיברו הישראלים הקדמונים לסוג של אלוה חדש: במקום האלוהים של התנ"ך, גופת יהודי על הצלב.

ייתכן אבל, שהכמיהה הנפשית לאיכפתיות האלוהית לא יכולה לחלוטין למות בנפשות. כמו להתגעגע לאהובה שהרושם שלה מסרב לעזוב אותך. הדעת נותנת שהכמיהה הזו מתחלפת ברגשות אחרים בזמן שאין עוד אלוהים בעולם. רגשות כמו זעם, שטנה כלפי הכל ובמיוחד כלפי האלוה העוזב ואף כלפי האנשים שבגללם עזב[7], אבל הכמיהה עצמה לא מתה.

השטניזם התאיסטי מחליף את האלוהים בשטן, אבל הפרדיגמה נשארה על כנה: אדם המבקש קרבת אלוהים. כל אלוהים יספק.

אם מאמינים ל- Morbid Angel שהם אתאיסטים (ואין סיבה שלא נאמין) אזי במבט ראשון נראה שמדובר באחת מהשתיים: או בלעג למבנה האמוני של המאמין, או ביצירת מקבילה מקאברית לאמונה המונותאיסטית.

כאילו אומרים לך: 'אתה מאמין? אז הנה האמונה שלך. בוא ונצייר לך אותה: אוסף של סגידות עיוורות אל תכלית הרוע. שטן ואלוהים – חד הם. ואתה? אינך אלא מכלה עולם באמונתך הכוזבת.'

אבל ישנה גם אפשרות שלישית, אם לוקחים בחשבון את אופי התכנים שמלווים את Morbid Angel לכל אורך יצירותיה כמעט ואם שומרים על עירנות כלפי האלמנטים המוזיקליים הייחודיים של הדת' מטאל קרי במקרה של Morbid Angel ההעצמה התיאטרלית של האסתטיקה הפולחנית.

אין ספק שהמיתולוגיה עשירת התוכן והעוצמה ששימשה את הפולחנים הקדומים שמהם שואבת Morbid Angel את הליריקה שלה היא מרתקת וממלאת חיוניות. כמעט אותה החיוניות שנעדרה מאז שהמיתולוגיה הזו חדלה מלהיות בעלת משמעות עבור בני האדם: אין מאיתנו מי שיודע להגיד האם הייתה פעם העיזה Shub Niggurath יצור פלאי של ממש או לא; האם המלאכים המחבלים כמו Azazel  או Therion (שומר הסף של השאול) היו התגלויות של ממש או לא. ואולי יש כאן מן שיבה אל החיוניות של פעם, של הימים ההם שלפני משבר הריקנות והדתות שניסו אך כשלו מלהבריא אותו. של הימים בהם הייתה אותנטיות של ציורי הרוח הללו, כשהתרבות שהכילה אותם הייתה חיה ונושמת ולא זכרון דתי עבש וריק מתעוזה.

משבר מות האלוהות: התבוננויות אמנותיות אחרות

להקות מטאל פחות שטניסטיות עושות שימוש אחר במשבר הנפשי של המאמין בן ימינו. הן מציירות משבר כמו שמשברים לא פעם נחווים אצל כולנו: צער עמוק ותחושת ריקנות.

כך, למשל, Agalloch האמריקאים מבכים את היעדרה של האלוהות המקפת כל הזו שהובטחה לנו. הנה בית מהשיר In the Shadow of Our Pale Companion מהאלבום The Mantle:

«

Here is the landscape

Here is the sun

Here is the balance of the earth

Where is the God?

Has he fallen and abandoned us?

«

החווייה של Agalloch המרתקת כשלעצמה[8], היא בבירור לא החוייה של Morbid Angel. האחרונים מדברים לחלוטין בשפתו של המאמין. הם מעבירים חווייה מעשירה ומלאת רוחניות אחרת, כזו הבועטת בפרדיגמה הנוצרית. המשלימה ביתר חיוניות את העדרו ומותו של האלוהים שהדתות הבטיחו לנו עליו בשקר.

גם Deicide עושים שימוש בתכנים וליריקה שטניסטית תיאיסטית. אלא שלהקת Deicide שונה מ-Morbid Angel. אצל 'רצח-אל' הדגש הוא הזעם: האמירה האמנותית שלהם מבקשת להעביר את זעמה של האנושות על הסדר התיאולוגי המזוייף של הנצרות. אמירה זו ניכרת מאוד באלבומים המאוחרים יותר של הלהקה. אבל המעניין הוא שהאלבום הראשון שלהם ניסה דווקא להעביר חוויית פולחן שטניסטי אותנטי של ממש: שירים שלמים על הקרבה עצמית לשטן או על סגידה פר אקסלנס לשטן עצמו מילאו את כל האלבום הראשון וגם את הדמו המיתולוגי שלהם: Feasting the Beast.

אצל Deicide אם כן, נעשה שימוש בהעמדה תאיסטית של שטניזם "להכעיס", כשהכוונה המקורית היא יותר זעם ושנאה לדת באשר היא, בעוד שהחווייה שעולה מאלבומיהם של Morbid Angel היא בהחלט חווייה של מיסטיקה קדמונית. יתירה מזאת המקאבריות המוחצנת של הטקסטים והעיסוק בפולחן חולני למדי (גופת תינוק המתנודדת תלויה מעל למזבח הפנטגראם אצל Morbid Angel או התיאור של ההתאבדות כפולחן שטן אצל Deicide) וכמובן השימוש בגראולינג כטכניקה מעצימה בד בבד עם הגיטרות המתאימות והכבדות עושים את שלהם. החווייה מוגברת והיא מוסרת אל הנפש של המאזין את אותה ההתבוננות הבלתי מתפשרת והשבורה של האדם, ללא המוסריות הדתית המאוסה מכל (ועל כל פנים כאמירה אמנותית).

המכנה המשותף לשתי העמדות האמנותיות הללו שלדעתי מופיעות כאן – הן של 'מלאך חולני' והן של 'רצח-אל' – צומח לטעמי מתוך אותה נקודת המוצא ההיסטורית-אמונית, זו של משבר מות האלוה ועזיבתו את האנושות.

למעשה, גם אמירת הצער/הייאוש של Agalloch נובעת בעיני מאותה החווייה בדיוק.

בחזרה לילד שבי? בחזרה אליו

אז מה הרגיש יוסי בן עוז בן ה-17 כשהוא שמע את Morbid Angel? ומה כששמע את Deicide? או את Agalloch?

עולם חדש ונפלא הרגשתי.

עולם חדש ונפלא.

דלת נפתחה אלי, מזמינה אותי להיכנס אליו – אל העולם הזה. ולהיות חלק מהאחר. להתעשר מערגתו אל הקדמוניות (כמו Morbid Angel), לזעום בזעמו על הזיוף (כמו Deicide) או להצטער איתו על ההעדר (כמו Agalloch).

אכן, חוויית המשבר והחוסר היא חווייה מכוננת שנפלא ליצור מתוכה.

*

[1] בעיקר מהמרחב המסומפוטמי של אכד-אשור-בבל בהיותן פגאניות כנראה. דומה שהעניין שירת את התוכן שהלהקה ביקשה להעביר ביצירה שלה. אגב, גם זו בחירה מעניינת כשלעצמה: ההליכה אל התרבויות של המזרח הקרוב דווקא מכל האפשרויות שיש. שמא יש כאן אמירה תרבותית לחיפוש אחר האותנטיות הטרום דתית (זו שהייתה באזור לפני הופעת הדת)? לא ניתן לדעת כנראה.

[2] אני יודע. אני מדלג על הרים כאן: אינני נכנס לויכוח האמוני רב השנים והמחלוקת בדבר האותנטיות של הדיווח התנכ"י, אף כי יש לי מה לומר בו, ולא מפאת החשש אלא דווקא מפאת הרצון שלא לחרוג מהמסגרת של המאמר הזה. ואולי נכון להיכנס לזה, רק במסגרת אחרת. הביטוי פוסט נבואי משמעו העולם שבו כבר האלוהים לא מדבר עם בני האדם – שזו החווייה המכוננת העיקרית של עולם התנ"ך על כל פנים לפני היספור שהוא מספר לנו.

[3] במיקום גס על ציר ההיסטוריה אנחנו מדברים על התקופות של טרום ימי הביניים, קרי לפני קריסת רומי ואחורה משם בזמן.

[4] קונפוציוס ולאו צה בסין; זרתוסטרא בפרס; הפילוסופים ביוון העתיקה (שדה פאקטו בעטו במיתולוגיה היוונית) וכמובן הכנסת הגדולה ביהודה ובישראל שלמעשה הם היו אלו שהפכו את היהדות לדת, בגלל המשבר של אותה התקופה שמקורו בטרגדיית החורבן (ראה בהמשך המאמר מעט התייחסות לכך).

[5] בעולם הקדום תרבויות רבות בכל רחבי העולם סגדו לאלילים שונים או לאלוהים (כמו היהודים, למשל). מהאבוריג'ינאלז באוסטרליה, דרך ההונים במונגוליה, הטאוטונים והקלטים במרכז ובמערב אירופה והילידים של דרום אמריקה. כולם עסקו בפולחן זבחים בד"כ – פעילות שעפ"י רוב פסקה פחות או יותר במרווח הזמן של עד כ-150 שנה לאחר חורבן הבית הראשון (באזור המאה ה-5 לפני הספירה הנוצרית), אף כי באזורים הרחוקים מאוד ממוקד ההתגלות של המזרח הקרוב נשארה התרבות על כנה עד שהגיעו אליה כובשים נוצרים ופוררו אותה סופית (למשל בני המאיה והאצטקים במרכז אמריקה והאבוריג'ינאלז והמאורים באוסטרליה וניו זילנד ועוד).

[6] "כפירה" של ממש בקיום האלוה או במשמעותו הופיעה די מאוחר בהיסטוריה: בזמן הפילוסופים היוונים בערך, שוב ככל הנראה סביב חורבן הבית הראשון. לפני הופעתה של המרידה בעניין האלוהי רוב בני האדם האמינו או באלילים או באלוהים.

[7] הישראלים כמובן, שבחטיאהם נחרב הבית ההוא והאלוהים עזב את הכל.

[8] ההתייחסות למשבר האמוני-אנושי במונחים של כאב וצער כפי ש- Agalloch (אך לא רק הם) עושים, הופכת אותו לנגיש מאוד לנפש האנושית. זה ממיר את כל האסתיטיקה האמנותית מהצורך בלהיות סוג של אנטי גיבור למול התרבות הנוצרית המיינסטרימית הרווחת, לאמירה אמנותית מסוג אחר: 'הלוואי לו היה לנו פה אלוה. אבל הוא איננו. והכאב מה יהא עליו?'.

מה מנגנת לי התהום?

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | האימה והשפעותיה על בחירותינו המוזיקליות

מאת: יוסף בן עוז

28-11-2015

סדק

אני זוכר היטב את הרגע ההוא. היה זה רגע שנחקק על לוח ליבי.

הרגע שבו נחשפתי למטאליקה בפעם הראשונה בחיי.

המפגש עם מטאליקה היה המפגש הראשון שלי עם המטאל בכלל ומטאליקה הייתה השער שדרכו נכנסתי, צועד בזהירות, אל עולם שלא ידעתי שיש שם בחוץ. שלא ידעתי שיש אצלי בפנים. הייתה שם עוצמה כזו שלא שיערתי שקיימת. הייתי אז ילד בן 15 אולי והעולם הנורא חשוב שלי הורכב מחלוקה ברורה וחדה בין כל מיני מחנות שהמצאנו לעצמנו כמו סטייליסטים, ערסים, פריקים ושאר ירקות. כמובן שאני לחלוטין השתייכתי למחנה השפוי (רמז: ממש לא הפריקים) כשעד לפגישה המוזיקלית ההיא, התמצתה חוויית החיים הזו בלא יותר מתחושת ביחד ומלאות עצמית שכל נער חייב אותה לעצמו בסופו של דבר. המפגש שלי עם מטאליקה סדק את כל זה. משהו שם בעוצמה הזו, בסאונד הכבד הכמו בלתי מתיישר עם כל השאר אבל מיושר עד מאוד אצלי בלב כשאני קשוב אליו באמת, המלל המעצים, סגנון השירה והכבדות הכללית – לכד אותי. זה הבהיל אותי קצת, למען האמת.

"To escape from the true false world, undamaged destiny"

במיוחד זכור לי הרושם העז שעשה עלי השיר Escape מהאלבום השני והאלמותי שלהם Ride the Lightning: אתה לא יכול שלא לחוש תחושה חזקה של חירות שמזמינה אותך אליה. כמו לעמוד על גג של ביניין באמצעה של עיר גדולה המתמתחת למרגלותיך אל האופק ומעבר לו, מאיימת לכבוש כל חלקה בחיים שלך ולצרוח אליה מכל הלב את האמת שלך.

המפגש ההוא היה מכונן שינוי בשבילי. בתהליך איטי אך בטוח חלחלה בתוכי ההבנה שהלב שלי נמצא במקום אחר, בצלילים אחרים. במחוזות כבדים יותר. שהדברים אינם פשוטים. לא ששנאתי כלום מהחיים שהיו לי לפני ששמעתי את מטאליקה ולפני שנכנסתי בשער הזה, ממש לא. אבל מה שהתווסף פתאום נדמה היה שתמיד שכן אצלי עמוק בלב. נסתר ורדום. ועכשיו רק יצא מהכלוב שלו. יצא לחופשי.

והחלחול הזה, גם הוא הפחיד אותי.

לאחר כחודש או חודשיים בערך, שבמהלכם האזנתי בכל יום אחרי בית הספר לקלטת של מטאליקה שוב ושוב ושוב (כן, הימים היפים ההם של האנלוגיה) פתאום לא הייתה לי עוד ברירה והודיתי בזה: אני אוהב את זה. זה חלק ממני.

אז, בימי המטאליקה הראשוניים שלי (עברו עלי כשלוש שנים תמימות בהן לא הסכמתי לשמוע כלום חוץ ממטאליקה), לא שיערתי שמהפכה כזו יכולה שוב להתרחש. מבחינתי? גיליתי את החירות. מצאתי את המקום שלי. מה יותר מזה אני צריך כבר?

אבל היא כן התרחשה. שוב. והתגלית שהתלוותה אליה הייתה לא פחות מפעימה מהראשונה.

התהום הזו היא אתה

אם הניגון הפנימי – זרם המעמקים אם תרצו – של המטאל שהכרתי היה עבורי 'החירות', הרי שהבלאק והדת' מטאל שינו גם את זה. חשבתי שהחירות היא המשחרר האמיתי ושהיא לבדה המקום שלי אבל התברר לי שיש תהום בתוך הנפש שהעמידה על שפתה מעוררת זרם מעמקים נוסף, אחר.

אני סבור שלכל יצירה מוזיקלית באמת טובה[1] יש את הניגון הפנימי שלה – "זרם המעמקים". אותה 'תודעת-החווייה' הסמויה הזוחלת בין השיטין ומחוללת לך בנפש דברים שלא שיערת שיש בה. ואני סבור שהעוצמה שרויה היכן שאנו חווים מפגש עם עצמנו. המפגשים הפנימיים הללו הם אולי באופן קצת לא צפוי נקודת המגע הזו שבה תימה שנמצאת מחוצה לנו מתגלית כמתאימה מאוד לעמוקים ולנסתרים שבתנועות נפשנו. כשמפגש כזה עם נקודה חיצונית-אך-פנימית לנו מתחולל בעקבות חווייה מוזיקלית המעוררת בנו דבר מה בלתי צפוי, מתשחררות תעצומות נפש כבירות. חוקרי מוח בארה"ב כבר החלו לנהל מחקרים המבוססים על שיקופי MRI של מוח אנושי בזמן שהוא חשוף למוזיקה והתברר שמוזיקה כשלעצמה מחוללת תמורות ניכרות בפעולת המוח ושבכוחה לשנות מצבי רוח או לעורר רגשות עזים ביותר. השפעתה המרפאת של המוזיקה ידועה הייתה גם בתקופות קדומות יותר והיא נזכרה כבר בכתביו של אל פאראבי[2] המתאר את השפעתה התרפיוטית של המוזיקה על הנשמה[3]. אולם מרתקת יותר בעיני היא השאלה בדבר המפגש עם מוזיקה שעוסקת במישרין בתימות שאמורות להיות פרובלמטיות עבורנו. מדוע מפגש זה מעורר בנו עונג?

המעבר שלי אל הבלאק והדת' מטאל היה התפתחות טבעית בעיני בימים ההם. בהתבוננות מאוחרת יותר נדמה לי שהבלאק מטאל יותר מכולם מסוגל להעביר אל המאזין את הרעננות של תחושת הכאוס. אמת שלא כל הלהקות עושות כך ולא כולן מצליחות, אבל המוצלחות באמת מסוגלות להעביר את התחושה הזו בדיוק – או אם אדייק את זה יותר: את התחושת ההרמוניה של הדיסהרמוניה.

ההפתעה הנוצרת בנפש הנפגשת עם המתיקות של החשיכה הפנימית היא דבר לא פשוט. היא מבלבלת ומסחררת. ההבנה הבסיסית שלנו את המציאות תובעת מאיתנו – ובצדק – להבחין בין טוב ורע ובין מה שנכון ומה שאינו נכון. התשתית הזו מאפשרת לאדם להיות מוסרי בסופו של דבר. אבל, משהו בחלוקה הדואלית הזו אינו שלם לחלוטין. לא שהוא שגוי מיסודו, הוא פשוט לא התיאור המלא שלנו. וייתכן שהמצג הדואליסטי לא עובד עלינו לגמרי כי אנחנו יודעים, עמוק בתוכנו, שהאמת היא אחרת. שאצלנו, בפנים, הכל מעורבב.

המפגש עם הבלאק מטאל מוציא את כל הרוח הקרה הזו החוצה מאיתנו ואנחנו נפגשים לראשונה לא עם דיסהרמוניה או אימה חיצוניים שאינם נוגעים לנו אלא עם משהו מאוד חשוך ועמוק... שאנחנו מכירים ושאנו רואים את עצמנו בו. שהוא חלק מאיתנו ואנחנו חלק ממנו.

כשכתבתי למעלה "ההרמוניה של הדיסהרמוניה", התכוונתי בין היתר לזה. לריקוד הצלילים המשלב את כל מה שדיסהרמוני בתוכנו עם כל מה שהרמוני. זעקה מקפיאת דם של מי שלא חשב שיש לו משהו רע בחייו היא עניין מפתיע. במירוץ החיים אין פנאי כמעט למחשבה והמפגש עם החלקים היותר סבוכים שלנו הוא נדיר לפעמים. מפגש כזה אם מתמסרים אליו באמת, ביכולתו לעורר בנו השתאות המלווה בהרגשה עמומה וראשונית של חשש או זעזוע אפילו ממה שמתקיים שם בפנים.

השאלה היא כפולה כאן. ראשית – כיצד זה פועל? כיצד המפגש הזה עם המחשכים שבתוכנו מפתיע אותנו? מה שם מתרחש בעצם? שנית – מדוע הוא מסב לנו עונג? מדוע ליריקה, אמנות ויזואלית ותכנים המקושרים לנושאים האפלים ביותר של התרבות האנושית (ובכלל) מסבים לנו עונג?

מה זה בתוכנו שמזמין אותנו ללכת בדרך היגון של Satyricon? הדרך המציעה שמשהו אחר חבוי מאחורי העמימות של הכאב היומיומי. אי שם מעבר להרים של החושך ולמצוא את הפתח לשערי הכאב שלנו[4];

"Behind the mountains there must be a key to the Gates"

מה הוא זה שמוביל אותנו למצוא נחמה יסודנית, פרימיטיבית ומלוכלכת ב"תשתית הקרה של החיים במקורם הקדמוני" כפי שהוא נפרש מתוך היצירה הפרימיטיבית למדי של Darkthrone שנקראת כך ממש – Kathaarian Lifecode[5] עד שאתה תמה כיצד אתה מבין דבר כזה. כיצד אתה מוצא עצמך שם;

"Kathaaria was Built - World without End"

להתמכר למערבולת המוזיקלית שבה הגיטרות מטושטשות בנגינה פתוחה ומתערבלות לא פעם עם הקול של הסולן בדימיון מתעתע;

ייתכן שהתשובה לשאלות הללו נטועה בעונג שמסיבה לנו האימה.

מבחינה מבנית, המנגנונים של האימה פועלים על הנפש שלנו במבנה הדומה לזה של קומדיה והם חושפים את הכוח שמחזיקים הפערים. הנפש האנושית שלנו שרויה בחיינו כמרקדת בין הטיפות. אנו חיים את הפערים כל הזמן. המרחק בין הציפיה הקמאית שלנו לעולם 'ישר' שבו יש התאמה בין המעשה לתמורה; בין הכוונה לתוצאה וכיוצא באלו, הוא מרחק מעורר השתוממות. כמו לבהות בתוהו. חוסר העיסוק התודעתי במרחקים הללו ובמה הם עושים לנו בפנים מתורץ כחוסר העיסוק ברגשות או בתפל על רקע הנחישות שלנו להיות חלק מהמירוץ של החיים בעולם הזה. והנפש? הנפש שלנו נותרת עם טעם מר שאינו מרפה ונאלץ להתחפר במעבה הבטן.

המפגש עם האימה שבתכנים האולטרה אפלים הוא מפגש עם הצידוק שלנו עצמנו לקיום המרוחק והמנוכר הזה במידה מסויימת: אנחנו מוצאים את עצמנו מבינים את האיום והנורא. אולי כי האיום והנורא הזה הוא גם אנחנו. אנחנו שממירים את הצער על אובדן ההתאמה ההיא אצלנו בנפש לעוצמה פואטית של הליכה בדרך היגון (כמו Satyricon) או התחברות אל מקור החיים הפרימיטיבי והברברי בקמאיותו (כמו Darkthrone). כשאנחנו מזדהים עם הרשע אנו עושים זאת כי יש בו משהו מאוד אנושי. מאוד אנחנו.

ואולי אנחנו רק מייצרים מפלט הבנוי מאותם החומרים שמהם בנויה האימה שלנו. כי לנוס אל תוכה, משמעו למצוא נחמה אמיתית. ולעולם מחפשים אנחנו אחר הסוד הזה שמנגנת לנו התהום.

*

[1] לדעתי טוב או רע הם מונחים סובייקטיביים. אם לקצר את הויכוח הפילוסופי בדבר האובייקטיביות של האיכות ביצירה אמנותית, בסופו של דבר לדעתי מגיעים לתובנה שיצירה 'באמת טובה' היא כזו שאני מוצא אותה 'באמת טובה'.

[2] מוחמד אבו-נאצר אל פאראבי, פילוסוף מוסלמי (872-950 לספירה). מחשובי הפילוסופים האריסטוטליים שכתביו מצאו חן בין היתר גם בעיני הרמב"ם שמאוחר יותר שיבח אותו במכתבים ששלח לתלמידו ושחלק מהגותו ותפיסת עולמו של הרמב"ם עוצב בהשראתו.

[3] כנראה שזה הניסוח ב"משמעויות של אינטלקט". הוזכר ב- Amber Haque (2004), "Psychology from Islamic Perspective: Contributions of Early Muslim Scholars and Challenges to Contemporary Muslim Psychologists," Journal of Religion and Health 43 (4): 357–377 [363].

[4] התימה המרכזית מתוך מילות השיר Walk the path of Sorrow (from the Album: Dark Medieval Times by Satyicon).

[5] המילה Kathaarian יש לה משמעויות שונות. בנומרולוגיה למשל המשמעות היא החיים במקורם האפל. ההתגשמות של הטוהר האפל; יש האומרים שזוהי מילה משובשת של קתארזיס – ההזדככות של הנפש.

האסתטיקה הרגשית של הרעש

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | הקסם של האלמנטים הקיצוניים במוזיקה

מאת: ירון שפונד

4-12-2015

"אוי זה רועש!"

"מה זה דבר הזה?! איך אתה מקשיב לרעש הזה?!"

"זה מוזיקה?! זה נוראי!"

מה מאחורי הרתיעה?

אני מניח שכל אחד מאתנו שמקשיב למטאל, פאנק, אינדאסטריאל ועוד שלל ז'אנרים קיצוניים יותר ומיינסטרימיים פחות קיבל תגובות כאלו מאנשים שלא מכירים את סוגות המוזיקה האלו. לפעמים זה מעצבן, לפעמים חולף ליד האוזן, ולפעמים זה גם מבדר (באמת, היו כמה תגובות שהעלו בי חיוך). משעשע כיצד אלו אשר לא מורגלים או מבינים את העניין העוצמתי פה, מגיבים ל"קקופוניה הנוראית" שהם שומעים.

אלא שרעש, דיסטורשן וצרחות הן לא קקופוניה. במטאל ובסגנונות המוזיקה היותר קיצוניים הם דרך להעביר מסר. מסר של צדדים אפלים יותר בחיים. הם החיבור שלנו לאותם צדדים. לרוב מוזיקה יותר מיינסטרימית תעדיף שלא לעסוק בתחושות של פחד, כעס, עצב או אימה מעבר למשהו סימלי. כן, ישנם שירים עצובים, אבל העצב לא מובא בתור חלק מהאוירה. היתרון של מוזיקה יותר קיצונית כדוגמאת מטאל הוא היכולת לייצר אוירה מן הרעש.

כעס

כעס למשל הוא התחושה שרוב האנשים יזהו ישירות עם סוגות מוזיקליות כמו מטאל ופאנק. ולפעמים יש מילים שרק כעס נותן להם את הכוח האמיתי שלהם. הטראש מטאל שרובו עוסק במחאה כנגד ההתנהלות האנושית לא יכול בלי זה, מחאה עושים ברעש! והכעס הרב מועבר היטב בעוצמות של Testament, Destruction, Xentrix ועוד הרכבי טראש. כאילו הם אומרים לך: "כן ,העולם דפוק ואנחנו מאוד כועסים!"

ואם אמרנו שהטראש מטאל הוא סוגה כועסת, מוכרחים לציין כמובן גם את המדרגה הבאה – הדת' מטאל. הדת' מטאל לוקח למעשה את האסתטיקה של האלימות והכעס לשלב הבא. רוב הלהקות בדת' מטאל משתמשות באינטנסיביות של הז'אנר כדי להעביר את האלימות שהליריקה מתארת, אבל יש גם כאלו אשר שומרות את הכעס למחאה (Death למשל) או למשל בשביל לתאר מצב כאוטי כמו מלחמה (Bolt Thrower למשל, שנותנים תחושה בשירים שלהם של שדה קרב שלם, בנוסף לליריקה המלחמתית).

"All senses, under attack. Oblivion, Penultimate. Anticipation, feels your soul .At the limit, beyond control"

ככל שהמוזיקה נעשית יותר קיצונית, יותר מיוחדת, פחות מוזיקה ההולכת בדרכים רגילות – כך העוצמה הרגשית עולה.

אופל ופחד

בלאק מטאל לדוגמא יכול להעביר בקלות תחושות של אפלוליות ופחד. מעטים הז'אנרים שמסוגלים להגיע לרמת ה"קור" והאופל של להקות בלאק מטאל טובות. הרבה פעמים כשאני מקשיב ללהקת Negură Bunget  הרומנית אני מרגיש שהטמפרטורה סביבי יורדת ב10 מעלות צלסיוס וריח יערות קרפטיה עולה לאף. כמו כן להקת החורף אולי המפורסמת והיסודית ביותר – Immortal, שעל אף התדמית המגוחכת שהדביקה לעצמה יודעת גם היא להעביר לאוזן קור של פיורד נורווגי.

Negură Bunget – Dacia Hiperboreana

Immortal – Antarctica

ממעמקי הבלאק מטאל, התפתח גלגול מוסיקלי נוסף – זהוDrone Metal  שלמעשה מפגיש בלאק מטאל עם מוסיקת דארק אמביינט לשילוב מפחיד במיוחד. טכניקת ה-droning  (מריחה איטית כזמזום של סאונד הגיטרות)  יוצרת אפקט אוירתי מטיל אימה שהרבה במאי סרטי אימה היו שמחים לאמץ לסרטיהם.

 צריך לומר גם שלא הכל חייב להיות עצבני או כועס, אפל או מפחיד. יש למשל במטאל גם צדדים יותר פנטסטיים, ואפיים. למשל בלב הסוגה של הבלאק מטאל פועלת להקתSummoning  אוסטרית הידועה שהיא למעשה פרוייקט מוזיקלי אשר לוקח את ספריו של טולקין ומעניק נופח אפי מיוחד ע"י מטאל סימפוני אוירתי  המעניק לשומע את התחושה כאילו הוא עצמו ביערות הארץ התיכונה יחד עם עוד אלפים והוביטים 

במסע לעבר מורדור. המלצה – קחו לכם ערב חורפי ודיסק של סאמנינג. אתם תודו לי אח"כ.

"There the twain enfolded,

 Phantom twilight, phantom twilight,

And dim the mazes dark, unholy."

ועכשיו תגיע השאלה – "אז למה לפחד ולכעוס? למה להיעלם בסוג של פנטזיה" וכו? התשובה היא לא פשוטה – אבל מי שאוהב מוזיקה אוהב לשקוע בה. אוהב להתמסר לרגשות ותחושות שהיא מציעה לשומע. רוב האנשים לא שומעים מוזיקה, לא שלא שומעים בכלל – אלא לא מקדישים לה מחשבה מעבר למסר הראשוני שלה. וכלן כל עניין האסתטיקה שהמוזיקה הקיצונית עושה בעזרת הרעש נראה להם כמוזר או כחסר קשר למציאות.

לתור אחר החווייה העמוקה

הרבה פעמים אנשים רואים במוזיקה כמשהו שאמור לשמח או לספק הנאה רגעית. לא כמשהו שמפעיל רגשות או מחשבות. הז'אנרים היותר כבדים וקיצוניים (ולא רק מטאל, ישנם עוד סוגים שונים) מוציאים את עצמם מהכללה זאת. לוקחים את היכולות השונות של הקול ליצור רגשות שונים בשומע. להעניק חוויה או לשנות תחושות. תמיד היה לי מוזר איך למשל בפן הויזואלי עניין זה הרבה יותר מקובל מאשר בפן המוזיקלי – סרטים מלאי אפקטים מצליחים לרוב יותר מאשר סרטים יותר פשוטים וקלים לעיקול, אבל זו תהיה למאמר אחר לדעתי.

ואלי זה עניין של האוזן הנכונה, היודעת לשמוע את הקולות מעבר לרעש. את הכוונה, את הדעה, את הרגש המובא. להבין מעבר למילים ומעבר לרעש. ואולי זו הגישה כלפי המוזיקה, אולי זה מה המאזין בא לחפש במה שהוא שומע ואלי, הכי חשוב – הדעה האישית כלפי תפקידה של המוזיקה בחיים שלנו.

כשהגותי פוגש את מקאם רמל מיא

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | געגועים ל- Orphaned Land של פעם

מאת: יוסף בן עוז

5-4-2016

כבדות? אז כמו של פעם

אתם רוצים לשמוע משהו שפעם אמרתי לעצמי בצחוק ושאח"כ, כשחשבתי עליו קצת התחוור לי שזה בעצם לגמרי ברצינות וממש לא רק בצחוק?

אז הנה:

נכון מזרחית (כזו של האייטיז והניינטיז)? אז בליבה שלה – היא כל החומרים הטובים שעושים דום מטאל מנצח.

וכשאני אומר מזרחית אז זה ממש לא הפופ הדרדלה שעושים לנו כפיים אייל גולן ואיכקוראים אותו יללא מסיבה, לא אלה. לא. אני מדבר איתכם מזרחית עסלית עם מקצבים מורכבים במקאמים אמיתיים ולא קישוט של מזרחית על טונות של פופ שעשועים. מקצבים ונעימות כאלו שמזכירים לי (אישית אני מתכוון) את בית אבא עם נעימות בית כנסת וסליחות של 4:00 בבוקר על כוסית אחת של עראק וקפה שחור בכוס נייר, אחד סוכר ושאלוהים יברך אותך יא טולידנו.

כל הגל של שנות שמונים והתשעים במזרחית בארץ – הכי דום מטאל. גם מבחינת התוכן והמילים וגם מבחינת ההגשה, ובהרבה מובנים:

אם אלו הבלדות של זוהר ארגוב המלוות בגיטרות של יהודה קיסר שלעניות דעתי עשה כאן דום למהדרין עוד בימים שאבות המזון של הדום (הלא הם שלושה לא יכחישם איש: Anathema, My Dying Bride, Paradise Lost) לא חלמו אפילו על הגשה כזו;

אם אלו שירי הדיכאון של עופר לוי, ושכה אחיה! היו לו שם שירים על בסיס מוזיקה טורקית שכל התוכן שלהם אם נתרגם אותו לאנגלית זה Anathema קלאסי ו-My Dying Bride קלאסי. הדוגמה הכי מובהקת שעולה אצלי בלב היא כמובן "החזירי לי את בני" מתוך האלבום האלמותי שלו "כוכב שנות התשעים" (1992, מילים: דני שושן; בהוצאת: ניסים מלך הקסטות). השיר עוסק באובדן של ילד בעקבות פרידה כאובה מבת זוג וקריסת עולמו של האדם עליו. שיר זה מתעלה לדעתי הן מהבחינה הלירית והן מבחינת היכולת שלו לגעת במאזין אפילו על עבודות מקבילות מהסצינה המטאליסטית שאני אוהב מאוד. עבודה אחת לדוגמה שעולה לי בראש העוסקת בתכנים דומים של אובדן משפחה וילדים ושכשלעצמה מעניינת ומשובחת היא Green Carnation – Light of Day, Day of Darkness. זה אלבום מצויין לטעמי, אבל בעיני מעורר רגשות פחות עזים מהעבודה הסופר-דיכאונית של הז'אנר הטורקי במזרחית ההיא במיוחד השיר שהזכרתי מאת עופר לוי. והיי, ההרכב Green Carnation הוא לכל הדעות אוסף יוצרים משובח שכל כולו מורכב ממיטב בוגרי סצינת הבלאק הצפון אירופאית: החל מ-Emperor ו-Satyricon, עבור ב-…In the Woods וכלה ב-Natt.

באותה נשימה חייבים להזכיר את אבי ביטר שאמנם הטקסטים שלו כבר לחלוטין סוחפים לכיוון ה"מה נסגר עם זה?!" אבל מוזיקלית? הוא לגמרי האבא הרוחני שהכניס פה את ה-Depressive בואכה Suicidal, ואני ממש לא צוחק. גגלו את עצמכם על חלק משיריו וראו איזה עולם עז של אמוציות מהשכונה הזו אתם מקבלים. מה שהאירופאים לוקחים בדרך כלל לכיוונים הרבה יותר גותיים, איטיים ומלאים סאונד דהוי, פה אצלנו בפרובינציה – ביטר עשה את העבודה הרגשית הזו ממש בכלים שונים לחלוטין לפחות 20 שנה לפניהם ע"י שימוש בהגשה טורקית אולטרה כבדה ואולטרה יסודנית.

אמנם נכון – אני אישית מבחינה מוזיקלית ממש לא איש של עופר לוי וממש לא של אבי ביטר. אני תר אחר השילוב של ההרמוניה והדיסהרמוניה ואוהב את הטירוף הבלאקיסטי כשהוא משולב עם העדינות המלודית נוסח Emperor, Satyricon, Ildjarn או Burzum אבל בהחלט לא מכחיש את היסודות הרגשיים העזים שהמזרחית היסודית ההיא (אמרנו – אייטיז בואכה ניינטיז) מחזיקה בתוכה ויודעת למנף היטב.

נדמה לי שזו לא אמירה שתעורר אמפתיה גדולה מפני שעם יד על הלב – לא פעם אנחנו עסוקים בחלוקות מטומטמות מידי של אנחנו והם כאילו לא הצלחנו לחצות עדיין את גיל הטיפשעשרה, כולל ברמה המוזיקלית הטהורה שלא אמורה כלל להיות חלק ממשחקי האגו המטופשים האלו. העולם הרוחני והחברתי שלנו "מחייב" איזו בדלנות כלשהי כדי שנכיר את הייחודיות העצמית שלנו כנראה (ובטח כשמדובר באהבה לז'אנרים של שוליים ועוד נרחיב על זה פה במגזין בהמשך) אבל לטעמי זה לא מחייב גישת 'הכל או כלום' אוטומטית ובטח שלא גורפת. אמנם עולמות התוכן שיעניינו הרבה מאוהדי הבלאק והדיפרסיב לא יחפפו במציאות לאלו של אוהדי עופר לוי ואבי ביטר אבל לפחות מוכרחים להודות שיסוד של ממש לכל תחושת העליונות הסינטתית הזו – אין כאן. כלומר, לא באמת. ההתנהלות הצקצקנית הכלל ישראלית של הדינמיקה הלעומתית "ערסים ופריחות לעומת כל השאר" זולגת בתיכלוסו של דבר גם לאמנות עצמה וזה בעוכרינו. בחלקת השטן הקטנה שלנו במטאל, אנחנו רוכבים עליה ולא פעם כדי לטפח בעצמנו קצת תחושת ייחוד כי אנחנו מטאליסטים המזריחים שמשות מישבנינו. אלא שמעבר לרצון שלא להיות חוליגנים (לגיטימי ומוצדק בהחלט) יוצא שכרנו בהפסדנו אם נתעלם מאזורים מוזיקליים שלמים מבחינה אמנותית[1] רק כי יש יותר מידי אהבלים שנמצאים שם.

לסיכום: מבחינה מוזיקלית, לז'אנר המזרחי המקורי יש פוטנציאל עצום, בטח ובטח בהקשר של הדום מטאל.

זו הסיבה שבעיני, לפחות במובן הזה וכנראה שגם במובנים נוספים, גם ההצלחה הכבירה של Orphaned Land היא הכי הכתובת שהייתה על הקיר ואני מדבר איתכם על שנים אחורה. אני אישית חושב שהעניין הזה נכון במיוחד לתחילת דרכם כשעוד העורקים שלהם היו מלאים באנדלוסית-הארד-קור סטייל נעימות בית-כנסת שרק עברו עיבוד מטאלי וצמצום מבחינת המאוואלים, הפתיחים הארוכים וקצת מבחינת הליריקה. כמובן שיש ל-Orphaned Land סיבות נוספות להצלחתם אבל במאמר הזה אני רוצה להתייחס קצת במיקוד חזק יותר לשילוב המוטיבים המזרחיים השורשיים שהוא ללא ספק עניין בולט ומיוחד אצלם.

חיבורים הזויים? גותיק-אנדלוס

ההתפרצות של Orphaned Land היא לדעתי בין היתר תוצאה ברוכה למדי של המפגש הבלתי נמנע הזה של תעצומות נפש וחומרי גלם עוצמתיים מבחינה מוזיקלית שהיו רדומים בתוך המזרחית היסודנית והמטאל ובמיוחד בסגנונות הדום-גותיק-דת' שלו. הסגנונות האלו במטאל פוריים מאוד בעיקר בגלל הפתיחות היחסית שלהם להשפעות ומיזוגים. ברגע שפרחי וחבורתו החליטו להעיז וליילל נעימות מזרחיות אותנטיות בעיבוד מטאלי – הקסם הזה פרץ מאליו ועולם חדש ומסקרן נברא לו[2].

זכורה לי אמירה נוסטלגית מלהיבה אחת כשקובי פרחי התראיין באחד מראיונותיו הרבים. היה זה כבר כמה שנים טובות לאחר שההצלחה שלהם הייתה כבר מטאורית (לפחות במונחים של עולם המטאל הישראלי, בוא לא נשכח רגע את הפרופורציות). האמירה שלו זכורה לי כיוון שהיא בעיני דוגמה קלאסית לכמה התת מודע שלנו לא חושב במונחים מיידיים של חיבור קצוות וכמה אנחנו לא מפנימים איך חיבורים כאלו ביכולתם לשנות מציאות, אפילו לא כיוצרים כמו קובי וחברי "ארץ יתומה". אמנם אין זה ציטוט מדוייק אבל קובי אמר שם בערך כך: 'כשהתחלנו לעשות את השילוב הזה של מזרחית ומטאל אמרנו לעצמנו שאו שנהיה בדיחה או שנהיה הצלחה מסחררת'.

אז קובי ו-Orphaned Land הם בפירוש הצלחה מסחררת ואני טוען שהם כאלו בין היתר בזכות הנכונות שלהם לשבור את שער הברזל המדומיין ולהרשות לעצמם להתחיל לשחק עם קצוות בתוך קדירת המכשף המטאליסטית. וביננו? כך צריך.

