מהותו האָ-שמית של הבלאק מטאל

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | “להיות כאבותינו האליליים”

מאת: יוסף בן עוז

10-1-2019

ההתבוננות של הסקנדינביים, במיוחד הנורווגים, על המטאל היא כעל התגלמות האנטיתיזה.

זה כשלעצמו אינו דבר חדש, אלא שבניגוד לסצנה האמריקאית של המטאל הקיצוני שפעלה פחות או יותר במקביל, אצל הנורדים לא מדובר בהתנגדות כללית לאיזה ממסד או באיזו אמירה חברתית; בעיניהם זהו מרד תרבותי עמוק: "הנקם ההכרחי בכל מה שלסדר היהודו-נוצרי יש לתת לעולם"[1]. כל החברה המודרנית כולה בנויה על אדני החוק והמשפט שבמהותה מורשת יהודית-נוצרית היא (ולא כאן המקום להרחיב), ולפיכך ראוי להוקיעה כאויב הנתעב שהינה: "המוטיבציה שבבסיס השריפות [של הכנסיות בנורווגיה - י.ב.ע] היא שנורווגיה היא תמיד כה 'מוסרית'. מוסר נוצרי. חוקים ורגולציות הם תמיד דתיים... [היינו - מונותאיסטיים - י.ב.ע]"[2]. להתנגדות זו שורשים ארכאיים בעולם הנפשי של המסורות המיתולוגיות הקדמוניות - ה'סדר' וה'מוסר' נוגדים את העמדה הקלאסית של הפגאניזם שעניינה המחזוריות האינסופית של המוות והחיים; האלים עצמם מתהווים מן הכאוס, ואין להם לא התחלה ולא סוף. בעולם המונחים היהודי לעומת זאת, ישנה ראשית. ראשית זו מן האל הבורא היא באה והוא עצמו חיצוני לחלוטין לכל מה שקיים שהרי הוא ה'ממציא כל נמצא'[3], וכיוון שהוא שלמות אחת הוא אינו זקוק לבריאה כלל וכלל, הרי שהוא ברא אותה מתוך אלטרואיזם גמור. יוצא שלפי התורה של היהודים - בבסיס המציאות מונחת תשתית ראשונית של מוסר דווקא, שכן עצם הקיום הוא תוצאה של בחירה מוסרית של האל עצמו להעניק חיים לזולתו, מבלי שתהיה מאחורי זה כוונת רווח[4]. מוסר זה מכריח שהאדם, שבצלם אלוהיו הוא נברא, יתגבר על טבעו האנוכי בכל מעשיו; אולם רוח זו קוטבית לרוח הפגאנית. הנפש האירופאית, שלא חלקה את מעמד ההתגלות עליו מדברים היהודים, זרה לכל זה. בתוכה מגולמת הטבעיות האנושית שלפני התגלותו של המוחלט, שמבקשת לבטא את ההתבוננות על העולם הזה ולהגיב התגובה הראויה אליו. והעולם הרי, על אדני המאבק הוא בנוי. כל דבר בעל ערך מתרחק מן הכיעור והחולשה ולכן כל מה שטוב הינו גם יפה וגם נאצל ובעל עוצמה, שאם לא כן היה נופל במאבק למול מה שחזק או טוב ממנו. יוצא מזה שמה שחזק ומצליח, הוא בעצמו מה שראוי להיות המשפיע בעולם. מלחמה זו היא יסוד המציאות והיא הדרך שבה העולם נוהג מתמיד, ועל כן היא הסדר אליו הפגאניות מושכת - שורש המציאות - Roots of the Mountain. דרכה של המיתולוגיה תמיד הייתה כזו: הזיהוי העמוק של יסודות המציאות ככוחות המניעים את כל היש, ולכן כאלים. בתרבות הנורדית אם כן - האדם הראוי (אם אפשר לדבר במונחים כאלו בשיטה שאין בה הירארכיה מוסרית) הוא האדם המאמץ את מהלכי הנפש של הלוחם; ורק ללוחמים שלחמו עד שמסרו את חייהם בקרב על הנשגב ומוכנים היו למות למענו, ראוי להגיע אל העולם הטוב באמת (וולהלה): "בוחרים אנו לעצב את עצמיותנו כדוגמת הדמויות הראויות להערכה של האלים הלוחמים, הגאים והחזקים שבהם האמינו אבותינו האליליים."[5]

