להתבייש בעצמך, או: על מטאל "ישראלי"

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | על סצנת המטאל בישראל והתרבות הישראלית

מאת: יוסף בן עוז

9-6-2017

שתיקה רועמת

השתיקה הכמעט רועמת של מרבית יוצרי המטאל הישראליים מהתרבות של עצמם היא כמו פיל לבן באמצע החדר. לא תמיד מגיעים לדבר על זה, בין אם מפני שהתרגלנו לביצה ובין אם מפני שאין כבר כוח להיגרר לוויכוחים דפוקים (ראו בהמשך), כך או כך – השתיקה הזו בולטת בהעדרה. מכיוון שבעיני יצירה נטולת כל הקשר עצמי היא תלושה, בינונית ובסופו של דבר – מיחזור חצי אפוי של חומרים שלא יוכלו באמת להפעים אותנו, הייתי רוצה להקדיש את המאמר הנוכחי לעניין הזה.

*

מדובר בענין מורכב שיש לו שורשים עמוקים בנפש שלנו.

זה לא מתחיל ולא נגמר בלהקות מחווה כמו, למשל, Dim Aura שלמרות שחבריה מוזיקאים דיי טובים בסה"כ מקפידה למחזר בלהט את כל הפעלוליאדה והדרמה שמסביב לבלאק מטאל אה לה נורבגיה סטייל: מהקורפס פיינט ועד לפאתוס הנורדי (כל הדאווין), עם כמעט אפס ערך מוסף עצמי. ואתה שואל את עצמך זה כל הסיפור? חיקוי נורא טוב של בלאק נורבגי? איפה הייחודיות של ההרכב פה? איפה הסיפור שלהם בתכלס?

וזה גם לא מתחיל ב-Shredhead שמבחינה טכנית מנגנים דיי טוב (וואללה, אפילו טוב מאוד) אבל שאתה כמעט לא יכול לשרוד אותם מעל 2 שירים ברצף בגלל הגודש של ה"אמריקאן-פוזה" המורכבת עליהם כמו נזם זהב באף חזיר. הרכב מתוחכם ומשוכלל אבל כזה שאפילו אם אני עושה בראש שלי את כל המאמצים לחבק את כל כובד הפוזה האמריקנופילית בחיבוק מכיל ואומר לעצמי: "שמע זה הסגנון וככה זה", עדיין אני מרגיש חנוק ממנת יתר עמוסה בקצף של אטיטיוד שהוא בסופו של דבר זר עבורי ואני לא חי אותו ולא מתחבר אליו.

וזה אפילו לא Winterhorde שהם מוזיקאים באמת באמת טובים (מעולים אפילו! שככה יהיה לי טוב), אלא שאפילו לא משתדלים יותר מידי להצניע את היותם להקת cherry picking של רגעים סימפוניים, אלופה בלעשות לך סלט חי של כל הגודיז של המטאל הסימפוני בואכה בלאק. חוויה שבסופו של יום מתמצה בסוג של בופה טעימות נורא צבעוני ונורא נהדר אך לחלוטין לא משביע כי כל מרכיב בא במנות קטנות עם הבטחה בלתי ממומשת לעוד. ובעיקר כי בעיני, אתה מתקשה למצוא את עצמך שם.

אבל זה לא שאין בכלל. יש פה ושם.

להקת להבות הכניסו שורה וחצי בעברית ל-EP האחרון "Grinder", זה שהחזיר לנו אותם מתוך הדממה. להקת HAR מחברת טקסטים ומוזיקה עם ריפרורים עבריים (ואפילו בהקשר Occult מה אתם יודעים). גם Morgue לקחו קו שמוהל חומרים מהביפנוכו של התרבות הישראלית הקדומה. למרות ש-Morgue זה אולי לא חוכמה כי הרי הם צמחו מהאסכולה של Orphaned Land הישנה והטובה, שם לא רק שלא התביישו לשלב חומרים ישראליים קדמוניים ומאוחרים, שם זו הייתה הפצצה האטומית שהם חתומים עליה ב-ה"א הידיעה. ויש גם את הקדומים יותר כמו Salem כמובן, אבל גם ההרכבים שהם פחות obvious כמו Grimior שאשכרה שרו בעברית, וכמובן Strangeways שבגלגולים הקדומים שלהם שרו על נושאים פוליטיים ובאלבום המלא שלהם אף שילבו קטעים מתוך שירה עברית קלאסית[1].