אבל Orphaned Land היו לא רק מגלי חיבורים. הייתה להם עוד תכונה מהותית ביותר שבעיני אבדה מעט אחרי El Norra Alila ואם חושבים לעומק אז כנראה שהיא אבדה כבר עוד קודם: בערוב ימיו של האלבום הראשון והאלמותי שלהם בעיני: Sahara שהיה למעשה המשך ישיר ואף כלל עיבודים מלוטשים יותר של מרבית החומר מהדמו העוד יותר מיתולוגי שלהם: The Beloveds Cry.

צעירי הדור החדש של המטאליסטים מעריצי הלהקה, אשר לא הכירו את העבודות הקדמוניות של הלהקה ולא החזיקו בידיים שלהם את עטיפת הדמו שעה שהתנגן להם באוזניות הדיסקמן (דיסקמן!) – לא באמת מבינים עד כמה דרמטי הוא השינוי. שנים חשבתי לעצמי מה אבד שם בדרך? כלומר: רבות הן הלהקות שקרנן ירדה בערוב ימיהן ויש לי אפילו חבר שבתוקף טוען לדפוס מוגדר היטב שהוא מכנה אותו משבר האלבום השלישי ושלדעתו תוקף הרבה מהלהקות המטאל המפורסמות שנס ליחן, אבל משהו אצל Orphaned Land השתנה ולא היה ברור מה בדיוק התחולל שם.

עד שהבנתי:

מה שהיה בדמו ובאלבום הראשון ונעדר במידה רבה מהאלבום השני ונעלם כליל מהבאים אחריו הוא המוטיב הגותי.

כי אתם מבינים, התשתית שעליה נבנו יסודותיו של ארמון המלכים הזה שנקרא Orphaned Land הייתה תשתית של דת' מטאל אפלולי שבעצם היה סוג של דום מטאל בלתי מודע לעצמו (הכי טוב אם שואלים אותי). Orphaned Land היו בעברם הלא רחוק להקת דת' מטאל השרה על גופות מהלכות ותכנים מורבידיים מתקתקים אחרים ושנקראה Resurrection. משם הם באו. לכן באופן טבעי התשתית של חברי הלהקה הייתה תשתית של מטאל אפל, כבד ועתיר אמוציות. הרקע הזה הוא מהותי כי הוא מגדיר למעשה את הקו המנצח של הלהקה: חיבור של מלודיות אנדלוסיות בעיבוד מסורתי, טקסטים דתיים שלהם יש את החוזק הלירי הטבעי שאי אפשר להתעלם ממנו, והכל יצוק על יסודות ותשתית של מטאל עבה, מסוקס גותי בעומקו ו-Doomy בטבעו. וזה כך מתברר הפך למתכון בדוק לפיצוץ אדיר.

לימים, נטשו Orphaned Land את הקו הזה מסיבות שונות – חלקן אמנותיות, חלקן אישיות וחלקן לא תיחשפנה לעולם כנראה. אך מה שלא יהיה התמהיל להשתנות ההדרגתית של הלהקה – הימים הקדמוניים שלה היו הבלחה נדירה של נגיעה חזקה בלבבות, ואני אישית וכמה ממיטב מכרי שותפים לתחושת הכמיהה הזו אל הימים ההם. זה חסר לנו, זה חסר לנו מאוד.

אני זוכר שכשהלהקה יצאה עם אלבומם "All Is One" היה רעש גדול. שיר אחד הזדחל אפילו לתקשורת הממוסדת וההופעה המדוברת ברידינג כללה מיטב אמני אורח לרבות אמנים מהצנטרום של הפיילה של המיינסטרים הישראלי, בלי למצמץ. כמעט כולם אצו רצו לראות את ההופעה וגם עבדכם הנאמן היה בין הרצים ואפילו נהניתי מאוד. אבל משהו שם חרק לי. חרק לי כי לא ראיתי גדולה רבה בשחרור של שיר לגלגלצ ולא הבנתי איך זה אמור לרגש אותי בדיוק – אני, יוסי הקטן שמלווה אותם כבר מהדמו שלהם. אפשר לחשוב שבום תקשורתי היה אי פעם פרס בעל ערך של ממש בעולם המטאליסטי שאני התאהבתי בו, כזה הרואה את עצמו גאה וזקוף-שדרה בטבעו, מן מורד בלתי נכנע שכזה המציב אצבע משולשת אחת מחוייכת אל מול שאון אופנתי מוזיקלי שכל מה שהוא טוב בו זה לייצר לנו להיטים חסרי מעוף ועומק.

וחרק לי גם כי האמת הפשוטה הייתה שלא הצלחתי להתחבר כל כך לאלבום הזה. היה לי קשה להודות בכך בתחילה (כמו שקשה היה לי להודות בכך עם מטאליקה ומגהדת' ועוד רבים אחרים). אמנם עוד יוצא לי פה ושם לשלוף אותו ממעמקי ארון הדיסקים שלי, אבל האמת היא שהוא דיי מאובק מחוסר שימוש (שששש! אל תספרו לקובי. לא נעים לי. לא, באמת: הם יוצרים מצויינים ואני באמת סתם אליטיסט מסרוח כנראה).

קצוות ייפגשו שוב

אני רוצה להשיב את מפגש הקצוות הזה. את התעוזה והמעוף. את החוצפה לייצר שירים שלא נגמרים בסטנדרטיות; את התעוזה לשיר מטאל בערבית עם עטיפה שהיא מבט פנימי לתוך מסגד. להיות יהודים שעושים מטאל בלטינית-עברית-אנגלית-ערבית. לשיר תכנים יסודניים מהתרבויות הללו ולאו דווקא שירי אחווה וקומבייה מזרח תיכוניים מטאליסטיים. כן, גם אני הייתי שמח לקצת שלום באזורנו בחיי שהייתי, אבל כשאני שם דיסק של מטאל... אני רוצה לעוף אל השמים עם האמירות הכי חזקות שיש לי לשמוע. זו סוגה קיצונית וככה אני מאוהב בה.

*

תחזירו לי כבר את Orphaned Land שהייתה לי. תחזירו לי אותה לקצת. אני רוצה את הפרפורים שהיו לי אז בלב. אני רוצה את הגותי במקאם רמל מיא שלי.

Seasons Unite. Again.

[1] בסבירות לא רעה ייתכן, אגב, שהמעבר של החברה שלנו לשיח "ערסים-לא ערסים" הוא כנראה התרגום לשפת הפוליטקלי קורקט של קשיי ההתערבבות החברתית של מה שפעם היה מזרחיים-אשכנזיים. אבל זה ממש לא העניין שלי להתעסק בו כאן.

[2] כן, בהחלט. צריך פה לציין ואני לשנייה אינני בורח מלומר זאת: מטאל-אוריינטאלי כנראה שהיה וימשיך להיות במיוחד בארצות ערב והאיסלאם, ועוד נקדיש להם מאמרים כסצינה בפני עצמה – אני מבטיח (טפו טפו טפו). אבל בהקשר שלנו לפחות המקומי וכנראה שגם העולמי – Orphaned Land ללא כל ספק חוללו מהפכה מוזיקלית קטנה משלהם.

אין הגדרה נכונה שלי

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | איכות ואובייקטיביות ביצירה וב-underground

מאת: יוסף בן עוז

27-7-2016

אינני סבור שאיכות של יצירה יכולה להיות נמדדת בצורה אובייקטיבית. לקחו לי שנים להבין זאת.

למעשה, עוד רחוק מכך אני רוצה לומר:

לדעתי, אין באמת בנמצא הגדרות או קטיגוריות תיאורטיות לשום דבר מן הדברים שבחיינו.

אין ה'תיאוריה' כי אם אותה האוננות המנטאלית שאנחנו מרשים לעצמנו לעשות יען כי פסה חלפה מאיתנו כל תחושת כנות או התפעלות בלתי אמצעית. הניסוח הגורף, ההתלהמות המילולית והיומרה המביכה שבצידה ושבגללה נוטה התיאורטיקן לחשוב שפענח כבר כל רחש לב אפשרי, היא מהרעות החולות שבנפש. לא חינם קראתיה 'אוננות מנטאלית' שהרי ביום פוגשה דוגמה חיה שסותרת אותה, מיד תיחשף ערוותה הערירית לעיני כל.

אין ממנה פרי לב.

מה שלמדתי משמונה ושלושים וקצת שנותיי על הכוכב שלנו הוא שכמעט כל רצון שנתקלתי בו להגדיר קריטריונים נטולי הקשר לאיך צריכה יצירה טובה להיראות נידונו לגרדום. אין החיים האמיתיים סובלים אותם.

מסיבה זו אי אפשר בעיני לומר שבלאק מטאל טוב מוכרח להיות פרימיטיבי; שדת' מטאל רע הוא טכני מידי; או ששיר כתוב היטב הוא כזה המנוסח בשפה עתיקה או גבוהה. הרי מציאות חיה ובועטת היא שיש שדברים פשוטים וגסים מעוררים רעד בעמוד השדרה שלך, ויש שדברים מהוקצעים עד שלמות אינם מנידים בך עפעף. החיים טורפים את הכללים ואלו רק משתכתבים והולכים כל העת.

איני יודע אם הייתי מוותר על תיאוריות מכל וכל. אולי רק מעמידן במקומן הראוי. הייתי קורא לזה: תביעת עלבונה של הענווה.

זוהי תובנה המותירה בך נפש פתוחה. מודע לשבריריות השבלונות של ההמון, אתה מוצע עצמך צועד בעולמך ברגישות ובעירנות מתמדת. אינך יודע מנין תצוץ בך תחושת הגילוי המעוררת. מאיזה חלק של האמנות, של הכתיבה או של המוזיקה תבוא ההשראה. וכבר היו לי פעמים שהייתי נבוך מעצמי כיצד אני נמשך משיכה ארורה ומסרבת להתרסן לכל מיני יצירות שמן הפאסון היה להימנע מלהודות בפומבי בחיבה שלי אליהן. בזמן האחרון התחלתי במלאכה המבורכת של לא להתרגש יתר על המידה מגלגולי עיניים אך עודני חדש בזה.

לימים שאלתי את עצמי: "אם כך הוא, אז מה עושה יצירה לטובה בעיני?"

נדמה לי שיצירה טובה בעיני היא כזו שחושפת חלק כה פנימי ובלתי מודע בתוכי עד שלא סיפרתי לעצמי עליו. המפגש המפתיע שלי עם איזו חתיכה ממני שם בחוץ: במנגינה, במלל, באמנות ויזואלית – מעורר התרגשות שמנתצת בתוכי חומות בצורות ששקדתי לבנות. ככל שהחלק הנחשף פנימי יותר, כמוס יותר – שייך אלי יותר – כך בצורות ועזות הן החומות סביבו וכך קלילה יותר ומהירה יותר היא שבירתן.

פיליפ לארקין כתב:

        "לא טענתי מעולם כי ברור לי לחלוטין כיצד ומדוע אני כותב שירה: זה נראה לי כמו כישרון שעלול להינזק בקלות רבה על ידי מודעות עצמי, ותיאוריה פואטית אינה עוזרת במיוחד אם היא מעכבת את המשורר. אם אני מוכרח להעניק הסבר כלשהו, הייתי אומר שהדרך הטובה ביותר לתאר זאת, היא כתגובה היחידה האפשרית לסוג מסויים של חוויה, כתחושה שאתה היחיד שהבחין במשהו, במשהו יפה במיוחד או עצוב או משמעותי."

(פיליפ לארקין: כיצד ומדוע אני כותב שירה? מאנגלית – יהודה ויזן, דחק, כרך ו 2016)

אין לתחושה של עמוד השדרה שלך כל תחליף. אתה יכול עד מחר לספר לעצמך שאתה איש של מטאל ופתאום אתה מוצא יצירה אלקטרונית שלוכדת לך את הלב כמעט בהינף צליל. אחרי המאבק, אתה פותח לב ומתקרב. פתאום העולם שלך מתרחב. אתה מתחיל להודות מול מראה שלא הכל גדור בקווים. שיש מקום למורכבות אצלך. זהו קתרזיס לא רחמן במיוחד, אך מבורך.

אורי עמוס שרקי אמר פעם שאם אינך יכול לשמוע משהו, סימן שזה בדיוק מה שאתה צריך לשמוע.

זו לא בשורה מרנינה מידי לשוחרי הבידול האמנותי שסברת הייחודיות היא להם אוויר לנשימה.

אבל בכל זאת, מה עושה underground לאמנות שונה מפופ (למשל)? האין בנמצא הבחנה כלשהי זולת תחושות בטן טובות?

נדמה לי שמה שעושה את המחתרתיות לכזו הוא התעוזה. ברוח הדברים שלי פה, התעוזה היא פועל יוצא של היוצר עצמו: האם הוא פורץ את המגבלות ומספר אמת מביכה מתוכו? האם האמנות שלו היא ביטוי נאמן לרוח שבו?

אני יכול לשער שהרכב כמו HAR בבלאק מטאל או vAv באינדאסטריאל-דום, עושים אמנות בתעוזה. אמנם שמעתי בעבר טובים מהם בתחומם, אלא שהתעוזה היא מאפיין יפה אצלהם בכל זאת. HAR עושים בלאק מטאל לא מתיימר על גבול הפרימיטיבי מבלי מניירות או רושם מיוחדים. זו גחמה שונה מהנטייה האטמוספירית לעייפה של מרבית היוצרים החדשים בז'אנר.

אצל vAv זה אפילו יותר בולט: הם עושים משהו שכתבתי עליו פעם שהוא מין רדוקציה של המוזיקה לגורמיה היסודיים. המוזיקה שלהם היא אנטי מלודית בעליל, מה שעושה אותה לכמעט לא שמיעה אפילו לאוזן מטאליסטית המלומדת בכבדויות. צריך אתה להפעיל מאמץ של ממש כדי לחדור את מעטה העירפול היסודני שלהם כדי לבחון אם יש חלק ממך שם. אבל אין לשער את גודל ההתרגשות שלך אם תגלה שם כזה.

עבור יוצרים, מעבר לגילויה של חתיכת פנימיות שראוי שתצא לאוויר העולם, יש לפעמים שהם חשים כמעט שליחות. פיליפ לארקין המשיך וכתב:

        "אחר כך מופיעה תחושה של אחריות, אחריות לשימורו של הדבר יוצא הדופן באמצעות מכשיר לשוני שיעורר את אותה החוויה באנשים אחרים, כדי שגם הם יחושו כמה יפה הדבר, כמה משמעותי, כמה עצוב, וכך החוויה תשתמר."

(פיליפ לארקין, שם, שם)

התעוזה היא עניין אישי הרבה יותר מאשר כללי: זו הנכונות להיחשף. לערבב צללים ואורות. לשבור נוקשות ולשבור כללים. להיות עיגול בעולם של ריבועים. זו כנראה הסיבה שיצירות מחתרת הן פחות קליטות ואולי זה ההבדל בינן לבין פופ: הפופ מבקש להעניק חוויה של גוד טיים בעוד שהאוונגארד רוצה יותר לבטא פנימיות שבורה.

את הכל אני חותם בהסתייגות, כמו שאמרתי מעלה: אין לתיוגים הללו משמעות מול החיים האמיתיים. כבר שמעתי יצירות פופ מתקתקות שלכדו חתיכה כנה ממני כמו גם יצירות מטאל אימתניות ומפוארות, ששיעממוני בשיממונן.

המחתרתיות עבורי היא החשק המתמיד שלא לשחק את משחק החיזור על חשבון הכנות. להינות מהמראה שנחשף אליך אחרי שבלעת את הגלולה האדומה.

ואולי מעל לכל, היצירה המחתרתית הטובה באמת היא היכן שהמפגש עם מה שלא הכרת בעצמך הוא הכי מפתיע.

        "את מי שונאת האישה יותר מכל? - כה אמרה הפלדה אל המגנט: 'אותך אני שונאת יותר מכל, כי מושך אתה, אך לא די כוח בך להצמידני אליך'."

(פרידריך ניטשה, אנושי, אנושי מידי)

        "אני מניח שסוג התגובה אותה אני מחפש אצל הקורא היא, 'כן, אני יודע למה אתה מתכוון, החיים הם ממש כך'."

(פיליפ לארקין, שם, שם)

*

יוסי בן עוז

לשבור את הצלב. לשוב אל השמש.

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | על סצנת הבלאק מטאל הפרה-היספאנית

מאת: יוסף בן עוז

23-3-2017

השולים: ליבת האמירה החתרנית

מדהים כמה שאתה יכול למדוד את דופק החיים של תרבות לפי הנוף האומנותי שלה. זה במיוחד בולט כשמדובר ביצירות שוליים מכיוון שאלו מרשות לעצמן לעסוק בתכנים קיצוניים מהליבה הפועמת של התרבות, מהחלקים היותר אפלים. ואכן: עבור תרבות שעברה קטסטרופה בסקאלה של שואה לאומית, הבלאק מטאל הוא High Ground מוזיקלי מושלם. בבלאק, הזעם והזיקה האנטי ממסדית הם יסודות משמעותיים ומרגשים היטב, כמו הרוח המנשבת בין חרבות הלוחמים. השילוב של שני אלו הוא אוויר לנשימה עבור שרידיה של תרבות המבקשת להשיב את העבר המפואר שלה ולעשות ממנו עתיד.

שפתם הטבעית של המורדים. זו כנראה גם הסיבה שלא מעט תרבויות המתגעגעות לימיהן המפוארים מצמיחות בתוכן כת פנימית של בלאק-מטאלרים שכותבים על העבר בערגה ומנגנים את הכל בזעם המבקש חירות.

אני רוצה מייד לשלוף את אהוביי הטבעיים, הבלאקרים של סקנדינביה, אבל הדוגמה של הסקנדינביים היא קלה מידי כי היא שטאנצית. הם קרוב לוודאי היו הראשונים לעשות את זה ובגדול, אבל הם בהחלט לא היחידים. סצנת האקסטרים-מטאל בארצות האסלאם אף היא לחלוטין נמצאת שם. השוליים הבלאקריים שם מעלים מהאוב של האומה הערבית את ימיה הטרום אסלאמיים, מה שהקוראן מכנה בשם "הג'אהִליה" (ברבריות, חוסר תרבות). כל תרבות שטעמה טעם חירות שניטל ממנה ושעוד נותר בה כוח למרוד, תשוב במוקדם או במאוחר לרצות לאחוז מחדש בארץ נעוריה ולשלוט בה שוב.

כאן זו הארץ של השמש

בין המסקרנות במובן הזה היא הסצנה של מרכז ודרום אמריקה. באחת משיטוטיי השיעמום היוטיוביים שלי נתקלתי לגמרי במקרה במשהו שמכנה את עצמו: Pre-Hispanic Black Metal. הייתה זו להקה שאת שמה (שובר השיניים) כבר הספקתי לשכוח אבל היא סיקרנה אותי. היא סיקרנה אותי מכמה סיבות אבל בעיקר משום שלא ציפיתי שיהיה משהו שיעניין אותי בכלל בתרבות של ילידיה המקוריים של היבשת האמריקאית.

התמונות שראיתי היו אמנות אינדיאנית אבל שונה מזו שאני מכיר מהמיינסטרים הבנאלי והשטוח. המפגש המקרי הזה שלי פנים אל פנים עם תכנים שעושים האנשים שבאו מהתרבות הזו בעצמם נשמע ונראה שונה לחלוטין מהפלקט המשעמם שהכרתי מימי ילדותי בסרטי הקאובויים והאינדיאנים, ושלא טרחתי מעולם לעדכנו כי מי בתכלס טורח: שלא כמו הקריקטורה המפוחלצת וההוליוודית, אינדיאני זה לא רק נוצות, מקטרת ארוכה, ישיבה מצחיקה מול מדורה ושמות מטופשים כמו 'רוח-אדמה-חתול ים' (שמזכירים לי בעיקר קודי קריאה למילואים או משהו כזה); פתאום אני רואה מקדשים מפוארים שנבנו לפני מאות ואף אלפי שנים ואמנות ויזואלית מוקפדת כולל אורנמנטים מורכבים; שומע צלילים מסקרנים שהם הבסיס המוזיקלי של הבלאק שם, סולם אינדאיני; נחשף לתרבות פגאנית עתיקת יומין שסממניה דומים לתרבויות הפגאניות של שאר העולם (צריך פעם להרחיב על המכנה המשותף הזה) וגם רואה סימבוליקה פגאנית שמרפררת עמוק לסימבוליקה הסקנדינבית ובמיוחד לגרמאנית העתיקה מימיה הטרום נוצריים של אירופה, כולל צלבי קרס.

NSBM: לקחת בחזרה, בדם וחרב

אי אפשר להתבלבל: כל היצירה הפולקית והבלאקרית של היוצרים הפרה-היספאניים עוסקת בחורבן האמריקות שהגיע עם תחילת העידן הקולומביאני. עיון בחומרים הויזואליים וקריאה היסטורית קצרה מיד חושפים תמונה מקאברית במיוחד של קטסטרופה תרבותית כמעט מוחלטת של האימפריות העתיקות שאיישו את מרכז ודרום היבשת: החל מתחילת המאה ה-16 ואילך, עם הופעתם של הכובשים הספרדים, הושמדה כמעט כל אוכלוסיית הילידית במרכז,בדרום ובאיים. הכיבוש הספרדי התחיל באיים (היספניולה הייתה הראשונה, ומשם לקובה וליבשת) והספרדים חוללו שם זוועות מסמרות שיער במיוחד.

צלבי הקרס משכו את עיני. אמנם צלבי קרס כשלעצמם הם סימבול רבגוני במשמעיותיו[1], אבל כאן בבירור הוא נושא עימו משמעות אנטישמית, אפילו אם ננסה להתחבא מאחורי ההקשר הבין דתי, כאילו יש כאן רק מלחמה בין ג'ודיאו-קריסטיאניטי[2] לבין פאגניות.

קשה שלא לתמוה לפִשְרה של העמדה הניאו-נאצית של היוצרים: מאיפה זה מגיע? כלומר: בניגוד לאירופה שלה יש היסטוריה רבת שנים ועמוקה כנהרות-דם של מערכת היחסים הנוצרית-יהודית, הרי שלילידים המקוריים של אמריקה המרכזית והדרומית אין באמת היסטוריה טעונה כזו. לא מתקרב אפילו.

זאת ועוד: הספרדים של תחילת המאה ה-16 היו אולי מאויביה הגדולים ביותר של האומה הישראלית המפוזרת של אז. הרי בדיוק בתשעה באב של השנה שהתחיל כיבושו של ה'עולם החדש'[3] (שנת 1492) ע"י הספרדים גורשו סופית כל צאצאי הגולים-הישראליים מעל אדמת ספרד בצו מלכותי, בתום תקופה רבת סבל וייסורים בצילה של אינקוויזיציה נוצרית.

שאלתי את עצמי איך יכול להיות שיוצרים בעלי תודעה עצמית תרבותית כה מפותחת שכחו לקרוא היסטוריה? והלא "אויב אויבי הוא חברי"? אנסה לענות לשאלה הזו במאמר ההמשך למאמר הנוכחי אולם כאן אני מבקש להתמקד ראשית כל במוזיקה עצמה.

מרבית התכנים של הלהקות עוסקים בחורבן התרבות שלהן. מבחינה מוזיקלית מרבית היצירה היא עיבוד של לחנים בסיסיים בסגנון שבטי שמן הסתם מבוססים על מלודיה וטמפו טקסיים העוברים בין הדורות בקרב האוכולוסיה הזו, לתוך מבנה מטאלי די אולדסקולי ברוב ההרכבים שפשוט נשען על הנעימה האינדיאנית ומובל בתוכה. רוב הסצנה מצויה בתחום הטבעי של האקסטרים מטאל ונעה בין בלאק מטאל לפולק מטאל, לרוב עם השפעות שונות מתחום הפולק המקומי כאמור אבל לא רק. יש גם השפעות של הבי מטאל ואפילו ת'ראש-דת' מטאל. בכל סגנון שלא ייבחר חוד החנית הוא הדגש התרבותי: התוכן או האמירה הוא העיקר שסביבו נבנית כל המוזיקה. כאילו שהמוזיקה כשלעצמה היא, כמעט הייתי אומר... שולית. כמו כלי קיבול לזעקה וקריאת המלחמה שהיוצרים מבקשים להעביר ביצירה שלהם. גם מרבית הטקסטים נכתב או בספרדית[4] או בלשונות עתיקות של הילידים ואינו עושה כלל וכלל שום מאמצים של הנגשה לקהל מערבי.

Xipe Vitan JÄ'i

הרכב פולק מטאל ביסודו עם נטיות בלאק מטאל חזקות במיוחד המגיע ממקסיקו. ההרכב מבצע עיבוד מחודש של נעימות האינדיאנים של אזור מקסיקו לתוך מבנים של פולק-בלאק קיצוני עתיר גראולים ומשלב קטעי בלאסט ביט בלאק בתוך תשתית של מוזיקה אינדיאנית מאוד שבטית.

בין היתר ההרכב ככל הנראה מדבר בשפת המקור של האינדיאנים המקומיים של מקסיקו – הלוא היא שפת הנהוואל (Nahuatl) של האצטקים, ולא בספרדית. בדף הפייסבוק של ההרכב ניתן לראות כי הם אף רואים עצמם כמחדשי שפתם המקורית: Metal en Lenguas Originarias בלשונם, שמשמעו: Indigenous languages Metal.

הלהקה התחילה את דרכה כ- Xipe Totec ומאחר יותר שינתה את שמה המקורי ל-XIPE VITAN JÄ'I. השם – Xipe Totec הוא שמו של אחד מחמשת האלים הבוראים בפנתאון המיתולוגיה האצטקית. אל זה היה אל-מת-נולד-וקם-לתחיה המזכיר אלים דומים במיתולוגיות רבות בכל רחבי העולם העתיק. המיתולוגיה האצטקית מספרת כי אל זה המית עצמו כדי שתינתן לאנושות האפשרות לקבל מזון ע"י השלת עורו כמו שהתירס משיל עורו וכמו שהנחש עושה. מסיבה זו נקשר גם המוות אל האל הזה והוא נחשב בעיני האצטקים גם לאל שהמציא את המלחמה[5].

אל זה היה נסגד ברחבי הממלכה האצטקית בפסטיבל פולחן ייחודי שנערך היה בימות האביב ואף נמצאו שרידי פסלים שלו ברחבי המזואמריקה אפילו עד האזורים של שבטי המאיה. הפסטיבל היה בעל אופי רצחני ואכזרי במיוחד: 40 יום לפני החגיגה הוחל בבחירת הקורבנות המיועדים. אלו נבחרו כמובן מתוך שבויי המלחמה שבכלא אשר הוחזקו (כנהוג באוכלוסיה האינדיאנית של הימים ההם) לטובת הקרבת קורבנות אדם. עם בוא האביב היו נבחרים אסיר אחד מכל כלא לטקס. אלו הופשטו מעורם בעודם חיים ואחר הוקרבו לאל עצמו. הקרבת האסירים מופשטי העור על המזבח במקדש הראשי פתחה וחתמה את הפסטיבל כולו שארך ימים מספר. ביום השני עטו חלק מהמקריבים את עורם המדמם של המומתים והחלו מסתובבים בעיר המקדש בתחפושת החיים-מתים הללו תוך שהם נכנסים לבתי האנשים ומבקשים תשורות עבור מעניק החיים האהוב ה-Xipe Totec.

Kukulcan

הרכב ממקסיקו המנגן בלאק מטאל (NSBM אם לדייק). הבלאק של קוקולקאן הוא ריפים של בלאק-ת'ראש לא פעם בעלי מקצב כמו-צבאי (martial) כאשר הבלאק הוא התשתית והת'ראש הוא בעיקר ההשפעה ולא הליבה המוזיקלית. כמו כל היוצרים בסצנה המזואמריקאית, היסודות המוזיקליים של המסורות האינדאיאניות מאוד נוכחים הן בנגינה והן בתכנים (טקסטים ואמנות כאחד).

ה- Kukulcanהיה שמו של אל אימננטי במיתולוגיה של המאיה, אחד מהאלים הראשונים שהפולחן שלו התעלה מעבר להבחנות האתניות של האזור והפך למעשה לאליל של מרבית האוכולוסיה. בדומה ל-Xipe Totec גם אל זה השיל את עורו, אקט שנתפס כמחווה אלוהית ראשונה במעלה – הנכונות להמית עצמך לטובת הכלל. הוא נחשב לאחד מהראשיים שבבוראי העולם והאנושות ומכאן היחס האנושי החזק אליו. מעניינת היא העמדה הנפשית של האינדיאנים: האנושות מבקשת להשיב מחוות חסד אל האלים הגומלים להם טוב. כשאל מבצע אקט של המתת עצמו למען נבראיו מבקשים הנבראים אף הם להמית עצמם או חלקם בעבור כבודו. מעין חסד של דם. הגישה הזו נוצחה עם הזמן במרבית העולם והוכחדה ממנו במיוחד ע"י הדתות המונותיאיסטיות שנולדו מתוך שרידיה של הפולחניות הישראלית הקדומה, זאת שהעמידה עצמה נגד כל הקרבת האדם הפגאנית מכל וכל ובמיוחד בסיפור עקידת יצחק שם האל עצר את הקרבת הבן והביע סלידתו ממעשה זה[6].

ההרכב הזה הוא חלק מקבוצה מאורגנת שהיא גם לייבל וגם גוף פוליטי בפועל המבקש להשיב את התרבות הפגאנית הקדמונית של הילידים חזרה אל עולמם של צאצאיהם. הארגון נקרא - ONSP - Organización Nacional Socialista Pagana (ארגון נאציונל-סוציאליסטי פגאני). מרבית ההרכבים בארגון הזה הינם פרויקטים הרבה יותר מאשר הם להקות ונגנים שונים מנגנים במרביתם ביחד. הקבוצה אינה גדולה (אף כי אין לי וודאות לגבי מספר החברים) ועם זאת פורה במיוחד. בדף ה-Bandcamp של הלייבל קיימים כבר 42 אלבומים בסדרי גודל שונים (מדמואים ועד אלבומים מלאים), רובם ככולם בתחום הפולק-בלאק-NSBM.

צריך לציין שהיסודות שקיימו את הפולחן הפגאני העתיק ושהמוזיקה של היוצרים הללו מביאה היטב לקדמת הבמה היו יסודות דומים במרבית העולם המיושב. למעשה גם ציביליזציות שלא באו במגע כלל זו עם זו חולקות אופני פולחן, תיאורי אלים וסימבוליקה דומה למדי, לפעמים דומה להדהים. יש לזה כמה סיבות לטעמי שהחשובות שבהן הן:

1.      היסודות הפגאניים הינם היסודות הנפשיים של החוויה האנושית מול עולם מאוד עז כמו זה שהיה בתקופה העתיקה שם היה האלוהים חוויית קיום חיה ומוחשית. להרחבה, אני ממליץ לקרוא שוב את מה שכתבתי עוד בעניין הזה – כאן.

2.      הפגאניות שואבת את עולם התוכן שלה מן הטבע. הטבע ולא מה שמחוצה לו – הוא הוא מכרה הזהב של הפגאניות ועל כן מרבית האלים הם מוחשיים (דמויות שאפשר לצייר ממש) והם נוגעים בנימי הנפש הבסיסיים ביותר של האדם, והם בעצם דומים אצל מרבית האנשים בסופו של דבר.

Teyaotlani

הרכב NSBM ממקסיקו המנגן בלאק מלודי אינטנסיבי במיוחד. בשונה מהז'אנר האירופאי כאן המלודיה אינה המתקה של החווייה החורכת של הבלאק אלא כלי נושא לעוצמה שלו דווקא. שמה של הלהקה פירושו "לוחם" והוא פחות או יותר הדימיון הטוב ביותר שעולה כשומעים את המוזיקה שהם מייצרים.

אחד המאפיינים המעניינים בתרבות העתיקה הזו היא הזיקה לחיות. לוחמים ואף אלים רבים מקבלים מעמד של חיות כשלחיות עצמן יש משמעות עמוקה בהקשר הפולחני. כך, מהווה גם הלוחם מין סוג של חיית על והלוחם האמיתי גם מנסה להיות חיה הן ויזואלית והן נפשית.

Xulub Mitnal

"אין לשם הזה של הלהקה משמעות פשוטה באנגלית או בספרדית" – אומרים חברי הלהקה בדף הפייסבוק שלהם:

"אבל מבט מעמיק בקוסמוגוניה של המאיה מאפשר להשיג שזהו שמו של שד מהמעמד האחרון והעמוק ביותר של העולם התחתון.".

המילה Xulub היא בשפתם של המאיה משמעה שד, לכן ככל הנראה המית'נאל הוא שמו העצמי של השד שעולמו היה התחתון ביותר מבין תשעת עולמות הגיהינום שמתחת לארץ. הארץ עצמה לפי המיתולוגיה המאיינית היא העולם התחתון ביותר מבין 13 עולמות גן העדן.

Xulub Mitnal אף הם הרכב מקסיקני. ההרכב מנגן בלאק מהיר וקצבי שההשפעות השבטיות האינסטרומנטאליות שבו משמשות ליצירת הטמפו הכללי והאופק המלודי של היצירה. ללהקה יש נטיה לסאונד מעט הארד-קור בנגינה שלהם ומבחינת התיפוף ניכרת השפעה של ת'ראש מטאל, אבל הכל מונח היטב על תשתית ברורה של בלאק מטאל.

כשאר הלהקות, אף הם משתייכים להתארגנות הפוליטית של ה- ONSP ומן הסתם אוחזים (שוב, כמו יתר ההרכבים) בעמדות פרו-נאציסטיות מובהקות.

חרבות שבורות בצידי המקדש

חורבנה של התרבות האינדיאנית החשיך את שמשה של אחת מהציביליזציות המרתקות בין הציביליזציות הקדומות. על אף האכזריות של הכובשים הספרדים דומה כי התרבות של המאיה, האצטקים ושאר השבטים בעצמה לא הייתה מעולם תרבות של חמלה ורוך. העזות ומחוות הדם היו מעגל החיים היומיומי ונדמה שהכיבוש הספרדי שינה את מהלך ההיסטוריה ולמעשה גדע באיבו את העולם החשוך הזה שהיה במובנים רבים תרבות של טרור אכזרי חסר רחמים.

עזות הפולחן לא הייתה זרה בעולם העתיק ולא הייתה נחלתם הבלעדית של המזואמריקאים. היא ביטאה נפש אנושית הכמהה לבטא את האלוה שבה; כזו שגבורה וחייתיות הם הם ערכיה, במובנים רבים משום שזו דרכם לאחוז בשיפולי כנפיהם של האלוהיים. במאמר ההמשך שלי אנסה לגעת בעומקם של דברים ולתאר במקצת את זרמי המעמקים הרוחשים מתחת לפני השטח ולשפוך מעט אור על נפשו של האדם בעולם האלילי ועל המתח והניגודיות הכה עמוקה השורה בין התוכן הקדמוני של הישראליים ובעקבותיו של הנוצרים שאימצו חלקים ממנו לבין התוכן האלילי.

אופיין החייתי של התרבויות (במובן הפולחני והעמוק של המילה) מתאים הוא לבלאק מטאל כמו כפפה ליד. בליבם? האלים שלהם מבקשים מהם את הדם, שיחזור. כמו אומרים הם להם:

שיברו את הצלב, שובו אל השמש!

*

יוסף בן עוז | מרץ 2017

[1] קיימות לו למשל קונוטציות ברורות שמגיעות מעולם ה-Occult ומעולמם ההיסטורי של השבטים הצפוניים של אירופה, והוא אף הופיע במקדש-שלמה המלך לפני כמעט 3000 שנה בירושלים וכן בתרבות ההינדואית כמובן.

[2] מונח אקדמי המתייחס לתכנים תיאולוגיים שמקורם בין ביהדות ובין בנצרות כאל חטיבה תרבותית-תיאולוגית אחת. דוגמה מעולה לקלקול שעושה ההשטחה לדיון: בין התרבות הישראלית לבין הדת הנוצרית פעורה תהום רבתי שהשטחיות המאחדת הזו היא התגלמות הבערות היות והיא מתעלמת ממנה כמו הייתה שולית או זניחה.

[3] הלא הוא עולמם הוותיק של בני האמריקות המקוריים.

[4] עד כמה עצוב הוא הצורך הזה להגיש חומרים אנטי ספרדיים בספרדית? כמו למרוד ולחבק את ההלשון של האויב שלך בה בעת. זהו צורך בלתי נמנע היות ותרבות הילידים כאמור הוחרבה כמעט לבלי היכר. ברבות הדורות נטמעו האוכלוסיות זו בזו בתחילה מאונס ואחר כך מרצון. היום בהסתכלות של כ-500 שנה של חורבן כמעט בלתי אפשרי לאינדיאנים של מרכז ודרום אמריקה שלא לדבר בספרדית.

[5] למותר לציין כי המיתולוגיה האצטקית, בדומה אגב למרבית המיתולוגיות של המזואמריקה, היא קשה במיוחד: הפנתאון האצטקי מכיל אלים נועזים ואכזריים עד מאוד ובדומה לכך גם הפולחן שלהם המתואר כאן.

[6] לפי מדרשי חז"ל יצחק היה אדם בעל תודעה דומה לאינדיאנים ורצה למות על המזבח שכן סבר שהאדם חייב להשיב טובה תחת טובה לאל שברא אותו. מכיוון שאין אפשרות לתת לאל דבר מה שהוא חסר אותו (שכן כלום לא חסר לאלוה), אזי יש לפחות להשיב לו מידי פעם את החיים שלנו בחזרה על גבי המזבח.

להתבייש בעצמך, או: על מטאל "ישראלי"

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | על סצנת המטאל בישראל והתרבות הישראלית

מאת: יוסף בן עוז

9-6-2017

שתיקה רועמת

השתיקה הכמעט רועמת של מרבית יוצרי המטאל הישראליים מהתרבות של עצמם היא כמו פיל לבן באמצע החדר. לא תמיד מגיעים לדבר על זה, בין אם מפני שהתרגלנו לביצה ובין אם מפני שאין כבר כוח להיגרר לוויכוחים דפוקים (ראו בהמשך), כך או כך – השתיקה הזו בולטת בהעדרה. מכיוון שבעיני יצירה נטולת כל הקשר עצמי היא תלושה, בינונית ובסופו של דבר – מיחזור חצי אפוי של חומרים שלא יוכלו באמת להפעים אותנו, הייתי רוצה להקדיש את המאמר הנוכחי לעניין הזה.

*

מדובר בענין מורכב שיש לו שורשים עמוקים בנפש שלנו.

זה לא מתחיל ולא נגמר בלהקות מחווה כמו, למשל, Dim Aura שלמרות שחבריה מוזיקאים דיי טובים בסה"כ מקפידה למחזר בלהט את כל הפעלוליאדה והדרמה שמסביב לבלאק מטאל אה לה נורבגיה סטייל: מהקורפס פיינט ועד לפאתוס הנורדי (כל הדאווין), עם כמעט אפס ערך מוסף עצמי. ואתה שואל את עצמך זה כל הסיפור? חיקוי נורא טוב של בלאק נורבגי? איפה הייחודיות של ההרכב פה? איפה הסיפור שלהם בתכלס?

וזה גם לא מתחיל ב-Shredhead שמבחינה טכנית מנגנים דיי טוב (וואללה, אפילו טוב מאוד) אבל שאתה כמעט לא יכול לשרוד אותם מעל 2 שירים ברצף בגלל הגודש של ה"אמריקאן-פוזה" המורכבת עליהם כמו נזם זהב באף חזיר. הרכב מתוחכם ומשוכלל אבל כזה שאפילו אם אני עושה בראש שלי את כל המאמצים לחבק את כל כובד הפוזה האמריקנופילית בחיבוק מכיל ואומר לעצמי: "שמע זה הסגנון וככה זה", עדיין אני מרגיש חנוק ממנת יתר עמוסה בקצף של אטיטיוד שהוא בסופו של דבר זר עבורי ואני לא חי אותו ולא מתחבר אליו.

וזה אפילו לא Winterhorde שהם מוזיקאים באמת באמת טובים (מעולים אפילו! שככה יהיה לי טוב), אלא שאפילו לא משתדלים יותר מידי להצניע את היותם להקת cherry picking של רגעים סימפוניים, אלופה בלעשות לך סלט חי של כל הגודיז של המטאל הסימפוני בואכה בלאק. חוויה שבסופו של יום מתמצה בסוג של בופה טעימות נורא צבעוני ונורא נהדר אך לחלוטין לא משביע כי כל מרכיב בא במנות קטנות עם הבטחה בלתי ממומשת לעוד. ובעיקר כי בעיני, אתה מתקשה למצוא את עצמך שם.

אבל זה לא שאין בכלל. יש פה ושם.