שורש העמדה הנפשית הזו נטוע, אם כן, עמוק בזיקה היסודית של היוצרים לתרבותם הנורדית: הבלאק מטאל של הגל הסקנדינבי נובע מתוך תחושה עמוקה שמשהו מהותי ועמוק בתוכם סותר את כל העמדה הנוצרית מן היסודות, ומכיוון שהנצרות אינה אלא תכנים יהודיים שנמזגו לתוך תשתית פגאנית שבורה ומנוצחת, הרי שאם חפץ בן-הצפון בשחרור נפשו מן העבדות, שומה עליו להתנגד לכל מה שריח שמי (Semitic) עולה ממנו.

חשוב להבחין: כל הדיון כאן הוא על הרעיונות, לא האנשים; רוצה לומר: אין התנגדות זו הופכת בהכרח את הבלאק לאנטישמי (במובן של שנאת יהודים לדוגמה) ועם זאת, בשורשי הדברים, לא ניתן לטייח את טבעו הלא-שמי. טבע זה הינו המכנה המשותף התשתיתי ביותר של כל יוצרי הבלאק המכוננים ובמידה רבה הוא חי ובועט עד היום, בין אם תהיה עמדתם נוטה לאנטישמיות ובין אם לאו. זאת ועוד: עמדה זו נוגעת לכל היבט ביצירה: הן מוזיקלית והן רעיונית (מילים ורוח כללית) כפי שנראה בהמשך.

רבים חפצים להתעלם מעניין משמעותי זה או מתפתלים בכיסאותיהם נוכח הפיל הלבן שבאמצע החדר עם שלל טענות מביכות ומגוונות. חלקם יטענו שאינם רוצים להתעסק ב'פוליטיקה', משל הייתה הארומה האָ-שמית האופפת את היצירה הזו סוג של 'פוליטיקה' ולא מה שהיא באמת: הרצון האירופאי להתייחד בתרבות משלהם שאינה תרבות שמית - רצון שהינו מהותי לתרבותם שהיא בת אלפי שנים, ולא איזו גחמה ימנית או שמאלנית; אחרים יטענו אולי שהם פשוט אוהבים את המוזיקה ולא איכפת להם מן המילים, ועוד כהנה וכהנה אמירות.

כך או אחרת - נדמה כאילו בחיבתנו העזה אל הבלאק מטאל, כרוכה לא פעם איזו מן נטייה לא מובנת לאמץ עמדה שפופה, מתנצלת או נבוכה כלפי הסיפור הזה. מבוכה זו נובעת לטעמי מהסירוב להסתבך, פשוטו כמשמעו. סירוב זה מטוייח פעמים רבות ע"י הבריחה אל הנהנתנות השטחית. אתה שומע כל מיני טיעונים הזויים: 'עזוב אותי מפלפולים לא קשורים' או 'אני אוהב את המוזיקה, מוזיקה לא קשורה לזה' או הטיעון המביך מכל של: 'פאק הכל: פאק יהדות, פאק אלים, פאק פוליטיקה פאק ___ (השלימו כאן פאק-כלשהו כרצונכם)'; שלל גיבובים פוסט-מודרניסטיים נטולי מעוף או תעוזה, המתגמדים לאור ההחלטיות וזקיפות הקומה העולה במלוא עוזה מן האמירות הפשוטות והברורות המגיעות מן המוזיקאים (למשל). תמיד הפליא אותי כיצד זה אנשים שאינם טיפשים גמורים מדברים כך, משל היה האוסף הזה של הביטויים הילדותיים והשטחיים להחריד סממן מובהק לאיזו אמת גדולה ולא מה שזה באמת: בריחה מבישה שמתחפשת לאישיות 'זורמת'. במקום לנקוט בגישה חלקלקה ושמנונית שאחריתה מבוכה והכחשה עצמית, ראוי היה לאמץ עמדה כנה המתמודדת עם המציאות כמות שהיא ולהודות שזהו אכן ז'אנר שקסמו המנוכר עורג מאוד, למרות ואולי דווקא בגלל נפיצותו.