אבל אני חושב שזה הרבה מעבר לזה: המטאל כסוגה צמחה בבריטניה של שנות ה-70.

הנתון הזה חשוב לטעמי מכיוון שמבחינה מוזיקלית ותרבותית סביבת לידתה וצמיחתה של אמנות (כל אמנות) מטביעה בה את חותמה. לנצח תחביא האמנות בבגדיה את הצירוף הגנטי הטבעי של מקום היוולדה, את ההקשרים התרבותיים והנסיבות הייחודיות שהולידו אותה. גם אם לימים תינשא על כנפי אחרים אל מקומות ותרבויות חדשות, תמיד יהיה משהו בתוכה מהמקום ההוא בו נולדה. כדי להותיר את האמנות בעלת ערך אמיתי נדמה לי שאין מנוס אלא לשוב אל הנקודה העצמית: משהו מתוך העולם שלך צריך להימזג פנימה. משהו צריך להיות נושא הטון האותנטי. אחרת אתה סתם להקת מחווה או וירטואוז טכני עם עודף דרמה שיודע להביא לעולם רק עוד הרבה מאותו הדבר.

אני סבור שהעניין הזה בולט בעוצמתו כמעט בכל חטיבה תרבותית: חפשו קצת מטאל ערבי ומארצות האיסלאם (ובמיוחד מאירן); חפשו את המטאל של המקסיקנים (הסצנה הפרה-היספנית שאפילו סקרנו אותה אצלנו – הנה בקישור הזה); או הסצנות הנורבגית, השבדית והפינית, על ההבדלים והניואנסים החשובים שבין שלושת אלו למרות הדימיון הפולקלוריסטי שלהם. כולם בלי יוצא מהכלל מצליחים להביא במוזיקה שלהם משהו אותנטי שהוא יתד במוזיקה שלהם.

הנקודה העצמית היא מה שהופך את האמנות שלך לבעלת ערך משלה ובלהקות שמניתי למעלה, אני פשוט לא מוצא אותה ודבר זה הוא לטעמי בעוכריה. אני אישית מתקשה למצוא אותה מפיחה בי את אותה רוח החיים והמעוף הנפשי שמטאל מצליח להפיח בתוכי בד"כ. פעם, בשיחה עם חבר, נדרשתי לשאלה זו לגבי עניין הבלאק-מטאל הנורבגי ולמה כשישראלים עושים זאת זה נשמע לי פחות טוב משום מה, ואמרתי שנדמה לי שכשאני צורך מטאל נורבגי אני צורך אותו מהנורבגים דווקא כי בעיני כשהם עושים זאת הם מגישים לנפש שלך מטעמים שניחוח של אלפי שנות תרבות נורבגית, חיים, יצירה, מלחמות, דם ואש, אהבות ושנאות וכל המרקם האנושי האינסופי הייחודי להם – עולה מתוכם. זה משהו שרק מי שמגיע מהתרבות עצמה יודע לעשות באמת. כשאמרתי את זה לחבר שלי, הבנתי פתאום שכשאני מחפש מוזיקה אני בעצם מחפש את העולם המלא שהיא מביאה איתה ולא רק את המעטפת.

האמת צריכה להיאמר: יוצרי מטאל בישראל לא עוסקים כמעט בכלל בתכנים או במוזיקה הלקוחים מתוך התרבות הישראלית במובן הרחב של המילה, על אלפי שנותיה והשפע הבלתי נתפס של היצירה שלה: ספרות, שירה, מוזיקה, היסטוריה, חוכמה ואפילו: תורה, מיתוסים והעולם הנסתר.