להקת להבות הכניסו שורה וחצי בעברית ל-EP האחרון "Grinder", זה שהחזיר לנו אותם מתוך הדממה. להקת HAR מחברת טקסטים ומוזיקה עם ריפרורים עבריים (ואפילו בהקשר Occult מה אתם יודעים). גם Morgue לקחו קו שמוהל חומרים מהביפנוכו של התרבות הישראלית הקדומה. למרות ש-Morgue זה אולי לא חוכמה כי הרי הם צמחו מהאסכולה של Orphaned Land הישנה והטובה, שם לא רק שלא התביישו לשלב חומרים ישראליים קדמוניים ומאוחרים, שם זו הייתה הפצצה האטומית שהם חתומים עליה ב-ה"א הידיעה. ויש גם את הקדומים יותר כמו Salem כמובן, אבל גם ההרכבים שהם פחות obvious כמו Grimior שאשכרה שרו בעברית, וכמובן Strangeways שבגלגולים הקדומים שלהם שרו על נושאים פוליטיים ובאלבום המלא שלהם אף שילבו קטעים מתוך שירה עברית קלאסית[1].

אבל אני חושב שזה הרבה מעבר לזה: המטאל כסוגה צמחה בבריטניה של שנות ה-70.

הנתון הזה חשוב לטעמי מכיוון שמבחינה מוזיקלית ותרבותית סביבת לידתה וצמיחתה של אמנות (כל אמנות) מטביעה בה את חותמה. לנצח תחביא האמנות בבגדיה את הצירוף הגנטי הטבעי של מקום היוולדה, את ההקשרים התרבותיים והנסיבות הייחודיות שהולידו אותה. גם אם לימים תינשא על כנפי אחרים אל מקומות ותרבויות חדשות, תמיד יהיה משהו בתוכה מהמקום ההוא בו נולדה. כדי להותיר את האמנות בעלת ערך אמיתי נדמה לי שאין מנוס אלא לשוב אל הנקודה העצמית: משהו מתוך העולם שלך צריך להימזג פנימה. משהו צריך להיות נושא הטון האותנטי. אחרת אתה סתם להקת מחווה או וירטואוז טכני עם עודף דרמה שיודע להביא לעולם רק עוד הרבה מאותו הדבר.

אני סבור שהעניין הזה בולט בעוצמתו כמעט בכל חטיבה תרבותית: חפשו קצת מטאל ערבי ומארצות האיסלאם (ובמיוחד מאירן); חפשו את המטאל של המקסיקנים (הסצנה הפרה-היספנית שאפילו סקרנו אותה אצלנו – הנה בקישור הזה); או הסצנות הנורבגית, השבדית והפינית, על ההבדלים והניואנסים החשובים שבין שלושת אלו למרות הדימיון הפולקלוריסטי שלהם. כולם בלי יוצא מהכלל מצליחים להביא במוזיקה שלהם משהו אותנטי שהוא יתד במוזיקה שלהם.

הנקודה העצמית היא מה שהופך את האמנות שלך לבעלת ערך משלה ובלהקות שמניתי למעלה, אני פשוט לא מוצא אותה ודבר זה הוא לטעמי בעוכריה. אני אישית מתקשה למצוא אותה מפיחה בי את אותה רוח החיים והמעוף הנפשי שמטאל מצליח להפיח בתוכי בד"כ. פעם, בשיחה עם חבר, נדרשתי לשאלה זו לגבי עניין הבלאק-מטאל הנורבגי ולמה כשישראלים עושים זאת זה נשמע לי פחות טוב משום מה, ואמרתי שנדמה לי שכשאני צורך מטאל נורבגי אני צורך אותו מהנורבגים דווקא כי בעיני כשהם עושים זאת הם מגישים לנפש שלך מטעמים שניחוח של אלפי שנות תרבות נורבגית, חיים, יצירה, מלחמות, דם ואש, אהבות ושנאות וכל המרקם האנושי האינסופי הייחודי להם – עולה מתוכם. זה משהו שרק מי שמגיע מהתרבות עצמה יודע לעשות באמת. כשאמרתי את זה לחבר שלי, הבנתי פתאום שכשאני מחפש מוזיקה אני בעצם מחפש את העולם המלא שהיא מביאה איתה ולא רק את המעטפת.

האמת צריכה להיאמר: יוצרי מטאל בישראל לא עוסקים כמעט בכלל בתכנים או במוזיקה הלקוחים מתוך התרבות הישראלית במובן הרחב של המילה, על אלפי שנותיה והשפע הבלתי נתפס של היצירה שלה: ספרות, שירה, מוזיקה, היסטוריה, חוכמה ואפילו: תורה, מיתוסים והעולם הנסתר.

הנתון הנ"ל מפתיע במקצת במיוחד לאור העובדה שהתרבות הזו דווקא כן משמשת כר פורה למספר רב של הרכבים במטאל העולמי בכלל והאירופאי בפרט כולל מהקצוות הקיצוניים ביותר ודוגמאות יש בלי סוף[2]: Cradle of Filth, Draconian, Katatonia, Sieghetnar, Belial, 'שאול', ואפילו Deicide, Morbid Angel  ו-Malevolant Creation. בין אם תהיינה אלו להקות שמאמצות את המיסטיקה הקדמונית של העברים[3] ובין אם הרכבי NSBM שלמרבה האירוניה לא מפסיקים לדבר על העבריות והשראליות[4].

לכל זה צריך להוסיף את העובדה שבמטאל, ובמיוחד במטאל הקיצוני, השיוך התרבותי העצמי של היוצרים כמעט תמיד מקבל מקום מרכזי ביצירה. כמעט ללא יוצא מן הכלל חשים היוצרים גאווה וחלקם הגדול אף מבליט את הקונטקסט התרבותי שלהם – יהא זה השיוך הבריטי והאנגלו סכסי או הויקינגי והנורדי. לא תמצא כמעט מי מאלו שמעדיף להתעלם מעמו או מתרבותו העצמית. מטאליסטים, כך מתברר, נוטים לגישה טראדישיונאליסטית בכל הנוגע ליחסם אל הגיאוגרפיה של המטאל שהם צורכים או עושים וזוהי אחת מהתכונות החזקות במוזיקה הזו בעיני.

אלא שבישראל משום מה, המצב כמעט הפוך.

לפעמים נדמה כי החווייה הבסיסית ומכוננת הזהות בתודעה של מרבית יוצרי המטאל הישראליים היא חווייה של בריחה. כאמור, מעטים ההרכבים שהעיזו לינוק ממכמני האומה הישראלית כתשתית ליצירה שלהם ולא רק כמו איזו מן תוספת של רוטב מעל המנה העיקרית; אומה זו, שמאחוריה היסטוריה בת אלפי שנים היא אולי מהתרבויות הכי עשירות בתוכן ורוויות בצבעים אינספור – רק תבחרו: מהתנ"ך ועד לספרות המדרשים; מספרי הנביאים ועד לספרים החיצוניים; מביאליק של "בגיא ההריגה" ועד לאורי צבי גרינברג של "אימה גדולה וירח";

אז מה הסיפור פה, למה לא בעצם?

תסביכים של דת ואלוהים

מאחורי האנומליה הזו יש קרוב לוודאי מכלול של סיבות (החיים הם עניין מורכב ואני לא מתיימר), אלא שבכ"ז נדמה לי שאפשר להבחין בשני עוגנים בולטים שנכון להרחיב עליהם מעט.

העניין הראשון: הישראלים במטאל לא רוצים להתחבר לתרבות הישראלית בגלל שבבסיס שלה היא תרבות יהודית.

היום הכל מיתוג ו'יהודים' מתקשר בתודעה באופן אינסטינקטיבי ל'דת', ו'דת' איננה החווייה החיובית שמאחורי המטאל, אם כבר לרוב נדמה שההפך, למרות שיש לי מה לומר בעניין הזה[5]. והרי... אנחנו מטאליסטים נורא קשוחים, ראשינו זקורים אל תוך ישבננו ואין ביננו לבין דת ולא כלום. או, מוטב ייאמר: אנחנו "נגד דת באשר היא דת" ועוד כל מיני סיסמאות מפה ומשם.

העניין השני: בעיית הדת והלאום – אצל הישראלים שני אלו משולבים בצורה שלא כולם מבינים אותה או מחוברים אליה בכלל.

המשמעות היא שלהיות נגד 'דת-היהודים' נתפס כמעט אוטומטית כמו להיות נגד היהודים עצמם (מי אמר אנטישמיות ולא קיבל?), וכשאתה בסופו של דבר בן למשפחה שההיסטוריה שלה שזורה בעניין היהודי, אזי המצב הוא בעייתי מאוד. נראה לרוב לא תרצה להיות חלק מהבלאגן הזה, אלא אם אתה ממש מעוניין או לכל הפחות לא חושש להצטייר כמו זאתיאיכקוראיםאותה וקסברג[6] הנורא נורא "נועזת" ונורא נורא "אנטי ממסדית" (או איזה בולשיט אחר שלא תרצה להדביק לעצמה) ושבסופו של יום כל מה שהיא בעצם עושה זה מחרבנת על דגלים + תוקעת את מוטותיהם בעכוזה הלבנבן וקוראת לעצמה אמנית, אז יוצא שאתה מנוע (כמעט בהגדרה) מלהיכנס באמאמא של היהדות שמא יבולע לך. שמא תהפוך לסוג של גזען אנטישמי למרות שאינך, ולמעשה איש לא יפשתן עליך פישתון מעריך או אפילו לא פישתון תשומת-לב כללי שכזה. ואם אתה נורא חי על הקצה ופישותניי-הערכה אינם מזיזים לך ממילא, עדיין: חוזי העסקה, החתמה על לייבל נורמלי, סיכוי להפיץ את יצירותיך ואפילו האפשרות להופיע לייב באיזו נקודה במדינה כן יפריעו לך בסופו של דבר אם התדמית שלך תהיה שאתה אנטישמי.

אם להודות על האמת – אני כותב את הדברים לא מבלי חשש להתבטא בפומבי. מבין השורות אפשר אולי לחוש שאני מסתייג מהתיוג האוטומטי "אנטישמי" כלפי כל מי שיש לו דבר ביקורת נוקב לגבי התרבות שלו; כי אני באמת חושב שזה בעייתי. ואני אומר זאת דווקא משום שאני מאוד מחובר לתרבות העצמית שלי ואולי האחרון בעולם שיירצה לראות אנשים מפתחים ניכור לעם הזה או לתרבותו, לא משם אני מגיע. אבל אני חושב גם באותה נשימה שלא ניתן באמת לאכוף אהבה. הזדהות וגאווה בתרבותנו העצמית (ממש כמו זו של הנורבגים, או המקסיקנים שעושים מטאל עם אוריינטציה תרבותית חזקה) יכולה לדעתי להגיע רק מעמדה של רצון טוב, כשזה בא ממך. ואולי בהקשר הזה דווקא נכון לדון מדוע יש לנו בכלל תסביך דת ואלוהים שכזה עד כדי כך שהוא ממסך את תרבותנו מעצמנו שאנו מחפשים לתור אחר עולמות תוכן חליפיים, ואיפה התבלבלנו כעם.

בחזרה לנושא שלנו: אפשר לספור על יד אחת את היוצרים שממש החליטו לרקוד עם החזיז הזה שנקרא התרבות היהודית ביצירה שלהם, ואני לא מדבר על להקות פוצי מטאל שלא נזכיר את שמם מפאת כבודם[7] שאצלהם הכל ממילא הוא סוג של גוד טיים עטוף בעטיפה קשוחה למראה ומביכה למשמע, אלא על המטאל שמנסה להיות נאמן לאמת פנימית כמוטיב ראשי ביצירה שלו.

אני חושב שבגלל הדינמיקה שתיארתי לעיל מרבית היוצרים נוטים חסד לעצמם (ובדיעבד גם לעמם) ונמנעים לחלוטין מלעסוק בתימות הגרעיניות של חוויית הקיום הישראלית/יהודית שלהם, בין אם כישראלים שפשוט חיים כאן ולא מעניינת אותם דת יותר מידי, ובין אם יש להם קשר כזה או אחר לתרבות הזאת באמת.

הפוזיציה המביכה הזו היא עקב אכילס של מרבית היוצרים. אז עושים מעקפים. כל מי שדם מרדני בעורקיו מחפש מפלטים. וכי חסרים כאלו? תמיד אפשר לעסוק ב-Occult אם אתה נורא בלאק מטאל; או נושאים אונברסליים של ביקורת חברתית, אכזריות אנושית ואפילו אימה (אם אתה ת'ראש או דת' או ברוטאל); או אפילו לסגת לתחום הנעים של: טירות / חשיכה / כינורות + נשים גותיות עם סקס אפיל על סף האלוהי בהעמדה אפלולית ועוד כהנה וכהנה אפשרויות בריחה אלגנטיות למכביר שלא יגרמו לך לעלות מעל לרדאר.

לא דת

ראשית ראוי לדעת כי מבחינה היסטורית טהורה היהודים אינם דת. לא צריך ללכת רחוק, מספיק לפתוח תנ"ך. הסיפור המדובר שם הוא סיפור על עם שיצא ממצרים והתכוון (ובסוף גם הצליח) לחזור לארץ שממנה ברח בגלל הרעב בימים שהיה עוד משפחה בת 70 נפשות. ממש בפשטות: עם, לא דת.

אז מאיפה הגיעה הדת היהודית? ובכן – to cut a long story short כמו שאומרים אלו שאומרים: הדת שלנו היא המחיר שאנחנו כעם שהפסיד במלחמה על הממלכה, המקדש והתרבות שלו היינו מוכנים לשלם כדי לשרוד תקופה של גלות ארוכה בארצות לא לנו ובתרבויות זרות לנו (שלא לומר עוינות) במהותן. נאלצנו להיות כמו כל העמים – בעלי הדתות – למרות שבמקור באנו מתרבות שמה שקוראים ה"דת" שלה בכלל לא הייתה כמו אצל האחרים אלא התפתחות תרבותית שהגיעה ממעמד ההתגלות, דבר שאין לו אח ורע בתרבויות אחרות[8].

במובן הזה זה לא מאוד שונה משבט רוס שהדרים במאה ה-9 מאזור השפלה השבדית לצפון מערב אסיה והקים שם לימים את הפדרציה של קייב (>>Kiev ov Rus); או מהסכסונים שנדדו מצפון גרמניה לעבר האיים שממערב ליבשת האם ולימים היו אלו שהקימו את מה שיכונה הממלכה המאוחדת (כלומר בריטניה – United Kingdom).

אבל עם כל זאת – אנחנו כן עם שההיסטוריה שלו נעוצה בסיפור מכונן על התגלות אלוהית. זה אומר שהזדהות עם התרבות העצמית שלנו עלולה להיות בסופו של דבר להיות הזדהות דתית שהיא תוסף שייתכן, כאמור, שלא מעט מהיוצרים המטאליסטיים היו בשמחה מוותרים עליו. זה כמו להפוך לסוג של Christian Black Metal שזו באמת בדיחה.

אני מודה שזו אכן נקודה מהותית שהרי, פה בדיוק אנחנו שונים מכל האחרים וזה מסובך אצלנו: כי לזכות הויקינגים המתגעגעים למורשתם ייאמר שהמורשת המקורית שלהם עומדת בסתירה למורשת הנוצרית. הנצרות הרי שינתה את פניה של צפון-אירופה הויקינגי לבלי היכר בימינו אנו. לכן אצלהם, העמדה האנטי נוצרית מגיעה באופן טבעי באריזה של מרד ואנטי ממסדיות. הם מורדים מטבע היותם לא חלק מהמערכת התרבותית הנוצרית וזה הופך את העניין לגן עדן למטאליסטים. באמת, זה קלאסי, כלומר, חישבו על זה לרגע: אם אתה נורבגי ואתה רוצה לעשות עכשיו בלאק מטאל אנטי נוצרי? זה הכי מעולה שיש: ממילא הנצרות איננה כוח פוליטי בעל השפעה של ממש באירופה[9], אז יוצא שאתה יכול לרנן בלאק מטאל בלי גבולות פחות או יותר על כל נושא אנטי נוצרי שתחפוץ בו, כולל שתן על צלבים, תרכיז דמוי דם בבתי קברות וראשי חזיר מפלסטיק בהופעות חיות. הכל הולך ואיש לא יגיד לך כלום. אין ממש אויב בר קיימא שמולו אתה רוטן, והתרעומת היא בפועל על תבוסתה הבלתי ניתנת להשבה של ציביליזציה שבסופו של דבר אימצה מרצון את הנצרות אל חיקה, בין אם בתחילה זה היה בכוח ובין אם לאו.

באופן דומה גם הרכבים שאינם אקסטרימיים כל כך מצליחים לחיות בשלווה עם התודעה הלאומית שלהם מבלי שהדבר ייחווה כאיום או ככניעה אמנותית. הרבה להקות עולות בדמיון אבל נדמה לי ש-Iron Maiden מתעלה על כולן. הם ראו את עצמם כיוצרים בריטיים בכל מאודם. בריטניה ומורשתה התרבותית על כל תהפוכותיה, מלחמותיה, כנסיותיה, מיתולוגייתה וההוואי הפנימי שלה, הייתה ונשארה עבור Maiden המקור הבלתי נגמר והשופע כל טוב שממנו לקחה את כל החומרים היצירתיים שלה מטקסטים ועד ללחנים ולביצוע.

תסביכים? אז מה!

אז אצל ה"גויים" זה באמת קל ואצלנו זה מסובך.

אבל... נו באמת. הייתכן שכל זה הוא בסוף רק תירוץ?

הרי ישנם מרחבים אינסופיים של יצירה בתוך התרבות הישראלית, שלא מחייבים אותך להסתבך עם הקשר הגורדי הזה של דת ולאום. אז מדוע שהיוצרים הישראליים לא ירשו לעצמם לפרוץ את תקרת הזכוכית? מדוע החשש הבלתי הגיוני והתפל הזה מהעיסוק בתכנים לאומיים ויהודיים? אל תזדהו, אל תהיו חיוביים: הטילו ספק, זעקו, תנו בראש, הילחמו, הצביעו על הטוב ועל הרע – אבל למען השם והשש! תנו מקום לתרבות העצמית שלנו במטאל שנוצר פה! תנו משמעות לעצמיות שלכם שאיננה סרח עודף ומיקח טעות, היא חלק ממי שאתם.

אם תאמר שיש לנו בעיות עם אלוהים, הרי לכולם יש. דווקא המורכבות הזו היא בסיס אדיר לכתיבה ונגינה. ברור שלא מוכרחים להיות Orphaned Land שלקחו את זה לחיבוק טוטאלי של המסורת, או לפיילוט הכושל של Arallu עם "Kill the Rabi";

אפשר למשל להיות כמו גדעון, אחד מהשופטים עליהם מסופר בתנ"ך בספר שופטים שכאשר מגיע אליו מלאך האלוהים ואומר לו שהוא נהדר בעיני האלוה – עונה לו גדעון בכעס: איזה אלוה? זה שעזב אותנו?! למה הוא לא עוזר לנו יותר? ואיפה כל הסיפורים ששמענו שהעלה את אבותינו ממצרים, בשביל מה? להימסר כנועים לידיים של המדיינים?! אם חטאנו שיעשה עבור אבותינו שבהם בחר! ואם לא חטאנו שיושיע אותנו עכשיו!" והאלוהים? במקום לשרוף אותו חי על החוצפה – כפי שאולי היינו מצפים בגלל שאנחנו באמת בורים וחושבים שהקדמונים שלנו היו פחדנים ובנאליים – האלוהים משבח אותו על העזות שלו כלפי האלוהים ואומר לו: נהדר, אתה הלוחם שיושיע. סע. אני איתך במלחמה.

(הסיפור המלא על גדעון – בקישור הזה).

ברשותכם: אני ארים כוסית של יין ואשתה לבואם של ימים בהם לא נתחבא מעצמנו, לטוב או לרע, ובמיוחד לא במטאל.

*

יוסי בן עוז.

ט"ז בכסלו ה'תשע"ז, 9 ביוני 2017

[1] "עננים יש כבדים ינהג כעפרת", עם טקסטים מלוקטים מכתביו של שאול טשרניחובסקי וכן "שלכת" – עם המילים של יעקב אורלנד. לקגריאה נוספת עליהם, כנסו לסיקור שלנו לאלבום שלהם: בלתי גמור, בלתי מוכתר; בדרכימוזרות.

[2] להרחבה אפשר לקרוא עוד במאמר מהבלוג שלי: מטאל אפל ותרבות ישראל – התבוננות של מטאליסט מאמין כבר ב-7.8.2013. אז, בנימה יותר אישית ואולי קצת גולמית (במבט לאחור).

[3] הכוונה היא לתורת הנסתר ("קבלה"), שאני מאז ומתמיד מסתייג מההתייחסות אליה כאל מיסטיקה אבל על זה אולי בפעם אחרת.

[4] דוגמה מעניינת היא The Meads of Asphodel  הבריטיים שאמנם אינם NSBM אבל שרים על תכנים פנימיים של התרבות והיהודית כולל נושאים פרובלמטיים כמו השואה וכו'.

[5] דעתי היא שאתאיזם כשלעצמו איננו עולם תוכן עשיר מספיק כדי לספק מעוף לירי ומוזיקלי. לא בגלל איזה דופי שיש או אין בעמדה הזו מצד עצמה אלא דווקא משום שהיא בעיקרה תופעה שכלתנית ולא תרבותית. ושכל לבד איננו מספיק כדי ליצור אמנות מפעימה. יש לי עוד מה לומר בזאת אלא שלא כאן המקום להרחיב.

[6] שחקנית, מחזאית ו"אמנית אנרכיסטית מישראל" (ויקיפדיה) שעיקר עיסוקה הוא קטעי משחק מצולמים בד"כ המועלים לפלטפורמות אינטרנט שונות בהן היא מבצעת מעשים פרובוקטיביים (נוסח מה שהזכרנו).

[7] למען הסר ספק: אלו שנכנסתי בהם בהתחלת דברי אינם נמנים על הסוגה הזאת למרות הביקורת שכתבתי כלפיהם כאן.

[8] אני יודע: אין כאן הסבר מניח את הדעת אבל זה רק כי הסבר כזה הוא פשוט ארוך מידי וחורג לגמרי מהתיחום של המאמר הזה; מי שיירצה להרחיב יוכל לקרוא יותר במאמר שלי כאן ברשימות-תהו על השטניזם במטאל: ג גרא גראול גראולינג – גראולינג של מאמינים. וכן במאמרים בבלוג שלי: Life? It's Complicated שאינני בטוח שהם משביעים אבל לפחות הם יותר ממוקדים לעניין הזה.

[9] בטח לא במובנים שהיו נחלת הכנסייה בשנות הזוהר שלה בימי הביניים, כשאפשר היה להוציא אדם להורג בעוון כישוף וכל מיני זוועות כאלו שהיום אין כבר לא מהם ולא מקצתם עוד באירופה.

שירים של ממלכות חולמות

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | על ז'אנר ה-Dungeon Synth

מאת: יובל לוי

31-8-2017

כל מי שקצת אוהב בלאק מטאל יודע שהז'אנר רוכש, בין השאר תשוקה רבה לספרות פנטזיה. ובתוך התשוקה הזו: במעמקי המחתרת, בשערי משכן האלים האסורים, או בתחתית קבר עתיק של מכשף נורא (אצל כל אחד זה קצת אחרת) – במקום הזה מתגלה לו אוצר נדיר שרק זה שחיפש אותו, בד"כ שלא-במודע, מצליח למצוא אותו.

זהו ה-Dungeon Synth – המוזיקה ונוף הצלילים בעולמות הפנימיים של היוצרים הצנועים, שתמיד חרטו את ספרות הפנטזיה על לוח לבם שנים לפני שהז'אנר התפרסם בקרב הציבור הרחב. כיאה לשמו, משתמשים היוצרים בעיקר בסינתיסייזרים ובכלים ווירטואליים אלקטרוניים כדי ליצור סאונד חלומי התואם את הקונספט. בשנים האחרונות, הז'אנר הנמצא בשוליים מקבל הרבה יותר יחס [1], ואני מאמין שהגיע הזמן שגם פה בישראל ייהנו מהיהלום הנסתר הזה.

בפשטות ובכלליות, תחשבו על אלבומי ה-Ambient המפורסמים של Burzum>> כז'אנר שלם שהתפתח והשתנה במשך השנים, בו היוצרים מביעים את העולמות הפנימיים שלהם במנעד רגשות אינטליגנטי ביותר, אך בצורה הכי ביתית וצנועה שיש.

פה דרך אגב, מתחיל וגם מסתיים הקטע המחתרתי; כי הרי לא מדובר במחתרת בעלת אידאולוגיה מסוימת או תנועה אנטי-ממסדית, ולא נראה שהסצנה עושה איזה שהוא מאמץ להישאר בשוליים. פשוט מדובר בקהילה אינטרנטית בעלת תשוקה משותפת, שבאופי העצמאי של המוסיקה שהיא יוצרת יוצא שהיא תמיד נשארת בשוליים.

רבות מהיצירות נוטות להישמע כמו הקלטות ישנות, או בעלות סאונד קצת יותר אוונגרדי. בחלק מהמקרים הלחנים עצמם יכולים להיות מינימליסטיים מדי או 'אקספרימנטליים' מדי לטעמם של מרבית האנשים וזה בגלל שהם תמיד נוצרים מתוך מקום אישי ופנימי שלא כל אחד יכול להתחבר אליו. זה בסדר, אין ניסיון להרוויח כסף בתחום הזה. רוב האומנים, כולל המוכרים יותר, מציעים את האלבומים שלהם להורדה בחינם.

גם הרגש במוזיקה הזו לא בא לידי ביטוי בכינורות סוחטי דמעות או בתזמורות בומבסטיות, אלא בחלומיות ובאווירה החוץ-עולמית והביזרית המאפיינת את הז'אנר. ההזדהות עם האמן משחקת פה תפקיד משמעותי, כי קיימת מעין הבנה בין אנשים בעלי תשוקה עזה לתחומי הפנטזיה, הבורחים מהמציאות למרכז שערי העולמות הזה. זה קל כי אין דיסטנס בין האומן למאזין, אם כי גם זה תלוי במידה בה האומן בחר להישאר אנונימי.

הקהילה היא קהילה של שיתופיות. למרות שיש אומנים מוכרים ואהובים יותר, השיח הקיים בקהילה מעודד ליצור ולהביע את העולם הפנימי, את מה שהאומנים לעתיד באמת אוהבים, גם אם זה לא בהכרח משהו שכביכול הולך "לפי הספר". הדבר מאפשר ליוצרים בז'אנר להפיק מעגל מדהים של יצירות שונות ומגוונות המביעות קשת רחבה של רגשות ולתת במה להתנסויות ולחידושים.

Burzum הוא אמנם אחד ממייסדי הז'אנר, אך יש רבים ומוקדמים יותר כמו אלבומי ה-Ambient של הבסיסט המקורי של להקת Emperor, הרי הוא Mortiis>>, שכיום יוצר אינדסטריאל מטאל, וכן אלבום Ambient בשם Fjelltronen>> של סולן להקת Satyricon>>, שיצא תחת פרויקט הצד Wongraven>>. אך לפני כולם – Jim Kirkwood, יוצר מוזיקה אלקטרונית מאנגליה הוא האחראי להוצאה הכי מוקדמת של מה שכיום נחשב Dungeon Synth, עם האלבום "Where Shadows Lie" שיצא ב-1990 [2].

בתקופת הגל הראשון, המושג "Dungeon Synth" לא היה קיים. הז'אנר התפתח דרך טרנד הפרויקטים הצדדיים של להקות Black Metal שהפיקו אלבומי Ambient באותה הרוח. אלו בד"כ עסקו בנושאים הקשורים בפנטזיה, מיתולוגיה, חיבור לטבע ושטניזם (על הדרך, ראו סיקור לאלבום [Abgzvoryathre [3).

אפילו "אשמדאי" הישראלי מלהקת "מלך-אש" (מעטים יודעים) הפיק אלבום Ambient בסגנון מסומפוטמי בשנת 1994 [4], שבמבט לאחור ניכר שהוא לחלוטין עונה במדויק להגדרות הכלליות של Dungeon Synth.

מקור השם של הז'אנר היה ונשאר עמום ככל הנראה, אבל סביר להניח שמדובר במשהו שצמח ממוזיקת ה-Ambient באלבומיו הראשונים של Mortiis שאותה הוא כינה [5] "Dark Dungeon Music".

חשוב להזכיר שבתקופה שבה מדובר שלא היו חומרים כאלה באינטרנט. המעוניין יכול היה לשמוע את המוסיקה הזו רק אם נתקל בקלטת הנכונה. כיום בעידן האינטרנט, הז'אנר נושם לרווחה בקהילה שהולכת וגדלה, הגם שכל תומכי המחתרת לא צריכים לדאוג כי כאמור, אופיה של המוסיקה הוא כזה המותיר את הז'אנר בשוליים. או אולי מוטב נאמר זאת כך: כנראה שלעולם לא תהיה תכנית ריאלטי שתצולם על אי עם ארמון רדוף רוחות בו המתמודדים עטויי ה- Corpse Paint נדרשים לשרוד למול Varg Vikerness הרודף אחריהם עם סכין.

חשוב לציין כי מוזיקת ה-Ambient קיימת עוד משנות ה-70 הרבה לפני שהבלאק מטאל הושפע ממנה וכמו שבלאק מטאל הוא ז'אנר שונה לחלוטין, כך גם ה-Dungeon Synth שונה מ'אביו הרוחני' למרות הדמיון הרב מאחר ובצורתו העכשווית, הז'אנר שואב השראה מסגנונות מוזיקליים נוספים כמו מוזיקה למשחקי מחשב, סוגים אחרים של מוזיקה אלקטרונית כגון:Drone, Noise, Berlin School, Chiptune etc, רוק, פולק ולחנים מוזיקליים מהעולם העתיק. ובכל זאת, הסצנה מחוברת מאוד למקורותיה. הרבה אלבומים נשמעים כמו הקלטה ישנה באופן מכוון ואף יוצאים לאור במהדורה מוגבלת על קלטת. כמו הרבה תחומים היום, גם ב-Dungeon Synth יש אלמנט חזק של נוסטלגיה, מה שהגיוני למוסיקה שנועדה להביע עולם פנימי.

כדי לתאר את מגוון סגנונות ה-Dungeon Synth הקיימים אציג בפניכם כמה מבין האלבומים האהובים עלי ואתאר אותם בכלליות (אגב: האלבומים שיוצגו כאן לא נבחרו רק כי הם נחשב כאלבום "חובה", פשוט אלו הם האהובים עלי ביותר).

Jim Kirkwood - Master of Dragons 1991>>

את הקלאסיקות של הז'אנר שנולדו מתוך הבלאק מטאל ייתכן שמרבית הקוראים כבר מכירים, אך מקור חשוב נוסף להתפתחות ה-Dungeon Synth הוא אמן המוסיקה האלקטרונית Jim Kirkwood, המושפע בעיקר ממוזיקת ה-Ambient של שנות ה-70 ומסצנת האלקטרוניקה בברלין (ה-Berlin School). הדבר ניכר באופן בולט באלבום חוץ-עולמי זה ובהרבה אלבומים אחרים שהוא הוציא. מלבד אלבומים בעלי קונספט סוראליסטי כללי, הוא הוציא גם אלבומים שמאוד הושפעו מספרות טולקין ומורקוק>>. לא ברור אם הוא הכיר את סצנת הבלאק מטאל בימים בהם אלבום זה יצא, אך בהמשך דרכו שיתף קירקווד פעולה עם אמני Dungeon Synth מודרניים. [6]

Onoskelis - The Golden Temple of Onoskelis 1997>>

אלבום זה אמנם יצא בתקופה הקלאסית של הז'אנר אך לא נחשב אלבום קלאסי. "The Golden Temple of Onoskelis" הוא דוגמא מצוינת להפקה ביתית, הבנויה על רעיונות מאוד אמנותיים ולחנים מינימליסטיים. לשם המחשה, לאורך האלבום מתנגן פסנתר אנלוגי שנשמע לא מכוון, אולי אפילו כזה שעשו לו Pitch-Bend, כמו כן משולבות שם גם שירה וצרחות תיאטרליות שאינן גראולינג, בסאונד "נע" כשהכול עטוף היטב באווירת פנטזיה מסתורית ורודפת ובסאונד של הקלטה ישנה.

Erdstall - Caverns of Endless 2013>>

הסגנון באלבום הזה מכונה בין אנשי הז'אנר "Dungeon Drone". זוהי שעה של פנטזיה מלאת אימה טהורה בתוך עולם מעורפל, ביזרי ומלא בצער. צלילי הסינתיסייזר הרפיטטיביים והמינימליסטיים מצליחים ליצור תחושה ברורה שמדובר כאן בהרפתקה בעלת חשיבות עליונה, שנידונה לגורל מר מרגעיה הראשונים, ובשל כך מלווה בעצב וייסורים עד סופה הטראגי.

Chaucerian Myth - The Canterbury Tales 2016>>

שלא תחשבו שמינימליזם זה כל העניין. אני מציג כאן בפניכם את אחד האלבומים האהובים עלי, שהוא 3 וחצי שעות(!) של מוסיקה סוחפת עם לחנים מורכבים, מתפתחים ומעניינים. עם זאת, היצירה מלאה באותה נשמה ותשוקה האופיינית לז'אנר. האמן הושפע מ"סיפורי קאנטנברי" – יצירת ספרות מימי הביניים המתארת קבוצה של 30 צליינים בעלי תפקידים שונים משלושת המעמדות. הספר הינו קובץ מעשיות דרכן מספר כל צליין את סיפורו. האלבום מקדיש קטע מוסיקלי מורכב לכל אחת מהמעשיות כאשר המוסיקה משלבת השפעות של מוסיקת ימי ביניים עם קלאסיקות של רוק מתקדם משנות ה70, בעיקר King Crimson ו-Rush.

Roman Master - Roman Master 2017>>

זוהי ללא ספק אחת היצירות היותר מעורפלות של הסצנה. האלבום הזה עונה להגדרות תת הקטגוריה בז'אנר הנקראת "Dungeon Noise". היצירה הניסיונית הזו נשמעת כמשהו שהורכב, בין השאר, מצלילים מסונתזים של קול אנושי שעיוותו אותם באכזריות, הוסיפו להם דיסטורשן ואז השתמשו בהם כדי להקליט תפקידים מלודיים. הליווי לעתים גם לא תואם את המנגינה.

כל התרכובת הזו יוצרת חוויית האזנה צינית ומורבידית. שמות השירים באלבום עוסקים בתבוסה בקרב ובמוות עצמי. ייתכן הדבר שלפי הנושא ההיסטורי והפנטסטי המשתמע משם האלבום ומשמות השירים שבו, שמדובר בהצצה למוחו של אדם המאבד את עשתונותיו בעוד הוא גוסס בכאב בשדה הקרב של האימפריה הרומית. תנו לדמיון להתפרע, זה כל הקטע כנראה.

Fief - II 2016>>

לסיום ארצה לחתום עם יצירה שלווה זו העונה להגדרה "Idyllic Synth". האלבום לא מציג שום קונפליקט אלא חוקר עולם הנראה כשלוו מכל זווית שממנה הוא נבחן במין מוזיקת ימי-ביניים חמימה, נעימה ולפרקים אף צוהלת. האומן משתמש בכלים ווירטואליים בגוני צליל של חליל, גיטרה, צ'מבלו וכדומה המוגשים בסאונד שלא נשמע כמו סינתזה בכלל. ייתכן אפילו שהגיטרה אינה מסונתזת אלא מוקלטת. בחלקים הפחות רגועים נדמה כאילו הם מלאים באושר ונשמעים כמוזיקה לריקודים במסית יערות כלשהי. ללא ספק, מדובר באלבום שהוא בריחה אמתית לעולם שכולו אושר, רוגע וכל-טוב.

*

נספחים ומקורות:

[1] טרנדים(!) – בקישור הזה

[2] חיפשתי בדיסקוגס "Dungeon Synth" עם סינון 'מישן לחדש' וזה האלבום שעלה ברשת – בקישור הזה

[3]הסיקור שלי ברשימות תהו על Abgzvoryathre – בקישור הזה

[4] אלבום הדאנג'ן סינת' של אשמדאי ממלכאש – בקישור הזה

[5] קצת על Mortiis  הנה בקישור הזה (בעיקר בלשונית "Era I" תחת History)

[6] ה-Bandcamp של האלבום Realm of Light מאת  Drachenfeuer בקישור הזה

[7] למתעניינים בהיסטוריה צירפתי טבלה מהפורום המציעה תרשים זרימה נכון להכרת הז'אנר (מומלץ!)

[8] ערוץ YouTube המעלה אלבומים מעולים מהז'אנר (על בסיס יומי) – בקישור הזה

[9] פורטל בנושא בפורום בו אחד המנהלים נותן תמונה לכל תת-ז'אנר בDungeon Synth - בקישור הזה; ומתוך הפורטל, תמונה כללית שעושה סדר בתקופות של הז'אנר לפי אלבומים (גם נמצאת בפורטל) – בקישור הזה

*

יובל לוי
אוגוסט 2017

Twilight of the Black Hearts

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | Black Metal: A decaying revolt?

By: Noa

By: Noa Artzi

9-14-17

About a year ago, I interviewed Sina Winter, the man behind the Iranian Black Metal project From the Vastlands, and the protagonist of a new Black Metal documentary by Christian Falch, entitled Blackhearts. After watching the film, I remained with some reflections on the state of the art in Norway and in the world. I came to a conclusion that Black Metal becoming the greatest cultural export of a country definitely came with a price of its own. But as the worldwide cultural phenomenon that it has now become, what are our expectations for its future and what are the dangers awaiting this form of art, which seems to have touched so many black hearts in so many different corners of the world?

"Revolt against the modern world"

“Black Metal is so extreme that not anyone can get into it. This isn’t any funny hobby which stupid kids shall have after they comes home from school”. These words by Euronymous can more or less describe the spirit by which I have dedicated a meaningful part of my existence to this social and cultural movement. Back in the military I have vowed to set foot upon the sacred northern ground from which it spread unto the world once I freed myself of this final obligation. A vow which I have not yet come to fulfill, due to what I'd like to see as not entirely unfortunate circumstances. That was why, when I witnessed the passion of our 3 foreign protagonists toward the legendary northern land, I knew I had to see this film.

In case you’ve missed the interview (check it out – here), the film follows 3 Black Metal musicians from 3 different parts of the world, who are willing to risk it all and face great perils just to perform in different Black Metal festivals in Norway.

Though scattered in 3 corners of the world, their passion seemed to hit so close to home. Not to speak of the many hardships and the many hurdles that unexpectedly popped up in their way - some of which, they were yet unable to overcome. As I may have already mentioned elsewhere, I first heard about this film during a difficult time in my life when I was facing serious dilemmas concerning the future of my previous career. Even the brief introduction I got from the trailer to the 3 protagonists’ story, who were willing to risk almost everything for the music which they love, gave me the courage to make the right decision, because it showed me that I’m not the only one who believes that there’s more to it than just music. If 3 other respectable gentlemen think so, then there must be an ounce of sense in all that I’ve felt throughout these years. My long-time favorite Hellenic Black Metallers, Naer Mataron's appearance was just another reason for me to check out this film.

I honestly don't remember what I've expected to find in Norway. Probably something along the lines of an active Black Metal underground, teeming with life, record stores, Xerox zines and cassette trading as in the early 90s, to which I was secretly hoping to join in as a session musician, fanzine editor, recording artist, whatever works. Just to be part of this grand movement, just to keep the flames burning, to join this historic cultural wave. The naïveté of foreigners unaware to the change in cultural trends beyond the borders can sometimes be amusing and sad, but despite the common passion, the different perceptions which different places in the world give on the same cultural movement may sometimes be the perpetual catalyzing factor that keeps things moving, evolving or in turn adapting to the current environment. And that’s one of the things this movie seems to demonstrate.

 Originally emerging as a vessel to overcome the stylistic and ideological stagnation in Death Metal, it seems to have expanded its role as a voice which attempts to cry revolt well, largely against the modern world. And as such expanded beyond its initial negation of modern spirituality through satanic themes into an art which has not once dealt with Paganism, Traditionalism and other sociopolitical movements which waged war against the ailments of progress.

And as the cry of revolt which it is, it should forever remain untamable by any means of power known of the modern world.

In recent years, we have witnessed somewhat of a “gentrification” in Black Metal following the release of a myriad of documentary films on the topic. The most ridiculous one so far being a film adaptation of the infamous “Lords of Chaos” book, which according to rumors, even the bands themselves refused to give its producers the right to use their music. Given all this, I cannot help but wonder if as one who supports the idea of Black Metal retaining its identity as a dangerous underground cultural movement, I should even give a voice to something which might push this gentrification even further. Am I adding insult to injury by promoting a film that might contribute to this unfortunate outcome? After seeing the film, I tend to think that its virtues outweigh any such possible consequences. Beyond being packed full with universal social and individual themes beyond the scope of the music itself, this film seems to almost deal with these very same changes within this cultural movement, by highlighting the difference between the perspective of the original founders from the north and the one held by our 3 protagonists.