מאמר זה, הינו ניסיוני הראשון להעמיד את הדברים על מתכונתם הראויה בעיני. זה שנים שאני נשאל בהזדמנויות שונות לפשר חיבתי העזה לבלאק מטאל וכיצד זו מסתדרת עם הכיפה שלראשי. תהא מה שלא תהא תשובתי, יודע אני בעצמי שאינני בא אל האמנות הזו מסומם מצחנת הנהנתנות והמבוכה. לא הייתה הופעה של בלאק מטאל שהסתרתי בעבורה את הכיפה; לא כיחשתי בתרבותי הגם שמצאתי ועודני מוצא את הבלאק מטאל כאחד הז'אנרים בעלי הרוח והתעוזה מהחשובים והמסקרנים שנתקלתי בהם אי פעם. אני בא אל הבלאק כמו שהוא: זר, עוין ובה בעת מסקרן ונפלא מאוד. דווקא משום שברור לי שאני מטייל במחוזות זרים, חושיי מתחדדים והלב דופק. הבלאק מציע לי עולם שלם מעבר למאורת הארנב שבשיפוליי המציאות, ולמן הרגע שניחוח קסם זר זה בא אל קרביי, איני יכול להניח לו ואף הוא, אינו מניח לי. זר לא יבין זאת. אמנות לא נוצרה כדי לחנך והיא עומדת כשלעצמה. בתוך הבלאק מטאל מוצא אני כבר שנים את המרכיבים החשוכים שהנפש האנושית בנויה מהם, והם נכוחים בעיני. אם עושים זאת נכון, מתח בין קטבים יכול לעצב אותנו כאנשים עשירים ברוחם. בניין זה לא יוכל להתרחש, הקסם לא יפעל, אם לא שנבוא נקיים ובעיקר כנים עם עצמנו.

מתוך מודעות לכך שכל מהלך פרשני של מוזיקה עומד מראש בסיכון גבוה לכישלון אם יפול המפרש בחטא ההיבריס וירשה לעצמו להניח שהאמנות היא אידיאולוגיה, בעוד שהיא לא יכולה להיות כזו[6], הקפדתי להתייחס לדברים הבולטים לדעתי, כמו שהם, תוך השתדלות שלא לפתח תיאוריות מעמיקות מידי (אולי בפעם אחרת ראוי להרחיב עוד). הקפדתי להעלות רק את התובנות העיקריות על הדף, אולם ניסיתי למעט עד כמה שניתן בהבאת מקורות ותימוכין; אין זה מאמר אקדמי ואין לי עניין להפוך את זה לתיזה. רצוני לכתוב את הדברים בצורה קולחת כדי להביאם אל הקורא למען ישפוט בעצמו בעזרת שכלו הישר. כמו כן התאמצתי שהדברים הכתובים במאמר שלפניכם יהיו עד כמה שיותר ניכרים ופשוטים לכל קורא כדי שיובנו אל נכון, לפחות למי שלא מתעקש לסלפם לשם השקט הזמני של נפשו.

מדוע מוכרחה הנורדיות להתנגד לשמיות?

