מה מנגנת לי התהום?

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | האימה והשפעותיה על בחירותינו המוזיקליות

מאת: יוסף בן עוז

28-11-2015

סדק

אני זוכר היטב את הרגע ההוא. היה זה רגע שנחקק על לוח ליבי.

הרגע שבו נחשפתי למטאליקה בפעם הראשונה בחיי.

המפגש עם מטאליקה היה המפגש הראשון שלי עם המטאל בכלל ומטאליקה הייתה השער שדרכו נכנסתי, צועד בזהירות, אל עולם שלא ידעתי שיש שם בחוץ. שלא ידעתי שיש אצלי בפנים. הייתה שם עוצמה כזו שלא שיערתי שקיימת. הייתי אז ילד בן 15 אולי והעולם הנורא חשוב שלי הורכב מחלוקה ברורה וחדה בין כל מיני מחנות שהמצאנו לעצמנו כמו סטייליסטים, ערסים, פריקים ושאר ירקות. כמובן שאני לחלוטין השתייכתי למחנה השפוי (רמז: ממש לא הפריקים) כשעד לפגישה המוזיקלית ההיא, התמצתה חוויית החיים הזו בלא יותר מתחושת ביחד ומלאות עצמית שכל נער חייב אותה לעצמו בסופו של דבר. המפגש שלי עם מטאליקה סדק את כל זה. משהו שם בעוצמה הזו, בסאונד הכבד הכמו בלתי מתיישר עם כל השאר אבל מיושר עד מאוד אצלי בלב כשאני קשוב אליו באמת, המלל המעצים, סגנון השירה והכבדות הכללית – לכד אותי. זה הבהיל אותי קצת, למען האמת.

"To escape from the true false world, undamaged destiny"

במיוחד זכור לי הרושם העז שעשה עלי השיר Escape מהאלבום השני והאלמותי שלהם Ride the Lightning: אתה לא יכול שלא לחוש תחושה חזקה של חירות שמזמינה אותך אליה. כמו לעמוד על גג של ביניין באמצעה של עיר גדולה המתמתחת למרגלותיך אל האופק ומעבר לו, מאיימת לכבוש כל חלקה בחיים שלך ולצרוח אליה מכל הלב את האמת שלך.

המפגש ההוא היה מכונן שינוי בשבילי. בתהליך איטי אך בטוח חלחלה בתוכי ההבנה שהלב שלי נמצא במקום אחר, בצלילים אחרים. במחוזות כבדים יותר. שהדברים אינם פשוטים. לא ששנאתי כלום מהחיים שהיו לי לפני ששמעתי את מטאליקה ולפני שנכנסתי בשער הזה, ממש לא. אבל מה שהתווסף פתאום נדמה היה שתמיד שכן אצלי עמוק בלב. נסתר ורדום. ועכשיו רק יצא מהכלוב שלו. יצא לחופשי.

והחלחול הזה, גם הוא הפחיד אותי.

לאחר כחודש או חודשיים בערך, שבמהלכם האזנתי בכל יום אחרי בית הספר לקלטת של מטאליקה שוב ושוב ושוב (כן, הימים היפים ההם של האנלוגיה) פתאום לא הייתה לי עוד ברירה והודיתי בזה: אני אוהב את זה. זה חלק ממני.

אז, בימי המטאליקה הראשוניים שלי (עברו עלי כשלוש שנים תמימות בהן לא הסכמתי לשמוע כלום חוץ ממטאליקה), לא שיערתי שמהפכה כזו יכולה שוב להתרחש. מבחינתי? גיליתי את החירות. מצאתי את המקום שלי. מה יותר מזה אני צריך כבר?

אבל היא כן התרחשה. שוב. והתגלית שהתלוותה אליה הייתה לא פחות מפעימה מהראשונה.

התהום הזו היא אתה

אם הניגון הפנימי – זרם המעמקים אם תרצו – של המטאל שהכרתי היה עבורי 'החירות', הרי שהבלאק והדת' מטאל שינו גם את זה. חשבתי שהחירות היא המשחרר האמיתי ושהיא לבדה המקום שלי אבל התברר לי שיש תהום בתוך הנפש שהעמידה על שפתה מעוררת זרם מעמקים נוסף, אחר.