The Decline of the North

What would have happened were it not for the other countries?

Nowadays Black Metal in Norway has almost lost its edge. Sometimes it seems like no more than an aesthetic, no more than a pop culture meme displayed in curiosity museums in the guise of cultural heritage, as seen in this film. Being so it has lost its bite and that’s why it’s so surprisingly institutionalized there. Some events have abandoned the traditional underground music club, basement or bunker as a venue, favoring what looked like a traditional concert hall, the Black Metal exhibition room in the Rockheim museum is open to children, who are barely stricken by awe by the stories and artefacts from a time of musical legends and social turmoil, long before they were even born.

What's that? I think I can hear someone turning in his grave.

However, the loss of its bite left an empty shell of aesthetics incapable of embodying the true spirit of the movement. As can be inferred from scene where the mayor of Bergen city gives her speech in one of the Black Metal festivals, it seems as if this form of art has been reduced to no more than raspy singing accompanied by a quirky hand gesture. I could almost wish some of the positive material improvements away for the sake of having the spirit preserved in this movement’s Fatherland.

When I think of the rest of Europe, I think about bands being dropped from festivals due to political busybodies and festivals having to take security measures to keep Antifa fucktivists away. Actually, despite all difficulties these may seem to cause I’m somewhat happy to see that Black Metal has its enemies and this sort of impact because this was the original spirit of the genre. The spirit of rebellion, “A cultural caffeine”[i] that keeps us constantly re-evaluating ourselves as individuals and as a collective, a defiant reminder of truths we would rather push to the back of our minds.

Just like the message which author Jack Donovan attempted to convey with his Conflict Bindrune, “Life is Conflict. Peace is Death”, peace and boredom brings stagnation and atrophy, while a fair amount of struggle invigorates.

And that’s exactly what happened in Norway.

I must however comment here, that nothing is absolute. There are a few Norwegian consolation prizes left out there for the enthusiastic seekers. There are some old names that keep up the spirit, as Tsjuder with their masterpiece, Legion Helvette and 1349, who showcase a modern and technical sound that still manages to embody the same spirit of ravishing hatred. There are also younger acts in the vein of Nordvrede, who write lyrics dealing with current cultural invasions, to music which preserves the traditional Black Metal sound. All these are rather modern and updated but stay loyal to the original spirit.

Oh and of course there’s always the dynamic duo of Darkthrone to count on. But these too, at least Nocturno’s half, are seen in this film as escaping off into the ever-receding forests, which seem to get steadily pushed into the further corners of the country like it’s native culture, from which Norway seems to have long since alienated itself in favor of changes absurdly dubbed “progress”.

But I cannot help but wonder if these aren’t but “more of the same”. Imitations of art, which in a sense is already an imitation. If Plato somewhat condemned a certain aspect of imitation in art and poetry, what would he have said about this imitation of an imitation?

The new blood, the new perception is definitely vital, as long as it stays loyal to the ideological foundations of the cultural movement.

The decline of the True

Then of course there’s the media, which exposed all this and helped propagate this bark not bite mentality. Euronymous murdered, Vikernes got shoved into jail, the local media circus had a blast and the city was safe again. Black Metal became a “gentrified” curiosity to be displayed before children and independent film enthusiasts like a domesticated beast.

But I think, or at least hope this won’t be necessarily true in the worldwide division of this musical and cultural movement. Because bites can be something much subtler than the explosive events of the 90’s. In a world which in the name of political correctness holds a witch hunt against whatever Black Metal in my opinion stands for, blatantly saying a truth that nobody wants to hear can be explosive enough. Words generate thoughts and thoughts generate action. We are the cultural caffeine and we need people to start thinking. Some artists actually do that.

Nevertheless, some of this unfortunate responsibility on the state of nowadays Black Metal does partly fall on the shoulders of the artists themselves. Not all of them. But there are a few naughty ones.

We see this kind of responsibility in our dear Norwegian protagonists’ perspectives. They seem like really sweet guys and talented musicians, but they need to do some serious rethinking about their artistic choices.

And no, I’m not referring to their curious musical pursuits outside Black Metal or their private life. I’m not Euronymous and I don’t give a shit about artists in sweatpants. Speaking of which, I wouldn’t want to imagine the fate he would have met, were he to voice his opinions before certain French and Slavic Black Metal Musicians on their off-duty fashion choices.

Rather than all that, what really bothers me here is Arnt, who defines himself as a Black Metal musician while simultaneously speaking about willing to somewhat toss his passion away for financial reasons. Is he in only for the money? Does he believe that a high production budget is some kind of a synonym or a sufficient condition for good art? If he thinks he can afford producing Christmas carols in his home studio, he can easily afford producing extraordinary Black Metal right in there. It's all about creativity.

This is the ultimate evidence for his general disconnection from the original spirit, which among many things was the above-mentioned spirit of rebellion and a strife to artistic originality as the main objective for creativity.

As pioneer Norwegian Black Metal musician Varg Vikernes skillfully describes it in one of his articles,

“It began as a result of the fact that Death Metal had become commercialized and trendy. All the bands in 1991 sounded and looked alike. They even recorded their albums in the same sound studios. There was no originality or artistic integrity left whatsoever. We called it "Tampa production" and "Swedish production". The bands were even political correct”.

“That was the quintessence of the revolt; originality! We had to create something new and original, or else it would be rip-off and "not true" to the new spirit”.

All this makes me feel like his commitment isn’t that serious anymore, like he has lost connection from all original motives and sources of inspiration for making this kind of music, including the landscapes and harsh climate of his country which at one point of the film becomes the subject of his complaints. He seems to keep going on because of some sort of inertia.

Look Norway, if the 3 protagonists here weren't enough of a wake-up call for you to realize the current state of Black Metal affairs in your country, then you should meet a few more fellows that live not so far away from your country.

A while ago I stumbled upon an interview with MkM of Antaeus and Aosoth, where the already starving artist spoke of losing 100 USD every time he goes up on stage with his band. And if you've thought that's extreme, then think about the serious toll these gigs have on his already waning health. He has testified having fainted, having seizures and going blind after these gigs.

And guess what? He still does that. He still goes up on that stage to sacrifice his very own flesh to his dark art again and again.

Oh, and if that's not enough, then what about Famine from KPN? In a recently produced documentary, this guy testified before the cameras about his financial losses during album production and ranted on unsupportive Hellfest fans which would rather invest the price of a physical copy of an album on a beer.

But guess what? He still does that. These are called ideals, in case you've all forgotten.

Our hope lives in the hands of such exceptional people, who choose to keep the embers of Black Metal burning. Let us hope they are not a dying breed.

Black Metal ist Krieg

War seems to be another underlying theme of the film. A war waged in the 2 frontiers - political and religious.

We’ve already seen an example of the former, in the abovementioned case of Europe vs Antifa. These might become real trouble, especially if they'd somehow receive backup and funds from governmental organizations, which I hope will never happen, but what if I'd told you there are even greater, much more organized threats on Black Metal artists in other corners of the world?

Our zine founder Yossi Ben-Oz once told me about an ongoing production of a film entitled “Syrian Metal Is War”. There are corners of the world in which the war against a certain religion hasn't become a safe, empty threat. Sina’s struggle with oppressive authorities of Iran almost seems to embody a struggle between tradition and symptoms of a world affected by anti-tradition – a charisma of the divine regality of Ancient Persia versus the oppression of "spirituality" gone modern. Here’s modernity presenting a whole different nature of oppression[ii]. If it ain't the dictatorship of dollars, then it's this.

Then there's Hector, who says that him getting into metal in times meant “going to war” against some friends and family members. I can only assume it's over their different beliefs. Sounds all too familiar.

Regarding Kaiadas and Naer Mataron, there are no detailed comments on politics here, following the band’s request. But I think there is no coincidence in Mr. Kaiadas's choice of a day job as a member of the parliament, representing the Hellenic Golden Dawn. At one point he even admits that “Many Black Metallers have come and gone through the doors of Golden Dawn”, and I think there’s a very good reason for that. The party's ideology with its reverence towards the ancient Hellenic tradition and its fierce patriotism has common factors with certain aspects in the spirit of Black Metal.

Though not being an explicitly political band, Kaiadas and Naer Mataron do represent the war on the political frontier. His special connection to his country and reverence toward the ancient mythologies and traditions of his people, whether on purpose or not, come through his lyrics as well. I cannot imagine the pain of having the same country you’ve went out on a limb for put you in jail for whatever reason that have only been proven later as a ridiculously false allegation.

Speaking of which, the guys from Naer Mataron have quite of a mileage in Black Metal and in life in general. The well-seasoned warriors stretch and warm up before heading to battle, and some of them already have families of their own. They’ve been around from the beginning, they’ve witnessed the rise, the heyday and what seems to be a twilight of the genre in its land of origins – though I’m not sure about their awareness to the situation. The scene in which these 90s Black Metallers tour around “historic” Black Metal landmarks from the 90s seems almost ridiculous. Regardless of all that, they are loyal to their art as to their family and fellow band mates. No doubt they’re an inspiration for an equally age worn warrior as myself.

It was unfortunate to witness the dirty behavior of the interviewer in film, when he was trying to ease out a controversial statement out of Asmodeus and his band mate during their appearance in one of the festivals, despite their clear refusal.

Black Metal can be war. But regardless how noble their cause for strife, armies cannot march without morale, without supportive families to read their letters from the front. And our Black Metal warriors aren't too different.

All three protagonists here seem to be blessed by wonderful families, supporting their brave and talented loved ones as they head to the front. As with Naer Mataron, some even venture to the battlefront, to command upon the troop in the absence of their incarcerated leader. True story.

By the way, the man is free now, but from what I understand he cannot exit the borders of his country and is very limited with his gig options. There’s a guy named Talos replacing him now as a live session member and while he’s pretty competent, I cannot deny that these songs were written by Kaiadas for Kaiadas. Any other substitute looks terribly anemic when performing them live. But let us "thank the gods" for their will and loyalty to the art.

These supportive families were truly a beautiful, heartwarming sight that made me smile each time. And they are probably one of the most significant factors that keep these artists fighting their ongoing battle. As in all wars, morale is definitely very important here as well. No wonder the Norwegians are where they are when their unsupportive families fall asleep in their gigs!

Oh, these poor Norwegians. By now they’ve got one hell of a burn here in this item, but I must say I can only judge everything based on what was portrayed in the film. Through this narrow and not entirely unbiased glimpse the filmmakers give us. I am no stranger to the many hurdles and blockages. Being a black metal musician nowadays is a true struggle. It is a war. But then again, you should always remember what got you into this in the first place and keep that sacred flame burning.

Summary

So, for the sake of our movement, artists and followers as one, let’s not become Norway, in which Black Metal is mostly perceived as a toothless circus beast. Let’s not let it die away and be forgotten together with the death of its founders. Let’s not become another failed and forgotten artistic and social pursuit, let us avoid a fate similar to that of Futurism in Italy. Let’s make use of the global village to keep the flames burning. And we can do so by presenting Black Metal to the world in a dignified manner, while showing respect to the art and the spirit embodied in the works of its founders, as I am trying to do here.

And whoever cannot define this spirit, whoever sees this as an aesthetic, as a music only, as a theme for silly jokes and internet memes should quit. Whoever expects a financial profit, whoever has not enough passion to keep him going should politely head to the door as well. Let’s stay true to ourselves. Because Black Metal isn’t just an empty shell of music and aesthetics.

Exploring its soul may have you ending up exploring and reassessing your own soul and our soul as a human collective. [iii]Just as in the traditional philosophy behind wars and struggle, the engagement in “the smaller war” aids a man with his struggles in “the greater war”. You may never know what you’ll find and where you’ll end up. This journey isn’t without its own perils - even if you’re not living under an oppressive regime. Perils of the soul are all too real. It’s an inseparable part of this cultural movement. That’s what makes it so dangerous yet so alive, so real in a world gone so fake. And this blatant, unstoppable honesty is one of the things in true Black Metal that scares the living shit out of everybody else here. This rapport with something that’s so real, something that embodies the danger, beauty and power is a distant echo that reminds us of a greatness forgotten to us from times long past. Sina Winter sums this up pretty well by saying “this isn’t just music to me”. I understand exactly what he means. Given the album that turned his world upside down.

September 2017, Noa Artzi

[i] Reference to “The Caffeine of Europe” - F.T. Marinetti and the Futurist movement

[ii] (Evola, 1995) Revolt Against the Modern World - Chapter 12. A commentary on the consequences of tyranny replacing an aristocratic sacral regime.

[iii] (Evola, 1995) Revolt Against the Modern World - chapter 7. On the lesser and greater wars.

רק רעש יכול לתאר

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | מאמר על ה-Noise

מאת: יובל לוי

13-10-2017

מוזיקה, וכנראה שביותר ממובן אחד, מתארת לנו נוף-שמע: ה"חורף" של וויולאדי מתחיל בטיפות קטנות של גשם המתגברות והופכות לסופה מלודית; הפרלוד לפסנתר בדו-מאז'ור של באך מזכיר לי את גלי הים, שלווים לנצח. לפעמים אפשר לדמיין שבתקופות עברו זיכרון קסום לא נחווה רק באיך שנראה אלה גם באיך שנשמע, אולי קצת כמו שהיום אנו מצלמים את עצמנו עם חברינו ברגעים טובים כמעין ניסיון לשמור את הזיכרון הטוב בעולם שמחוץ לעצמנו. אני חושב שהאינדיבידואל בעולם העתיק נזכר ברעשים של רגעים. רגעים, בהם מזג-האוויר ואותות הסביבה היו מעין אינדיקציה להמשכיותם; רגעים, אותם חיקה בעזרת צלילים שהיה ביכולתו ליצור ומה שלימים התפתח לנס המופלא של המוזיקה.

אלא שנראה שלפחות מאז המצאת מנוע הקיטור - חיי האדם מלווים ברעשים תעשייתיים חדשים ומרשימים. ואכן, בשנים האחרונות הגו מוזיקאים חדשים את הצורך במוזיקה מסוג חדש, כזו של אנשים המורגלים לנוף-השמע המייצג את העידן החדש[1]. אם מוסיפים לקלחת את כמויות הדם והאלימות שהביאו עימן השנים המודרניות החל ממלחמות העולם (וכנראה שגם לפני), אז בהחלט ייתכן שכל אלו בעצמם הצמיחו מוזיקאים ה"מכריזים" ביצירתם על תום עידן ההיגיון עד שהמוזיקה בחלק מהמקרים נהייתה יותר פילוסופיה ממוזיקה, כמו למשל יצירותיו של ג'ון קייג', או – מן הצד האחר – הבעת הזדהות עמוקה עם קורבנות המציאות האכזרית, כמו ביצירותיהם של שונברג ופדרצקי.

נדמה לי שמתוך כל אלה, צמחה מוזיקת ה- "Noise" - שם קוד לז'אנר מאוד כללי המרכיב רעשים אלו על אלו בהקשר מוזיקלי מעורפל למדי. הטכניקה הזו יכולה להתבטא בכל למעשה[2], אולם במקור זהו ניסיון לקחת את הרעשים כמייצגי מציאות כבבואה לחיים בעיר של היום[3]. בעידן האינטרנט כל סוטה יכול להביע את עצמו, ונוף הצלילים מתרחב אף למקומות שלפעמים הם כה אכזריים שנדמה שזו כל המהות שלהם. כוונתי המקורית הייתה לא להתמקד דווקא ביצירות אלו אבל כן חשוב לי להדגיש שזהו ז'אנר מאוד רחב המכסה סגנונות שונים - מהרוק המוכר ביותר ועד לסאונד מחתרתי מאזורי הסאונד הכי משונים; בנוסף אציין כי הדומיננטיות של הרעש ביצירות משתנה במנעד הרחב שבין תיבול קל וכמעט לא מורגש ועד ליצירה שכולה רעש טהור. אבל אין ספק שאכן, חלק מאוד גדול מהסגנונות הקשוחים של ה-Noise מתבסס הרבה על יצירת פרובוקציה בצורתה המגעילה והאכזרית ביותר, ובשיא הכנות? אינני בטוח אם אני אמור להזדהות עם האמן על מנת ליהנות מהמוזיקה, או אם 'סלידת-השוק' (Shock Rejection) הזאת היא חלק בלתי נפרד מהחוויה המשונה.

הקשוחה מבין החוויות בתפריט הזה היא כנראה ה-"Harsh-Noise", רעש בצורה הכי טהורה שיש לז'אנר הזה להגיש. רעש הוא כל מהותו. לפעמים, זה רעש שהוא כמו עצמתי ומתוח על גביהן של רצועות רעש מוגזמות נוספות המרובדות מתחתיו כאשר יודעי דבר (הן מאזינים והן אמנים) ממליצים להאזין לקטעים הללו בווליום מקסימלי, שכן זו החוויה האמיתית של המוזיקה.

אם כבר אז לטעמי בהחלט מדובר בטעם נרכש, אבל אל נא תטעו: קיימות דרכים רבות להיות יצירתיים עם רעש כאומנות בפני עצמה. האזנה ל"Harsh-Noise" יכולה להיות חוויה מגעילה או מזוכיסטית / סדיסטית, תלוי מה מצב הזדהותכם עם תוכן הפרובוקציות, אך זו יכולה גם להיות מהנה ומדיטטיבית או – שמא מוטב נאמר – שניהם בו זמנית. אם לתאר בתמונות אזי: מן הקיצון השלילי אנחנו יכולים לקבל לעג לנער המתעורר בעיצומו של ניתוח לב או אולי אדם השומע את איבריו הפנימיים נקרעים ומתחלפים בעוד גופו מתעוות לצורה גרוטסקית אקראית; ומן החיובי, ניתן למצוא גם קטעים המכילים פרצי אנרגיה אינטנסיביים או מדיטטיביות משונה. כך או כך, ההרגשה תמיד תהיה מוזרה, יותר מכל מוזיקה.

למותר לציין כי למרות שהסגנון אינו מכיל יותר מידי מלודיות מרשימות או הרמוניות מרגשות עדיין הנוסחה של צלילים מאורגנים בתזמון קוהרנטי כן קיימת ומתקשרת, רק שהצלילים הפונדמנטליים הוחלפו ברעשים לסוגיהם.

לאחר שנרכש הטעם, אותם רעשים ברוטאליים או מדידטאטיביים מתהווים במרקם חדש ומעורפל, אך מוזיקלי לכל דבר ועניין, ומגלים את העולמות התואמים, אלו שרק רעשים המורכבים בהתאמה מסוגלים לפתוח. נדמה שמלבד רעש, אין מוזיקה שבאמת מסוגלת לתאר טבח או תודעת תהליך של מוות בצורה אותנטית. אין מוזיקה היכולה באמת לתאר שדים ומפלצות במלוא תפארתם, ובזאת איני מתייחס בהכרח לדמיוניים שבשדים שניתן היה לדמיין...

*

תחילת הז'אנר הייתה בערך לפני כמאה שנים, סביב שנת 1910 ועל רקע תנועת "העתידנים" (Futurists), תנועת האמנים האיטלקית אשר תשוקתם לחידוש באומנות זהרה בם עת גילו הערצה גדולה לכל דבר תעשייתי וכוחו של האדם הגובר על הטבע. מוטיבים אלו מצאו מקומם בכל סוגי האומנות, כולל (אפילו) בישול[4]. בין הפיוצ'ריסטים פעל המלחין לואיג'י רוסולו (Luigi Russolo), שפחות או יותר נחשב למלחין ה-Noise הראשון ואבי הז'אנר. בספרו שיצא לאור ב-1913 ונקרא "The Art of Noises" טען רוסולו, שכל המוזיקה שקדמה לתקופתו שייכת לעידנים בהם חי האדם בסביבה שקטה, ואילו בימינו, ימים בהם האדם רגיל לשמוע בעיקר רעשים תעשייתיים צריכה המוזיקה להשתנות בהתאם[5]. הוא בנה מכונה המורכבת מכמה מכונות-משנה המיועדת לייצור רעש אותה כינה "אינטונארומורי" (Intonarumori). עם המכונה הזו הופיע רוסולו בליווי של תזמורת בביצוע של שני קטעים העונים לשמות "התעוררות של עיר"[6] ו-"מפגש מכוניות עם מטוסים". ההופעה נתקלה בתגובת קהל חריפה למדי: רבים הביעו בקול את מורת רוחם העזה מה'מופע' וחלקם אף הגיבו באלימות, כפי שככל הנראה, לואיג'י חזה[7].

כל התיאורים הללו לא נשמעים כמו מוזיקה נעימה במיוחד ונדמה לי שצריך לסנן הרבה מהז'אנר כדי למצוא את הזהב האמיתי. במשמע אוזן ראשוני, וכיוון שמדובר ב"רעש" נדמה לפעמים שהיצירות הן חסרות כישרון לחלוטין ושכל אחד יכול לעשות את זה טוב, אך לא כך הם פני הדברים. העיסוק במוזיקה הבנויה מאלמנטים של רעש מצריכה יצירתיות יתירה, וכמו שאמרנו לעיל - אין סוף לדרכים בהם אפשר להיות יצירתיים עם רעשים, אלא שלא כולם מסוגלים.

הייתי רוצה להציג בקצרה כמה מהיצירות / האלבומים האהובים עליי בז'אנר ולו כדי להמחיש את המגוון הרחב. מי שזו היא עבורו שמיעה ראשונה מתבקש לשמור על ראש פתוח, אם רצונו 'שהעסק יעבוד'.

ועוד חצי הערה וחצי התנצלות: לא הבאתי שום דוגמה של Noise מהסוג הלועג והאכזרי שציינתי מעלה (ואולי צריך הייתי), פשוט מכיוון שאין זו כוס התה שלי. כן הבאתי, בין השאר, יצירות אפלות להחריד אליהן קצת יותר התחברתי.

*

Ramleh - Hole in the Heart (1987)

כן, זה בכוונה, הם קרואים על שם העיר רמלה וזה נעשה כאיזכור/התייחסות למשפט אייכמן על מנת לעורר פרובוקציה חריפה ולעג אכזרי, כיאה לתת-הז'אנר "Power Electronics" המאופיין בשימוש מוגזם של דיסטורשן, באס אנלוגי בסינת'יסייזר, ולחנים א-טונליים ובשילוב עם שאר הרעשים הנלווים אליו. האלבום מציע גרסה יותר "קלה" של הז'אנר, גם מבחינת המוזיקה וגם מהבחינה התוכנית - אין כאן רווייה של שנאה או רצון עז לפגוע אלא האלבום יותר נוטה לעורר תחושה של מסע בעולם שכולו דיסטופיה מוחלטת (הנה, בקישור הזה).

Nurse with Wound - Spiral Insana (1986)

אלבום אווירתי של פרויקט בריטי הרואה את עצמו כממשיכה של התנועה הסוראליסטית. הרעשים היצירתיים נעים בדרמתיות בין היותם הרקע לצלילי הסינת'יסייזר, להיותם מרכז המוזיקה - בשבירה מוחלטת, חלקה באופן דיי מרשים. חשוב לי להבהיר שגם ללא הרעשים המלודיות הן מרשימות והעיוותים הפתאומיים ושינוי האופי של האלבום המתרחש לעיתים במקומות הכי לא צפויים, סוחפים את המאזין. לטעמי מדובר ביצירת אומנות מבריקה.

הנה, בקישור הזה.

Merzbow - Pulse Demon (2012)

אולי האמן המוכר ביותר בז'אנר Noise, יוצר Harsh-Noise ומוגדר לא פעם כ-"Japanoise" (מן Noise המאפיין את הסצנה היפנית). אין פה אווירה ואין מלודיות כלל, רק רעשים בהמון סוגים המתוזמנים במקומות הנכונים ויוצרים חוויית האזנה על סף המדיטטיבית, למרבה ההפתעה. אין לי מושג כיצד עושה זאת היצירה הזו אבל האלבום הזה הוא ההוכחה שמוזיקת Harsh-Noise היא בעלת עומק ודורשת מחשבה זהירה מאחורי בחירת הלחנים וסוגי הרעשים. הנה, בקישור הזה.

Satanic Abortion - Terribly Traumatic Tale (2016)

שילוב מרתק ביותר של Harsh-Noise, Dungeon Synth, ו- Raw-Black-Metal בתרכובת שטנית-חולנית וסוחפת בעצמתה, וביופיה ובאינטנסיביות האפלה שלה, כזו שמרגישה כאילו המאזין הוא אבומינצייה שיצאה כרגע ממעבדת ניסויים והיא אחוזת רוחות... והיא כועסת. בעת ההאזנה, הכינו דף שחור ועפרון לבן; מדובר בפיצוץ השראה מבחיל. הרעשים מורכבים מצרחות חולניות, תופים בסאונד נע, ודיסטורשן מוגזם. הנה, בקישור הזה.

The Grey Wolves - Eternal Suffering (from Legions of Hell) (1993)

לצערי אין שום אפשרות לשמוע את כל האלבום אך השיר המסוים הזה אורך כחצי שעה, והוא נפלא בעצמו "Eternal Suffering" ומתאר אותו באופן מושלם. בבסיסו, האלבום הינו יללות חצי-אנושיות הנשמעות לרקע רעשים ההולכים ומתפתלים ואף משתנים. זו אינה מוזיקה ממש כי אם נוף-שמע מורבידי. הנה, השיר בקישור הזה. 

Krzysztof Penderecki - Threnody to the Victims of Hiroshima (1960)

יצירה קלאסית מאוחרת, Noise שכולו אקוסטי ובביצוע כינורות המפיקים צלילים שלא דמיינתי שאפשריים בכלל. עד שגיליתי את השותפות הפעילה של הכינורות ביצירה הזו, חשבתי שהיא פשוט רווייה באלקטרוניקה. צרחות הכינורות מציתות את הדמיון ללא רחמים ומעלות חוויות כשל תושבי הירושימה בעת ההפצצה, להם בעצם הוקדשה היצירה. זו עבודה ייחודית עם הוראות ביצוע מיוחדות משלה מאת המלחין הפולני קריזיסטוף פנדרקי המבריק. הנה, בקישור הזה.

Yannis Kyriakides & Andy Moor - Rebetika (2010)

יהלום חבוי מיוון. למעשה, עודד סספורטס כבר סיקר פה ברשימות-תהו את היצירה הזו סיקור עשיר (ניתן למצוא את הסיקור המלא בקישור הזה). מלבד השילוב המיוחד של Noise עם מוזיקת פולק יוונית מה שבאמת גרם לי להתאהב באלבום הזה זו העובדה שקטעי ה-Noise הולכים ומתגברים ככל שמתקרב האלבום לסופו, כאילו מדובר באיזו ספירה-לאחור נוראית, שרציתי-ולא רציתי שתגיע אל קיצה. ההתגברות הזו משווה ל-Noise פה את האפקט האמיתי שלו, המפתיע, המיוחד והאלים.

תקוותי שנהניתם מהמאמר, כי השכנים שלי פחות.

יובל לוי,
אוקטובר 2017

[1] מתוך ויקיפדיה (קישור); נכתב בספרו של אבי מוזיקת ה-Noise, לואיג'י רוסולו "אומנות הרעשים" בשנת 1913.

[2] למוזיקת Noise אין הגדרה אחת, מאחר וזה תיאור מאוד כללי, מעבר ל"ז'אנר" (קישור).

[3] נכתב בספרו של אבי מוזיקת ה-Noise, לואיג'י רוסולו "אומנות הרעשים" בשנת 1913 (קישור).

[4] קצת מידע על ה'עתידנים' (קישור).

[5] ראה הערה 3 לעיל.

[6] בקישור הזה, ההקלטה מקורית של "התעוררות של עיר; בתמונה: לואיג'י ואחיו אנטוניו עם 'אינטונארומורי'.

[7] קצת מידע על המכונה ובכלל (קישור)

דמדומי הלבבות השחורים

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | מרד שדועך?

מאת: נועה ארצי

19-10-2017

לפני כשנה, ראיינתי את סינה ווינטר, האדם שמאחורי פרויקט הבלאק מטאל האיראני From the Vastlands והגיבור המרכזי בסרט התיעודי החדש של כריסטיאן פאלץ', העונה לשם Blackhearts. הסרט הותיר אותי עם מחשבות על פניו העכשוויים של הבלאק מטאל בנורווגיה ובכל שאר העולם. התוודעתי לתמורות התפיסתיות והמחיר היקר שהסצנה הנורווגית שילמה לאחר שתוצריה הפכו לייצוא התרבותי הגדול במדינתה. בעקבות כך היה בלתי נמנע שאתהה, בהינתן המצב בו הבלאק מטאל הפך לתופעה הבינלאומית שהוא כיום, לאן כל זה הולך ומהן הסכנות האורבות בדרכו של מפעל תרבותי זה, אשר נדמה כי נגע בכל כך הרבה לבבות שחורים בכל קצוות תבל.

נביאי השקר של המודרניות – Revolt Against the Modern World

"הבלאק מטאל הוא מפעל אומנותי כל כך קיצוני, שלא כל אחד יוכל להתחבר אליו. לא מדובר בתחביב מגוחך שיעסיק ילדים הבליים בשעות הפנאי שלאחר בית הספר". מילות אלו של Euronymous עשויות במידת מה לתאר את הרוח בה הקדשתי חלק משמעותי מחיי ומקיומי לתנועה חברתית ותרבותית זו. עוד בימי הצבא, נשבעתי להניח את כף רגלי על פני האדמה הצפונית המקודשת ההיא, בה הכול החל ושממנה נפוצה הבשורה לכל קצוות תבל, ברגע שאשתחרר מאותה מחויבות אחרונה כלפי המקום שממנו באתי. בסופו של דבר לא עמדתי בדבריי, אך גם הפעם בנסיבות שלא הייתי מגדירה אותן כטראגיות לחלוטין. בדיוק מסיבה זו הרגשתי שזה סרט שאסור לי לפספס, כי ראיתי את אותה התשוקה הבוערת בשלושת גיבורי הסרט במסעם אל הארץ האגדית שבצפון.

למקרה שפספסתם את הריאיון (הנה קישור און דה האוס), הסרט עוקב אחר 3 יוצרי בלאק מטאל מ-3 מקומות שונים בעולם, המוכנים לקחת כל סיכון ולהתמודד עם כל מכשול רק כדי להופיע בפסטיבלי בלאק מטאל שונים ברחבי נורבגיה.

על אף שהגיעו מ-3 קצוות שונים של העולם, תשוקתם של הגיבורים הייתה מוכרת לי היטב, כמו גם שלל התלאות והמכשולים אשר צצו להם במפתיע לאורך כל הדרך, אשר על חלקם טרם הספיקו להתגבר. כפי שכבר אולי ציינתי בהזדמנות אחרת, התוודעתי לראשונה לסרט זה בתקופה קשה בחיי, בה נאלצתי להתמודד עם לבטים רציניים באשר לעתיד הקריירה הקודמת שהייתה לי. ההקדמה הקצרה שקיבלתי מהטריילר, שהציגה את הסיפור של שלושת גיבורנו, שהיו מוכנים לסכן הכול בשביל המפעל המוזיקלי שלהם, הספיקה כדי לנסוך בי חלק מאומץ הלב לו הייתי זקוקה כדי לקבל את ההחלטה הנכונה. זאת הייתה עדות לכך שאינני האדם היחיד בעולם המאמין שזה לא רק ז'אנר מוזיקלי. אם 3 אדונים מכובדים מלבדי חושבים כך, אז כנראה שהיה קורט של הגיון בתחושות שהיו לי לאורך כל השנים. הופעתם של Naer Mataron, יוצרי הבלאק מטאל ההלניים האהובים עליי מזה כבר, הייתה רק עוד סיבה טובה לתת במה מיוחדת לסרט זה.

באמת שאני לא זוכרת מה ציפיתי למצוא שם בנורבגיה. בטח זה היה משהו כמו מחתרת בלאק מטאל פעילה ותוססת, חנויות תקליטים כמקומות מפגש, עלוני מחתרת מודפסים במכונות צילום זירוקס, קולקטיבים והחלפות קלטות דמו כבשנות ה-90 המוקדמות. קיוויתי להצטרף לכל העסק הזה כנגנית סשן, עורכת מגזין, מוזיקאית יוצרת, מה שייצא. רק רציתי להיות חלק מהתנועה המפוארת הזו, לקחת חלק במורשת, להיות חלק מהנחשול התרבותי ההיסטורי הזה. הנאיביות של הזר שאינו רואה את הדברים מקרוב, ושאינו ער לשינויים במגמות התרבותיות לעתים עלולה להשתמע כדבר משעשע אך גם קצת עצוב. עם זאת, נקודות המבט השונות שיוצר המרחק והתשוקה המשותפת היא אולי קטליזטור אבולוציוני, הממשיך להניע את הדברים קדימה ומסייע להם להסתגל לאקלים אשר אינו חדל מלהשתנות. וזהו באמת אחד הדברים הבאים לידי ביטוי בסרט זה.

הז'אנר אשר במקור נוצר כניסיון להתגבר על ההתקבעות הסגנונית והאידאולוגית בדת' מטאל התרחב והתפתח לכדי קול הקורא תיגר, בגדול, כנגד נביאי השקר של המודרניות. וככזה הוא התפתח מתנועה העושה שימוש בסימבוליזם שטני כדי לשלול את הספיריטואליות המודרנית, למפעל אומנותי אשר לא פעם עסק בפגאניזם, מסורתיות, ובשאר תנועות סוציו פוליטיות אשר הכריזו מלחמה כנגד תחלואי הקדמה.

וכראוי לשורשיה האמיתיים, אל לתנועה זו להירדם על המשמר, פן תהפוך לדבר הניתן לאילוף בכל אמצעי המוכר לבני העולם המודרני.

בשנים האחרונות היינו עדים למעין מתיחת פנים שעבר הבלאק מטאל, לה אחראי בין השאר גם מגוון הסרטים התיעודיים בנושא, אשר צצו כפטריות אחרי הגשם. המגוחך שבינם היה העיבוד הקולנועי לספר “Lords of Chaos” הידוע לשמצה. על פי השמועות זה היה רעיון עד כדי כך גרוע, שאפילו הלהקות שהוצגו בסרט סירבו לתת למפיקים את הזכות להשתמש במוזיקה שלהם. בהינתן כל זאת ולאור היותי אדם התומך בשמירת זהותו המחתרתית והמסוכנת של הבלאק מטאל, לא יכולתי שלא לפקפק בהחלטתי לתת במה למשהו שעלול לתרום למתיחת פנים הרסנית זו. האם אוסיף חטא על פשע אם אכתוב על סרט העלול לקדם השתלשלות אירועים מצערת זו? לאחר הצפייה בסרט, אני נוטה לחשוב שיתרונותיו עשויים להתעלות על כל תולדה מסוג זה. מעבר להיותו עמוס בתמות אישיות וחברתיות אוניברסליות, נדמה שהסרט אף מנסה לתאר את אותם השינויים שחלו בפני תנועה אומנותית זו, ברגעים בהם הוא מבליט את ההבדל בין נקודת המבט של בני דור המייסדים מהצפון, לבין זו של שלושת גיבורינו.

שקיעתו של הצפון

אילולא המדינות האחרות, מה היה עולה בגורלו של הבלאק מטאל?

נכון להיום, נדמה שהבלאק מטאל בנורווגיה כמעט ואיבד את שיניו וציפורניו. לעתים נדמה שזה הפך ללא יותר מאסתטיקה, לא יותר ממם (meme) הבלי של תרבות הפופ, המוצג לראווה לצד קוריוזים אחרים באצטלת נכס תרבותי, כפי שניתן לראות גם בסרט. בהפכו לכזה, הוא איבד את כל כוחו, ובדיוק בגלל זה הוא הצליח להתמסד כל כך יפה בארץ מולדתו. חלק מאירועי התרבות כבר נטשו את המרתפים, הבונקרים ואת מועדוני ההופעות המחתרתיים לטובת מקומות הנראים כאולמות קונצרטיים לכל דבר. אולם התצוגה העוסק בבלאק מטאל במוזיאון הרוקהיים פתוח בפני ילדים אדישים, המגלים אפס יראה למראה המוצגים ולמשמע הסיפורים מתור הזהב של אגדות מוזיקליות והסערה התרבותית והחברתית שהתחוללה שנים רבות טרם הגיחו בכלל אל אוויר העולם.

רגע, מה זה? אני חושבת שאני שומעת שמישהו מתהפך בקברו.

אכן, אובדן שיניים זה הותיר אחריו קליפת אסתטיקה חלולה, אשר קצרה ידה מלגלם את רוחה האמתית של התנועה. ניתן להסיק זאת גם מנאומה של ראש העיר ברגן באחד מפסטיבלי הבלאק מטאל. נדמה שמאפייניו של מפעל אומנותי זה צומצם ללא יותר משירה מלוכלכת המלווה בתנועת יד משונה. זה גורם לי כמעט ולרצות לוותר על כל שדרוג התנאים החומרי הזה רק כדי לשמר את הרוח המקורית שפעמה בלבבות היוצרים המקוריים, שם בארץ האבות של תנועה אומנותית זו.

כשאני חושבת על כל מה שקורה בכל שאר אירופה, אני חושבת על כל הלהקות שהשתתפותם בפסטיבלים בוטלה בשל עסקנים פוליטיים, ועל כל הפסטיבלים שהיו צריכים לנקוט באמצעי אבטחה כדי להרחיק פאקטיביסטיים פוטנציאליים מטעם אנטיפה. על אף כל הקשיים שהללו עשויים לערום, אני מרוצה במידת מה מהעובדה שהבלאק מטאל עוד מצליח ליצור הדים מסוג זה ולמשוך לעברו אויבים חמושים. זה אומר שדבר מה עוד נותר מהרוח המקורית של הז'אנר. זוהי הרוח הקוראת תיגר, אותו קפאין תרבותי[i] המניע אותנו לשוב ולבחון מחדש את עצמנו כיחידים וכחברה, אותו הדבר המהווה תזכורת מתריסה לאמיתות שהיינו מעדיפים להתכחש אליהן בכל מחיר.

"רוח החיים מפעמת במאבק, המוות שוכן בשלום" בדיוק כמו הרעיון שמאחורי אות הקונפליקט, אותה הגה הסופר ג'ק דונובן. נראה שהשלום והשעמום מניבים רק מוות וניוון, בעוד שמידה סבירה של מאבק מהווה גורם מחיה.

וזה בדיוק מה שקרה בנורווגיה.

אף על פי כן, מחובתי לציין כי המצב אינו אבוד לחלוטין. נותרו שם עוד כמה פרסי תנחומים אחרונים לנברנים הנמרצים באמת. כמה מהשמות המקוריים הצליחו עוד לשמר את הרוח המקורית של הז'אנר, כמו Tsjuder, ביצירת המופת הבלתי מתפשרת Legion Helvette, ו-1349 המגישים לאוזניך סאונד, שעל אף היותו מודרני וטכני למכביר, עדיין מצליח לשמר את אותו מבע השנאה המתלקחת אשר אפיין את יצירות דור המייסדים. יש גם את ההרכבים הצעירים יותר כמו Nordvrede, הכותבים ליריקה העוסקת בפלישות התרבותיות העכשוויות והמלווה במוזיקה המשמרת את קווי האסתטיקה המסורתיים של הבלאק מטאל. על אף שמדובר בגוון קצת יותר עדכני ומודרני, הרכבים אלו עדיין מצליחים לשמר את הרוח המקורית של הז'אנר.

אה, וכמובן שתמיד אפשר לסמוך על צמד החמד הנורווגי Darkthrone. אך כפי שמשתמע מהסרט נדמה שגם הם (או שלפחות חציו של נוקטורנו הבורח אל תוך היערות) נסוגים בעקביות אל עבר הפינות היותר נידחות במדינה. וכך גם מאפייני המורשת המקומית, אשר גם כלפיהם בוחרת נורווגיה לגלות יחס מצמצם ומתנכר, בשם התמורות המכונות "קידמה", באופן אבסורדי לחלוטין בהתחשב במהותם האמיתית.

אך בו זמנית, אינני יכולה שלא לתהות אם לא מדובר ברק עוד מאותו הדבר. חיקויים והדים של ביטויים אמנותיים קיימים, שמעצם היותם אמנות אינם אלא דימוי לדבר אחר. אפלטון כבר ביקר במידת מה את הפן המדמה באומנות ובשירה[ii]. אם כך, מה היה אומר על דימוי של דימוי זה?

החידושים בשורות היוצרים ובפרספקטיבה האומנותית בהחלט נחוצים בכדי להפיח חיים, כל עוד הם נותרים נאמנים ליסודות האידיאולוגיים המקוריים של תנועה אומנותית זו.

שקיעתה של הכנות

ויש, כמובן, גם את המדיה אשר חשפה את הכול לעיני כל העולם וסייעה בהפצת מנטליות איומים ריקים זו. Euronymous נרצח, את Vikernes דחפו לכלא, קרקס המדיה המקומי חגג והשקט שוב חזר אל העיירה. הבלאק מטאל עבר מתיחת פנים והפך לקוריוז המוצג בפני ילדים וחובבי סרטי איכות כחיית טרף מבוייתת.