הסיבה שהמסורתיות הנורדית (ולמעשה בעולם האירופאי - כל נטייה מסורתית או לאומית שהיא) נטועה כמעט בהכרח בנקיטת עמדה אָָ-שמית[7] היא כפולה:

ראשית - לאומיות היא בבסיס שלה הבלטת הייחוד העצמי. הבלטה כזו מכריחה את הקצאתו של כל מי שאינו מן הלאום שלי החוצה מן המחנה. אין הדבר הזה פגם או נגיף שיש לנקותו, משום שזוהי מהותה של הייחודיות באשר היא כזו. בעולמנו המודרני הנשלט ע"י המשטור הפרוגרסיבי של שפת הביבים הפוליטיקלי קורקטית - הפכה הייחודיות לטאבו והיא מקושרת אוטומטית עם השול הקיצוני ביותר שלה - הגזענות, אולם זהו שיוך שטחי; הוא נשען על תהליך מחשבה נבוב המתעקש לא להבחין בניואנסים. והטענה? היא הלא פשוטה ביותר: זה אך טבעי שתהיה שאיפה לייחודיות, משום שאנשים ותרבויות תמיד מבקשים להיות בעלי משמעות שהיא רק שלהם. כך עובד הביטוי העצמי, ולכן זה אך טבעי ששאיפה מעין זו תיצור את הכורח להבדיל החוצה את אלו שאינם מיוחדים כמונו שכן בעולם סובייקטיבי אין הייחודיות ניכרת כי אם ביחס לסביבתה.

הסיבה השנייה נעוצה בניגודיות שאכן שוררת בין התרבות השמית לזו הנורדית, או למעשה לזו האירופאית בכלל, כפי שהסברנו מעט ובקווים כלליים למעלה. הנפש האירופאית היא זו שמתוכה צמחה הפגאניות. ואילו ה'שמיות' (או אם לקרוא לילד בשמו: העבריות-הישראלית) היא המתנגד הכביר ביותר עלי אדמות לכל מה שריח אלילות נודף ממנו מזה כשלושת אלפים ושלוש מאות שנה. בעיני התרבות הישראלית האלילות היא המסיכה הגדולה ביותר המאבדת את נפש האדם במהותה.[8]

הבלאק מטאל הוא אם כן במהותו אָ-שמי, ואני טוען שכך הוא גם צריך להיות.

הרעיון המוזיקלי

אבל מעבר לתוכן, יש פה מוזיקה. מהסיבות שתפורטנה להלן אני סבור שגם הטענה המתחמקת כאילו 'המוזיקה לא קשורה לזה', היא טענה שטחית שמפספסת את המהות פה. מלבד הרעיונות התוכניים, המרד בסדר היהודי-נוצרי טבוע עמוק גם במבנים הבסיסיים של המוזיקה עצמה, כמו גם בשאר הצדדים הלא שפתיים של היצירה.

מרכז טונאלי:

עפ"י רוב, בלאק מטאל שמנוגן נכון הוא בלאק א-טונאלי[9]. א-טונאליות כקונספט נפשי היא היכולת להעביר משמעות שלא מתוך סדר מוזיקלי של ממש, וביצירה אטונאלית אין למעשה מרכז צלילי ברור. אפשר לומר אם כן שמבחינה פרקטית אטונאליות היא משחק מוזיקלי עם 'הבלתי צפוי' כך שבמובן זה לפחות - העדרו של מרכז טונאלי ביצירה הוא הניסיון ללכוד את הכאוס מבחינה צלילית.

הראשון ששיחק עם בלאק אטונאלי והשכיל לטייב את הסאונד הזה לשלמות של ממש, היה וארג ויקרנס בעצמו במסגרת הפרויקט האגדי Burzum שבאלבומיו הראשונים הוא למעשה עיצב את הסאונד האולטימטיבי של הבלאק מטאל והביא אותו לשיא. למעשה עד היום לדעת רבים[10] לא ניתן להתעלות מעבר לשיא ההוא (הגם שוויכוח ניטש מזה שנים איזה אלבום בדיוק השיג אותו), ולכן יש הזוקפים לזכותו את הפריצה האמיתית של הז'אנר ולמעשה - הריגתו.