אני סבור שלכל יצירה מוזיקלית באמת טובה[1] יש את הניגון הפנימי שלה – "זרם המעמקים". אותה 'תודעת-החווייה' הסמויה הזוחלת בין השיטין ומחוללת לך בנפש דברים שלא שיערת שיש בה. ואני סבור שהעוצמה שרויה היכן שאנו חווים מפגש עם עצמנו. המפגשים הפנימיים הללו הם אולי באופן קצת לא צפוי נקודת המגע הזו שבה תימה שנמצאת מחוצה לנו מתגלית כמתאימה מאוד לעמוקים ולנסתרים שבתנועות נפשנו. כשמפגש כזה עם נקודה חיצונית-אך-פנימית לנו מתחולל בעקבות חווייה מוזיקלית המעוררת בנו דבר מה בלתי צפוי, מתשחררות תעצומות נפש כבירות. חוקרי מוח בארה"ב כבר החלו לנהל מחקרים המבוססים על שיקופי MRI של מוח אנושי בזמן שהוא חשוף למוזיקה והתברר שמוזיקה כשלעצמה מחוללת תמורות ניכרות בפעולת המוח ושבכוחה לשנות מצבי רוח או לעורר רגשות עזים ביותר. השפעתה המרפאת של המוזיקה ידועה הייתה גם בתקופות קדומות יותר והיא נזכרה כבר בכתביו של אל פאראבי[2] המתאר את השפעתה התרפיוטית של המוזיקה על הנשמה[3]. אולם מרתקת יותר בעיני היא השאלה בדבר המפגש עם מוזיקה שעוסקת במישרין בתימות שאמורות להיות פרובלמטיות עבורנו. מדוע מפגש זה מעורר בנו עונג?

המעבר שלי אל הבלאק והדת' מטאל היה התפתחות טבעית בעיני בימים ההם. בהתבוננות מאוחרת יותר נדמה לי שהבלאק מטאל יותר מכולם מסוגל להעביר אל המאזין את הרעננות של תחושת הכאוס. אמת שלא כל הלהקות עושות כך ולא כולן מצליחות, אבל המוצלחות באמת מסוגלות להעביר את התחושה הזו בדיוק – או אם אדייק את זה יותר: את התחושת ההרמוניה של הדיסהרמוניה.

ההפתעה הנוצרת בנפש הנפגשת עם המתיקות של החשיכה הפנימית היא דבר לא פשוט. היא מבלבלת ומסחררת. ההבנה הבסיסית שלנו את המציאות תובעת מאיתנו – ובצדק – להבחין בין טוב ורע ובין מה שנכון ומה שאינו נכון. התשתית הזו מאפשרת לאדם להיות מוסרי בסופו של דבר. אבל, משהו בחלוקה הדואלית הזו אינו שלם לחלוטין. לא שהוא שגוי מיסודו, הוא פשוט לא התיאור המלא שלנו. וייתכן שהמצג הדואליסטי לא עובד עלינו לגמרי כי אנחנו יודעים, עמוק בתוכנו, שהאמת היא אחרת. שאצלנו, בפנים, הכל מעורבב.

המפגש עם הבלאק מטאל מוציא את כל הרוח הקרה הזו החוצה מאיתנו ואנחנו נפגשים לראשונה לא עם דיסהרמוניה או אימה חיצוניים שאינם נוגעים לנו אלא עם משהו מאוד חשוך ועמוק... שאנחנו מכירים ושאנו רואים את עצמנו בו. שהוא חלק מאיתנו ואנחנו חלק ממנו.

כשכתבתי למעלה "ההרמוניה של הדיסהרמוניה", התכוונתי בין היתר לזה. לריקוד הצלילים המשלב את כל מה שדיסהרמוני בתוכנו עם כל מה שהרמוני. זעקה מקפיאת דם של מי שלא חשב שיש לו משהו רע בחייו היא עניין מפתיע. במירוץ החיים אין פנאי כמעט למחשבה והמפגש עם החלקים היותר סבוכים שלנו הוא נדיר לפעמים. מפגש כזה אם מתמסרים אליו באמת, ביכולתו לעורר בנו השתאות המלווה בהרגשה עמומה וראשונית של חשש או זעזוע אפילו ממה שמתקיים שם בפנים.

השאלה היא כפולה כאן. ראשית – כיצד זה פועל? כיצד המפגש הזה עם המחשכים שבתוכנו מפתיע אותנו? מה שם מתרחש בעצם? שנית – מדוע הוא מסב לנו עונג? מדוע ליריקה, אמנות ויזואלית ותכנים המקושרים לנושאים האפלים ביותר של התרבות האנושית (ובכלל) מסבים לנו עונג?