אבל יש לי הרגשה, או לכל הפחות תקווה, שזהו לפחות לא המצב העניינים לפי מה שמתרחש בחטיבה הבינלאומית של תנועה תרבותית ומוזיקלית זו. כי כיום כבר אפשר לחשוף שיניים בכל דרך. כבר לא חייבים ליצור סערות ותהו מיידי כבשנות ה-90 המוקדמות כדי להצהיר על כוונותיך. בעולם בו מונהג, בשם התקינות הפוליטית, איזשהו ציד מכשפות כנגד כל מה שהבלאק מטאל בעיניי מייצג, לעתים ציון אמיתות שאינן ערבות לאוזני הציידים עלולה להפוך למהלך נפיץ במיוחד. מילים יוצרות מחשבות ומחשבות מניעות לפעולה. אנחנו הקפאין התרבותי ואנחנו צריכים שתתחילו להפעיל את הראש. ויש אמנים שאשכרה עושים את זה.

עם זאת, האחריות לפניו הנוכחיים של הבלאק מטאל בנורווגיה נופלת חלקית גם על כתפי האמנים. אני לא מדברת על כולם. אך כמה מהם בהחלט חוטאים במעשה.

אפשר לראות זאת בנקודת המבט של גיבורי הסרט הנורווגיים החביבים. והם באמת חבר'ה חביבים ומוזיקאים מאוד מוכשרים, אבל הם חייבים לשקול מחדש את בחירותיהם האומנותיות.

ולא, אני לא מדברת על עיסוקיהם המוזיקליים השונים והמשונים מחוץ לבלאק מטאל או על כל דבר אחר שקורה בחייהם האישיים. אני לא Euronymous וממש לא אכפת לי לראות אומנים בטריינינג. ואם בזאת עסקינן, לא הייתי רוצה לתאר לעצמי מה היה עולה בגורלו, אילו היה מביע דעה דומה בפני יוצרי בלאק מטאל מסוימים מצרפת וממזרח אירופה.

אני יותר מוטרדת מהעובדה ש-Arnt מגדיר את עצמו כמוזיקאי בלאק מטאל ומיד לאחר מכן אומר שהוא מוכן לוותר במידה מסוימת על תשוקתו הגדולה בגלל שיקולים כלכליים. האם הוא נכנס לזה רק בשביל הכסף? האם הוא מאמין שהפקות בסכומים אסטרונומיים הם איזשהו שם נרדף או תנאי הכרחי לאומנות טובה? אם הוא חושב שיש לו את כל האמצעים הדרושים להפקת שירי חג מולד מסחריים באולפן הביתי שלו, אז הוא בהחלט יכול לעשות שם גם בלאק מטאל יוצא מן הכלל. הכול תלוי במידת המחויבות ועד כמה אתה מוכן להיות יצירתי כדי לעמוד במחויבות זו.

זוהי העדות האולטימטיבית לניתוק הכללי מרוח המייסדים, שבחרו לקרוא תיגר על ההתאבנות הסגנונית בכך שהקימו תנועה מוזיקלית המונעת על ידי השאיפה התמידית למקוריות סגנונית.

Varg Vikernes, אחד מחלוצי הבלאק מטאל הנורווגי השכיל לתאר זאת היטב במאמר זה, בו הוא כותב בין השאר:

"זה צמח לאחר שהדת' מטאל הפך לעניין ממוסחר וטרנדי. כל הלהקות ב-1991 נראו ונשמעו אותו הדבר. הם אפילו הלכו לאותם האולפנים כדי להקליט את האלבומים שלהם. לא נותרה שם עוד טיפת יצירתיות או יושרה אומנותית. נהגנו לקרוא לזה 'הפקת טמפה' ו-'הפקה שוודית'. הלהקות אף הקפידו על תקינות פוליטית"...

"זאת הייתה מהות ההפיכה, המקוריות! רצינו ליצור דבר חדשני ומקורי, אחרת זה היה נחשב לסתם 'ריפ-אוף' שאינו נאמן לרוח החדשה".

כל זה גורם לי לפקפק במידת המחויבות של יקירינו הנורווגי, אשר נדמה כי איבד כל קשר לכל המניעים ומקורות ההשראה המקוריים ליצירת מוזיקה מסוג זה, ושמזג האוויר האכזר במדינתו הפך עבורו ללא יותר ממטרד, כפי שמשתמע מאחד הקטעים שבסרט. נדמה שהוא סתם ממשיך בדרכו מכוח האינרציה.

הביטי נורווגיה, אם שלושת הגיבורים הזרים לא הספיקו כדי להאיר את עינייך [1] למצב הנוכחי של הבלאק מטאל במדינתך, אז אולי כדאי שתכירי עוד כמה חבר'ה שלא גרים כל כך רחוק ממך.

לא מזמן נתקלתי בריאיון עם MkM מ-Antaeus ו-Aosoth, בו האומן המורעב סיפר על כך שנהג להפסיד 100 דולר בכל ערב שעלה לבמה עם להקתו. ואם נדמה שזהו מעשה קיצוני, רק תארו לעצמכם את המחיר הכבד שכל הופעה שכזו גבתה מבריאותו ההולכת ומידרדרת. באותו הריאיון הוא גם העיד על כך שהוא כבר הספיק להתעלף, לחוות התקפים ולהתעוור זמנית לאחר הופעות אלו.

ואתם יודעים מה? הוא עדיין עושה את זה. הוא עדיין עולה לבמה כדי להקריב את גופו שוב ושוב ליצירתו האפלה.

ואם זה לא הספיק, אז בואו תשמעו קצת על Famine מ-KPN. בסרט תיעודי קצר שהופק לא מזמן, הבחור העיד לעיני המצלמות על ההפסדים שהוא סופג בהפקת כל אלבום והתלונן על מעריצי הלהקה המעדיפים לקנות עוד בירה עם הכסף שיכלו להשקיע בעותק מקורי של האלבום.

אבל אתם יודעים מה? הוא עדיין עושה את זה. זה מה שנקרא אידיאלים, למקרה ששכחתם.

תקוותנו נחה בידיהם של אנשים יוצאים מן הכלל שכאלו, העומדים על משמר האש הבוערת בגחלת הבלאק מטאל. בוא נקווה שלא יהפכו לזן נכחד בחברתנו.

בלאק מטאל זאת מלחמה

נדמה כי גם המלחמה מהווה תמה שעליה מושתת סרט זה. מלחמה הנערכת ב-2 חזיתות - החזית הדתית והפוליטית.

ראינו כבר דוגמא לאחד המאבקים הללו, בפרשות אנטיפה נגד אירופה. הדבר עוד עלול להפוך לצרה אמתית, בעיקר אם הם איכשהו יזכו לתמיכה מהרשויות. אני מקווה שזה לא יקרה לעולם, אך כיצד תגיבו כשאספר לכם שישנם איומים גדולים ומאורגנים אף יותר על אמני בלאק מטאל במדינות אחרות בעולם?

יוסי, מייסד המגזין שלנו, פעם סיפר לי על פרויקט להפקת סרט תיעודי בשם "מטאל סורי הוא מלחמה". ישנן פינות בעולם בהן הכרזת מלחמה כנגד אמונה דתית מסוימת איננה עוד איום ריק מתוכן וחסר השלכות. נדמה כי מאבקיו של סינה תחת משטר הדיכוי האיראני הם דוגמא חיה למאבק שבין מסורתיות לעולם הנגוע בתחלואי האנטי-מסורתיות. התכתשות בין הכריזמה של המלכות האלוהית בפרס הקדומה לבין כוחות הדיכוי של המת החי של הספיריטואליות המכונה דת בעולם המודרני. הרי לכם דיכוי מזן שונה, אך לא פחות חמור מכל השאר[iii]. דיקטטורה בשם הדת זה מה שתקבלו במקומות בהם הדיקטטורה של הדולרים אינה תופסת.

ויש גם את הקטור, המספר כי עיסוקו במטאל לא פעם העמיד אותו במצבים בהם נאלץ "לצאת במלחמה" כנגד חברים ובני משפחה אחדים. אני יכולה רק לשער שזה היה על בסיס הבדלים בתפיסת העולם. זה נשמע לי מוכר עד כאב.

באשר ל-Kaiadas ו-Naer Mataron, לא אכתוב שום הערות פוליטיות הנוגעות בהם, וזאת לאור בקשות מצד הלהקה. אך אינני חושבת שמדובר בצירוף מקרים כשהאדם המייצג את השחר-הזהוב בפרלמנט היווני ביום, בוחר לנגן בלאק מטאל בלילות ובשעות הפנאי. בשלב מסוים הוא אף הודה כי הוא אינו איש הבלאק מטאל היחיד שהצטרף למפלגת השחר הזהוב, ואני חושבת שיש סיבה טובה לכך. האידאולוגיה של המפלגה הרוחשת כבוד רב למסורת ההלנית הקדומה ודוגלת בפטריוטיזם חסר פשרות, עולה בקנה אחד עם היבטים מסוימים ברוח הבלאק מטאל.

על אף שלא מדובר בלהקה פוליטית באופן מוחצן, Kaiadas ו- Naer Mataron מייצגים את המלחמה בחזית הפוליטית. הקשר המיוחד עם ארצו ויראת הכבוד שהוא מגלה כלפי המסורת והמיתולוגיה של עמו באים לידי ביטוי במוזיקה שהוא עושה, בין אם בכוונה ובין אם לאו. אינני יכולה לדמיין את שברון הלב העלול לפקוד אדם המושלך אל הכלא בידי אותה המדינה שלשמה חירף את נפשו. וגם זאת מסיבות שבסופו של דבר התבררו כהאשמות שווא מוחלטות.

ואם כבר ב-Naer Mataron עסקינן, מחובתי להזכיר שהחבר'ה בלהקה צברו לא מעט קילומטראז' בבלאק מטאל ובחיים בכלל. הלוחמים המנוסים עושים חימום ומתמתחים בטרם צאתם לקרב, וחלקם כבר הספיקו להקים משפחה. הם היו שם מהימים הראשונים. הם היו עדים לצמיחה, לתור הזהב ולמה שמשתמע כדמדומי הז'אנר בארץ מולדתו - על אף שאינני בטוחה עד כמה הם ערים למצב הנוכחי. הקטע בסרט בו נראית אותה חבורת בלאקרים וותיקה, בעודה מבקרת באתרי מורשת בלאק מטאל "היסטוריים" בסיור אוטובוסים מודרך מרגיש כמעט מגוחך, לאור העובדה שהאנשים האלו היו פעילים בסצנה במשך כל אותם השנים. ועל אף הוותק שצברו, הם נותרו נאמנים לאמנותם כמו גם למשפחותיהם ולשאר חברי הלהקה. אין ספק שהם מהווים מקור השראה ללוחמת מזדקנת שכמותי.

מה שכן, קצת חבל היה לי לראות את ההתנהגות המלוכלכת של המראיין, בעודו מנסה לסחוט מהם טיעון שערורייתי בראיון עם Asmodeus וחברו ללהקה, עת הופיעו באחד הפסטיבלים. וזאת על אף שסירבו מראש לדון בכל נושא הקשור בפוליטיקה.

בלאק מטאל יכול להיות גם מלחמה.

אך בהיעדר המורל, בהיעדר המשפחות התומכות, המצפות בכיליון עיניים למכתבים מהחזית, גם הצבא החזק ביותר לעולם לא יוכל לנצח.

המצב לא שונה בהרבה אצל לוחמי הבלאק מטאל שלנו.

נראה שכל שלושת הגיבורים בורכו במשפחות מדהימות, התומכות ביקיריהם האמיצים והמוכשרים בעודם יוצאים אל עבר החזית. וישנם מקרים בהם חלקם אף עושים את דרכם אל שדה הקרב, כבמקרה של Naer Mataron, לפקד על שורות הלוחמים בהיעדר מפקדם היושב מאחורי סורג ובריח. זה באמת קרה.

דרך אגב, הבחור כבר הספיק להשתחרר, אבל ממה שהבנתי הוא לא יכול לצאת מגבולות מדינתו ומאוד מוגבל באפשרויותיו לנגן בהופעות חיות. כיום, בחור אחר בשם Talos מחליף אותו בעמדת הבאס והמיקרופון כנגן סשן בהופעות החיות. אבל לגבי האחרון – על אף היותו מוכשר דיו לתפקיד, קשה לי להתכחש לעובדה ששירים אלו נכתבו בידי Kaiadas עבור Kaiadas. כל אדם אחר נראה אנמי להחריד בניסיונותיו לבצע את השירים האלו בהופעה חיה. אך הבא נודה לאל על נכונותם להמשיך ונאמנותם למפעלם האומנותי.

שלושת המשפחות התומכות הללו היו מראה מרנין ומחמם לבבות, שגרם לי לחייך בכל פעם מחדש. הם אולי אחד ממקורות התמיכה החשובים ביותר המעודדים את היוצרים שלנו להוסיף ולהילחם למען אמנותם. כבכל מערכה קרבית, נראה שגם כאן המורל מהווה גורם חשוב להצלחה. לא פלא שהנורווגים הגיעו לאן שהגיעו, כשמשפחותיהם האדישות נרדמות להם באמצע ההופעה.

לבי נחמץ מהמחשבה על הנורווגים המסכנים האלה, שכבר הספקתי להחטיף בהם לא מעט אש בכתבה הנוכחית; אבל אני חייבת גם לאומר שכל מה שנכתב כאן מבוסס על הדברים כפי שהשתמעו מהסרט, מההצצה החטופה והלא מאוזנת לחלוטין שנתנו לנו צוות היוצרים. שלל המכשולים והמחסומים מוכרים לי היטב. אם אתה רוצה להיות מוזיקאי בלאק מטאל פעיל בימינו, אתה צפוי להיקלע למאבקים של ממש לאורך כל הדרך. זוהי מלחמה. עם זאת, בכל רגע נתון עליך לזכור מה הביא אותך עד הלום ולעמוד על משמר אותה להבה מקודשת.

לסיכום

לטובת התנועה התרבותית שלנו, אומנים יוצרים ותומכים כאחד, הבא לא נהפוך לנורווגיה: שם לרוב נתפס הבלאק מטאל כחיית קרקסים מאולפת. בואו לא ניתן לה לגווע ולהישכח לאחר מות מייסדיה. בואו לא ניתן לזה להפוך לעוד ניסיון אמנותי וחברתי שכשל. בואו לא נמצא את עצמנו בגורל הדומה לזה אשר פקד את תנועת "העתידנים" (Futurists) האיטלקית. בוא ננצל את הכפר הגלובלי כדי להוסיף ולחזק את שורותינו. ואת זאת נוכל לעשות רק אם נדע להציג את הבלאק מטאל לעיני העולם בצורה ראויה, המכבדת את האומנות ואת הרוח אותה גילם דור המייסדים בשלל יצירותיו. זה מה שאני מנסה לעשות בין השאר כאן ככתבת.

וכל מי שקצרה ידו מלהגדיר רוח זו, כל מי שרואה בזה לא יותר מאסתטיקה, לא יותר מסתם סגנון מוזיקלי משונה ונושא לבדיחות הבליות ומימים אינטרנטיים רשאי לפרוש ברגע זה. כל מי שמצפה לגרוף רווחים פיננסיים, כל מי שאיבד כל נכונות להמשיך בדרך זו רשאי גם הוא לצאת בנימוס מהחדר. בואו נקפיד להישאר כנים וקנאים. כי הבלאק מטאל איננו קליפה ריקה של מוזיקה ואסתטיקה.

המסע בעקבות רוחו האמתית של הבלאק מטאל עלול להסתיים במקום המאלץ אותך לחקור ולהעריך מחדש את הרוח המפעמת בגופך ובגוף הקולקטיב האנושי.[iv] בדיוק כביחסה של הפילוסופיה המסורתית אל המאבק והמלחמה, ה-"מלחמות הפחותות" מהוות מקפצה אל "המלחמות הגדולות". לעולם לא תדע היכן תמצא את עצמך ומה יחכה לך שם בהמשך הדרך. ולא מדובר כאן במסע תענוגות חסר כל סכנה. גם אם אינך חי תחת משטר המדכא את מפעלך, דרך זו רצופת סכנות מוחשיות האורבות לשפיותו של כל אדם. זהו חלק בלתי נפרד מתנועה תרבותית זו. זה מה שהופך אותה, בין כל שאר הגורמים, לדבר כל כך מסוכן אך בו זמנית גם לכל כך חי ואמיתי, בעולם שרק הולך והופך למזויף יותר ויותר. והכנות הבוטה וחסרת הפשרות הזו היא אחד הדברים בבלאק מטאל האמיתי שהכי מלחיצים כל עובר אורח תמים. ובמגע הזה עם דבר כל כך אמיתי, המגלם את כל הסכנה, היופי והכוח, אפשר עוד לחוש בהד המרוחק לגדולה שנשכחה מלבנו מזה עידנים רבים

סינה ווינטר מסכם זאת היטב באומרו, "עבורי זאת לא סתם עוד מוזיקה". אני מבינה בדיוק מה הוא אומר, בהינתן האלבום שטלטל את עולמו.

[i] רפרנס ל-"קפאין של אירופה" - הכינוי שהודבק ל-F.T. Marinetti ולתנועת "העתידנים" (Futurists) האיטלקית.

[ii] https://plato.stanford.edu/entries/plato-aesthetics/#Imi

סיכום הערותיו של אפלטון על אלמנט החיקוי באומנות.

[iii] (Evola, 1995) Revolt Against the Modern World - Chapter 12. אודות ההשלכות ההרסניות של הרודנות כתחליף למלכות אריסטוקרטית מקודשת.

[iv] (Evola, 1995) Revolt Against the Modern World - chapter 7. על המלחמות הגדולות והפחותות.

"להשתוקק להיות נאספים, מפוענחים ונושעים"

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | על אסתטיקה קיצונית במוזיקת השוליים

מאת: יוסף בן עוז

24-10-2017

*

We struggle for the joy

Oh, we struggle for the joy

That life is haunted by

Its memories - its meaninglessness

Yearn to be gathered, cracked and saved

*

(Death In June – "But, what ends when the symbols shatter?", 1992)

שיחה קטנה, רעיונות גדולים

לפני מספר שבועות גמרתי אומר להזמין כרטיסים להופעתם הקרבה והולכת של Carcass ו-Satyricon. תוך דקה החלטתי שאני מזמין טלפונית ולא מהאינטרנט, ומיד התקשרתי לישי שוורץ. בדיעבד, הודיתי בפני עצמי שהכרטיסים היו סתם תירוץ. רציתי לדבר עם ישי כי השיחה הייתה חשובה עבורי יען כי אוויר הסתיו של אותם הימים התמלא בשמועות משמועות שונות על אחת מהתופעות המוזיקליות היותר מסקרנות שזכיתי להכיר מהשכונה הלא מטאליסטית. כבר יומיים שהיה מתחזק והולך הדיבור על בואה השני של להקת Death In June המהוללת ארצה ישראל להופעתה האחרונה אי פעם(!) – פה אצלנו בתל אביב. זהו ללא ספק מאורע מטלטל עמודי תווך בעולם הקטן שלי, ופשוט הרגשתי שאני מוכרח לטלפן. שוחחנו על הופעות ועל מטאל וקצת על התרגום העברי שלי (בקישור הזה) לשירם האלמותי – Fall Apart (מתוך The Wall of Sacrifice, 1986) שהעליתי ברשימות-תהו מס' חודשים אחורה.

"קראתי את התרגום שלך לשיר של Death In June, והוא באמת נהדר."

"תודה" –

אמרתי והסמקתי מבעד לסמאטרפון בחדר השינה שאליו ברחתי מפני המולת ארבעת בנותיי בסלון הבית לטובת השיחה הזו – מרגיש לפתע את אותה התחושה של לב נפתח כאילו השמים הם השער ולא הגבול.

"אבל התבלבלתם לגמרי" – הוא הוסיף. "יש הבדל בין התעניינות בפוליטיקה או בהיסטוריה לבין להיות נאצים".

"אני לא אמרתי שהם נאצים" – דייקתי בטרחנות.

על טרחנות ואמנות

מיני-דיון שהתפתח סביב התרגום שלי באחת מקבוצת המטאל של ספר-הפנים שבה שיתפתי אותו, הוא שעורר אותנו לשיחה. בשרשור ההוא, עלו שוב הרעיונות הסטנדרטיים על טבעה המעורפל של הלהקה בכל הנוגע ליחסיה הלא פתורים עם תכנים ואסתטיקה של הרייך השלישי.

זה כל הזמן אותו סיפור הרי: סמלי רונות עתיקים, מדים צבאיים בהופעות ובעטיפות האלבומים, artwork המרפרר לניאו-פאגניזם בואכה תחילתה הידועה לשמצה של המאה ה-20 עת אירופה נסחפה והלכה אחר אידיאולוגיות עידן חדש שדיברו אריוסופיה והגזענות ניהייתה הבון-טון, תימות ליריות ושמות שמרפררים חזק לעולם התוכן של WW2, ליריקה אניגמתית-נוגעת-לא נוגעת – כל אלו ועוד הם הלחם והחמאה של היצירה של מנעד הרכבים מסקרן שמוות ביוני היא להם סנונית. אלא, שמידי פעם, הופה'לה: כולם מטורגרים. נהדפים בפאבלוביות אל מחוזות העימות, למרות שזה משעשע למדי כיצד אנשים המגיעים מתוך המטאל נעצרים בדלת הזאת: שירים על אכילת איברי נשים עד מוות עוברים יפה מסך ואין הדעת מזדעקת אבל יוצרים ההולכים על סימבוליקה-רומנטית טעונה של פאשיזם נאציזם ושאר ירקות כקו אמנותי זה סדין אדום. אדם אינו יכול שלא לתמוה: כמה אפשר עוד להתפחד מכל משב רוח רענן של סימבוליקה ארית ביצירות אמנות?

אבל זה יותר מזה, כי בינינו: אפשר לחשוב שלשחק עם תכנים קיצוניים זה סיפור חדש במוזיקה, או שזה עושה אותך דפוק באופן מיוחד, ועוד יותר אפשר לחשוב שלמילה 'נאצי' בהקשר האמביוולנטי של הניאו-פולק יש בכלל משמעות, במיוחד לאור השחיקה חסרת התקדים שלה בעקבות הדמגוגיה הבנאלית המנסה להעמיס עליה השכם והערב את כל מי שאינו חושב כמוך. כבר מזמן הרי כל ימני הוא נאצי וכל שמאלני הוא בוגד, וכבר מזמן כמעט כל תגובה שלישית בכמעט כל דיון אינטרנטי היא הקצנה ופיצוץ של הדיון. אגרוף של חוק פּוֹ ישר לתוך הבטן. זה כה דפוק, עד שהאפתיות והציניות הפכו זה מכבר לסמל סטאטוס של מביני דבר שמבלעדיהם ייחשב גם אחרון החכמים לתינוק המנסה לדון עם גדולים.

והחשוב מכל: כמה רלוונטית הפאניקה הזו כשמדברים על Death in June? זהו, שממש ממש לא.

אלא שהטהרנות הזו אופפת כל חלקה מוזיקלית של המיינסטרים. כל יום כל היום: סירוס ובנאליות נחגגים תחת כל ערוץ רענן משל היו הנוצץ שבכוכבים. ובכל זאת – מוזיקת שוליים אינה יכולה להתמסגר בדמגוגיית הביבים של השטאנץ. כי אמנות שוליים היא אמנות קצה בטבעה ובדמה: אינה מעבירה אצבעות בין שערותינו, כי אם להאדים פנינו היא באה.

אבל המאמר הזה אינו על הרגשנות הפרוגרסיבית שהשתלטה על הפאקינג חיים של כולנו מזה עשור וחצי בערך והפכה אותנו לשבויים בידיו של שיח חירשים מתלהם עד שהכל ניהיה קצוות: שחור ולבן, צודק וטועה, מלחמה ושלום. רמה אינטלקטואלית של כיתה ג' במסווה של מוסר. אין מורכבות ואין עושר. המאמר הזה מבקש לגעת בנבכים הפנימיים של התכנים והסימבוליקה האפלה הזו, ולו במעט.

Then we take Berlin

מי שרוצה לחוות קצוות צריך לוותר על מגננות מטופשות. לא לתת לבנאליות הסיסמאתית של הפרוגרסיה העולמית[1] על הטרור הרגשני הארור שהביאה בכנפיה הטמאות, להשתלט לנו על הדיון וליטול את השפה והעושר וההקשבה.

כי איך אחרת יתקיים דיון מברר ואמיתי באושיותיו של אחד מעולמות התוכן המסקרנים והזוועתיים ביותר שקמו בהיסטוריה האנושית, אחד מהפרקים החשובים והמשמעותיים ביותר שבה, אם אי אפשר יהיה בכלל לדבר, או טוב מכך: ליצור? במקום להיעלב לנצח אני מציע עוצמה חדשה: החיים בגולמיותם, מלאי האתגרים והסיכונים, הם החירות; ההשטחה המפוחדת של ארגז החול מתוך רצון לסרס כל ייחודיות שמא תאיים על שלוות נפשנו הבורה, היא המוות.

ייתכן שמסיבה זו מלוכנים קלאסיים כמו הפרופ' ישראל אלדד תרגמו תכנים גרעיניים של עילית המחשבה הגרמנית דוגמת ניטשה, או שמרנים מובהקים כמו פרופ' אריה סתיו היו בין הבודדים להגיש לקורא העברי את מיטב השירה האנגלו-סאכסית והגרמאנית העתיקה בשפה העברית כולל ניתוחי עומק[2]. מול האולימפוס המעשיר הזה ניצבת היום פרוגרסיה דלוחה, שבעיקר מציעה לנו לצעוק על נואמים שמרניים באוניברסיטאות או לפוצץ אירועים וולונטריים שלא תואמים את הקו שלהם רק כדי להרגיש את עצמנו לוחמי חופש. האינטלקטואליות הליברלית החדשה מבעירה את עצמה לדעת בתוך כבשן ה-Virtue Signaling, ואני, שמרן-מלוכן שכמוני, תתפלאו: נוטה להצטער על זה מאוד. זוהי בעיני לא פחות משערורייה שענף מחשבה שלם שבנסיבות אחרות יכול להוות עבורי צ'ילבה מסקרנת וראויה לשמה – במקום לפרוח ולהתפתח, דועך לו לאט אל תוך טמטום מנוסח היטב וצעקני כזאטוט.

יוצרים כאנשים שלמים

לדעתי, ישי טועה, וגם פיטשון[3] (במאמרו הנפלא ב'הארץ' על סצינת הניאו פולק וה-Martial-Industrial, בקישור הזה): יוצרים אינם רובוטים, אין אצלם הפרדת משתנים. התעלמות מפרט חשוב זה היא בעיני פספוס ענק וסגירת-דלת על האפשרות לחוות אמנות במלואה.

העניין המלא של היוצרים בתכנים קיצוניים איננו קישוט לעבודתם, הוא ממלא אותם על אמת. אין יוצר (אמיתי – לא כזה שמחפש להרוויח כסף) שלא מניח בשר מבשרו ודם מדמו בנבכי היצירה שלו, והתוכן הוא חלק משמעותי של כל זה. אם אמרנו כך על היוצרים בכללם, הרי שאמירה זו יפה כוחה שבעתיים אצל דאגלאס פירס ו-Death In June: ללא כל ספק אחת הדמויות ואחד ההרכבים המורכבים והמעניינים שצמחו בעולם בעשורים האחרונים, ואני יכול לכתוב עליו ספרים עכשיו. אני סבור, שאם הלהקות הללו רוקדות עם אזוטיריקה טראדישיונאליסטית, זה אומר שזה מדבר אליהם ברבדים הכי עמוקים של הנפש. עומקה של ההשפעה ניכר בכל היצירה כולה. תהא זו עצימת עיניים ואטימת הלב לדחות את כל הריקוד המעניין הזה עם האסתטיקה האסורה שמציעות האמנות של Death In June ודומיה בתירוץ הרזה של 'זה עניין בעלמא' או 'זה רק שיר'.

ההיבטים האסתטיים והליריים החבויים בעומקה של התרבות הגרמנית ושבין אם נאהב זאת ובין אם לאו – מהם הורכבה העמדה הנפשית של הנאצים בימיהם, לחלוטין נמצאים שם, ואומר אני שלא לחינם. מסקרן יהיה שבעתיים לעשות את המסע אל לב המורכבות הזו. המסע המסוכן והמפתיע הזה שבסופו הסיכוי להתעשר ממנה באמת.

המציאות היא שהעולם מורכב מאנשים ואנשים הם לא חתיכות של אידיאולגיה על שתיים, אנשים הם חיה מסובכת ביותר. שום דבר לא פשוט כשמדברים על בני אדם והתיוגים כמעט תמיד שווים כקליפת השום. במיוחד יוצרים: אלו מהווים לא פעם טיפוסים מתוסבכים ביותר שההמשגות התיאורטיות שלנו לא מתחילות אפילו לתאר אותם.

אם רוצים אנחנו להבין את נפשו המורכבת של הניאו-פולק שומה עלינו להתחיל מלמטה: מהפרטים.

כלומר – במקום לנסות ולהדביק תיוגים על להקות או להלביש תיאוריות על המציאות, טוב יותר יהיה ללמוד את הפרטים. להכיר את הרגישויות. להבין כיצד פועל החיבור הזה של פירס ו-Death In June אל התכנים הקיצוניים האלו וכיצד בא לביטוי ביצירה שלו.

כל הקצוות כולם

שום דבר לא מתקפסס אצל דאלגלאס פירס, הוא רץ על כל הסקאלה הרדיקאלית של התוכן והיצירה – זה לא יעזור: הומוסקסואל מוצהר כבר שנים; האסתטיקה הקווירית היא חלק מיצירתו במובנים מסויימים אך לא נעמוד עליה במאמר זה (כי אני אלוף בלהתפזר ולא רוצה עכשיו לפתוח סוגריים שלא אצליח לסגור). אמנם, היחס להומוסקסואליות היה אמביוולנטי באירופה של פעם ובמיוחד במחשבת הרייך[4], אך בסופו של דבר היא לא עלתה בקנה אחד עם הקלאסיקה הרשמית של הגרמניות שכה סיקרנה אותו לימים. כיוצר, פירס בכלל צמח בקצה השני של עולם המחשבה והאמנות – בלב הפאנק הפוליטי והאנטי ממסדי של בריטניה[5], מעוז השמאל הרדיקאלי: הוא היה ממייסדי להקת Crisis עוד ב-1977, שלימים הופיעה בהפגנות של 'רוק נגד גזענות' וה'ליגה האנטי נאצית' הבריטית. בימיה הראשונים של Death In June סיגל פירס ללהקה סגנון שמזכיר יותר פוסט-פאנק והכניס השפעות אלקטרוניות שחווה במיוחד מחבורות כמו Joy Division. לקראת 1985 עברה הלהקה שינוי לירי והמלל הפך ליותר ויותר איזוטרי מבעבר, צעד שבסופו של דבר הסיע את הלהקה החוצה מהמחוזות הגנריים של הפאנק[6] אל עבר הניאו פולק והפוסט פאנק עם השפעות martial-Industrial ניכרות.

המפגש המאוחר של פירס הבוגר והאיזוטיריסט עם דייויד טיבט ובמיוחד עם בויד רייס שהכל אוהבים להשמיצו (וממש לא בצדק), חולל בתורו מהפכה שקטה ביצירה של Death In June והלהקה הבכירה בסוף שנות שמונים ותחילת התשעים את מיטב החומרים המסתוריים והמעניינים שבאמתחתם. העיסוק התוכני הועשר הרבה בזכות הידע האישי הרב של פירס עצמו בנושאים איזוטיריים שונים של התרבות הגרמנית העתיקה והטרום נוצרית, וכן באיזכורים אמנותיים וליריים של אירופה של פעם – כולל שימוש בתכנים נאשיונאליסטיים ומסורתיים שמסומנים היו כנחלתו של הימין הרדיקלי דווקא.

אבל פירס כמוס כמו השירה, חמקמק כמו האור; לעד מתמרן כחתול, מצליח לחמוק מציפורניה של כל הגדרה. לא נולדה הקופסה שתחזיק את נשמתו הצבעונית והוא נובע יצירה רבת פנים ביותר. דווקא העמימות הבלתי זעקנית שביגרה את הלהקה מימיה הראשונים בתקופת Crisis, ומשכה את פירס לכתיבה מעורפלת ורבת משמעויות, היא זו שנתנה אפשרות למאזין להיחשף באופן עמוק וחם עם הלב הפואטי של עולמות רחוקים ממנו בד"כ: עולמות הטבולים בתכנים פאגניים, נאשיונאליסטיים ואירוצנטריים עד כדי אסתטיקת גרמנית של המלחמה הנוראית ההיא. הכל מולחם תמיד במין עדינות מדוייקת כזו, תוך הסתייעות בריבוד הלירי שנותנת הכתיבה הייחודית של הטקסטים וכמובן בסרקזם, המערפלים את התמונה ומותירים מקום לדמיין ולעמול בעבורה.

האמנות הויזואלית ובמיוחד הטקסטים המעורפלים, המשלבים יחדיו קטבים קיצוניים מכל רוחב הסקאלה (ממש כמו שפירס הוא תערובת בלתי מתעכלת בעליל) הם הסיבה שאני סבור שיש להתבונן על השירים של Death In June כהמשך ישיר ומודרני של השירה האנגלוסאכסית הקלאסית: דוקרנית, אימאג'יסטית וכנה, רוויית פיתולים והכי חשוב: ספציפית. לא תיאורטית – אלא בעלת חיים משלה וסיפורית ביותר. כל שיר הוא עולם קטן שנחשף אליך; כל מילה – כצוהר לעולם חדש שאתה רק מצפה להיכנס בשעריו.

לאור פרישתם המוקדמת יחסית של חברי הלהקה לפרויקטים משלהם (מי אמר Sol Invictus ו-Current 93 ולא קיבל?) נותר פירס לבדו להיות חוט השני השוזר את העשייה של ההרכב מתחילתו ועד עתה. ה'קרוס-אובר' הפוליטי לכאורה מן העיסוק בתכני שמאל ועד לתכני ימין אירופאי קלאסי בתקופה המאוחרת יותר של ההרכב, מעיד בעיני על עניין תרבותי עמוק בתכני קצה פוליטיים באשר הם קיצוניים, הרבה יותר מאשר על עמדה פוליטית קונקרטית, תהיה זו מה שתהיה.

כי מוכרחים להבין: התפיסות הפוליטיות הרדיקאליות ניחנות בקסם המושך נפשות יצירתיות דווקא, משום שהן מלאות רומנטיקה הנובעת מהחזון הפנימי המעניק להן עוצמה. זאת, לבד מעובדה חשובה נוספת: הן אינן מגמגמות. תכונה זו היא דרמטית בהשפעתה על נפשם של יוצרים, כי הנפש היצירתית היא נפש המבקשת לחדש יצירה בעולם בו היא נתונה ולכן נמשכת אל העזות והגבורה כביטוי לחלק האלוהי שבאדם: החלק היוצר והמחדש מציאות. פשרנות ומתינות נראות טוב ממבט ראשון, אך עבור היוצרים הן כמו המוות: אין הן מציעות אלא ביצה סרוחה ונינוחה שמרבית בני האדם יוכלו להתבוסס בתוכה באנחת הרווחה של העבדים – אלו המבקשים שהעולם יניח להם להשתומם בחוסר מעש סתמי עד יום מותם. אולי זה דומה קצת לרונות: הרונה של השלום (סמל ה-Peace המפורסם) היא רונת החיים, אבל הפוכה ולכן היא מתפרשת כמוות בסדר הרוני הפנימי; כלומר, מבחינה רוחנית – העמדה האירופאית הקדמונית גורסת במובן מסויים כי השלום הוא המוות[8].

*

במיני הדיון ההוא שהתפתח בספר-הפנים, הוסיף ישי ידידי תגובה ובה הסביר את הרקע שמאחורי אחד השירים שהעלו שם: "רוז קלאודס אוף הולוקוסט זה לא שיר על השואה אלא שיר על המלחמה בקרואטיה", כתב ובצדק.

ישי בד"כ צודק בדברים מעין אלו, אבל ההקשר הרחב הוא זה שמפוספס כאן: בעומק העניין ליצירה יש משמעות בכל האספקטים שלה: שיר, אינו דיפיקציה היסטורית כי אם מבע אמנותי והוא דוחס[9] בתוכו סודות מן הנפש. כשפירס כותב: "Yearn to be gathered, cracked and saved[10]" קשה להתייחס לשורה זו שלא בהקשרה המלא בעמדתו הנפשית של הכותב.

'להשתוקק להיות נאספים, מפוענחים ונושעים' היא בפנימיותה התרסת הנגד כלפי העמדה הנוצרית הקלאסית, שעולה מהשורה הזו כמו שהעשן עולה מן הקורבן. בעיניו של פירס האיזוטיריקן, הנצרות היא לאירופה כנטע זר ולכל הפחות מהבחינה האסתטית-אמנותית. הגישה הנוצרית, רואה את האנושות מבעד לחור המנעול של הגאולה: העולם הוא כעדר המבקש שיבוא כבר הרועה שלו, המשיח, ויגאל אותו מאין האונים העולמי שבו הוא נתון. ההתמסרות המתמסכנת והטוטאלית שנתלתה בדמותו של ישו היא אנטיתיזה לעמדה הפגאנית הקדמונית של אירופה שהעריצה את לקיחת הגורל האנושי בידיים, את מלחמת ההישרדות בפני האלים, ולא כיבדה מעולם את הכניעה אל אל-מושיע שאינו אלא כבשה בעצמו (Lamb of God בפי הנוצרים).

התפיסה הגאולית של הנוצרים הגיעה אליהם מן היהדות, אולם עברה קאנוניזציה לסטנדרטיים הטוטאליים המאפיינים את הנפש האירופאית. וכך, במעבר התיאולוגי הזה התבצעה קפיצת פסגות שאינה נאמרת מפורשות אך חבויה היא בין השיטין: מתוך העמדה המקורית שבה המשיח הוא מלך לוחם (אצל העם הישראלי), קיבלנו כלאחר כבוד Dogma דתית כנועה המבשרת התמסרות מלאה למשיח הצלוב; האלהת המוות במקום המאבק לחיים. לפחות בחברה הפגאנית המלחמה ביטאה את חשק החיים, דבר שהנצרות חמסה, גם אם תחת האמתלה החשובה (אך ספק אם מוצלחת) של השלטת המוסר על החברה האלילית שהייתה אז ברברית ואכזרית במיוחד.

כל אלו החומרים הן קרקע פוריה המצמיחה מתוכה מיתולוגיה שירית. סרקזם היא נחלתם של המתמרדים: ההתרסה העדינה, גם אם המרומזת וספונה בינות לשירים פשוטים, היא נשקם של הקוראים תגר.

ועוד לא אמרנו מילה על היחס המנוכר אל המודרנה ביצירה של הלהקה, נושא הראוי למאמר בפני עצמו.

שיחה קצרה, מחשבות ארוכות

סגרתי את הטלפון מבלי לומר את הכל. ובאמת, לפעמים קשה לומר את הכל. יש זמנים בם נכון להעדיף את הרמז העדין על פני הדיון השכלתני. כי שכלתנות היא לא פעם זיוף של הבנה: פנקסנות של לוגיקנים, המספקת חזון דלוח ונטול תעוזה בסוף היום. קצת הפוך מן העולם הישן שידע את החיים מתוך החווייה ובכך העניק להם משמעות; משמעות שנזנחה תחת גלגלי המודרנה גדושת הספקנות ומנושלת מן ההתפעמות; הופקרה, לטובת הפילגש של הקידמה שמעבר למעשה המיני המלאכותי של הסיפוק המיידי, אין לה אהבה של ממש לתת לך.

פירס ואני – כל כך שונים אנחנו. וגם כל כך דומים. אילו הייתי מדבר איתו מה הייתי שואל? אינני יודע מאיפה להתחיל. ואולי אין זה כל כך חשוב –

העיקר שנדבר.

[1] וגם זו הישראלית: הכל פרקטיקה של אסכולת פרנקפורט קאלסית העושה סלט של מרקסיזם תרבותי, אווירה תמידית מזויפת של ערב המהפכה העוזרת לשמר את האנרגיות של האידיוטים השימושיים ומינוף מושכל של החולשות של הפוסט מודרניזם שדפק את המחשבה והאינטלקט המערבי כמעט עד לכדי כניעה.

[2] כדאי מאוד לבדוק את הקישור הזה המכיל את כתביו הנהדרים של פרופ' אריה סתיו שהוזכרו כאן.