דיסטורשן נוזלי:

הסאונד הפלואידי המפורסם של הגיטרות הוא אמירה בפני עצמה. בניגוד לריפים המטאליים הקצביים והמהירים שנוגנו עד אז, הפכה הנגינה של הבלאק לעיסה פלואידית שמצליחה לטשטש לחלוטין את ההבחנה בין כבדות ומהירות לבין רכות ועידון. היא גם זה וגם זה ולמעשה אינה אף אחד מאלו, והכל בו זמנית. גם סגנון זה מהווה אגרוף של ברזל בפניה של העמדה הקלאסית של המוזיקה, המבחינה בין קטבים ונותנת (לפחות מטאפורית) איזה שהוא ביטוי ייחודי לטוב ולרע, בעוד שהבלאק בוחל לחלוטין בכל ניסיון להעמיד הירארכיה מבוססת מוסר או ערכיות כלשהי בבסיס של היצירה. מעניין לראות שבמובנים האלו הלכו הבלאקרים של סקנדינביה צעד אחד קדימה מקודמיהם משנות השמונים ממרכז ומערב אירופה[11] בכך שלקחו את המוזיקה אל האזור בו גם הסאונד משיג בפנימיותו שבירה של המשמעות.

גם בהפקה שלחו הבלאקרים של סקנדינביה את ידיהם: באחד הראיונות שלו, העיד ויקרנס שהוא ביקש באולפן ההקלטות לקבל את "המיקרופון הכי גרוע שיש לכם". המוטיבציה הייתה להפיק אלבום עם סאונד מלוכלך שעומד בקצה השני של הפקות מדוייקות. מעין בוז עקרוני לכל ההשקעה המאורגנת בהפקה 'נקייה'. "בסוף גמרנו עם זוג אוזניות. זה היה, כך מסתבר, המיקרופון הכי גרוע שהם יכלו לארגן", צחקק.

אמנות ויזואלית:

האמנות הויזואלית של האלבומים הפנתה עורף ל"אסתטיקת הציורים" שבמשך שנים כבשה לבבות בסצנת הת'ראש והדת' מטאל הקלאסיות. אלבומי הבלאק הראשונים החלו להופיע על המדפים כשהשרוול של הדיסק מכיל תמונות פשוטות, בשחור ולבן, לא פעם אפילו תצלומים מהוהים של חברי הלהקה עצמם כשהם עומדים בתוך יער, בשערי בית קברות או אפילו סתם על רקע שחור ואחיד (פרקטיקה שלימים הפכה לקלישאתית ואפילו מביכה לא פעם, אבל זה סיפור אחר כבר). אני זוכר שכילד חשתי אכזבה מסוימת לנוכח האמנות הדלה הזו, שבמקום להציע דבר מה הדומה למה שעשו מיידן ב-Somewhere in Time (למשל) החליטו לנקוט קו עיצובי תמוה, עם תצלומים עבשים ותו לא; היום אני סבור שהמהלך הזה למעשה הציג אסתטיקה מסוג חדש, המבכרת גולמיות על פני התייפיפות באמצעים של הליכה רחוק מן המקובל (כרגיל באמנות קיצונית).

לא כולם אוהבים את הסגנון הזה. בעיני רבים וגם טובים הבלאק בכללותו, והאלמנטים הללו בפרט, נתפסים כסוג של מיצג ראוותני של שואו שכמו בא לפצות על אלבומים גולמיים וחסרי עוצמה, שלא כמו הדת' והדום מטאל למשל. אינני יודע לגבי זה (תמיד תהיינה לאנשים העדפות לכאן או לכאן), אבל מה שכן אפשר לומר הוא כי הגולמיות כפי שהיא הובאה בבלאק מטאל של דור המייסדים מן הצפון, השכילה שלא להיעלם לתוך רעש טוטאלי או אמנות ויזואלית שנראית כמו שרבוט ארביטרארי ללא פשר, וזוהי חוזקתה לדעתי.

