האסתטיקה הרגשית של הרעש

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | הקסם של האלמנטים הקיצוניים במוזיקה

מאת: ירון שפונד

4-12-2015

"אוי זה רועש!"

"מה זה דבר הזה?! איך אתה מקשיב לרעש הזה?!"

"זה מוזיקה?! זה נוראי!"

מה מאחורי הרתיעה?

אני מניח שכל אחד מאתנו שמקשיב למטאל, פאנק, אינדאסטריאל ועוד שלל ז'אנרים קיצוניים יותר ומיינסטרימיים פחות קיבל תגובות כאלו מאנשים שלא מכירים את סוגות המוזיקה האלו. לפעמים זה מעצבן, לפעמים חולף ליד האוזן, ולפעמים זה גם מבדר (באמת, היו כמה תגובות שהעלו בי חיוך). משעשע כיצד אלו אשר לא מורגלים או מבינים את העניין העוצמתי פה, מגיבים ל"קקופוניה הנוראית" שהם שומעים.

אלא שרעש, דיסטורשן וצרחות הן לא קקופוניה. במטאל ובסגנונות המוזיקה היותר קיצוניים הם דרך להעביר מסר. מסר של צדדים אפלים יותר בחיים. הם החיבור שלנו לאותם צדדים. לרוב מוזיקה יותר מיינסטרימית תעדיף שלא לעסוק בתחושות של פחד, כעס, עצב או אימה מעבר למשהו סימלי. כן, ישנם שירים עצובים, אבל העצב לא מובא בתור חלק מהאוירה. היתרון של מוזיקה יותר קיצונית כדוגמאת מטאל הוא היכולת לייצר אוירה מן הרעש.

כעס

כעס למשל הוא התחושה שרוב האנשים יזהו ישירות עם סוגות מוזיקליות כמו מטאל ופאנק. ולפעמים יש מילים שרק כעס נותן להם את הכוח האמיתי שלהם. הטראש מטאל שרובו עוסק במחאה כנגד ההתנהלות האנושית לא יכול בלי זה, מחאה עושים ברעש! והכעס הרב מועבר היטב בעוצמות של Testament, Destruction, Xentrix ועוד הרכבי טראש. כאילו הם אומרים לך: "כן ,העולם דפוק ואנחנו מאוד כועסים!"

ואם אמרנו שהטראש מטאל הוא סוגה כועסת, מוכרחים לציין כמובן גם את המדרגה הבאה – הדת' מטאל. הדת' מטאל לוקח למעשה את האסתטיקה של האלימות והכעס לשלב הבא. רוב הלהקות בדת' מטאל משתמשות באינטנסיביות של הז'אנר כדי להעביר את האלימות שהליריקה מתארת, אבל יש גם כאלו אשר שומרות את הכעס למחאה (Death למשל) או למשל בשביל לתאר מצב כאוטי כמו מלחמה (Bolt Thrower למשל, שנותנים תחושה בשירים שלהם של שדה קרב שלם, בנוסף לליריקה המלחמתית).

"All senses, under attack. Oblivion, Penultimate. Anticipation, feels your soul .At the limit, beyond control"

ככל שהמוזיקה נעשית יותר קיצונית, יותר מיוחדת, פחות מוזיקה ההולכת בדרכים רגילות – כך העוצמה הרגשית עולה.

אופל ופחד

בלאק מטאל לדוגמא יכול להעביר בקלות תחושות של אפלוליות ופחד. מעטים הז'אנרים שמסוגלים להגיע לרמת ה"קור" והאופל של להקות בלאק מטאל טובות. הרבה פעמים כשאני מקשיב ללהקת Negură Bunget  הרומנית אני מרגיש שהטמפרטורה סביבי יורדת ב10 מעלות צלסיוס וריח יערות קרפטיה עולה לאף. כמו כן להקת החורף אולי המפורסמת והיסודית ביותר – Immortal, שעל אף התדמית המגוחכת שהדביקה לעצמה יודעת גם היא להעביר לאוזן קור של פיורד נורווגי.

Negură Bunget – Dacia Hiperboreana

Immortal – Antarctica

ממעמקי הבלאק מטאל, התפתח גלגול מוסיקלי נוסף – זהוDrone Metal  שלמעשה מפגיש בלאק מטאל עם מוסיקת דארק אמביינט לשילוב מפחיד במיוחד. טכניקת ה-droning  (מריחה איטית כזמזום של סאונד הגיטרות)  יוצרת אפקט אוירתי מטיל אימה שהרבה במאי סרטי אימה היו שמחים לאמץ לסרטיהם.

 צריך לומר גם שלא הכל חייב להיות עצבני או כועס, אפל או מפחיד. יש למשל במטאל גם צדדים יותר פנטסטיים, ואפיים. למשל בלב הסוגה של הבלאק מטאל פועלת להקתSummoning  אוסטרית הידועה שהיא למעשה פרוייקט מוזיקלי אשר לוקח את ספריו של טולקין ומעניק נופח אפי מיוחד ע"י מטאל סימפוני אוירתי  המעניק לשומע את התחושה כאילו הוא עצמו ביערות הארץ התיכונה יחד עם עוד אלפים והוביטים 

במסע לעבר מורדור. המלצה – קחו לכם ערב חורפי ודיסק של סאמנינג. אתם תודו לי אח"כ.

"There the twain enfolded,

 Phantom twilight, phantom twilight,

And dim the mazes dark, unholy."

ועכשיו תגיע השאלה – "אז למה לפחד ולכעוס? למה להיעלם בסוג של פנטזיה" וכו? התשובה היא לא פשוטה – אבל מי שאוהב מוזיקה אוהב לשקוע בה. אוהב להתמסר לרגשות ותחושות שהיא מציעה לשומע. רוב האנשים לא שומעים מוזיקה, לא שלא שומעים בכלל – אלא לא מקדישים לה מחשבה מעבר למסר הראשוני שלה. וכלן כל עניין האסתטיקה שהמוזיקה הקיצונית עושה בעזרת הרעש נראה להם כמוזר או כחסר קשר למציאות.

לתור אחר החווייה העמוקה

הרבה פעמים אנשים רואים במוזיקה כמשהו שאמור לשמח או לספק הנאה רגעית. לא כמשהו שמפעיל רגשות או מחשבות. הז'אנרים היותר כבדים וקיצוניים (ולא רק מטאל, ישנם עוד סוגים שונים) מוציאים את עצמם מהכללה זאת. לוקחים את היכולות השונות של הקול ליצור רגשות שונים בשומע. להעניק חוויה או לשנות תחושות. תמיד היה לי מוזר איך למשל בפן הויזואלי עניין זה הרבה יותר מקובל מאשר בפן המוזיקלי – סרטים מלאי אפקטים מצליחים לרוב יותר מאשר סרטים יותר פשוטים וקלים לעיקול, אבל זו תהיה למאמר אחר לדעתי.

ואלי זה עניין של האוזן הנכונה, היודעת לשמוע את הקולות מעבר לרעש. את הכוונה, את הדעה, את הרגש המובא. להבין מעבר למילים ומעבר לרעש. ואולי זו הגישה כלפי המוזיקה, אולי זה מה המאזין בא לחפש במה שהוא שומע ואלי, הכי חשוב – הדעה האישית כלפי תפקידה של המוזיקה בחיים שלנו.