[3] במאמר נהדר שלו ב'הארץ', סקר אבי פיטשון את סצנת הניאו פולק (בעיקר אך לא רק) על היבטיה המוזיקליים והאסתטיים ועל התסביך שיש לשמאל הישראלי (שאליו פיטשון משתייך), אך גם זה העולמי כנראה – עם ההרכבים העושים שימוש בתכנים ואמנות הלקוחים מאזורים אפלים של נאציזם והשכונות שלו. מאמר זה לוקה בכמה מגרעות לטעמי – בין היתר בנסותו לשוות פאסון אמנותי חסר פשר ומנותק מהנפש של היוצרים – כדי להרגיע את הרוחות של יפי הנפש שהשמש השחורה מפחידה אותם. למאמר המלא  - בקישור הזה.

[4] העמדה הנפשית הנאצית העריכה את האסתטיקה והמנטאליות הרומאית, והומוסקסואליות הייתה תופעה חברתית נרחבת ומפותחת ביוון וברומי העתיקים של המאות הראשונות שלפני הספירה, יש לכך כמה מקורות אך לא כאן המקום להרחיב בהם.

[5] העיבט חשוב נוסף כאן הוא ההיבט ההיסטורי: בריטניה וגרמניה היו אויבות במלחה"ע ה-2. ועם זאת האנגלים צמחו מן הסנף הגרמאני של האירופאיים ולא מן הרומאני שלו. מורכב כבר אמרנו?

[6] לתחושתי, מאז ומתמיד הפאנק היה עסוק בבוטות מילולית טעונה פוליטית וחברתית, כלומר במסר ובזעם, הרבה יותר מאשר בצד האסתטי של הקומפוזיציה והעיבודים. לפעמים אפילו נדמה לי שהמוזיקה היא רק קישוט ואמתלה בעוד שהמסר הבועט הוא כמעט חזות הכל. זו אולי הסיבה שהמבנים המוזיקליים שהפאנק מציע הם פשוטים למדי ולא התפתחו עם השנים: מקצבים תשתיתיים של תו-פה תו-פה וריפים נוייזיים גולמיים ומחוספסים.

[8] הרונות – הן האלפבי"ת הגרמאני ששימש את עמי אירופה הצפונית כל הנראה החל מהמאה ה-1 לספירה ועד לפחות המאה ה-7. בדומה לשיטות שפה אחרות שמקורן בעולם הקדום – הלשון איננה טכנית בלבד: אלפבי"ת זה נושא משמעות פולחנית נוספת המקושרת לתפיסה הרוחנית העתיקה של השבטים הגרמאניים (ראה מעט על הרונות והרייך השלישי בקישור הזה).

[9] פעם שאלו את נעמי שמר מהו שיר לדעתה והיא ענתה ששיר הוא כמו המילה היוונית Deepthong – שמשמעה דחיסה, כיווץ. שיר מכווץ במילים מעטות משמעויות רבות.

[10] Death In June – "But, what ends when the symbols shatter?" (1992)

The Caffeine of Europa

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | Black Metal & Futurism

By: Noa Kushnir Artzi

12-05-17

A riddle drawn in murals

If you ever travelled around Israel, I’m sure you bumped into one of these. I wonder how many people actually pay attention to them, but they sure managed to capture my eyes.

These are a few pieces of geometric murals. You can find the likes of these all around the country. I found most of them in collective agricultural communities otherwise known as Kibbutz, but I also spotted a few around my hometown, Haifa.

In retrospect, I think they fascinated me so much because they seemed to belong to a different Story. They seemed to allude to a whole different artistic philosophy linked to a whole world of now decrepit passions and ideals. As strange monuments to something I failed to define. My inability to point out and describe this difference only increased my interest. But I needed a lead…and a powerful incentive.

Album artworks and aesthetics played an important role in my musical journey. Unique album covers nearly almost led me to discover great music. My initial attraction to Metal actually happened through album covers. I literally couldn’t get my eyes and mind off that Iron Maiden album, once I saw it at a Tower Records franchise. I simply had to give it a spin. Even while writing my own music, I oftentimes wonder about the nature of the visual aesthetics that will adequately complement and represent it.

Thus I am not surprised that the very same powerful incentive eventually came from music, when the cover artwork on Frangar’s Bulloni Granati Bastoni caught my eyes. The striking similarity to the art that repeatedly spiked my interest rendered me determined to discover the story behind it.

These two sources obviously came from two different corners of the world, but I was correct to assume the existence of a common artistic denominator. The album cover was the ultimate lead and the keyword was Italian Futurism. The curious murals around my country were created by immigrants from Eastern Europe who were probably inspired by a socialist artistic movement called Constructivism, which in turn drew its aesthetic inspiration from Italian Futurism but mutated to a wholly different creature in terms of ideology.

A Steel Messiah

What is Futurism? In short, it’s an artistic philosophy conceived by the Italian poet F.T Marinetti. It was inspired by the changes brought forth by technological progress - but that’s only one aspect of the whole thing.

The gradual triumph of Mind upon Being[1] and the absurdly unrealistic illusion regarding man's capacity to control reality are a few of the things that characterizes modern life, where the inner world seems to overflow into the outer and vice versa.

Cubism made an attempt to capture this idea and combine the concept of this bilateral blurring of boundaries in its depictions of reality[2]. In its most superficial sense, Futurism was inspired by Cubism and intended to adapt the descriptive ability of art to modern day views, such as moving landscapes from car and train windows, and to expand its capability to capture dynamic multisensory experiences, as the incessant noise and movement which characterizes urban life.

And yet from what I have gathered it has evolved worlds apart from its source of aesthetic inspiration. While Cubism seems to obsess over form and its accurate depiction from all angles with an evidently classicist approach, Futurism can almost be seen as its romanticist counterpart in its emphasis on intense emotion as an authentic source of aesthetic experience. It is a breed of romanticism that, through my eyes, may be described as "a romanticism of steel"[3] – a powerful vein of romanticism proper to an aesthetic of a revolution.

In a sense it is very much like Black Metal which draws musical inspiration from Death Metal but still feels worlds apart from its artistic origins. Think about Emperor’s Anthems to The Welkin at Dusk. It’s form-obsessed and technical as fuck but still has that power and emotional intensity that distinguishes it from Technical Death Metal.

Even its endorsement of traditionally “solar”[4] themes as heroism and its modern take on the spirituality behind war and violence as valid paths of action are not uncommon in Black Metal, along with its barefaced and honest “fuck you – I don’t care” attitude which sometimes borders with humor. It is not a narrative of tears and martyrdom. I’d almost like to see a hint of the old “narrative of the hero” trying to rear its head up with the aid of technology.

The Futurists pointed out the hypocrisy in a society which romanticizes a rustic past while steadily and wholeheartedly adopts every comfort offered by modern technology. Instead, they have chosen to openly celebrate and harness it as a means for ascent to greatness and power reminiscent of the Roman Empire.

Saint Vincent of the Industrial Black Metal act Blacklodge once described his art as a cult which celebrates the rising of the technological Empire. A celebration of a Luciferian scientific arrogance which leads to a Faustian passion to unleash nuclear energy, to transform all humanity to pure light and conclude history.

But all these hopes in a technological messiah as the founder of a new Empire are laughably futile. For he was initially convinced by man and thus he is virtually powerless. The reverence and worship are the reverence and worship of man, and as such they are ultimately bound to fail. In the age of the dead god, man and material are dead ends, emanations long detached from a great immaterial being which ages rendered it beyond their reach. It is no wonder that these artistic philosophies were so warmly embraced by anti-theistic, humanist movements in Italy and Russia[5].

Disillusion-Devolution

Maybe it’s this fatalist element, but there is something about old Futurist art and these old geometric murals that sometimes fills me with a nostalgic sense of melancholy. As specters absorbed when walking through an abandoned ghost town, among the remains of Great dreams and great hopes that are now all dead.

It is a longing for the time before our collective disillusionment, before many of us realized they were heading toward goalposts which disappear as soon as they are reached, and that their hopes in man were as lasting and effective as mere opiates. Too many of us now seem to prefer a cynical neutrality and a strange pride in their lack of conviction as if they were ultimate proofs of intellect. Any taking of sides expressed too bluntly, any abridgement of this "artificial silence" is oftentimes stretched to appear as an idea considered harshly offensive by the current Zeitgeist and (dis)taste.

If the “mainstream” academia in Italy thinks and acts like most of its kind in the west, maybe they’d rather bury any such tendencies for the sake of more liberal, more globalist ideas that do naught to threaten this strange status quo. And they’d rather dedicate meaningful parts of museums to relics - long dead and cold than to warm corpses that might reanimate at any moment.

I do not regret that. It is the Underground that should stand among the ruins, as everything else collapses under its own fallacy.

Milan for the aspiring Futurist

My brief visit to Milan and its art exhibitions did nothing to shake my hypothesis. I wasn't surprised by the extremely small scale of exposure that this seemingly national artistic philosophy got in their bigger museums. From what I figured, many prominent works were bought off by various art galleries and collectors in the US.

The meager remains I have witnessed during my visit were breathtakingly beautiful, but faceless and sad when detached from their historical context and arranged in sterile lines on big white art museum walls – not unlike animals in a zoo. "Here you see the famous 'states of mind' by Umberto Boccioni, together with his dynamic metal sculpture of the walking man" – two artworks meticulously dissected in the embarrassingly small number of chapters dedicated to Futurism in a textbook on the art of the 20th century from the OU. All seen but not looked at. Most museum guides and art students might probably approach it in a more or less similar, detached and over cerebral manner – plus minus the reluctant “these guys were proto-Fascists” attitude.

An unsuspecting audience might just pass by it without feeling anything. It’s a shame and it’s an absurd given all the historical background, all the strong emotions, ambitions and sociopolitical turmoil. Heck, the same ideas that among other things took shape in this art drove people to acts of barefaced heroism in WW1. These contemplations became actions, spirit has managed to sculpture matter. People died for this shit and people don’t care, or better yet: don't realize the astounding value of the spirit, perhaps numbingly giving up their own.

I took a day off from touring art galleries to visit Lago di Lecco. When I think of Lecco I think about the majestic Bergamo Alps and the equally towering and beautiful monument by the lake,

commemorating this very same and probably one of the final upsurges of true European heroism. That’s what I call Monumental! These were sights I won’t easily forget.

How many ideas nowadays get to take form as such elegant and tasteful art while having a strong historical impact? Internet memes in art galleries don’t count, nipple baring feminists don’t count, balloons full of the artist’s breath, painted empty cans of beans and actual canned shit don’t count – nobody died for that, it hasn't spewed any real human shift of the spirit, and that’s a bit too plebian. It’s not art and it shouldn’t be. Nobody will die and nobody should die for the ideas behind that, let alone pay a staggering amount of money. Forget it.

I'd rather escape from this reality for a quiet afternoon at an elegant 1930's apartment packed full of art by Mario Sironi and Arturo Martini, and beautiful furniture and décor from the early 1900s. Bye-bye distaste. At least for the following couple of hours.

A Flag upon a Faceless Grave

Back at the information bureau, I was a bit reluctant to ask where it was.

When I finally managed to communicate beyond the painful language barrier and walls of hesitation, I was almost sure that I noticed a strange spark in the man's eyes as he exclaimed “Oh, that’s the Futurismo guy”!

That trip was paved by these moments where I felt like I would have asked for the ability to speak any language on demand, were I was given the chance to grant a single wish in the world. I cannot help but wonder if that guy had any connection to that very same artistic movement. By then I managed to get the impression that it’s far from mainstream, reserved for true and fanatic intellectuals – of the rare and right kind. Sometimes you wonder things about people and places you pass by. Some questions remain unanswered. Maybe that’s one of the things that makes a traveler’s memories so magical.

The grave of F.T Marinetti gave no clear hint to his lifetime achievements – apart from the clear aversion from religious symbolism and the acknowledgement of his occupation as a poet, it favored a rather generic design. Was that some kind of an attempt to bury the past with his material remains? Was that because of his notorious friendship with a notorious[6] dictator?

Someone placed a new Italian flag instead of the one I saw on Wikipedia. Someone still cares. I’d love to get to know this person. I’d love to know when and why he still does that. I felt sorry I didn’t bring some flowers, or a flag of my own. I just removed the dry leaves and dirt that accumulated among the stone flowers. What would he have thought were he there by his grave?

I bet too many people just unassumingly pass by this rectangular slab of metal, unsuspecting the identity of the man in honor of which it was placed. It has become nothing but material - as faceless as the old pieces of art – which the ages and sociopolitical changes blurred their features.

Futurism had the potential to live on as a cultural export, celebrating an ethos similar to the one found in Black Metal. But its first two waves seemed to have miserably failed. Let us hope Black Metal will not meet a similar fate. They were dubbed The Caffeine of Europa. Now, fellow Black Metal artists, it’s our turn to become a Cultural Caffeine ourselves.

I respect this guy so much, because he managed to initiate a beautiful artistic movement that aspired to reignite a defiant fire against stagnation within the comfortable yet ultimately crippling arms of mediocrity. I admire him because he pointed out the hypocrites. Because he managed to wake people up and get them thinking without letting these intents damp out the artistic value of the creations which he inspired.

It is much like the direction to which Black Metal has managed to evolve over the years. Powerful soundtracks and elegant aesthetics for a revolution. As energizing and tasteful as a properly prepared espresso. Some have compared Futurism to Punk but I think the comparison to certain styles of Black Metal is equally valid – an artistic inspiration to action, as opposed to pure contemplation.

I’d gladly host these Futurist artists and writers as honorary guest contributors on this zine, were they all still alive. There are simply too many ways we could have collaborated, and they’re all gone decades ago. Most of them pretty much in a bang. Many amid battle. And the ways in which many of them have passed seems to embody their high-octane aspirations. Too bad we’re left with too few interesting, real people with real, honest emotions and potent ideas on this rather numbed out planet.

Come say hi if you think you’re interesting enough. There’s enough espresso for everyone.

In the meantime, we have our few but faithful modern third wave Futurists. One of them even happens to be a visual artist and a Metal musician who runs a small label. Among his many works he has also designed some artworks for Metal albums. I had the honor to talk to Mr. Antonio Corso, the man behind Unita Sangiovanni, Impaler DistroList, Traschicidio and the Frangar album cover that started it all…(interview will follow sequentially to this piece).

Appendix

Music for the aspiring Futurist

Each of the works I have carefully hand-picked and listed below deserve many great words of praise. For now I will limit myself to short but hopefully spot on introductions. I'll leave the rest to you.

·         Frangar (ITA) – Bulloni Granate Bastoni – Dynamite on tape. Enough has been already said on the cover artwork.

·         Thrashicidio (ITA) – Dawn of Nuclear Deathrash – Thrashing war-noises and Futurist cover artwork by Antonio Corso.

·         Spite Extreme Wing (ITA) – Vltra – Solar, heroic BlackN'Roll. Features an original Futurist painting as an album cover.

·         Artditi (SE)/Toroidh (SE) – United in Blood – The unholy matrimony between Futurist Industrial music pioneer Luigi Russolo and Richard Wagner.

·         And last but not least… here you go. I hate the language barrier so much.

The Futurist Manifesto

https://www.unknown.nu/futurism/manifesto.html

Works Cited

Cleary, C. (2011). Summoning The Gods. (G. Johnson, Ed.) San Francisco: Counter-Currents Publishing Ltd.

אריאלי-הורוביץ, ד. (2008). אמנות ורודנות: אוואנגרד ואמנות מגוייסת בין שתי מלחמות העולם. ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב.

נועה פריצקי, נ. ו. (n.d.). האמנות בעידן הטכנולוגי: פוטוריזם, לז'ה ומונדריאן; קונסטרוקטיביזם רוסי; דה סטיל ובאוהאוז; יח' 4-3. האוניברסיטה הפתוחה.

[1] As defined in (Cleary, 2011)

[2] As defined in (נועה פריצקי)

[3] As defined in (אריאלי-הורוביץ, 2008)

[4] It is interesting to note that the traditionalist thinker and Dada artist Julius Evola was acquainted with Marinetti and even created a few Futurist paintings.

[5] At least during their initial revolutionary stages. As described in the chapters dealing with Italian Futurism and Russian Constructivism in (אריאלי-הורוביץ, 2008)

[6] A dark part of this person remains rough to digest. Still, even the greatest poets of the Israeli nation were influenced by no other than Ezra Pound, despite his warm relation to the Nazi regime (just to give an example)

"ליצור מיאוש, ליצור מתקווה"

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | מחשבות על זרותו של ה-DSBM בתוך המטאל

מאת: יוסף בן עוז

16-6-2018

 "ניסיתי לחשוב על הדברים שהעסיקו אותי: על הרכישה, על אישתי. לא זאת בלבד שלא מצאתי שום דבר לשמח בו את ליבי, אלא כל זה נעשה תפל לגמרי בעיני. על הכל כיסתה הבְּעָתָה בגלל חיַי האובדים. צריך להירדם. וכבר הלכתי לישון, אבל אך נשכבתי, והנה קפצתי פתאום מרוב אימה. ושיממון, איזה שיממון – מהסוג שחשים לפני הקאה – אלא שזה היה שיממון רוחני. אימה ופחד. נדמה שהמוות נורא, אך אם תיזכר בחיים ותחשוב עליהם, הרי הינך מפחד לנוכח החיים הכָּלים. באורח מוזר החיים והמוות התמזגו לאחד. משהו שיסע את נפשי לגזרים, אבל נפשי לא כלתה. הלכתי להתבונן בישֵנים פעם נוספת, ניסיתי להירדם שוב, אבל האימה עדיין אותה אימה – אדומה, לבנה, מרובעת."[1]

לכתוב מתוך האפסות

בשנת 1869 והוא בן 41, כבר היה לו הכל בחיים. זה עתה השלים את "מלחמה ושלום", אולי אחד מהרומאנים האפיים ביותר שנכתבו; בעל אחוזה עשיר למדי, אב למשפחה גדולה ומאושרת, ובריא בגופו ובנפשו – כל מה שאדם יכול לבקש.

כמעט.

בתחילת ספטמבר אותה השנה, מעט לאחר הרכישה של האחוזה הגדולה ההיא, יצא אל העיר ארזמס לנסיעה טכנית למדי: צריך היה לטפל בכמה עניינים דחופים במשק החדש. אלא שהלילה ההוא הדיר שינה מעיניו. לא היו אלו נדודי שינה רגילים אלא אימה, אימה שלא בנקל תתואר במילים. נדמה היה כאילו הנפש חלחלה אל תוך הגוף ועשתה בו שמות, נפרצו כל המחסומים והכל הפך שחור משחור; פיזית. כמה ימים אח"כ, ב-4 לספטמבר, כתב לב טולסטוי לרעייתו על אודות אותו הלילה, מכתב שלימים יהיה הבסיס לרשימותיו של מטורף[2] שכל כולו הנבטה בלתי מרוסנת שנבעה היישר מן המעיין ההוא שנפרץ שם, בלילה של אימת ארזמס.

אצל טולסטוי הייתה זו ההפנמה העכורה שכל מה שלמד וחשב שאהב ושקשור היה באורח חייו ובאמונתו הפרובוסלבית, נשכח ממנו כמו ברגע. זמן מה לפי כן החברים המשכילים התחילו לדבר על זה שבאוניברסיטה אומרים כבר שאין אלוהים, אבל הכל בסדר; אבל הוא עצמו לא יכול היה עוד לנוכח הריק של הקיום שלו, אולי של כולם. משאין עוד שום דבר בעל ערך, לאן הולכים עכשיו?

שורשים

היסטורית, אפשר שראשית ההתפוררות התחילה עוד בראשית עידן הנאורות אבל במאה ה-19 כבר היו כמה נפשות שקלטו את ממדי הקטאסטרופה הנפשית שמתחוללת בתוך הנפש בשתיקות שבין מכה אחת לשנייה. הוגים ויוצרים על פי רוב; החשים בגופם את הסובב להם.

זחיחותה האתיאיסטית המביכה של המודרנה ייבשה את הלב ונדמה כי היא הולכת ומותירה אחריה אנושות עירומה למול המחירים של בחירתה האֶמוּנית: הריגת האלוהים של המערב הותירה את האדם המודרני נטול תחליף של ממש ללשד החיים שנלקח ממנו מבלי דעת. המדע אליו נישאו עיני הכל, אינו תרבות, הוא רק... מדע; והעניין עם הרציונליזם הוא שהוא לא יודע להסביר את הרבדים העמוקים החבויים בנפש כולנו. הוא רחוק מזה למעשה. הטכנוקרטיה הרובוטית של המשוואות והנוסחאות אינה מציעה נחמה, או דמות לבוא עימה בדברים. אין לעבשות המדעית הזו, האדישה בדיעבד לכל מה שיקר לליבו של האדם, כל דרך לספק את העושר הרוחני שהעולם העתיק נתן. האדם המודרני כה ריפד את עצמו בטענות מוצדקות למחצה בדבר נכונותה של הקביעה הנחרצת כי האל הוא פיקציה עד שלא שם לב למגדלים שנפלו מן הצדדים ביחד עם האלוהים הזה. אין זו אמירה דתית או עמדה ווכחנית, אלא הבחנה נפשית.

הפרופורציות דועכות, לפעמים עד כדי פלצות. זה  ניכר בדברים הקטנים. לפני כמה חודשים סיפרה לי מכרה אירופאית על קפה ועוגה תל אביביים שהיא אוהבת את הארץ כי כאן אין את הקור שהיא חשה בחייה בהונגריה. שאלתי למה הכוונה והיא סיפרה ששם אתה יכול למות באמצע הרחוב ואיש לא יתערב אבל אם תשאלי על התסרוקת של הבחורה לידך כל העיניים יינשאו אליך בבעתה.

המוסר מתפורר: אם פעם נכון היה לעשות רק דבר מה ורק באורח מסויים או להימנע מקווים אדומים ידועים, מעשים בעלי מעלה מצד עצמם המציבים אתגר להעפיל אליו, מעתה אין עוד עין נשגבה פקוחה על כלום והצידוק מתאייד לאיטו. האדם הולך וננטש אל תוך עצמו, אבוד בכלא של הזמן, האדם והמקום.

אין עוד משמעות. וכשהיא איננה, אין עוד תקווה לעולם טוב יותר. אין עוד סיבה לשנות כלום כי כלום אינו חשוב כבר והכל קפריזי ותפל. המטריאליזם הזחוח אליו נישא ליבנו ושהתיימר למלא כל חלל שהנפש פערה, התברר כעלוב, עלוב מדי. אנחנו עובדים יותר שעות, כמהים ליותר חלומות, ומגיעים ליותר הישגים מאשר אי פעם בעבר, אולם הכל כמו מירוץ אחר האתר; כל גבעה שנכבשת וכל פרויקט שמסתיים מותיר את הנפש עצובה משהתחילה. הריקנות היא הגזר שלפני אפנו המוביל אותנו כחמורים הרתומים לעגלה המקרטעת של הקיום שלנו, אליו נשואות עיננו וממנו אין לנו שום מרגוע לעולם.

אנו צוברים אך ורק אכזבות לאורך הדרך. כלום אינו מעורר השראה עוד, כלום אינו נמלט מן הציניות ומעשן המשרפות המודרניות שכילו את הקסם שפעם היה נחלתנו.

אובדנות, אובדנות לכל

אחת מהסוגות הנענות אל התחושה הפנימית הזו של הריקבון הבלתי נתפס, של כלות האדם אל מול הזמן השוחק כל – היא ללא כל ספק ה-DSBM (Depressive Suicidal Black Metal). סוגה זו פונה אל התהומות החשוכים בליבו של האדם ומייצרת מתוכם פורנוגרפיה של כיליון. שורשיה של הנפש המתעוותת אל נוכח הסתמיות האכזרית של הקיום, נעוצים במה שהיטיבו ללכוד הנפשות הללו של המאה ה-19 כמו טולסטוי, ניטשה ואחרים. כמו צריחים של טירות אפלות, ניצבות להן דמויות מופת אלו במלוא רגישותן האנושית כמעין מגדלור המאיר את החשיכה. אלו הן ראשית מקורותיה של היצירה האובדנית, הסזיפית, הריקנית ונטולת התקווה המוצעת אל המאזין בתשתית מוזיקלית שהביטוי הכי פשוט שלה הוא משהו כמו 'קיפאון מצמרר'. מספיקה התרשמות כללית מהגרפיקה והמלל (וטרם דיברנו על המוזיקה), כדי לספוג במעט את המקאבריות של עולם התוכן בסוגה זו.

מאפייניו המוזיקליים של ה-DSBM פשטניים עד להחריד: ווקאלית, מרבית העבודות בתחום נוטות להיות דלות באורח מקפיא דם. הן מדגישות את הייאוש העמוק ע"י שימוש בגארולינג/סקרימינג עמוק וגדוש ייאוש שקשה למצוא בו נקודה אחת של אור. עבורי, אני מודה, זוהי בהחלט חווייה זרה. כשוחר מטאל שגדל על ברכיו של המטאל המרדני והמעצים, מטאל עז ובועט של התקופה הזוהרת של ההתפוצצות בניינטיז והגל השני של הבלאק בואכה תחילת המילניום, אינני רגיל למטאל שהכניעה והדעיכה אל החושך הן פסגת יצירתו, זוהי כמעט אנטי תיזה לכל מה שאני מוצא מושך במטאל.

מבחינה מוזיקלית התשתית היא ללא כל ספק בלאק מטאל עם ריפרורים בלתי פוסקים לדום על הפירוטכניקה המעצימה המוצעת בו ההופכת שימושית במלאכת הזיקוק של מיץ-הייאוש לכדי מרה שחורה של ממש. גיטרות מונוטוניות העושות שימוש בנגינה הפתוחה של הבלאק מסגירות את הכיוון התוכני של המוזיקה אולם מעניין לראות שדווקא בקרב הבלאק מטאל עצמו ה-DSBM נחווה כמעט תמיד כמוקצה מן המיאוס.

זרים זה אל זה כמו תהום אל הפסגה

אני סבור שהסיבה היא שיש פה זרות אמיתית.

זרות זו היא מפני ש-DSBM פשוט לא יכול להיות בלאק מטאל. תעצומות הנפש המשמשות ליצירה של האחד שונות מהותית מאלו שמשמשות לשני.

זאת ועוד: במובנים רבים ה-DSBM היא סוגה נבדלת בתוך המטאל בכללותו. כמעט אפשר לומר – הכבשה השחורה. מופקעת מן המחוזות הדרמטיים וההירואיים של שאר המטאל[3], מותירה היא במאזין חותם של נטע זר; שפחה בין אצילים. אמנם עם תפנית המילניום הפך המטאל החדש מורכב הרבה יותר ומן המורכבות הזו כבר אפשר לזהות תנועות מוזיקליות חדשות שאולי עוד מוקדם להכריז עליהן ואפילו בתוך ה-DSBM עצמו, שהשכילו לפרוץ תקרות זכוכית ולהעביר עוצמה אחרת בין תווייהן, אולם בליבה שלה נותרה התנועה הנפשית העמוקה של ה-DSBM כשיח זרדים דוקרני בשדה.

נדמה שמפנה אלף הוביל להופעה של ניהיליזם של DSBM מסוג חדש: תפנית זועמת אל שנאת-הכל. מעין התגשמות של הכלל המקאברי שמי שהוא הכי מסכן הוא גם בד"כ הכי מסוכן.

דוגמה מעניינת שאפשר להזכיר בנשימה הזו היא הפרוייקט "They Sang And Chanted For Hours, Then The Locked In Hundreds Set Themselves Ablaze" של redrighthand מגלזגו-בריטניה. פרוייקט זה הבכיר לאט: החומרים לאלבום הוקלטו עוד ב-2004 אלא שנותרו להבשיל בחבית ולא ראו אור יום עד לאמצע 2011.

זוהי עבודה עם טקסטורה של סלאדג'-דום איטי בטמפו נמוך ולכן גם סמיכה להחניק, נטולת אור לחלוטין. הדיסק מגיע שחור כולו ובעיצוב מינימליסטי וכולל מניפסט אובדני של ממש החתום ע"י היוצרים, מקופל כגזיר דף מחברת בתוך העטיפה.

כיאה לעבודות סלאדג' שכאלו, אין כאן ממש מוזיקה: זוהי חוויית סאונד גולמית למדי, שבתוכה גם הווקאלס הם למעשה חלק מתפאורה סזיפית בלתי מוגדרת וארוכה.

גם ברמה הלירית ובניסוחים ניכרת כתישת כל המשמעות עד לאבק. אם הטקסט של מכתב/מניפסט היוצרים המקופל בעטיפת האלבום הוא ייצוג של קו ביצירה הזו הרי שהוא עדות לכך: גיבוב בלתי קריא כמעט של מילים גבוהות השזורות במשפטים בעלי תחביר רופף, המעידים הרבה יותר על זעם אצור שטרם הובא אל הכתב מאשר מה שכבר הובא בו.

עם כל זאת, זהו היהלום הקבור בפחם. מוזיקלית יש כאן כישרון מסקרן של היוצרים ללכוד בה בעת את הייאוש והזעם יחדיו, דבר שהינו פחות מצוי בעבודות DSBM-יות סטנדרטיות. יצירה זו מומלצת למי שמבקש לנקות אורוות. להערכתי יהיה קשה למצוא נקודת אופק נעלה בתוך האובדנות-הזועמת הספוגה ביצירה הזו. יש פעמים שאני מאזין לזה (באיבחה אחת, תמיד באיבחה אחת), ואני שואל את עצמי שמא תחרות סמויה יש שם בחוץ, כזו המבקשת חירבון של כל ממד אסתטי בתוככי האקסטרים מטאל – רק כדי להעביר את המסר הפנימי של הכיליון. אולי מחתרת פנימית המבקשת לחרב את הכל? אינני יודע. כך או אחרת זוהי יצירה מעוררת סקרנות ילדית שקשה ללכת איתה למרחקים, אבל רצוי להעניק לה תשומת לב והשקעה אם במסע אל העכירות אתה חפץ.

איך נכתב בגב הדיסק?

the angel of silence. like gold debased, like shit.
a bodiless heart. this life is a monument to ruin.

אלבום נוסף השובר בעיני את תקרת הזכוכית של ההתמסכנות הוא ללא ספק "Depraved, Repressed, Feelings" של Ether מ-2007. מדובר בפרויקט של איש אחד למעשה המגיח מקוויבק-קנדה. זוהי אחת מהעבודות האינטנסיביות ביותר שלדעתי יש לז'אנר ההתאבדותי להציע. כרונולוגית האלבום הינו מיצג של האמנות המוקדמת יותר של הפרויקט, שלימים נטה לעדן את התוצרים שלו בעזרת שילוב של אלמנטים מהפוסט בלאק שגמרו למוזיקה שלהם לאבד לטעמי במעט את האדג' הניהיליסטי שהונח היטב בעבודה הזו.

כיאה לסערת DSBM מערבית[4] – הזעם מוהל את האובדנות המוהלת את הזעם ישר בחזרה כאן. למעט הפסקות מתודיות לסימפולי מרתף שדיי זוחלים אל מתחת לעורך, האלבום איננו מניח לך מפתיחתו ועד סופו. בניגוד ליצירה הקודמת שמנינו, כאן יש ליריקה והיא איננה פחוסה ונטולת פשר כלל, זלא כמו ב-redrighthand.

במשמע ראשוני, קשה לזהות כאן ריפים המתכנסים לכדי תבניות ברורות של מוזיקה שעושה כבוד לקומפוזיציה אבל ללא ספק זה נוכח פה. ובכל זאת יש יתרון של קתרזיס לשמיעה של יצירה שקשה לגרד ממנה משמעות בטאקט ראשון, במיוחד אם זה מבעד לשטף הקקופוניה העוטה הכל. האלבום הזה הוא בעיקר התמודדות נפשית: זוהי מתקפה עזה בכל החזיתות על כל בדל של שאיפה מלודית ושלמרות ההתקפה – הבדל הזה קיים ומורגש, חבוי לו מאחורי הריפים הסבוכים והמעורטלים (כמעט) מכל אסתטיקה קצבית שהיא.

זוהי אחת העבודות האהודות עלי בסגנון הזה, ואני מוצא עצמי חוזר אליה לא פעם, אולי דווקא משום שהיא מאוד קשה להכלה. לחלוטין לא משהו שאפשר להתחיל איתו לטעמי.

ליצור מתוך ייאוש, ליצור מתוך תקווה

סיבת הזרות של ה-DSBM ביחס לבלאק מטאל נעוצה לדעתי עמוק במהות האמנותית של שתי הסוגות האלו, השונות בתכלית האחת מרעותה: בעוד שהבלאק מטאל הוא חוויה של גבורה, פרש יחידאי נטול בושה המציע יריקה מריטוקרטית בפרצופה של המודרנה ושל התרבות היהודו-נוצרית[5], ה-DSBM מבקש להגיש אלינו חוויה כמעט קוטבית בתוכן שלה: את הצידוק העצמי של האובדנות.

במובן מסויים מבקש הבלאק לדחות בשתי ידיים את הפוסט-מודרניזם על כל תפנוקיו הנחווים כארס בעורקים, ואילו ה-DSBM מבקש דווקא את ההיפך, את התובנה הבוערת ביותר העולה משם: את הנטיה אל הניהיליזם.

הניהיליזם הזה, כפי שחזה גדול החוזים שהיטיב להבין את הנפש האירופאית לאשורה (פרידריך ניטשה), הוא אחת משתי ברירות הקריסה שנותר ללכת בהן לאחר שרצחה אירופה את אלוהיה. במובנים העמוקים שלו, הוא גם החווייה האולטימטיבית אותה מבקשים יוצרי ה-DSBM להעביר באמנות הזו.

היה זה מקס וובר שהרחיב את המונח שטבע כבר פרידריך שילר – ה-Disenchantment ('אובדן הקסם' בתרגום חופשי):

הרציונליזציה ופיחות הערך של כל מה שהינו מיסטי, ההולך ומחריף בחברה המודרנית. וובר תיאר כך את אופיה של המודרני-ביורוקרטי-חילוני של החברה המערבית, היכן שהבנה מדעית מוערכת יותר מאמונה ואשר תהליכיה מוכוונים יותר ליעדים רציונאליים, בניגוד לחברות הקלאסיות שהתקיימו עד לפני עידן הנאורות ושעבורן: "העולם נותר גן קסום עצום ממדים"[6].

מרתק כיצד מתגלגלת חוויית החיים הניהיליסטית הזו בדורות מן המאה ה-19 דרך היוצרים שצייננו, ועד ימינו ממש. אינני  בטוח איך טוסטוי היה מגיב אילו הינו אומרים לו שהיו מי שעשו מוזיקה לכתיבה כשלו כמו Make A Change, Kil Yourself ודומיהם...

במובנים מסויימים הריקנות מטיבה להופיע בחברות עשירות שנדמה שיש להן הכל. ייתכן שדווקא על הרקע של הפריחה החומרית שהעולם המודרני מספר שהיא חזות הכל, בולטים ורידיה הסגולים והמכוערים של הריקנות הנפשית שאיננה יודעת למצוא בחומר מזור לתחלואיה.

מחשבות אחרי שכבה האור

אני האיש המחפש את הגבורה.

מתוך הקושי להרפות מן היופי שלמציאות יש להציע; מתוך הצרימה של מה שיכול היה להיות ואיננו, אינני יכול להרשות לעצמי להרפות את ידי, להרפות מהכל. זחיחותה הדוקרנית של האובדנות לא מניחה אותי לבוא אל נבכיה. תמיד אני חושב לעצמי שרק חלושי הלב והשכל מוותרים מראש על כל המסע של החיים בעולם הזה, מסע שבסופו אפשר למחות זיעה ודם מן המצח ולהגיד: 'עשינו משהו פה'. כאלו שמשפריצים את דלות הרוח שלהם על החברה, עלי. אני יכול הרבה יותר להבין את מי שקורא למלחמה מאשר את מי שמסובב את האקדח אל לועו שלו. מסיבה זו אינני נוטה אל ה-DSBM כמעט בכלל, והאובדנות הזו רחוקה מהישג מחשבותיי.

באיזה שהוא מקום ליבי אומר לי שיש בזה גם מן החרפה הזו של אולימפיאדת המסכנים. הפוך על הפוך כזה: להיכנס אל המטאל מהדלת האחורית; סירחון של חידלון המתחפש לגבורה. ריפים זועמים שמחביאים ריקנות וקמילה. זה קל, קל כל כך ליצור שרטוטים של כאב אינסופי. הרבה יותר מעניין ומאתגר בעיני – זה ליצור מתוך תעוזה.

אבל אחרי שאמרתי כל זאת, אי אפשר שלא להודות שיש ניחוח של קתרזיס גם במבוכים של ה-DSBM. והדיסוננס הזה מסקרן לא מעט.

אורות וצללים.

[1] מתוך: לב נ. טולסטוי כתבי הגות הוצאת כרמל-ירושלים, תרגום והערות – דינה מרקון, עריכה מדעית ולדימיר פפרוני עמ' 7-8. הקטע לקוח מתוך "רשימותיו של מטורף".

[2] של טולסטוי, לא להתבלבל עם "רשימותיו של מטורף" המפורסם מאת ניקולאי גוגול.

[3] אפילו הדום או הפיונראל, ביתו השחורה של הדום, אינם מגיעים או חפצים להגיע לתהומות האובדניים של ה-DSBM. העניין התוכני מוביל פה את המוזיקה.

[4] נגענו בזאת בסקירה על –Aek Gwi כאן ברשימות-תהו. ה-DSBM כסוגה משתנה בין תרבויות: הסגנון במזרח הרחוק לדוגמה הרבה יותר קרוב מבחינת הרוח שבמפרשיו אל ההירואיות מאשר אל המסכנות והוא מציע גיבור נטול תקווה ופחות עסוק בתיאור המסכנות במלוא מערומיה, כמו שהסגנון המערבי-אירופאי עושה עפ"י רוב.

[5] בסופו של דבר; או לכל הפחות במה שניהיה ממנה ובמיוחד באירופה. אני אישית סבור שהספיריטואליות האצילית של הבלאק מטאל נופלת בגלל העמדה הזו בסופו של דבר משום שזהו דחליל רזה מידי להטיל בו חיצים והחזון הזה הוא בסופו של דבר דיסונאנס קוגניטיבי, אלא שזה יהא נושא למאמר נפרד כנראה.

[6]הסוציולוגיה של הדת, מקס וובר (1971); מתוך ויקיפדיה.

"האיש שחשב שאישתו היא כובע"

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | כמה מילים על “סצנת” המטאל הישראלית “המידרדרת”

מאת: יוסף בן עוז

2-8-2018

הסדקים הנפערים בתיבת המתכת הישראלית המתאמצת להיקרא 'סצנה' לא התחילו שלשום. רבים וטובים שוברים מקלדות וקולמוסים כדי להבין את מקור הסיפור. מעת לעת, שוב מתעורר הסיפור הזה לחיים והרשת החברתית מעלה גירה בריטואל הקבוע: היכן? היכן בדיוק יושבת הפרובלמה? שואלים מפיקים ו'אושיות קהילה' בקול רם ומעל לכל דף פייסבוק רענן. אבל מה קורה לנו הישראלים? מדוע "הסצנה דועכת"? פעם היה פה כ"כ נהדר ורבים היו רוכשים דיסקים ובאים להופעות בלי סוף, אבל עכשיו מה יהא עלינו?

Haven't the Jewish people suffered enough?

לשטנים פתרונים.

ואולי כמו בכל שאלה קשה, צריך פשוט להסתכל לאמת בלבן של העיניים. זה לא כל כך מסובך:

התשובה היא שאין פה שאלה בכלל. צריך רק להחליט: או אמנות, או מסחרה של זנונים.

זה מתחיל כשאמנות שבמהותה היא אאוטסיידרית, מחליטה לתפוס את עצמה כספקית גוד טיים להמונים, במקום כמתווה קו נועז של יצירה. זהו. זה כל הסיפור. כי אאוטסיידר הוא אאוטסיידר, הוא לא ליצן חצר; אי אפשר בו זמנית גם לעשות את כל המאמצים להיות זונת-המונים וגם לשחק את הנסיכה האליטיסטית המדמה בנפשה כאילו היא איזו אלטרנטיבה "קשוחה" למיינסטרים. זה פשוט לא הולך ביחד. שמן ומים.

בילוי הולל עם ספקיות גוד טיים זה אולי נהדר, אבל בתום המעש המיני, הלב נותר קר. אחרי קצת זמן אתה מתחיל להבין שאתה לא יכול לחיות מזה. זה מותיר אותך חלול. כי אם זה רק גוד טיים ולהיטים שאפשר לפזז איתם, אם זה בעצם כל הסיפור שבעבורו התכנסו פה כולנו, הרי שהמוזיקה הפופולרית לנגזרותיה עושה זאת טוב יותר פי מיליון. אז בשביל מה, באמת?