מטבע הדברים, ההסברים בנוגע למרכיבים הלא שפתיים שהעליתי פה - יותר מעורפלים משום שאינם עוסקים בתוכן ואינם יכולים להיות נידונים בדיונים נוסח קאט-אנד-פייסט שכולם אוהבים לאהוב; כך לדוגמה העדר מרכז טונאלי לא מאפיין רק את הבלאק וגם השימוש במרקם צלילי פלואידי אף הוא מאפיין סוגות מוזיקליות נוספות שלא בהכרח מכוונות להוויה הלא-שמית המיוחסת פה לבלאק. אלא שלדעתי דווקא בגלל שכולן ביחד קיימות בבלאק אפשר להתייחס אליהן כאל המשך ישיר של אותה הכוונה המכוננת.

נקודת המפגש

הגם שהוא מציג מרד המנוסח באמצעים של רעש מטאלי, הבלאק הוא במובנים רבים המנסח הישיר של ההתנערות הנורדית מן השמיות. הוא לחלוטין אינו חדש בזאת. לכל היותר זהו גלגול נוסף של העמדה האירופאית עתיקת היומין העוברת תהפוכות במהלך ההיסטוריה. דומה שהתבדלות היא אקט חיוני בתהליך צמיחתן של אידאות; היה זה הגל הגרמני שטבע את הדיאלקטיקה הנצחית: לא תיתכן סינתזה אם לא שהופיעה לפניה תיזה שכנגדה נוסחה גם אנטיתיזה.

והיה זה אותו הגל שגילה דעתו על השתלשלות הנצרות על חורבותיה של האלילות:
Christianity has emptied Valhalla, felled the sacred groves, extirpated the national imagery as a shameful superstition, as a devilish poison, and given us instead the imagery of a nation whose climate, laws, culture, and interests are strange to us and whose history has no connection whatever with our own.[12]

נשאלת השאלה האם אידאות אלו של העבריות והפגאניזם מסוגלות בכלל להיפגש?

אני סבור שכן, ומכמה טעמים, שהעיקרי שבהם נוגע לטבען ההופכי בעצמו:

אם הדברים הם הפכים, משמע הם נעים על ציר משותף. היות האידאות מנוגדות זו לזו מעיד שקיים מתח ביניהן ולכן הן עוסקות בדבר מה המשותף לשתיהן. אילו לא היתה כאן שום אדמה משותפת, מדוע שתהיה בכלל התנגדות? קיומה של התנגדות עזה, מסמן שהמתנגד מזהה משהו משמעותי מאוד בצד השני, דבר שהוא כה קרוב אליו וכה רחוק ממנו גם יחד, עד כי ראוי להתנגד אליו שמא יטשטש את מהותו העצמית. זוהי בשורה מרעננת: היסטורית, תרבויות המתנגדות זו לזו נעות ככל הנראה על צירים משותפים, מביטות בקוטביות על אותו הדבר בדיוק, ומפאת קרבתן וריחוקן כאחד, נתונות הן בתחרות מתמדת על ההובלה של המציאות ועיצובה של הנפש האנושית לדורות.

ואולי אין ההיסטוריה אלא כור המצרף המוציא את הנפש האנושית מקונכייתה, בעשן הכבשן ובמכות הנפח. ואנחנו בתווך חיים; נתבעים ליתן חיבוק כשנדרש, וחרב כשצריך. כך הם דברי ימי העולם. קצת מכאן וקצת מכאן יעלו חלקיה של נפש זו על המזבח, ובאש יחושל מבשרן גופו של העתיד.

ימים יגידו.

*
יוסף בן עוז
שבט ה'שתע"ט
ינואר 2019

[1] כלשונו של וארג ויקרנס (בכמה מקומות שונים בכתב ובע"פ). הוא אינו בודד בזה: בהתייחס ל-Burzum, מאמץ האתר Deathmetal.org בעצמו עמדה זו כלפי הבלאק מטאל בכללותו, הנה כאן. מעניינת גם ההתייחסות הלעומתית רק לבסיס המשותף של הנצרות עם היהדות תוך הזנחת הבדליהם התהומיים, כאילו רצו לומר שממילא 'הכל יהודי'.