הנתון הנ"ל מפתיע במקצת במיוחד לאור העובדה שהתרבות הזו דווקא כן משמשת כר פורה למספר רב של הרכבים במטאל העולמי בכלל והאירופאי בפרט כולל מהקצוות הקיצוניים ביותר ודוגמאות יש בלי סוף[2]: Cradle of Filth, Draconian, Katatonia, Sieghetnar, Belial, 'שאול', ואפילו Deicide, Morbid Angel  ו-Malevolant Creation. בין אם תהיינה אלו להקות שמאמצות את המיסטיקה הקדמונית של העברים[3] ובין אם הרכבי NSBM שלמרבה האירוניה לא מפסיקים לדבר על העבריות והשראליות[4].

לכל זה צריך להוסיף את העובדה שבמטאל, ובמיוחד במטאל הקיצוני, השיוך התרבותי העצמי של היוצרים כמעט תמיד מקבל מקום מרכזי ביצירה. כמעט ללא יוצא מן הכלל חשים היוצרים גאווה וחלקם הגדול אף מבליט את הקונטקסט התרבותי שלהם – יהא זה השיוך הבריטי והאנגלו סכסי או הויקינגי והנורדי. לא תמצא כמעט מי מאלו שמעדיף להתעלם מעמו או מתרבותו העצמית. מטאליסטים, כך מתברר, נוטים לגישה טראדישיונאליסטית בכל הנוגע ליחסם אל הגיאוגרפיה של המטאל שהם צורכים או עושים וזוהי אחת מהתכונות החזקות במוזיקה הזו בעיני.

אלא שבישראל משום מה, המצב כמעט הפוך.

לפעמים נדמה כי החווייה הבסיסית ומכוננת הזהות בתודעה של מרבית יוצרי המטאל הישראליים היא חווייה של בריחה. כאמור, מעטים ההרכבים שהעיזו לינוק ממכמני האומה הישראלית כתשתית ליצירה שלהם ולא רק כמו איזו מן תוספת של רוטב מעל המנה העיקרית; אומה זו, שמאחוריה היסטוריה בת אלפי שנים היא אולי מהתרבויות הכי עשירות בתוכן ורוויות בצבעים אינספור – רק תבחרו: מהתנ"ך ועד לספרות המדרשים; מספרי הנביאים ועד לספרים החיצוניים; מביאליק של "בגיא ההריגה" ועד לאורי צבי גרינברג של "אימה גדולה וירח";

אז מה הסיפור פה, למה לא בעצם?

תסביכים של דת ואלוהים

מאחורי האנומליה הזו יש קרוב לוודאי מכלול של סיבות (החיים הם עניין מורכב ואני לא מתיימר), אלא שבכ"ז נדמה לי שאפשר להבחין בשני עוגנים בולטים שנכון להרחיב עליהם מעט.

העניין הראשון: הישראלים במטאל לא רוצים להתחבר לתרבות הישראלית בגלל שבבסיס שלה היא תרבות יהודית.

היום הכל מיתוג ו'יהודים' מתקשר בתודעה באופן אינסטינקטיבי ל'דת', ו'דת' איננה החווייה החיובית שמאחורי המטאל, אם כבר לרוב נדמה שההפך, למרות שיש לי מה לומר בעניין הזה[5]. והרי... אנחנו מטאליסטים נורא קשוחים, ראשינו זקורים אל תוך ישבננו ואין ביננו לבין דת ולא כלום. או, מוטב ייאמר: אנחנו "נגד דת באשר היא דת" ועוד כל מיני סיסמאות מפה ומשם.

העניין השני: בעיית הדת והלאום – אצל הישראלים שני אלו משולבים בצורה שלא כולם מבינים אותה או מחוברים אליה בכלל.