כותבים רבים וגם טובים מעל במות שונות הלכו רחוק עם הספירלה של המשבר המדומה הזה והתחילו להעלות השערות לבעיות ואף לפתרונן: זה המועדונים. הסאונד לא משהו, וגם לא הצפיפות. אולי נעשה יותר מקום וקצת יותר ספות וקולה בשקל תשעים? אולי;

לא לא (אומרים אחרים לעומתם), לא הבנתם: זה הקצב, זו התדירות. אנשים חוטפים פה מכל הכיוונים! יותר מידי הופעות, חברים! העמסתם! הרפו נא את הקצב, אנו רוצים ללכת לכולן אבל לא מצליחים. אז הלאה עם הופעות זוטות. רק הטובות, הטובות באמת! נביא אותם שוב ושוב ושוב. ושוב... מה שעובד לא מתקנים, הא? אז אולי נביא שוב את הלהקה ההיא שעשתה סולד אאוט בפעם הקודמת... וב-10 הפעמים הקודמות גם כן?

תנו לאנשים לחם ושעשועים! מהדהדים כל מובילי העדר.

תנו לנו לחם ושעשועים! משיבים העדרים.

*

וכך רצים כולם, כעכברים במבוך. תוהה אני, מתי יטרח מי מאיתנו להרים לרגע את הראש מעל לקו המים הסרוחים של הביצה ופשוט יעצור ויתבונן; כי אז, אולי יראה מיד: וואללה. אין פה בכלל מבוך, בעצם.

החור של הגרוש או החור בשחור?

כל הבעיה כולה, על רגל אחת היא עומדת: עשיית כסף.

כל השאלות המנקרות בחלל האוויר כמעט לעולם אינן שאלות של יצירה, של שבירת גבולות, של אמנות במשבר. למרבה הפליאה (או שמא נאמר – כמה צפוי), בכל אלו אין איש עוסק, כמעט לחלוטין. למעשה מרוב שעסוקים כל היום בלתפוס את הראש ולגאות בבכיה של חינם, קשה לפעמים לראות שממש מתחת לאף שלנו צומח (למשל) אנדרגראונד מרהיב שדווקא הבדידות והרווחים הכמעט לא קיימים עושים לו טוב, טוב מאוד. אנדרגראונד, שלאט-לאט מביא אסתטיקה חדשה לתכנים ולמוזיקה ברמה של המטאל העולמי בכלל. או לראות שיש כאן שיתופי פעולה שמולידים יצירות דיי מסקרנות המאתגרות את הגבולות הנעימים של מה שנעשה עד כה.

הו, לא. יש פה שאלות חשובות הרבה יותר; שאלות של ביזנס.

"למה לא באים יותר אנשים להופעות?", "למה לא תומכים בלהקות המקומיות?", "למה לא מגיעים למרקטים יותר?"

שאלו את עצמכם: האמנם זה הכל, סיזיפוס? הזהו הקריטריון היחיד למידת "סצניותה" של ה"סצנה"?

אתם רוצים תהיות על מה שהיה פעם? בבקשה:

פעם, הייתה כנות וענווה של בודדים. הייתה יצירה וזהו. היית מבסוט שהקלטת משהו ברמת הפקה של המוסך של דוד שאול. רווחים? מי בכלל חיפש את זה. להופיע, הייתה השאיפה. לנגן אל העולם. פעם, לא כל אחד שהרים גיטרה וריפרף איזה ריף תבע מכולם לתמוך בו כאילו כולנו מנהלים פה בית תמחוי למוזיקאים. פעם, הייתה תחושה שמי שבוחר להיות מטאליסט, בוחר להיות אאוטסיידר שיודע על עצמו שהוא מראש הולך בדרך שהסיכוי הגדול הוא שאין בה תהילת עולם, אלא לכל היותר רצון ליצור משהו קיצוני ומלא באמת משוללת עכבות. מן אאוטסיידר שיודע שהוא פותח דלת לעולם מופלא של מוזיקה שהיא מסע של עוצמה ואסתטיקה שקשה לתאר במילים ושכל כולו נמצא בשוליים. שאיננו חלק ממעגל ההו-הא והרעש השיווקי. שכל זה לא מתחיל אפילו לעניין אותו. משהו שבאמת נותן משמעות עמוקה לנפש הגדולה המחפשת פסגות.

אבל היום אנחנו חלק ממעגל מחוייבות שלא ביקשנו אותו מעולם. מעגל של התמסכנות ואף של תביעה, גלויה ובלתי מבויישת, שניתן כסף לגלגלי התעשייה. כאילו שחייבים אנחנו. היום נדמה שמי שבוחר להיות מטאליסט חייב להדפיס כרטיס שעות בכניסה. כל אמירה בעניין הזה מייד מעלה בי – ספק בצחוק ספק בעצב – את המחשבה כאילו שוחרי המטאל בישראל התקבלו מבלי ידיעתם כעובדים מן השורה ב"תעשיית המטאל", בתפקיד שקוראים לו "קהל", והם חייבים לעשות עבודה טובה, או שאחרת!

אבל מסתבר שהם, כלומר – אנחנו – לא עומדים בציפיות. אנחנו לא עושים את העבודה שלנו כמו שצריך ואנחנו ממש זקוקים שמידי פעם יקיימו איתנו שיחות יישור קו כדי שנפנים מה אנחנו צריכים לעשות בקרקס התשלומים והגוד טיים הענק הזה שנבנה למול עינינו המשתאות.

אולי ניצור פשוט קו חם לתרומות וזהו זה. אפשר בפורמט של קבר רחל, שמעתי שזה מניב ביותר.

"אולי זה המטאל שהפסיק למשוך אנשים", השיחה הווירטואלית מתגלגלת והולכת לה, במן אוננות מנטאלית אין קץ לה, אוטוטו קוראת תיגר על היסודות של הבניין מבלי אפילו להבין שאין כאן בכלל משבר של יצירה, רק (אולי) משבר של קופות. ואולי זה אף חמור מכך: מבלי להבין למה שני אלו כלל וכלל אינם אותו הדבר.

האם הקהל הוא איזה עובד על הרמפה שהתחייב בחוזה העסקה להעמיס לעצמו על הגב עוד ועוד להקות? וכי מישהו יוכל לצייר בנפשו שאנו התחלנו ללכת להופעות מטאל משום שרצינו לתמוך בלהקות? מה זה בכלל אומר לתמוך בלהקות? ולמה שלהקה תרצה בכלל ש"יתמכו" בה? ממתי הסיפור הזה ניהיה עיסה של גלגול ממון, תגידו לי? ממתי חדל העניין המטאליסטי מלהיות אמנות קיצונית שעומדת כאלטרנטיבה חיה ובועטת ל"מוזיקה" פופולארית שמעולם לא הייתה כי אם כספומט של הנאות? מתי שכחנו שאנחנו פה פשוט כי אנחנו רוצים מוזיקה עילית וטובה באמת, ולא 'גוד טיים'? להופעות באים רק כי הן משמעותיות עבורנו, כי אנחנו רוצים בהן. כל התקשרות שכזו, אם כנה היא, משם ורק משם עליה לנבוט.

כל הטרמינולוגיה פה שבורה לגמרי. נוצר פה שיח של חלפני כספים ויחצ"ני מסיבות, לא של אמנים ומוזיקאים של מטאל.

שלא תתבלבלו: כשלהקת מטאל מבקשת להיות מפורסמת, זהו סופה – חד וחלק. שיסוף הגרון עם סכין של חלודה. כי פרסום שאיננו נובע מענווה אמיתית, שאיננו צומח מאליו, מתוך יצירה מטאליסטית אמיתית ומדממת שהתפרסמה בזכות איכותה בלבד ולא בזכות האבסה בלתי פוסקת מעל כל אתר, הוא כמו סרטן בגוף היצירה ובגוף הלהקה גם יחד. זה תמיד מזכיר לי את הבחורה היפה מהסרטים שהסרסור-מפיק אומר לה: "לוליטה, את ילדה יפה. ויש לך פוטנציאל. זה לא קשור בשכל, זה טמון רק בישבן."

*

אבל... יוסף, יוסף! אתה בחור טוב אבל אתה לא מבין. איך יבואו לפה להקות יא יוסף? איך תהיה פה סצינה?

איך?

אגיד לכם איך:

רק אם תהיו חוד החנית. זה איך.

אם תהיו טובים בזכות העמל והיזע והדם ששפכתם על היצירה, ולא בזכות שום קשקוש אחר, אבל שום קשקוש. אם תהיו כאלו שלא מפחדים ללכת עם חזון מוזיקלי חדש ופורץ דרך ולא ללעוס מחדש ולהעלות גירה סאונד עשוי ודרכים שהלכו בהן כבר מיליוני פעמים.

ודווקא יש פה להקות שזוהי דרכן. להקות שמראש מסרבות להיות מן מנחה סתור שיער, לבוש בחליפת שלושה חלקים בצבעים עזים שמעלה שירים על במה רק כדי למצוץ עוד שאגות מהקהל. יש פה בארץ ובעולם להקות שעדיין רוצות ליצור משהו אמיתי, ולא מאוננות את עצמן לעייפה עם שאלות של ממון, אלא לוקחות כלים ומיקרופון ועושות משהו מהמעמקים הכי סרוחים והכי לא פופולריים שיש.

היודעים אתם מהי הנוסחה הכי סודית ל-Trve?

היו מנהיגים אמיתיים.

*

לוליטה כמה את יפה
עולם מוטרף בחוץ
הזמן נתן את הפתיחה
ואת צריכה לרוץ
לרוץ על הבמות
עם מיני ומחשוף
ואם תהיי טובה יותר
ניסע מחוף לחוף

("לוליטה" | מילים: אתי אנקרי, 1990)

*

(כותרת המאמר היא בהשראת כותרת הספר המפורסם מאת: אוליבר סאקס)

גורל האלים: המוות ככרוניקה של חיים

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | המיתולוגיה הנורדית במלוא צבעיה

מאת: איילת מרום

18-10-2018

לפני שאתם מתחילים לקרוא את הטקסט, יש לי בקשה. בקשה אחת בלבד, פשוטה אבל חשובה.

אנא מכם, שכחו את הוליווד, את "הנוקמים" (כוונתי לכל סרטי מארוול למיניהם), את הקומיקס (שאת שמו אני לא יודעת).

אני רואה בעצמי אדם סובלני כלפי חירות אומנותית ומקבלת גם את הטענות שעדיף זיכרון מעוות על שיכחה או מי שיצפה ב"הנוקמים" ירצה ללמוד יותר על המיתולוגיה ויתחיל להתעניין, ייתקל אולי בספרו של ניל גאימן "Norse Mythology" ומשם ימשיך לספרות מקצועית יותר ויוכל להסתכל לאחור ולגחך. למרות זאת, את התצוגה הנלעגת הזו שמתכתבת עם המיתולוגיה הנורדית הגאה רק בשמה, אני לא יכולה לסבול. זאת ועוד: החיכוך השטחי יחסית עם המיתולוגיה של חלק מלהקות המטאל היותר ידועות – חלקן לא רעות בכלל – מפריע לי לפעמים. שוב ושוב הוויקינגים והפאגאנים השוודים, מוגזמים יותר מהוויקינגים של ואגנר, שוב ושוב סוף העולם.

אתם ודאי שואלים את עצמכם, מדוע הבקשה הזו מופיעה בתחילת הטקסט, או: מה הקשר של מארוול לפלטפורמה בה אתם קוראים ברגע זה ממש? התשובה הקצרה והלא מספקת היא, שמיתולוגיה נורדית הפכה זה מכבר לחלק אינטגרלי מעולם התוכן המטאלי. קצרה היריעה מלציין את כל הלהקות שעוסקות בנושא, בין אם בצורה בלעדית ובין אם רק באחד או כמה משיריהן, וכן את הלהקות שהליריקה והתמטיקה שלהן לא נוגעות ישירות בנושא, אולם מתייחסות אליו בצורה מסויימת.

אלא שמעיון מעמיק יותר במיתוס הנורדי כולו מתחוור שהוא רחב יריעה; הרבה יותר מן הסטנדרטים הקלישאתיים משהו העולים מן ה'קשוח אפל וטרו' שלא פעם תוחמים את זירת המשחק המטאליסטית, בבנאליות טורדנית. למעשה, עד שמגיעים לתום העלילה, דהיינו: סוף העולם, גורל האלים, רגנארוק – מסתבר כי רובה די מבדר ולעיתים היא אפילו ממש מצחיקה. ומה לגבי הוויקינגים? הם גם לא היו לגמרי מטאל, פחות מכפי שנדמה, אם להיות כנים. אמנם, יצא להם מוניטין מסויים וכפי שציינתי, דמותם קובעה לנצח ב"טבעת הניבלונגים" (לא, הם לא חבשו קסדות עם קרניים), אבל זה נבע בעיקר מסיבות תיעודיות-היסטוריות. הם לא היו יותר אלימים מכל עם כובש אחר, במיוחד לא בהתייחס לתקופה בה הם חיו.

סרקזם בצד, הבחירה שלי להתמקד במיתוס סוף העולם הנורדי מגיעה לא רק מביקורת על שטחיות העיסוק בו ובמיתוס הנורדי בכלל, אלא מרצון להסביר מדוע אני רואה את העיסוק כשטחי ולא מייצג. למעשה, בתור נושא מאוד קשוח ואפל, הייתי מצפה מלהקות מטאל להתייחס למיתוס סוף העולם בצורה יותר רחבה ומעמיקה. את זאב-הפנריז כולם מכירים, והמלחמה של ת'ור בנחש[1] כבר מילאה שירים לאין ספור ועוד היד נטויה. אני מנסה להימנע מזלזול, אבל תחושתי היא שעבור רבים מדובר בגימיק, נושא נוח לכתוב עליו, לכתוב עוד שיר על ת'ור.

את מי מעניין באלדר? למי איכפת מהסוף המזעזע של נארפי וּוַאלי? במקום להתמקד בסיפור שעומד מאחורי הסצינה הידועה של סוף העולם, שהוא סיפור אנושי ועצוב, בוחרים ללכת על ההוליוודי והנוח, שלא לומר הסקסי. הלהקה היחידה שאני מכירה שלטעמי מייצגת בכבוד את המיתולוגיה של ארצה היא Skálmöld האיסלנדית (שגם שרה בשפת אמה), שהקדישה אלבומים לסיפורם של לוקי ושל ילדיו (הנושא של מאמר זה) וגם לעץ העולם, עץ-אפר במיתולוגיה הנורדית, ולתשעת עולמות הבריאה.

מורכבותה של המיתולוגיה הנורדית

המרכיב היפה במיוחד במיתוס, לדעתי, הוא האנושיות שבו. האלים יודעים עוד משחר הזמן על הקץ. הם נוקטים פעולות בכדי למנוע אותו, אשר למרבה האירוניה הן בדיוק אלו שמעצבות את גורלם ומביאות עליהם את סופם. עצם השם שניתן לו, Ragnarök – "גורל האלים" (ולא "דמדומי האלים" כפי שנפוץ כיום) – מרמז על הקץ הבלתי נמנע. ובכל זאת, חברי הגזע האסי, הם אלי הצפון, מתנהגים כבני אדם מן השורה ומנסים לעכב את אותו בלתי נמנע. אי אפשר לומר שלא הזהירו אותם: אודין הקריב הרבה בכדי ללמוד ולרכוש ידע והמחיר ששילם היה כבד. את האזהרה מפני גורל האלים הוא קיבל בין השאר ב"דברי הרואָה", ה - Völuspá, האדה הראשונה מהאדות הישנות:

"יודעת אני שקרנו של היימדאל* נכונה

תחת העץ הקדוש, הרם כרקיע.

סערה מתפרצת בעוז רואה אני,

לפתחו של ואלפאטר (אודין), התדע מה משמעות הדבר?"

*היימדאל (Heimdall) הוא השומר של אסגארד, כאשר הוא תוקע בקרנו האלים מתעוררים, שערי ולהלה נפתחים והלוחמים יוצאים לקרב.

לוקי (Loki)

ללוקי תפקידים רבים במיתולוגיה הנורדית. לפעמים הוא הפוגה קומית, לפעמים הוא גורם צרות צרורות ולפעמים הוא מסייע לאלים בחוכמתו על מנת לפתור בעיות (שהרבה פעמים גרם להן בעצמו). לוקי טוב המראה ורע המזג, בנם של הענק פרבאוטי  (Farbauti)ושל לאופי(Laufey) , אינו שייך לגזע האסי (גזע האלים); עצם העובדה שאביו הוא ענק, גזע שהוא אויב מר לגזע האסי, רק מדגישה את הניכור בינו לבין שאר תושבי אסגארד. הוא מתגורר בחלק מהזמן באסגארד ונשוי לסיגין(Sigyn) , ולהם יש שני ילדים: נארפי(Narfi)  וּוַאלי(Vali) . בנוסף, בעולם הענקים הוא נשא לאישה ענקית בשם אנגרבודה(Angrboda)  ונולדו להם שלושה ילדים: זאב-הפנריז, ירמונגאנד (Jörmungand) הנחש-הדרקון והל (Hel), שמתוארת כאישה שחציה השמאלי הוא גוויה נרקבת ("... בחציה האחד היא שחורה, אבל באחר בצבע הבשר..."). ללוקי יש עוד צאצא אחד, סלייפניר(Sleipnir) , הרמך בעל שמונה הרגליים ששייך לאודין. לוקי היה למעשה אימא של סלייפניר, ואודין רוכב עליו אל הקרב האחרון עם הפנריז. הוא הצאצא היחיד של לוקי שנלחם לצד האלים ולא נגדם בקרב האחרון.

הרואה סיפרה לאודין ששלושת הילדים-הענקים של לוקי יביאו על האלים אסון גדול. הוא מחליט לנקוט פעולה ולהביא אותם מריזנהיים (עולמם של הענקים, כאן מגרמנית Riesenheim) לאסגארד ולהסיר את האיום העתידי. האלים זרקו את ירמונדגאנד אל הים במידגארד, עולמם של בני האדם, שם הוא גדל לממדים עצומים והקיף את כל העולם. אודין שלח את הל לניפלהיים, החלק הקר של הבריאה, ונתן לה אדנות על המתים. אל היכלה מגיעים כל המתים מזיקנה או מחלה – שהרי, המתים בקרב מגיעים כמובן אל וולהלה או אל היכלה של פרייה(Freyja) . הפנריז נשאר עם האלים באסגארד וטופל על ידי טיר(Týr) , אל הצדק. בסופו של דבר גם הוא גדל לממדים כה גדולים, שהוחלט לקשור אותו בקצה העולם, מעשה שנעשה בעורמה ועלה לטיר ביד ימינו. אם להאמין למיתולוגיה הנורדית, הוא עדיין נמצא שם, ממתין לשקיעת העולם.

באלדר באלדר/באלדור(Balder)

באלדר הטוב (או הזוהר) היה האל האהוב ביותר, לא רק באסגארד אלא בכל תשעת העולמות. יום אחד החלו לפקוד את באלדר חלומות רעים, מהם נראה כי נשקפת סכנה לחייו. באלדר סיפר עליהם לשאר האלים, ובעצה אחת הוחלט להבטיח את שלומו. האלה פריג(Frigg) , בת זוגו של אודין, השביעה כל יסוד וחפץ בעולם שלא יפגע לרעה בבאלדר: "... ברזל וכל סוגי המתכות, אבנים, הארץ כמו גם העצים והחולי, בעלי החיים, הציפורים כמו גם תרעלת ונחשים." אחד-אחד עברה פריג בין כולם והם נדרו מולה את הנדר. רק על צמח דיבקון צעיר, שגדל מערבית לוולהלה, היא דילגה, שכן מצמח כה קטן ורך אין צורך לחשוש שיגרום נזק.

אחרי שפריג סיימה את מסעה, כל האלים התאספו באולם והחלו להשליך על באלדר חפצים שונים, לירות בו חיצים ולנסות לפגוע בו בכל מיני אמצעים, כדי לצפות איך הכל חומק ממנו, עובר סביבו ומעליו או מנתר ממנו והלאה בלי לגרום לו נזק, וזאת על מנת לודא את הנדר של פריג. הם חשבו שזה מאוד מצחיק. כולם, חוץ מלוקי. הוא ניגש בתחפושת של אישה צעירה לפריג ושאל אותה לפשר ההתרחשות באולם. פריג סיפרה לאישה שהיא השביעה את כל הדברים כולם שלא לפגוע בבאלדר, כולם חוץ מנבט הדבקון, אותו חשבה לצעיר מכדי לנדור נדר. כאשר לוקי שמע זאת, הוא קטף את הדיבקון וחידד אותו עד שהיה חד כחץ. הוא חזר עם הדיבקון לאולם וניגש לאל הוד(Höd או הודורHödur ), אחיו העיוור של באלדר. לוקי שאל אותו למה הוא לא משתתף במשחק ומנסה לפגוע בבאלדר ועל כך השיב הוד: "מכיוון שאינני רואה, היכן הוא עומד ובנוסף, מכיוון שאין לי שום נשק." לוקי אמר לו, אין בעיה, אני אכוון אותך. קח את הזרד הזה והשלך אותו. הוד, שלא חשד בלוקי ובנוסף כנראה גם רצה לשחק, השליך את הדיבקון לפי הנחיותיו של האחרון. הענף המחודד חדר אל גופו של באלדר כחץ והוא נפל ומת.

צער גדול נפל בעולם האלים ובעולמם של בני האדם. לאחר תקופת האבל, שאלה פריג מי מן האלים מוכן לעשות מעשה וללכת אל הל, כדי לבקש ממנה להחזיר את באלדר חזרה ממלכתה (שכן הוא לא נפל בקרב). הרמוד(Hermod)  האמיץ, בנו של אודין, התנדב למשימה. סלייפניר, סוסו של אודין, הובא אליו והוא טיפס עליו ורכב. תשעה לילות רכב הרמוד, דרך חשיכה ומעמקים, עד שהגיע אל הנהר גיול(Gjöll) , הגובל בממלכתה של הל, וחצה את הגשר המוזהב שמעליו. על הגשר שומרת עלמה בשם מודגוד(Modgud) , אשר שאלה אותו לשמו ולמוצאו וציינה, שהוא לא נראה לה מת במיוחד. כהוכחה, כאשר הוא חצה את הגשר, פסיעותיו נשמעו. הרמוד ענה שהוא רוכב אל הל על מנת לחפש את באלדר ושואל אותה האם היא ראתה אותו במקרה. על כך היא ענתה בחיוב ושלחה אותו צפונה, היא הדרך להל (ניפלהיים שוכנת צפון). סלייפניר זינק מעל החפיר המקיף את היכלה של הל וכאשר הרמוד נכנס הוא הבחין מיד בבאלדר, יושב במקום של כבוד, ונשאר לארח לו חברה למהלך הלילה, מה שבהיכל המתים היה ככל הנראה לא נעים במיוחד. ביום המחרת דרש הרמוד מהל להחזיר את באלדר חזרה לעולם החיים, מכיוון שצער גדול נפל שם לאחר מותו. הל הסכימה בתנאי אחד – כל היצורים החיים והמתים חייבים לבכות את מותו של באלדר. אם יהיה אפילו אחד שלא יעשה זאת, יישאר באלדר בהל. הרמוד חזר לאסגארד וסיפר לאלים על התנאי שהל הציבה. מיד יצאו שליחים לכל קצוות הקיום על מנת שהכל ידעו לבכות את מותו של באלדר ולהתפלל להל להחזירו. יום אחד הגיעו השליחים למערה בה נמצאה ענקית בשם תוק(Thökk) . הם ביקשו ממנה לבכות את מותו של באלדר ולהתפלל להל שתחזיר אותו ועל כך היא ענתה:

"תוק תבכה בעיניים יבשות

את שריפת גופתו של באלדר; מעולם לא היה לי צורך בבנו של העתיק (אודין)

בין אם חי ובין אם מת – תמשיך הל ותחזיק במה שיש לה"

מהר מאוד הבינו האלים שהענקית הסרבנית היא בעצם לוקי, המוסיף חטא על פשע וגורם להישארותו של באלדר האהוב בעולם המתים.

העונש

משהבין לוקי שהוא נתון בבעיה רצינית מאוד עם האלים, כזו שלא יוכל לצאת ממנה הפעם, הוא נמלט על נפשו. הוא התחבא בהר ובו ארבעה פתחי מילוט, על מנת שיוכל לצפות לכל ארבע רוחות השמיים. בימים לבש צורת דג סלמון ותיכנן את הימלטותו ממבקשי רעתו. האלים התקשו לתפוס את לוקי הערמומי, אבל ת'ור הצליח בסופו של דבר לתפוס אותו בידיו לאחר מרדף במורד מפל. גוף הדג החלקלק החליק ממנו ורק החלק האחורי נותר אחוז בחוזקה בידיו – לכן זנבו של הסלמון הוא צר.

האלים לקחו את לוקי למערה והביאו אליה את שני בניו, ואלי ונארפי. את ואלי הם הפכו לזאב, שמיד זינק על אחיו וקרע אותו לגזרים. האלים לקחו את המעיים של נארפי והשתמשו בהם על מנת לכבול את לוקי לשלושה סלעים, ואז הפכו המעיים לשלשלאות ברזל. מעליו הניחו האלים נחש אשר מניביו נוטף ארס על פניו של לוקי. אישתו, סיגין, עומדת מעליו עם קערה כדי למנוע מהארס להגיע אליו, אבל מדי פעם היא חייבת לרוקן את הקערה והארס ממשיך לנטוף, או אז הוא מתפתל בכאבים כה עזים, שהוא גורם לרעידת אדמה. שם הוא נשאר עד בוא רגנארוק.

גורל האלים

ראשית בא החורף, שלג יורד בכל קצוות תבל וכפור רצחני שורר והשמש לא זורחת יותר. שלושה חורפים הגיעו בזה אחר זה, ללא קיץ ביניהם. אך לפני כן, יבואו שלושה חורפים של מלחמה, מלחמת אחים.

"אחים יילחמו זה בזה ויביאו את המוות האחד לשני

בני-אחיות ינפצו את קשרי הדם;

רעה גדולה תהיה לבני האדם, זמנים של בגידה,

זמנים של גרזן, זמנים של חרב, מגינים מנופצים,

זמן הרוחות, זמן הזאב, עד שהעולם ישקע."

עם תום המלחמה בולעים הזאבים, הרודפים תמיד אחר השמש והירח, את גרמי השמיים. הכוכבים גם הם נעלמים. האדמה רועדת בעוצמה גדולה והעצים נעקרים ממנה. ההרים מתמוטטים ונופלים, והשלשלאות בהן כבול הפנריז נפתחות. הים מציף את הארץ מכיוון שנחש המידגארד עולה מן המצולות; אז יוצאת נגלפר(Naglfar)  לשייט, ספינה העשויה מציפורני המתים. הפנריז כה גדול שכאשר הוא פוער את לועו, הלסת העליונה נוגעת בשמיים והלסת התחתונה בארץ, ולו רק מחוסר מקום לא פוער הוא את פיו עוד. מעיניו ונחיריו יוצאות להבות. הנחש מתיז ארס שמרעיל את האוויר והמים ויוצא לעמוד לצד אחיו, הזאב. ממוספל (מוספלהיים) יוצאים ענקי האש, בראשם סורט(Surt או סורטורSurtur ), חרבו בוהקת כמו השמש. לוקי מוביל את צבא המתים לקרב, יחד עם ענקי הקרח. כולם נאספים בשדה שנקרא ויגריד(Wigrid) . אז נושף היימדאל בקרנו על מנת להעיר את האלים, שמכנסים אסיפה. אודין מטכס עצה יחד עם ראשו של הענק החכם מימיר  (Mimir)ועץ העולם ייגדרסיל(Yggdrasill)  רועד.

אודין חבוש בקסדתו המוזהבת, רוכב לקרב על סלייפניר ומתייצב מול הפנריז. ת'ור נלחם בנחש המידגארד, אויבו הוותיק. האל פרייר(Freyr או פרייFrey ) נלחם בענק האש סורט ונופל בקרב – הוא נתן את חרב הקסם שלו לשלישו על מנת שיביא אליו אישה בה הוא התאהב והיא חסרה לו בקרב. כלב הגיהנום גארם(Garm)  משתחרר ונלחם באל טיר, והם קוטלים זה את זה. גם ת'ור נהרג – הוא אמנם הצליח לגבור על הנחש, אך הנחש הספיק להכיש אותו. הוא צועד תשעה צעדים ומת. הפנריז קוטל את אודין ובנו וידאר(Vidarr)  מחליף את מקומו. וידאר דורך על הלסת התחתונה של הפנריז ומחזיק אותה במקומה. בעזרת ידו הוא קורע הוא את הלסת העליונה של הפנריז ומביא עליו את סופו. לוקי והיימדאל הורגים גם הם האחד את השני בקרב. לאחר מכן שורף סורט את העולם.

במבט מקיף

למיתולוגיה הנורדית קווי דמיון עם מיתולוגיות אחרות, הן פגאניות והן מונותאיסטיות (ועל היותן היינו הך אני יכולה להרחיב שעות). הדבר אינו מפתיע, מכיוון שבסופו של דבר, הדת נוצרה בין השאר ובעיקר כדי לנחם את בני האדם, וכל בני האדם – חרף התעקשות של כמה מהם – דומים מאוד זה לזה ומפחדים מאותם הדברים. מרתק לראות דמיון מפתיע בין חלקים מהמיתוס המצרי העתיק, למשל, והמיתוס האצטקי, שתי תרבויות שאפילו לא יכלו לחשוד בקיום האחת של השניה.

למרות זאת, ישנו שוני קל במיתולוגיה הנורדית. ייתכן שהדבר נובע מכך שהיא תועדה על ידי נוצרים כמאתיים שנה לאחר דעיכתה, אך כאשר קוראים את סיפורי המיתולוגיה הנורדית ניתן לאתר נימה מסויימת של הומור, בנוסף להאנשת האלים הפגאנית המקובלת[2]. הדבר בא לידי ביטוי בעיקר באדה של סנורי(Snorra edda) , מסמך שבניגוד לאדות האלים נועד אך ורק לצרכים דידקטיים ונכתב בוודאות על ידי אדם נוצרי. האדות הישנות הן ברובן שירי עם, מסורת שבעל פה, שהועלתה על כתב לשם זיכרון ולימוד (שני המקורות נכתבו באיסלנד). דוגמה טובה לבעייתיות בתיעוד המיתולוגיה הנורדית היא דמותו של ת'ור. ת'ור האדום, בנו של אודין, מגן האנושות, היה אחד האלים החשובים ביותר במיתולוגיה בכלל ובאיסלנד בפרט, שכן הוא נחשב לידידם של האיכרים. למרות זאת, ברוב סיפורי המיתולוגיה הכתובים הוא מתואר כשרירן לא חכם במיוחד שרוב עיסוקו הוא הכאת ענקים (ולוקי) עם הפטיש שלו.

בנוסף להסברים, לכאורה, על היווצרות העולם, הסיבה לשקיעת השמש ומהות הירח, הסברים לתופעות הטבע ולעונות השנה, ניתן למצוא סיפורים שמטרתם – על פניו – היא לשעשע. הרצון וניסיונות הסרק של האלים לעכב את הבלתי נמנע – גורל האלים – הם נבואה המגשימה את עצמה, בדומה לסיפור על הסוחר שניסה להימלט מהמוות ובשל כך פגש את מותו בדיוק בזמן. לוקי, הילד הדחוי, הוא דמות מרתקת מבחינה זו. הוא יושב עם האלים באסגארד, אבל שייך בעיניהם עדיין לעולם הענקים ואין הסבר במקורות לגבי סיבת "אימוצו" על ידי בני הגזע האסי. הוא יוצא עם ת'ור למסעות והרפתקאות ומייעץ לאלים בפיתרון בעיות שונות, אפילו אלו שלא נוצרו באשמתו. עם זאת, הוא זה שגזר על באלדר את מותו ואת הישארותו בעולם המתים. לסיפור זה קדם סיפור המתאר כיצד לוקי התהלך לו בהיכלי אסגארד והעליב את האלים והאלות בכל מיני עלבונות יצירתיים יותר ופחות, עד שת'ור איים להכותו בפטיש והוא סכר פיו וברח. בהסתכלות לאחור, קשה לי להכריע האם סווג לוקי כרע המוחלט, או שמא התגנבו להם ניצנים סיפרותיים מוקדמים אל המיתולוגיה הנורדית והוא נחווה בפועל כדמות מורכבת יותר. אני מוכרחה להודות שזוהי הסתכלות מודרנית, שככל הנראה לא קולעת לכוונה מאחורי הדברים.

לסיום, חשוב לציין שהמיתוס הנורדי הוא מחזורי. אחרי חורבן העולם, חוזרים שני האלים התמימים באלדר והוד מן המתים, ומתחילים את העולם מחדש. אפשר שהדבר מתכתב עם מחזוריות העונות בחלק הזה של העולם ובמיוחד באיסלנד: חודשים ארוכים של שלג וכפור וחושך, חודשים בהם השמש זורחת כמה שעות ביום וגם אז השמיים מכוסים עננים. לאחר מכן, מגיע הקיץ ועמו האור, זמן לעבודת החקלאים.

אני אוהבת לחשוב שניטעה פה אופטימיות, בדמות הניסיון להכוונה לטוב ולמואר - פן אנושי נוסף למיתוס מיוחד זה. גם לאחר זמנים של מוות וחשיכה, זורחת השמש והכל מתחדש כמו הצמחים באביב.

"הכל קורה רק פעם אחת, אבל פעם אחת הכל חייב לקרות"
('הסיפור שאינו נגמר', מיכאל אנדה).

*

מקורות:

„Die Edda des Snorri Sturluson“/Reclam, übersetzt von Arnulf Krause

„Edda“/Anaconda Verlag, Völuspá – Der Seherin Ausspruch

הציטוטים המובאים מעלה תורגמו מגרמנית על ידי.

*

איילת מרום
אוקטובר 2018

*

[1] או הדרקון, המילה הנורדית העתיקה יכולה להיתרגם כך או כך.

[2]  כך למשל במיתולוגיה היוונית, שם ההאנשה בולטת מאוד.

מהותו האָ-שמית של הבלאק מטאל

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | “להיות כאבותינו האליליים”

מאת: יוסף בן עוז

10-1-2019

ההתבוננות של הסקנדינביים, במיוחד הנורווגים, על המטאל היא כעל התגלמות האנטיתיזה.

זה כשלעצמו אינו דבר חדש, אלא שבניגוד לסצנה האמריקאית של המטאל הקיצוני שפעלה פחות או יותר במקביל, אצל הנורדים לא מדובר בהתנגדות כללית לאיזה ממסד או באיזו אמירה חברתית; בעיניהם זהו מרד תרבותי עמוק: "הנקם ההכרחי בכל מה שלסדר היהודו-נוצרי יש לתת לעולם"[1]. כל החברה המודרנית כולה בנויה על אדני החוק והמשפט שבמהותה מורשת יהודית-נוצרית היא (ולא כאן המקום להרחיב), ולפיכך ראוי להוקיעה כאויב הנתעב שהינה: "המוטיבציה שבבסיס השריפות [של הכנסיות בנורווגיה - י.ב.ע] היא שנורווגיה היא תמיד כה 'מוסרית'. מוסר נוצרי. חוקים ורגולציות הם תמיד דתיים... [היינו - מונותאיסטיים - י.ב.ע]"[2]. להתנגדות זו שורשים ארכאיים בעולם הנפשי של המסורות המיתולוגיות הקדמוניות - ה'סדר' וה'מוסר' נוגדים את העמדה הקלאסית של הפגאניזם שעניינה המחזוריות האינסופית של המוות והחיים; האלים עצמם מתהווים מן הכאוס, ואין להם לא התחלה ולא סוף. בעולם המונחים היהודי לעומת זאת, ישנה ראשית. ראשית זו מן האל הבורא היא באה והוא עצמו חיצוני לחלוטין לכל מה שקיים שהרי הוא ה'ממציא כל נמצא'[3], וכיוון שהוא שלמות אחת הוא אינו זקוק לבריאה כלל וכלל, הרי שהוא ברא אותה מתוך אלטרואיזם גמור. יוצא שלפי התורה של היהודים - בבסיס המציאות מונחת תשתית ראשונית של מוסר דווקא, שכן עצם הקיום הוא תוצאה של בחירה מוסרית של האל עצמו להעניק חיים לזולתו, מבלי שתהיה מאחורי זה כוונת רווח[4]. מוסר זה מכריח שהאדם, שבצלם אלוהיו הוא נברא, יתגבר על טבעו האנוכי בכל מעשיו; אולם רוח זו קוטבית לרוח הפגאנית. הנפש האירופאית, שלא חלקה את מעמד ההתגלות עליו מדברים היהודים, זרה לכל זה. בתוכה מגולמת הטבעיות האנושית שלפני התגלותו של המוחלט, שמבקשת לבטא את ההתבוננות על העולם הזה ולהגיב התגובה הראויה אליו. והעולם הרי, על אדני המאבק הוא בנוי. כל דבר בעל ערך מתרחק מן הכיעור והחולשה ולכן כל מה שטוב הינו גם יפה וגם נאצל ובעל עוצמה, שאם לא כן היה נופל במאבק למול מה שחזק או טוב ממנו. יוצא מזה שמה שחזק ומצליח, הוא בעצמו מה שראוי להיות המשפיע בעולם. מלחמה זו היא יסוד המציאות והיא הדרך שבה העולם נוהג מתמיד, ועל כן היא הסדר אליו הפגאניות מושכת - שורש המציאות - Roots of the Mountain. דרכה של המיתולוגיה תמיד הייתה כזו: הזיהוי העמוק של יסודות המציאות ככוחות המניעים את כל היש, ולכן כאלים. בתרבות הנורדית אם כן - האדם הראוי (אם אפשר לדבר במונחים כאלו בשיטה שאין בה הירארכיה מוסרית) הוא האדם המאמץ את מהלכי הנפש של הלוחם; ורק ללוחמים שלחמו עד שמסרו את חייהם בקרב על הנשגב ומוכנים היו למות למענו, ראוי להגיע אל העולם הטוב באמת (וולהלה): "בוחרים אנו לעצב את עצמיותנו כדוגמת הדמויות הראויות להערכה של האלים הלוחמים, הגאים והחזקים שבהם האמינו אבותינו האליליים."[5]

שורש העמדה הנפשית הזו נטוע, אם כן, עמוק בזיקה היסודית של היוצרים לתרבותם הנורדית: הבלאק מטאל של הגל הסקנדינבי נובע מתוך תחושה עמוקה שמשהו מהותי ועמוק בתוכם סותר את כל העמדה הנוצרית מן היסודות, ומכיוון שהנצרות אינה אלא תכנים יהודיים שנמזגו לתוך תשתית פגאנית שבורה ומנוצחת, הרי שאם חפץ בן-הצפון בשחרור נפשו מן העבדות, שומה עליו להתנגד לכל מה שריח שמי (Semitic) עולה ממנו.

חשוב להבחין: כל הדיון כאן הוא על הרעיונות, לא האנשים; רוצה לומר: אין התנגדות זו הופכת בהכרח את הבלאק לאנטישמי (במובן של שנאת יהודים לדוגמה) ועם זאת, בשורשי הדברים, לא ניתן לטייח את טבעו הלא-שמי. טבע זה הינו המכנה המשותף התשתיתי ביותר של כל יוצרי הבלאק המכוננים ובמידה רבה הוא חי ובועט עד היום, בין אם תהיה עמדתם נוטה לאנטישמיות ובין אם לאו. זאת ועוד: עמדה זו נוגעת לכל היבט ביצירה: הן מוזיקלית והן רעיונית (מילים ורוח כללית) כפי שנראה בהמשך.

רבים חפצים להתעלם מעניין משמעותי זה או מתפתלים בכיסאותיהם נוכח הפיל הלבן שבאמצע החדר עם שלל טענות מביכות ומגוונות. חלקם יטענו שאינם רוצים להתעסק ב'פוליטיקה', משל הייתה הארומה האָ-שמית האופפת את היצירה הזו סוג של 'פוליטיקה' ולא מה שהיא באמת: הרצון האירופאי להתייחד בתרבות משלהם שאינה תרבות שמית - רצון שהינו מהותי לתרבותם שהיא בת אלפי שנים, ולא איזו גחמה ימנית או שמאלנית; אחרים יטענו אולי שהם פשוט אוהבים את המוזיקה ולא איכפת להם מן המילים, ועוד כהנה וכהנה אמירות.