מה זה בתוכנו שמזמין אותנו ללכת בדרך היגון של Satyricon? הדרך המציעה שמשהו אחר חבוי מאחורי העמימות של הכאב היומיומי. אי שם מעבר להרים של החושך ולמצוא את הפתח לשערי הכאב שלנו[4];

"Behind the mountains there must be a key to the Gates"

מה הוא זה שמוביל אותנו למצוא נחמה יסודנית, פרימיטיבית ומלוכלכת ב"תשתית הקרה של החיים במקורם הקדמוני" כפי שהוא נפרש מתוך היצירה הפרימיטיבית למדי של Darkthrone שנקראת כך ממש – Kathaarian Lifecode[5] עד שאתה תמה כיצד אתה מבין דבר כזה. כיצד אתה מוצא עצמך שם;

"Kathaaria was Built - World without End"

להתמכר למערבולת המוזיקלית שבה הגיטרות מטושטשות בנגינה פתוחה ומתערבלות לא פעם עם הקול של הסולן בדימיון מתעתע;

ייתכן שהתשובה לשאלות הללו נטועה בעונג שמסיבה לנו האימה.

מבחינה מבנית, המנגנונים של האימה פועלים על הנפש שלנו במבנה הדומה לזה של קומדיה והם חושפים את הכוח שמחזיקים הפערים. הנפש האנושית שלנו שרויה בחיינו כמרקדת בין הטיפות. אנו חיים את הפערים כל הזמן. המרחק בין הציפיה הקמאית שלנו לעולם 'ישר' שבו יש התאמה בין המעשה לתמורה; בין הכוונה לתוצאה וכיוצא באלו, הוא מרחק מעורר השתוממות. כמו לבהות בתוהו. חוסר העיסוק התודעתי במרחקים הללו ובמה הם עושים לנו בפנים מתורץ כחוסר העיסוק ברגשות או בתפל על רקע הנחישות שלנו להיות חלק מהמירוץ של החיים בעולם הזה. והנפש? הנפש שלנו נותרת עם טעם מר שאינו מרפה ונאלץ להתחפר במעבה הבטן.

המפגש עם האימה שבתכנים האולטרה אפלים הוא מפגש עם הצידוק שלנו עצמנו לקיום המרוחק והמנוכר הזה במידה מסויימת: אנחנו מוצאים את עצמנו מבינים את האיום והנורא. אולי כי האיום והנורא הזה הוא גם אנחנו. אנחנו שממירים את הצער על אובדן ההתאמה ההיא אצלנו בנפש לעוצמה פואטית של הליכה בדרך היגון (כמו Satyricon) או התחברות אל מקור החיים הפרימיטיבי והברברי בקמאיותו (כמו Darkthrone). כשאנחנו מזדהים עם הרשע אנו עושים זאת כי יש בו משהו מאוד אנושי. מאוד אנחנו.

ואולי אנחנו רק מייצרים מפלט הבנוי מאותם החומרים שמהם בנויה האימה שלנו. כי לנוס אל תוכה, משמעו למצוא נחמה אמיתית. ולעולם מחפשים אנחנו אחר הסוד הזה שמנגנת לנו התהום.

*

[1] לדעתי טוב או רע הם מונחים סובייקטיביים. אם לקצר את הויכוח הפילוסופי בדבר האובייקטיביות של האיכות ביצירה אמנותית, בסופו של דבר לדעתי מגיעים לתובנה שיצירה 'באמת טובה' היא כזו שאני מוצא אותה 'באמת טובה'.

[2] מוחמד אבו-נאצר אל פאראבי, פילוסוף מוסלמי (872-950 לספירה). מחשובי הפילוסופים האריסטוטליים שכתביו מצאו חן בין היתר גם בעיני הרמב"ם שמאוחר יותר שיבח אותו במכתבים ששלח לתלמידו ושחלק מהגותו ותפיסת עולמו של הרמב"ם עוצב בהשראתו.

[3] כנראה שזה הניסוח ב"משמעויות של אינטלקט". הוזכר ב- Amber Haque (2004), "Psychology from Islamic Perspective: Contributions of Early Muslim Scholars and Challenges to Contemporary Muslim Psychologists," Journal of Religion and Health 43 (4): 357–377 [363].

[4] התימה המרכזית מתוך מילות השיר Walk the path of Sorrow (from the Album: Dark Medieval Times by Satyicon).

[5] המילה Kathaarian יש לה משמעויות שונות. בנומרולוגיה למשל המשמעות היא החיים במקורם האפל. ההתגשמות של הטוהר האפל; יש האומרים שזוהי מילה משובשת של קתארזיס – ההזדככות של הנפש.