המשמעות היא שלהיות נגד 'דת-היהודים' נתפס כמעט אוטומטית כמו להיות נגד היהודים עצמם (מי אמר אנטישמיות ולא קיבל?), וכשאתה בסופו של דבר בן למשפחה שההיסטוריה שלה שזורה בעניין היהודי, אזי המצב הוא בעייתי מאוד. נראה לרוב לא תרצה להיות חלק מהבלאגן הזה, אלא אם אתה ממש מעוניין או לכל הפחות לא חושש להצטייר כמו זאתיאיכקוראיםאותה וקסברג[6] הנורא נורא "נועזת" ונורא נורא "אנטי ממסדית" (או איזה בולשיט אחר שלא תרצה להדביק לעצמה) ושבסופו של יום כל מה שהיא בעצם עושה זה מחרבנת על דגלים + תוקעת את מוטותיהם בעכוזה הלבנבן וקוראת לעצמה אמנית, אז יוצא שאתה מנוע (כמעט בהגדרה) מלהיכנס באמאמא של היהדות שמא יבולע לך. שמא תהפוך לסוג של גזען אנטישמי למרות שאינך, ולמעשה איש לא יפשתן עליך פישתון מעריך או אפילו לא פישתון תשומת-לב כללי שכזה. ואם אתה נורא חי על הקצה ופישותניי-הערכה אינם מזיזים לך ממילא, עדיין: חוזי העסקה, החתמה על לייבל נורמלי, סיכוי להפיץ את יצירותיך ואפילו האפשרות להופיע לייב באיזו נקודה במדינה כן יפריעו לך בסופו של דבר אם התדמית שלך תהיה שאתה אנטישמי.

אם להודות על האמת – אני כותב את הדברים לא מבלי חשש להתבטא בפומבי. מבין השורות אפשר אולי לחוש שאני מסתייג מהתיוג האוטומטי "אנטישמי" כלפי כל מי שיש לו דבר ביקורת נוקב לגבי התרבות שלו; כי אני באמת חושב שזה בעייתי. ואני אומר זאת דווקא משום שאני מאוד מחובר לתרבות העצמית שלי ואולי האחרון בעולם שיירצה לראות אנשים מפתחים ניכור לעם הזה או לתרבותו, לא משם אני מגיע. אבל אני חושב גם באותה נשימה שלא ניתן באמת לאכוף אהבה. הזדהות וגאווה בתרבותנו העצמית (ממש כמו זו של הנורבגים, או המקסיקנים שעושים מטאל עם אוריינטציה תרבותית חזקה) יכולה לדעתי להגיע רק מעמדה של רצון טוב, כשזה בא ממך. ואולי בהקשר הזה דווקא נכון לדון מדוע יש לנו בכלל תסביך דת ואלוהים שכזה עד כדי כך שהוא ממסך את תרבותנו מעצמנו שאנו מחפשים לתור אחר עולמות תוכן חליפיים, ואיפה התבלבלנו כעם.

בחזרה לנושא שלנו: אפשר לספור על יד אחת את היוצרים שממש החליטו לרקוד עם החזיז הזה שנקרא התרבות היהודית ביצירה שלהם, ואני לא מדבר על להקות פוצי מטאל שלא נזכיר את שמם מפאת כבודם[7] שאצלהם הכל ממילא הוא סוג של גוד טיים עטוף בעטיפה קשוחה למראה ומביכה למשמע, אלא על המטאל שמנסה להיות נאמן לאמת פנימית כמוטיב ראשי ביצירה שלו.

אני חושב שבגלל הדינמיקה שתיארתי לעיל מרבית היוצרים נוטים חסד לעצמם (ובדיעבד גם לעמם) ונמנעים לחלוטין מלעסוק בתימות הגרעיניות של חוויית הקיום הישראלית/יהודית שלהם, בין אם כישראלים שפשוט חיים כאן ולא מעניינת אותם דת יותר מידי, ובין אם יש להם קשר כזה או אחר לתרבות הזאת באמת.

הפוזיציה המביכה הזו היא עקב אכילס של מרבית היוצרים. אז עושים מעקפים. כל מי שדם מרדני בעורקיו מחפש מפלטים. וכי חסרים כאלו? תמיד אפשר לעסוק ב-Occult אם אתה נורא בלאק מטאל; או נושאים אונברסליים של ביקורת חברתית, אכזריות אנושית ואפילו אימה (אם אתה ת'ראש או דת' או ברוטאל); או אפילו לסגת לתחום הנעים של: טירות / חשיכה / כינורות + נשים גותיות עם סקס אפיל על סף האלוהי בהעמדה אפלולית ועוד כהנה וכהנה אפשרויות בריחה אלגנטיות למכביר שלא יגרמו לך לעלות מעל לרדאר.