כך או אחרת - נדמה כאילו בחיבתנו העזה אל הבלאק מטאל, כרוכה לא פעם איזו מן נטייה לא מובנת לאמץ עמדה שפופה, מתנצלת או נבוכה כלפי הסיפור הזה. מבוכה זו נובעת לטעמי מהסירוב להסתבך, פשוטו כמשמעו. סירוב זה מטוייח פעמים רבות ע"י הבריחה אל הנהנתנות השטחית. אתה שומע כל מיני טיעונים הזויים: 'עזוב אותי מפלפולים לא קשורים' או 'אני אוהב את המוזיקה, מוזיקה לא קשורה לזה' או הטיעון המביך מכל של: 'פאק הכל: פאק יהדות, פאק אלים, פאק פוליטיקה פאק ___ (השלימו כאן פאק-כלשהו כרצונכם)'; שלל גיבובים פוסט-מודרניסטיים נטולי מעוף או תעוזה, המתגמדים לאור ההחלטיות וזקיפות הקומה העולה במלוא עוזה מן האמירות הפשוטות והברורות המגיעות מן המוזיקאים (למשל). תמיד הפליא אותי כיצד זה אנשים שאינם טיפשים גמורים מדברים כך, משל היה האוסף הזה של הביטויים הילדותיים והשטחיים להחריד סממן מובהק לאיזו אמת גדולה ולא מה שזה באמת: בריחה מבישה שמתחפשת לאישיות 'זורמת'. במקום לנקוט בגישה חלקלקה ושמנונית שאחריתה מבוכה והכחשה עצמית, ראוי היה לאמץ עמדה כנה המתמודדת עם המציאות כמות שהיא ולהודות שזהו אכן ז'אנר שקסמו המנוכר עורג מאוד, למרות ואולי דווקא בגלל נפיצותו.

מאמר זה, הינו ניסיוני הראשון להעמיד את הדברים על מתכונתם הראויה בעיני. זה שנים שאני נשאל בהזדמנויות שונות לפשר חיבתי העזה לבלאק מטאל וכיצד זו מסתדרת עם הכיפה שלראשי. תהא מה שלא תהא תשובתי, יודע אני בעצמי שאינני בא אל האמנות הזו מסומם מצחנת הנהנתנות והמבוכה. לא הייתה הופעה של בלאק מטאל שהסתרתי בעבורה את הכיפה; לא כיחשתי בתרבותי הגם שמצאתי ועודני מוצא את הבלאק מטאל כאחד הז'אנרים בעלי הרוח והתעוזה מהחשובים והמסקרנים שנתקלתי בהם אי פעם. אני בא אל הבלאק כמו שהוא: זר, עוין ובה בעת מסקרן ונפלא מאוד. דווקא משום שברור לי שאני מטייל במחוזות זרים, חושיי מתחדדים והלב דופק. הבלאק מציע לי עולם שלם מעבר למאורת הארנב שבשיפוליי המציאות, ולמן הרגע שניחוח קסם זר זה בא אל קרביי, איני יכול להניח לו ואף הוא, אינו מניח לי. זר לא יבין זאת. אמנות לא נוצרה כדי לחנך והיא עומדת כשלעצמה. בתוך הבלאק מטאל מוצא אני כבר שנים את המרכיבים החשוכים שהנפש האנושית בנויה מהם, והם נכוחים בעיני. אם עושים זאת נכון, מתח בין קטבים יכול לעצב אותנו כאנשים עשירים ברוחם. בניין זה לא יוכל להתרחש, הקסם לא יפעל, אם לא שנבוא נקיים ובעיקר כנים עם עצמנו.

מתוך מודעות לכך שכל מהלך פרשני של מוזיקה עומד מראש בסיכון גבוה לכישלון אם יפול המפרש בחטא ההיבריס וירשה לעצמו להניח שהאמנות היא אידיאולוגיה, בעוד שהיא לא יכולה להיות כזו[6], הקפדתי להתייחס לדברים הבולטים לדעתי, כמו שהם, תוך השתדלות שלא לפתח תיאוריות מעמיקות מידי (אולי בפעם אחרת ראוי להרחיב עוד). הקפדתי להעלות רק את התובנות העיקריות על הדף, אולם ניסיתי למעט עד כמה שניתן בהבאת מקורות ותימוכין; אין זה מאמר אקדמי ואין לי עניין להפוך את זה לתיזה. רצוני לכתוב את הדברים בצורה קולחת כדי להביאם אל הקורא למען ישפוט בעצמו בעזרת שכלו הישר. כמו כן התאמצתי שהדברים הכתובים במאמר שלפניכם יהיו עד כמה שיותר ניכרים ופשוטים לכל קורא כדי שיובנו אל נכון, לפחות למי שלא מתעקש לסלפם לשם השקט הזמני של נפשו.

מדוע מוכרחה הנורדיות להתנגד לשמיות?

הסיבה שהמסורתיות הנורדית (ולמעשה בעולם האירופאי - כל נטייה מסורתית או לאומית שהיא) נטועה כמעט בהכרח בנקיטת עמדה אָָ-שמית[7] היא כפולה:

ראשית - לאומיות היא בבסיס שלה הבלטת הייחוד העצמי. הבלטה כזו מכריחה את הקצאתו של כל מי שאינו מן הלאום שלי החוצה מן המחנה. אין הדבר הזה פגם או נגיף שיש לנקותו, משום שזוהי מהותה של הייחודיות באשר היא כזו. בעולמנו המודרני הנשלט ע"י המשטור הפרוגרסיבי של שפת הביבים הפוליטיקלי קורקטית - הפכה הייחודיות לטאבו והיא מקושרת אוטומטית עם השול הקיצוני ביותר שלה - הגזענות, אולם זהו שיוך שטחי; הוא נשען על תהליך מחשבה נבוב המתעקש לא להבחין בניואנסים. והטענה? היא הלא פשוטה ביותר: זה אך טבעי שתהיה שאיפה לייחודיות, משום שאנשים ותרבויות תמיד מבקשים להיות בעלי משמעות שהיא רק שלהם. כך עובד הביטוי העצמי, ולכן זה אך טבעי ששאיפה מעין זו תיצור את הכורח להבדיל החוצה את אלו שאינם מיוחדים כמונו שכן בעולם סובייקטיבי אין הייחודיות ניכרת כי אם ביחס לסביבתה.

הסיבה השנייה נעוצה בניגודיות שאכן שוררת בין התרבות השמית לזו הנורדית, או למעשה לזו האירופאית בכלל, כפי שהסברנו מעט ובקווים כלליים למעלה. הנפש האירופאית היא זו שמתוכה צמחה הפגאניות. ואילו ה'שמיות' (או אם לקרוא לילד בשמו: העבריות-הישראלית) היא המתנגד הכביר ביותר עלי אדמות לכל מה שריח אלילות נודף ממנו מזה כשלושת אלפים ושלוש מאות שנה. בעיני התרבות הישראלית האלילות היא המסיכה הגדולה ביותר המאבדת את נפש האדם במהותה.[8]

הבלאק מטאל הוא אם כן במהותו אָ-שמי, ואני טוען שכך הוא גם צריך להיות.

הרעיון המוזיקלי

אבל מעבר לתוכן, יש פה מוזיקה. מהסיבות שתפורטנה להלן אני סבור שגם הטענה המתחמקת כאילו 'המוזיקה לא קשורה לזה', היא טענה שטחית שמפספסת את המהות פה. מלבד הרעיונות התוכניים, המרד בסדר היהודי-נוצרי טבוע עמוק גם במבנים הבסיסיים של המוזיקה עצמה, כמו גם בשאר הצדדים הלא שפתיים של היצירה.

מרכז טונאלי:

עפ"י רוב, בלאק מטאל שמנוגן נכון הוא בלאק א-טונאלי[9]. א-טונאליות כקונספט נפשי היא היכולת להעביר משמעות שלא מתוך סדר מוזיקלי של ממש, וביצירה אטונאלית אין למעשה מרכז צלילי ברור. אפשר לומר אם כן שמבחינה פרקטית אטונאליות היא משחק מוזיקלי עם 'הבלתי צפוי' כך שבמובן זה לפחות - העדרו של מרכז טונאלי ביצירה הוא הניסיון ללכוד את הכאוס מבחינה צלילית.

הראשון ששיחק עם בלאק אטונאלי והשכיל לטייב את הסאונד הזה לשלמות של ממש, היה וארג ויקרנס בעצמו במסגרת הפרויקט האגדי Burzum שבאלבומיו הראשונים הוא למעשה עיצב את הסאונד האולטימטיבי של הבלאק מטאל והביא אותו לשיא. למעשה עד היום לדעת רבים[10] לא ניתן להתעלות מעבר לשיא ההוא (הגם שוויכוח ניטש מזה שנים איזה אלבום בדיוק השיג אותו), ולכן יש הזוקפים לזכותו את הפריצה האמיתית של הז'אנר ולמעשה - הריגתו.

דיסטורשן נוזלי:

הסאונד הפלואידי המפורסם של הגיטרות הוא אמירה בפני עצמה. בניגוד לריפים המטאליים הקצביים והמהירים שנוגנו עד אז, הפכה הנגינה של הבלאק לעיסה פלואידית שמצליחה לטשטש לחלוטין את ההבחנה בין כבדות ומהירות לבין רכות ועידון. היא גם זה וגם זה ולמעשה אינה אף אחד מאלו, והכל בו זמנית. גם סגנון זה מהווה אגרוף של ברזל בפניה של העמדה הקלאסית של המוזיקה, המבחינה בין קטבים ונותנת (לפחות מטאפורית) איזה שהוא ביטוי ייחודי לטוב ולרע, בעוד שהבלאק בוחל לחלוטין בכל ניסיון להעמיד הירארכיה מבוססת מוסר או ערכיות כלשהי בבסיס של היצירה. מעניין לראות שבמובנים האלו הלכו הבלאקרים של סקנדינביה צעד אחד קדימה מקודמיהם משנות השמונים ממרכז ומערב אירופה[11] בכך שלקחו את המוזיקה אל האזור בו גם הסאונד משיג בפנימיותו שבירה של המשמעות.

גם בהפקה שלחו הבלאקרים של סקנדינביה את ידיהם: באחד הראיונות שלו, העיד ויקרנס שהוא ביקש באולפן ההקלטות לקבל את "המיקרופון הכי גרוע שיש לכם". המוטיבציה הייתה להפיק אלבום עם סאונד מלוכלך שעומד בקצה השני של הפקות מדוייקות. מעין בוז עקרוני לכל ההשקעה המאורגנת בהפקה 'נקייה'. "בסוף גמרנו עם זוג אוזניות. זה היה, כך מסתבר, המיקרופון הכי גרוע שהם יכלו לארגן", צחקק.

אמנות ויזואלית:

האמנות הויזואלית של האלבומים הפנתה עורף ל"אסתטיקת הציורים" שבמשך שנים כבשה לבבות בסצנת הת'ראש והדת' מטאל הקלאסיות. אלבומי הבלאק הראשונים החלו להופיע על המדפים כשהשרוול של הדיסק מכיל תמונות פשוטות, בשחור ולבן, לא פעם אפילו תצלומים מהוהים של חברי הלהקה עצמם כשהם עומדים בתוך יער, בשערי בית קברות או אפילו סתם על רקע שחור ואחיד (פרקטיקה שלימים הפכה לקלישאתית ואפילו מביכה לא פעם, אבל זה סיפור אחר כבר). אני זוכר שכילד חשתי אכזבה מסוימת לנוכח האמנות הדלה הזו, שבמקום להציע דבר מה הדומה למה שעשו מיידן ב-Somewhere in Time (למשל) החליטו לנקוט קו עיצובי תמוה, עם תצלומים עבשים ותו לא; היום אני סבור שהמהלך הזה למעשה הציג אסתטיקה מסוג חדש, המבכרת גולמיות על פני התייפיפות באמצעים של הליכה רחוק מן המקובל (כרגיל באמנות קיצונית).

לא כולם אוהבים את הסגנון הזה. בעיני רבים וגם טובים הבלאק בכללותו, והאלמנטים הללו בפרט, נתפסים כסוג של מיצג ראוותני של שואו שכמו בא לפצות על אלבומים גולמיים וחסרי עוצמה, שלא כמו הדת' והדום מטאל למשל. אינני יודע לגבי זה (תמיד תהיינה לאנשים העדפות לכאן או לכאן), אבל מה שכן אפשר לומר הוא כי הגולמיות כפי שהיא הובאה בבלאק מטאל של דור המייסדים מן הצפון, השכילה שלא להיעלם לתוך רעש טוטאלי או אמנות ויזואלית שנראית כמו שרבוט ארביטרארי ללא פשר, וזוהי חוזקתה לדעתי.

מטבע הדברים, ההסברים בנוגע למרכיבים הלא שפתיים שהעליתי פה - יותר מעורפלים משום שאינם עוסקים בתוכן ואינם יכולים להיות נידונים בדיונים נוסח קאט-אנד-פייסט שכולם אוהבים לאהוב; כך לדוגמה העדר מרכז טונאלי לא מאפיין רק את הבלאק וגם השימוש במרקם צלילי פלואידי אף הוא מאפיין סוגות מוזיקליות נוספות שלא בהכרח מכוונות להוויה הלא-שמית המיוחסת פה לבלאק. אלא שלדעתי דווקא בגלל שכולן ביחד קיימות בבלאק אפשר להתייחס אליהן כאל המשך ישיר של אותה הכוונה המכוננת.

נקודת המפגש

הגם שהוא מציג מרד המנוסח באמצעים של רעש מטאלי, הבלאק הוא במובנים רבים המנסח הישיר של ההתנערות הנורדית מן השמיות. הוא לחלוטין אינו חדש בזאת. לכל היותר זהו גלגול נוסף של העמדה האירופאית עתיקת היומין העוברת תהפוכות במהלך ההיסטוריה. דומה שהתבדלות היא אקט חיוני בתהליך צמיחתן של אידאות; היה זה הגל הגרמני שטבע את הדיאלקטיקה הנצחית: לא תיתכן סינתזה אם לא שהופיעה לפניה תיזה שכנגדה נוסחה גם אנטיתיזה.

והיה זה אותו הגל שגילה דעתו על השתלשלות הנצרות על חורבותיה של האלילות:
Christianity has emptied Valhalla, felled the sacred groves, extirpated the national imagery as a shameful superstition, as a devilish poison, and given us instead the imagery of a nation whose climate, laws, culture, and interests are strange to us and whose history has no connection whatever with our own.[12]

נשאלת השאלה האם אידאות אלו של העבריות והפגאניזם מסוגלות בכלל להיפגש?

אני סבור שכן, ומכמה טעמים, שהעיקרי שבהם נוגע לטבען ההופכי בעצמו:

אם הדברים הם הפכים, משמע הם נעים על ציר משותף. היות האידאות מנוגדות זו לזו מעיד שקיים מתח ביניהן ולכן הן עוסקות בדבר מה המשותף לשתיהן. אילו לא היתה כאן שום אדמה משותפת, מדוע שתהיה בכלל התנגדות? קיומה של התנגדות עזה, מסמן שהמתנגד מזהה משהו משמעותי מאוד בצד השני, דבר שהוא כה קרוב אליו וכה רחוק ממנו גם יחד, עד כי ראוי להתנגד אליו שמא יטשטש את מהותו העצמית. זוהי בשורה מרעננת: היסטורית, תרבויות המתנגדות זו לזו נעות ככל הנראה על צירים משותפים, מביטות בקוטביות על אותו הדבר בדיוק, ומפאת קרבתן וריחוקן כאחד, נתונות הן בתחרות מתמדת על ההובלה של המציאות ועיצובה של הנפש האנושית לדורות.

ואולי אין ההיסטוריה אלא כור המצרף המוציא את הנפש האנושית מקונכייתה, בעשן הכבשן ובמכות הנפח. ואנחנו בתווך חיים; נתבעים ליתן חיבוק כשנדרש, וחרב כשצריך. כך הם דברי ימי העולם. קצת מכאן וקצת מכאן יעלו חלקיה של נפש זו על המזבח, ובאש יחושל מבשרן גופו של העתיד.

ימים יגידו.

*
יוסף בן עוז
שבט ה'שתע"ט
ינואר 2019

[1] כלשונו של וארג ויקרנס (בכמה מקומות שונים בכתב ובע"פ). הוא אינו בודד בזה: בהתייחס ל-Burzum, מאמץ האתר Deathmetal.org בעצמו עמדה זו כלפי הבלאק מטאל בכללותו, הנה כאן. מעניינת גם ההתייחסות הלעומתית רק לבסיס המשותף של הנצרות עם היהדות תוך הזנחת הבדליהם התהומיים, כאילו רצו לומר שממילא 'הכל יהודי'.

[2] מתוך דבריו של Jørn Inge Tunsberg סולן להקת Hades Almighty, מתוך הסרט התיעודי Once Upon a Time in Norway. יורן הורשע בהצתת כנסיית Åsane Church בברגן, נורווגיה.

[3[ אלו דברי הרמב"ם: "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו" (משנה תורה-הלכות יסודי התורה, הלכה פרק א הלכה א).

[4] לפי תורת הסוד (קבלת האר"י במיוחד) האלוה הוא הכל והוא היחיד שנמצא, והוא כביכול צמצם את עצמו כדי לתת מקום לבריאה להתקיים.

[5] מתוך דבריו של Kristoffer Rygg, סולן להקת Ulver (מתוך הסרט Once Upon a Time in Norway).

[6] אמנות פונה אל החלקים הלימביים של המוח האנושי: דהיינו אל החלקים הרגשיים והלא שפתיים, שהם גם אלו המניעים לפעולה. זו גם הסיבה שהיא נחווית כמשמעותית עבורנו משום שהיא נוגעת בעולם החווייתי של בני האדם ולא עוברת דרך פילטרים עבשים של שכלתנות. אי לכך, אמנות לא יכולה להיות מתורגמת אף פעם בצורה מלאה לאידיאולוגיה, שבמהותה שכלית היא, מבלי לאבד משמעות בדרך.

[7] את הביטוי א-שמי טבע בזמנו זאב ז'בוטינסקי לאחר שבמסיבת הקראה של מחזה חדש מאת הסופר היהודי-פולני שלום אש, השמיעו הסופר אלכסיי צ'יריקוב והפרופ' לפילולוגיה סלאבית קונסטנטין ארבאז'ין את דעתם כי 'פלישת היהודים לספרות הרוסית עשויה לעורר רגשות אנטישמיים בקרב האינטליגנציה הרוסית' (ראה מאמרו של ז'בוטינסקי כאן: הבורחים ובעליהם).

[8] אמנם אין התורה מחייבת למנוע מהגויים לסגוד לאלוהים שונים, משום שעבודת האלילים היא בשורשה עבודת האלוהים שהסתלפה ולכן מבטאת איזו אמת פנימית קמאית בקרב האומות; ברוח זו למשל מתבטא הנביא מלאכי (א יא): כִּ֣י מִמִּזְרַח־שֶׁ֜מֶשׁ וְעַד־מְבוֹא֗וֹ גָּד֤וֹל שְׁמִי֙ בַּגּוֹיִ֔ם וּבְכׇל־מָק֗וֹם מֻקְטָ֥ר מֻגָּ֛שׁ לִשְׁמִ֖י וּמִנְחָ֣ה טְהוֹרָ֑ה כִּֽי־גָד֤וֹל שְׁמִי֙ בַּגּוֹיִ֔ם אָמַ֖ר ה' צְבָאֽוֹת׃ אך על כל פנים - האלילות עצמה בזויה היא מכל וכל ומוחזקת לשקר גמור.

[9] בכלליות - א-טונאלי משמעו שהמוזיקה איננה מסודרת לפי ההירארכיה הקלאסית של הטונים שהתפתחה במוזיקה המערבית בין המאות 17-19. אין מרכז צלילי מובחן והגבול בין ההגדרות הצליליות מטושטש. ראה עוד - כאן.

[10] "הוא [וארג] פגע בול בסאונד הנכון של הבלאק מטאל" (מתוך ראיון עם Fenriz, Darkthrone).

[11] Venom, Sodom, Celtic Frost ובמובן מסויים אפילו Bathory השבדיים.

[12] מתוך כתבי היד התיאולוגיים המוקדמים של הגל (לא פורסמו בימיו, נערכו מאוחר יותר): The Positivity of the Christian Religion, פסקה 1 (“Is Judaea, then, the Teutons’ Fatherland?”), קישור למאמר המלא כאן.

אימה, מפסלים באהבה: לאבקראפט

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | על האימה: לאבקראפט והיצירה המוזרה

מאת: אילת מרום

31-5-2019

סרט

יום בהיר אחד התעוררתי וגיליתי שיש כוונות להסריט את The Color Out of Space עם ניקולס קייג' בתפקיד ראשי. למעשה, היום היה יותר לכיוון של מעונן עם ממטרי שלג, ששבו וכיסו את העיר בשכבה לבנה לאחר מספר ימים בהם היה סתם קר מאוד, כמה מעלות טובות מתחת לאפס. כמובן שאל הידיעה נחשפתי כמה שעות טובות אחרי שכבר התעוררתי. גילוי נאות זה אינו מפחית מעוצמת הזוועה שחשתי כאשר קראתי אותה לראשונה, או כאשר גיליתי שככל הנראה לא מדובר בעוד מקרה של פייק ניוז. בניגוד לרוב אנשי האינטרנט, אין לי משהו מיוחד נגד (או בעד) ניקולס קייג' וגם לא נגד עיבוד של ספרים וסיפורים לקולנוע או טלוויזיה; בעלי הזכויות רשאים לעשות בהן כעולה על רוחם, ואף אחד לא מכריח אותי ללכת לצפות בסרט (למעשה בדרך כלל, ככל שמדובר בעיבוד קולנועי לספרים, זה דבר שאני נמנעת מלעשות, גם כאשר מדובר בעיבוד שהסופר עצמו שותף לו). ייתכן שאני מפספסת הרבה סרטים טובים כתוצאה מכך (לעניות דעתי "הרבה" היא ככל הנראה הגזמה פראית), אבל אני קשורה הרבה יותר מדי לעולם הדימיוני שאני בונה לעצמי בראש כאשר אני קוראת: איך נראית הדמות? איך היא נשמעת? מה הן שגעונותיה?

במקרה של הסיפורת של ה.פ. לאבקראפט בכלל ו-The Color Out of Space בפרט, יש לי אפילו סיבה טובה נוספת להימנעות מצפייה בתוצר המוגמר (ויהא זה מהולל על ידי המבקרים, הצופים והאינטרנט חסר הרחמים ככל שיהא).

נא לדייק: אימה

בשנת 2016 קיים עורך המגזין יוסף בן עוז ריאיון עם הסופרת מעיין רוגל. בריאיון עלה נושא ההבדל בין אימה (Terror) לבין Gore. אין בכוונתי לצטט את הריאיון כולו כלשונו (הוא קיים באתר המגזין - תוכלו לקרוא אותו בקישור הזה), אך הנקודה שהועלתה בו מהווה עבורי נקודת פתיחה חשובה, בנוסף להקדמה. את אותה הטענה עצמה מעלה לאבקראפט במאמרים שכתב על ספרות אימה, מה שהוא כינה אז Weird Literature. כאשר הוא מנסה לתאר את תהליך הכתיבה שלו הוא מתייחס במילים אחרות לגמרי לאותה סוגייה עצמה ובמבט לאחור ניתן ללמוד מכך רבות על למה הוא כל כך מוכר כיום בעוד שאומנים אחרים שכתבו את אותו הז'אנר פחות מוכרים ברמה העולמית ועל כך ארחיב במאמרי זה.

*

הרעיונות הבסיסיים העומדים מאחורי היצירות של לאבקראפט אינם חדשים. הוא הושפע מאוד מיוצרים מוקדמים יותר או פחות, החל מאדגר אלן פו ומרי שלי דרך ארתור מאכן ועד לורד דנסאני כמו גם סופרים שלא משתייכים לז'אנר האימה באופן מובהק. את האשמת מיחזור הרעיונות אפשר להטיח בפני כמעט כל אמן. קשה מאוד להמציא רעיון חדש, חדש לחלוטין, משהו שאף אחד לא חשב עליו כבר בעבר. הגאונות היא היכולת לקחת רעיון קיים – לפעמים אפילו נדוש, יומיומי או לעוס עד אובדן טעם – ולהשתמש בו כדי לפתוח את השער אל הגיהנום.

וזה, בדיוק מה שלאבקראפט הצליח לעשות.

הוא שכלל לכדי גאונות טכניקת כתיבה רומזת, המשאירה את רוב העבודה לדימיון הקורא. מאחר וכל אדם הוא שונה, אין שום סיכוי להגיע לאימה המוחלטת באמצעות תיאורים מדוייקים. לכל אחד יש פוביות שונות ופחדים אחרים וחששות שונים לא רק כ'הומו ספיינס', לא רק כאדם בתרבות מסויימת במיקום גיאוגרפי מסויים; אלא גם כאדם בנקודת זמן מסויימת בחייו. אפשר לומר שאפילו ההיפך הוא הנכון: קווי דימיון בין מיתולוגיות ומיתוסים שונים לאורך ההיסטוריה מצביעים על כך שכולנו מפחדים פחות או יותר מאותם דברים. אבל אלה הדברים השטחיים, הדברים הלא-באמת-מפחידים שאפשר להמציא להם הסבר. הדרך הטובה ביותר להטיל פחד על הקורא (במקרה הזה אנו דנים בספרות, אך יהיה זה סביר להגיד שהעיקרון הזה חל על כל סוגי האמנות) היא להפנות את תת המודע שלו כנגדו, לזרוק את המוח שלו אל השאול-האישי [1]שלו שממנו אין לו סיכוי לפלס דרך החוצה באמצעות הסבר הגיוני כזה או אחר.

אמת, היצירה של לאבקראפט אינה חפה מ-gore ואין היא חסרה גם תיאורים מדוייקים למכביר, במיוחד בנובלות האחרונות שלו. אבל, וזה אבל גדול וחשוב: נקודות אלו אינן העיקר בסיפור. הרוב הגדול של היצירות של לאבקראפט נוגעות במה שאנחנו לא יודעים ולא יכולים לדעת. בנקודה כזו אנו ממלאים את הריק בדבר הגרוע ביותר שאנו יכולים להעלות על דעתינו והיפה בכך הוא שכל אחת ואחד מאיתנו יעלה משהו שונה באוב, תמצית אימה מותאמת אישית, אימה-הוט-קוטור. גם ביצירות הכתובות כרומן בלשי – בסגנון פו – או כממואר של אנשי מדע ורוח, כאשר לפעמים התעלומה באמת באה על פתרונה, לעולם נישאר עם התחושה ש'יש עוד משהו'. אבל מה? הסגנון מושפע בין השאר – ובעיקר – מהסיפור הקצר The Great God Pan של ארתור מאכן, סיפור אימה שכמעט ולא מדבר על אימה, סיפור שעוסק כמעט אך ורק במיניות בלי להזכיר מיניות אפילו פעם אחת.

הבקיאות של לאבקראפט בנושא בו הוא עסק הייתה גדולה ובנוסף לכתיבת יצירות פיקטיביות משלו הוא גם כתב מאמרים וערך אנתולוגיות בנושא Weird Literature. פרט לכך הוא היה ללא כל ספק בעל ידע יחסית נרחב גם במדעים המדויקים - ומעל לכולם בנושא המימד הרביעי והגיאומטריה הלא-אאוקלידית, אבל גם נושאים מדעיים אחרים כמו אסטרופיזיקה, המשלחת לקוטב הדרומי ועוד.

זה מה שאינך יודע עדיין, שמפחיד אותך

הוא ידע לנגן עם החומר, והיה משתמש דווקא בידע המדעי המדויק ביותר כדי למשוך את הקורא אל מרחבי הלא ידוע, אל עבר הטירוף והשיגעון. למעשה, רבות מיצירותיו המאוחרות יותר נכתבו כך שהמספר הוא מדען המוסר דיווח, מעין Log של משלחת מחקר יותר מאשר ממואר. הדוגמה הטובה ביותר לכך היא הנובלה המפורסמת At the Mountains of Madness. התוצאה לא תמיד נעימה לקריאה: התחושה לעיתים היא שמדובר במאמר בסיינטיפיק אמריקן, כזה שנכתב על ידי מומחה עולמי בתחומו שהיה תחת השפעת LSD לאורך כל המשלחת. זו לדעתי הסיבה העיקרית לכך שלאבקראפט הוא "לא לכולם", ולכן אני גם מהנהנת בהבנה כשחובב קריאה מודה שהוא פשוט לא יכל לצלוח את הכתבים. ייתכן ושינוי הסגנון הספרותי פגם באיכות היצירות, אבל דעתי היא שבאמצעות סגנון הכתיבה הייחודי הזה הגיעה ספרות האימה המדעית למקום חדש ומופלא בו מדע ובורות מתנגשים ומשתלבים ומוכיחים אגב כך את האדם על מקומו האפסי ביקום. מצד אחד, אומר לנו לאבקראפט, ככל שאנחנו מגלים יותר, כך מגלים אנו כמה מעט אנחנו באמת יודעים. מצד שני, ככל שאנחנו מגלים יותר, מתקרבים אנו יותר אל מרכז הבריאה, בה כאמור נמצא הכאוס והטירוף, שידיעתם על בוריים ייתכן שתביא אותנו להעדיף את הבורות המבורכת. כך או כך: האדם אינו אלא כלום; אפס נלעג השואף להבין את העולם שסביבו באמצעות קליטה בחושים מוגבלים ועיבוד של הקלט במוח פרימיטיבי שנמצא בתוך פיסת בשר חסרת יכולות.

הסגנון הסיפורי של (מספר) מדען המתאר זוועות שלא מן העולם הזה בצורה כמו-מדעית מעצימה את תחושת האימה העולה מן הסיפור, אך לא כאן טמון סוד קסמו של לאבקראפט; לא זו הסיבה שהוא השפיע בצורה מאוד נרחבת על סוגים שונים של אמנויות עכשוויות: מוזיקאים מכל ז'אנר, סופרים, במאים ותסריטאים ואפילו יוצרי משחקי מחשב. הסיבה לטעמי נעוצה בכך ש"כל אחד מכיר את לאבקראפט" דרך מיתוס קת'ולהו (גם כאן נפל בגורלו להידמות לא.א. פו ולעורב מהפואמה הידועה, שהגיע עד ל"משפחת סימפסון"), אך בניגוד לפו, נראה שאף אחד לא באמת מכיר את לאבקראפט. לא נגזר עליו להיקלע למערכת החינוך ולהילעס עד שיימאס בשיעורי ספרות ועד לימים האחרונים אף אחד בהוליווד לא טרח לעבד את הסיפורים שלו לסרט עתיר תקציב ודל איכות כל שהוא. כפי שכבר ציינתי, העבודות המאוחרות שלו הן לא בדיוק מה שמוגדר פייג' טרנר על ידי מבקרי הספרות של הניו יורק טיימס. לאבקראפט, כמו רבים וטובים לפניו, זכה להצלחה רק לאחר מותו והדיעה הרווחת היא שהדחיה של מגזין Weird Tales את At the Mountains of Madness גרמה לו למפח נפש ממנו הוא לא הצליח להתאושש עד זמן פטירתו מסרטן, בעוני, זמן לא רב לאחר מכן.

קריאתו של קת'ולוהו

לאבקראפט ידוע בעיקר בזכות יצירתו של "מיתוס קת'ולהו" והייתי אף מוסיפה ואומרת בזהירות שייתכן והמיתוס הוא הראוי למעמד של "ידוע" יותר מהסופר אשר יצר אותו. אותו מיתוס בא לידי ביטוי בצורה מאוד ברורה בשני סיפורים קצרים: "הצל מעל אינסמאות'" ו"קריאתו של קת'ולהו". שני אלו - סיפורי "קת'ולהו-אינסטנט". אותו מיתוס שזור גם במספר לא מבוטל של יצירות הפרוזה האחרות של לאבקראפט ומופיע בצורות התייחסות שונות, חד משמעיות יותר או פחות.

למעשה, בקריאה של מספר גדול של היצירות או כולן (כפי שאני מודה שעשיתי מספר פעמים), מתגלה כי לאבקראפט בנה מעין עולם חלופי בו מתרחשים הסיפורים שהוא כותב. היצירות מתכתבות זו עם זו, ובעקביות כזו שמביאה אותי להסיק שלאבקראפט ניהל רישום מאוד קפדני של זמנים, מקומות ודמויות – או שהיה לו זיכרון מצויין. יתר על כן, בקריאה כרונולוגית נחשף הקורא לתהליך בניית אותו עולם, כפי שהתרחש תוך כדי כתיבתו ובעצם עד לפטירתו של לאבקראפט. אמנם, כבר בסיפורים המוקדמים יותר מופיע גזע של יישויות על-אנושיות שהגיעו מחוץ לכדור הארץ (בסיפור על עיר העמודים אירם), אך קת'ולהו וחבריו זוכים למעמד של אלים. הם אמנם הגיעו מן הכוכבים, אבל בני האדם סוגדים להם והאיזכורים שלאבקראפט "מצטט" מהנקרונומיקון מתייחסים אליהם כאל אלים. רק מאוחר יותר משתנה הנימה והמספר[2] מתייחס בזילזול להיבריס האנושי, שמכתיר את אותן ישויות מן החלל כ"אלים" רק מכיוון שהאדם אינו מסוגל לתפוס שקיימים יצורים נעלים ממנו שאינם כאלה. אין זה אומר שבעולמו של לאבקראפט לא קיימים אלים בכלל – ישנם האלים הארציים, שמתוארים כחלושים ומוגבלים (ייתכן ולאבקראפט מתייחס לאסופת האלים המיתולוגיים מהדתות הפגאניות, וככל הנראה לא לאל מהעמדה המונותאיסטית), שחיים בקאדאת' הלא ידועה בארץ החלומות ואחראיים על חלומותיהם של בני האדם.

בנוסף להם ישנם האלים "האחרים". אותם אחרים הם כוחות חיצוניים לכדור הארץ, המגיעים מחוץ למרחב ולזמן המוכרים לנו. בלב הבריאה נמצא עזאתות', סולטן הכאוס, המתואר כ"אוסף כאוטי של בועות רותחות וצבעים מתערבלים", יושב על כסאו ושואג בטירוף חסר דעת. סביבו חגים אלים עיוורים ואידיוטים הרוקדים בחוסר בינה לצלילי נגינתו של חלילן מתועב. הגלמים של אותם אלים, מהם הם בוקעים, נמצאים בחלל בין העולמות והם מתוארים כ"בעלי רעב וצמא ייחודיים". ניארלת'חוטפ הוא נשמתם של האלים האידיוטים ויוג-סות'ות' הוא השער אליהם.

לאבקראפט עודד את המשכיות המיתוס גם אצל יוצרים אחרים, הן ביצירות שהוא כתב במשותף עם אחרים והן ביצירות אחרות ולא קשורות אליו באופן ישיר. באותה תקופה, מי שריפרר ללאבקראפט היו מכרים וחברים ולכן הוא לא ראה בכך הפרה של זכויות יוצרים. אף אחד מהם לא מת עשיר, בכל מקרה.

האלים של לאבקראפט?

בנקודה זו אולי כדאי לציין שלאבקראפט היה אתאיסט ורציונאליסט. הוא לא האמין באמת בפסיק ממה שהוא כתב. יתירה מזאת, הוא אף מצביע על כך כסיבה מכוננת לייחודיות של הטקסטים שלו: לדעתו, אדם העוסק ומאמין בנסתר ייכתוב עליו כעל אירוע יומיומי, מכיוון שזו המציאות שלו. דוגמה יפהפיה לכך היא סיפור קצר מאת ניל גאימן, המעלה גם תהיות פילוסופיות וביקורתיות-חברתיות על החברה בה אנו חיים, הגם שזה פחות רלוונטי למה שלאבקראפט ניסה לעשות. הביקורות החברתיות שלו היו לא מעודנות בעליל, על הספקטרום הגזעני (למי שמפחד מכך).

אפקט ההזרה והמוזרות ביצירותיו נובע מכך שהעולם הזה באמת זר ומוזר לו, לעומת העולם המציאותי, המציית לחוקי המדע וההיגיון. לאבקראפט חי כמה שנים טובות לפני ד"ר הוקינג וד"ר דה-גראס טייסון, אבל לו הייתה אפשרות להעביר אליו את הספרים של אלו באמצעות מכונת זמן (מה שלפי אותם הספרים עצמם אינו אפשרי אף תיאורטית), התוצאה הייתה ללא ספק מרתקת ופרועה מעבר לכל שיעור. זאת מכיוון שה"תחביב" של לאבקראפט, כפי שציינתי לפני כן, היה לקחת את חוקי המתמטיקה והפיזיקה ולהשתמש בהם כנגד עצמם – דבר שרק סופרים יכולים לעשות ורק סופרים כלאבקראפט יכולים לעשות זאת טוב – בכדי ליצור חוקיות חדשה.

מעניין לציין שלאבקראפט דווקא התכתב לא רע עם תגליות מאוחרות מזמנו, או עם אישרוריי תיאוריות שבזמנו עוד היו בחיתוליהן. אמנם השימוש במימד הרביעי ובגיאומטריה הלא-אאוקלידית כקונספט המאפשר ליצור מעין חורי תולעת ('מעבר בין פלנטות ויקומים' - כהגדרתו הפשוטה) לא היה דבר מאוד חדש בתקופתו והוא לא הראשון שהשתמש בו, אבל כל נושא ה"גיאומטריה הלא נכונה" וחוקי פיזיקה ששונים משלנו, אבל רק במעט, מתאים פחות או יותר לתיאוריית היקומים המרובים.

בוז ושנאה

שאלות פילוסופיות כאלה ואחרות לא העסיקו את לאבקראפט בכלל. הוא מספר את הסיפור אך ורק לשם הסיפור עצמו. המספר בגוף ראשון לא מעביר תחושות מורכבות יותר מפחד ואימה מזדחלת, ודמויות משניות מוזכרות רק כאשר יש להן תפקיד בסיפור.

ועם זאת, נראה לומר שלאבקראפט שמר בוז כמעט לכולם: אנשים בעלי עור שחור תוארו והושוו תדיר לקופים ואנשים בעלי עור צהוב היו תמיד רשעים ועובדי שטן. גם כלפי מהגרים, ובמיוחד איטלקים ופולנים, לא גילה סבלנות גדולה. דוגמאות לכך הן השמות של השודדים בסיפור "האיש הזקן הנורא", התואמים לאוכלוסיות מהגרים (פולנים, יוונים ואיטלקים) בניו-אינגלנד באותה התקופה. ה'זבל-הלבן' של מזרח ארצות הברית שימש כדוגמה ומופת לריקבון ולנסיגה אבולוציונית. בסיפור הקצר "הרחוב" ברור מאוד שהמהגרים הרשעים הגיעו להרוס את אמריקה הישנה והטובה.

כלל לא מעניינת אותי שיחת התיוגים המוסרנית, ויותר מכך אינני מוכנה שיגדירו לי ממה אני צריכה להיפגע. אני קוראת ואקרא את לאבקראפט, אך לעולם לא אקרא את היינלין.

אמונה באלוהים

לאבקראפט לא היה אדם מאמין, לפחות לא באלוהים. יש בחלק מהסיפורים שלו אלמנטים דתיים מסויימים, אך הם לרוב מיוחסים לאנשים לא משכילים ורדופיי אמונות תפלות, כלומר – הדתות המונותאיסטיות הן בעצמן אמונה תפלה. אין גם להסיק מכך שלאבקראפט האמין באלים חיצוניים או ביצורים מעולמות אחרים שיום אחד יתבעו את מעמדם כשליטי כדור הארץ – כפי שציינתי: לאבקראפט נטה לכתוב דווקא על הדברים בהם הוא האמין פחות מכל. זו היתה הנוסחה המנצחת שלו ליצירת ספרות אימה אמיתית – הלא ידוע – והוא מעביר את הלא ידוע הפרטי שלו אל הכלל באמצעות יצירותיו.

זו בדיוק הסיבה שבעטיה אמנע כנראה מללכת לצפות בסרט בכיכובו של ניקולס קייג'. אין זה רצוני שיאכילו אותי אימה-אינסטנט נוסח הוליווד בכפית, תוך כדי שילוב של gore שכנראה לא קיים ביצירה המקורית, רק כדי לעורר את חושיי הרדומים מזוועות שאפשר לראות כל יום בחדשות. אני רוצה לשמור על הסיפור טהור בהכרה ובתת ההכרה, רוצה לדמיין לבד, רוצה להיות מוכרחה לדמיין לבד, הגם שככל הנראה: במאית, תסריטאית, מלביש, מאפר או אשת אפקטים מיוחדים יוכלו להגיש לי משהו יותר מפחיד ממה שאני אצליח לייצר בעצמי.

[1] על השאלה 'מה זה הסבר הגיוני' אפשר כמובן להתווכח. לצורך העניין: גם "אל השמש הולך לטייל בממלכת המתים והוא חוזר מחר" הוא הסבר הגיוני.

[2] להבדיל מהסופר, במקרה הזה לאבקראפט. המספר שכידוע, אינו בהכרח הסופר אלא יישות העומדת בפני עצמה.