[2] מתוך דבריו של Jørn Inge Tunsberg סולן להקת Hades Almighty, מתוך הסרט התיעודי Once Upon a Time in Norway. יורן הורשע בהצתת כנסיית Åsane Church בברגן, נורווגיה.

[3[ אלו דברי הרמב"ם: "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו" (משנה תורה-הלכות יסודי התורה, הלכה פרק א הלכה א).

[4] לפי תורת הסוד (קבלת האר"י במיוחד) האלוה הוא הכל והוא היחיד שנמצא, והוא כביכול צמצם את עצמו כדי לתת מקום לבריאה להתקיים.

[5] מתוך דבריו של Kristoffer Rygg, סולן להקת Ulver (מתוך הסרט Once Upon a Time in Norway).

[6] אמנות פונה אל החלקים הלימביים של המוח האנושי: דהיינו אל החלקים הרגשיים והלא שפתיים, שהם גם אלו המניעים לפעולה. זו גם הסיבה שהיא נחווית כמשמעותית עבורנו משום שהיא נוגעת בעולם החווייתי של בני האדם ולא עוברת דרך פילטרים עבשים של שכלתנות. אי לכך, אמנות לא יכולה להיות מתורגמת אף פעם בצורה מלאה לאידיאולוגיה, שבמהותה שכלית היא, מבלי לאבד משמעות בדרך.

[7] את הביטוי א-שמי טבע בזמנו זאב ז'בוטינסקי לאחר שבמסיבת הקראה של מחזה חדש מאת הסופר היהודי-פולני שלום אש, השמיעו הסופר אלכסיי צ'יריקוב והפרופ' לפילולוגיה סלאבית קונסטנטין ארבאז'ין את דעתם כי 'פלישת היהודים לספרות הרוסית עשויה לעורר רגשות אנטישמיים בקרב האינטליגנציה הרוסית' (ראה מאמרו של ז'בוטינסקי כאן: הבורחים ובעליהם).

[8] אמנם אין התורה מחייבת למנוע מהגויים לסגוד לאלוהים שונים, משום שעבודת האלילים היא בשורשה עבודת האלוהים שהסתלפה ולכן מבטאת איזו אמת פנימית קמאית בקרב האומות; ברוח זו למשל מתבטא הנביא מלאכי (א יא): כִּ֣י מִמִּזְרַח־שֶׁ֜מֶשׁ וְעַד־מְבוֹא֗וֹ גָּד֤וֹל שְׁמִי֙ בַּגּוֹיִ֔ם וּבְכׇל־מָק֗וֹם מֻקְטָ֥ר מֻגָּ֛שׁ לִשְׁמִ֖י וּמִנְחָ֣ה טְהוֹרָ֑ה כִּֽי־גָד֤וֹל שְׁמִי֙ בַּגּוֹיִ֔ם אָמַ֖ר ה' צְבָאֽוֹת׃ אך על כל פנים - האלילות עצמה בזויה היא מכל וכל ומוחזקת לשקר גמור.

[9] בכלליות - א-טונאלי משמעו שהמוזיקה איננה מסודרת לפי ההירארכיה הקלאסית של הטונים שהתפתחה במוזיקה המערבית בין המאות 17-19. אין מרכז צלילי מובחן והגבול בין ההגדרות הצליליות מטושטש. ראה עוד - כאן.

[10] "הוא [וארג] פגע בול בסאונד הנכון של הבלאק מטאל" (מתוך ראיון עם Fenriz, Darkthrone).

[11] Venom, Sodom, Celtic Frost ובמובן מסויים אפילו Bathory השבדיים.

[12] מתוך כתבי היד התיאולוגיים המוקדמים של הגל (לא פורסמו בימיו, נערכו מאוחר יותר): The Positivity of the Christian Religion, פסקה 1 (“Is Judaea, then, the Teutons’ Fatherland?”), קישור למאמר המלא כאן.