לא דת

ראשית ראוי לדעת כי מבחינה היסטורית טהורה היהודים אינם דת. לא צריך ללכת רחוק, מספיק לפתוח תנ"ך. הסיפור המדובר שם הוא סיפור על עם שיצא ממצרים והתכוון (ובסוף גם הצליח) לחזור לארץ שממנה ברח בגלל הרעב בימים שהיה עוד משפחה בת 70 נפשות. ממש בפשטות: עם, לא דת.

אז מאיפה הגיעה הדת היהודית? ובכן – to cut a long story short כמו שאומרים אלו שאומרים: הדת שלנו היא המחיר שאנחנו כעם שהפסיד במלחמה על הממלכה, המקדש והתרבות שלו היינו מוכנים לשלם כדי לשרוד תקופה של גלות ארוכה בארצות לא לנו ובתרבויות זרות לנו (שלא לומר עוינות) במהותן. נאלצנו להיות כמו כל העמים – בעלי הדתות – למרות שבמקור באנו מתרבות שמה שקוראים ה"דת" שלה בכלל לא הייתה כמו אצל האחרים אלא התפתחות תרבותית שהגיעה ממעמד ההתגלות, דבר שאין לו אח ורע בתרבויות אחרות[8].

במובן הזה זה לא מאוד שונה משבט רוס שהדרים במאה ה-9 מאזור השפלה השבדית לצפון מערב אסיה והקים שם לימים את הפדרציה של קייב (>>Kiev ov Rus); או מהסכסונים שנדדו מצפון גרמניה לעבר האיים שממערב ליבשת האם ולימים היו אלו שהקימו את מה שיכונה הממלכה המאוחדת (כלומר בריטניה – United Kingdom).

אבל עם כל זאת – אנחנו כן עם שההיסטוריה שלו נעוצה בסיפור מכונן על התגלות אלוהית. זה אומר שהזדהות עם התרבות העצמית שלנו עלולה להיות בסופו של דבר להיות הזדהות דתית שהיא תוסף שייתכן, כאמור, שלא מעט מהיוצרים המטאליסטיים היו בשמחה מוותרים עליו. זה כמו להפוך לסוג של Christian Black Metal שזו באמת בדיחה.

אני מודה שזו אכן נקודה מהותית שהרי, פה בדיוק אנחנו שונים מכל האחרים וזה מסובך אצלנו: כי לזכות הויקינגים המתגעגעים למורשתם ייאמר שהמורשת המקורית שלהם עומדת בסתירה למורשת הנוצרית. הנצרות הרי שינתה את פניה של צפון-אירופה הויקינגי לבלי היכר בימינו אנו. לכן אצלהם, העמדה האנטי נוצרית מגיעה באופן טבעי באריזה של מרד ואנטי ממסדיות. הם מורדים מטבע היותם לא חלק מהמערכת התרבותית הנוצרית וזה הופך את העניין לגן עדן למטאליסטים. באמת, זה קלאסי, כלומר, חישבו על זה לרגע: אם אתה נורבגי ואתה רוצה לעשות עכשיו בלאק מטאל אנטי נוצרי? זה הכי מעולה שיש: ממילא הנצרות איננה כוח פוליטי בעל השפעה של ממש באירופה[9], אז יוצא שאתה יכול לרנן בלאק מטאל בלי גבולות פחות או יותר על כל נושא אנטי נוצרי שתחפוץ בו, כולל שתן על צלבים, תרכיז דמוי דם בבתי קברות וראשי חזיר מפלסטיק בהופעות חיות. הכל הולך ואיש לא יגיד לך כלום. אין ממש אויב בר קיימא שמולו אתה רוטן, והתרעומת היא בפועל על תבוסתה הבלתי ניתנת להשבה של ציביליזציה שבסופו של דבר אימצה מרצון את הנצרות אל חיקה, בין אם בתחילה זה היה בכוח ובין אם לאו.

באופן דומה גם הרכבים שאינם אקסטרימיים כל כך מצליחים לחיות בשלווה עם התודעה הלאומית שלהם מבלי שהדבר ייחווה כאיום או ככניעה אמנותית. הרבה להקות עולות בדמיון אבל נדמה לי ש-Iron Maiden מתעלה על כולן. הם ראו את עצמם כיוצרים בריטיים בכל מאודם. בריטניה ומורשתה התרבותית על כל תהפוכותיה, מלחמותיה, כנסיותיה, מיתולוגייתה וההוואי הפנימי שלה, הייתה ונשארה עבור Maiden המקור הבלתי נגמר והשופע כל טוב שממנו לקחה את כל החומרים היצירתיים שלה מטקסטים ועד ללחנים ולביצוע.

תסביכים? אז מה!

אז אצל ה"גויים" זה באמת קל ואצלנו זה מסובך.

אבל... נו באמת. הייתכן שכל זה הוא בסוף רק תירוץ?

הרי ישנם מרחבים אינסופיים של יצירה בתוך התרבות הישראלית, שלא מחייבים אותך להסתבך עם הקשר הגורדי הזה של דת ולאום. אז מדוע שהיוצרים הישראליים לא ירשו לעצמם לפרוץ את תקרת הזכוכית? מדוע החשש הבלתי הגיוני והתפל הזה מהעיסוק בתכנים לאומיים ויהודיים? אל תזדהו, אל תהיו חיוביים: הטילו ספק, זעקו, תנו בראש, הילחמו, הצביעו על הטוב ועל הרע – אבל למען השם והשש! תנו מקום לתרבות העצמית שלנו במטאל שנוצר פה! תנו משמעות לעצמיות שלכם שאיננה סרח עודף ומיקח טעות, היא חלק ממי שאתם.

אם תאמר שיש לנו בעיות עם אלוהים, הרי לכולם יש. דווקא המורכבות הזו היא בסיס אדיר לכתיבה ונגינה. ברור שלא מוכרחים להיות Orphaned Land שלקחו את זה לחיבוק טוטאלי של המסורת, או לפיילוט הכושל של Arallu עם "Kill the Rabi";

אפשר למשל להיות כמו גדעון, אחד מהשופטים עליהם מסופר בתנ"ך בספר שופטים שכאשר מגיע אליו מלאך האלוהים ואומר לו שהוא נהדר בעיני האלוה – עונה לו גדעון בכעס: איזה אלוה? זה שעזב אותנו?! למה הוא לא עוזר לנו יותר? ואיפה כל הסיפורים ששמענו שהעלה את אבותינו ממצרים, בשביל מה? להימסר כנועים לידיים של המדיינים?! אם חטאנו שיעשה עבור אבותינו שבהם בחר! ואם לא חטאנו שיושיע אותנו עכשיו!" והאלוהים? במקום לשרוף אותו חי על החוצפה – כפי שאולי היינו מצפים בגלל שאנחנו באמת בורים וחושבים שהקדמונים שלנו היו פחדנים ובנאליים – האלוהים משבח אותו על העזות שלו כלפי האלוהים ואומר לו: נהדר, אתה הלוחם שיושיע. סע. אני איתך במלחמה.

(הסיפור המלא על גדעון – בקישור הזה).

ברשותכם: אני ארים כוסית של יין ואשתה לבואם של ימים בהם לא נתחבא מעצמנו, לטוב או לרע, ובמיוחד לא במטאל.

*

יוסי בן עוז.

ט"ז בכסלו ה'תשע"ז, 9 ביוני 2017

[1] "עננים יש כבדים ינהג כעפרת", עם טקסטים מלוקטים מכתביו של שאול טשרניחובסקי וכן "שלכת" – עם המילים של יעקב אורלנד. לקגריאה נוספת עליהם, כנסו לסיקור שלנו לאלבום שלהם: בלתי גמור, בלתי מוכתר; בדרכימוזרות.

[2] להרחבה אפשר לקרוא עוד במאמר מהבלוג שלי: מטאל אפל ותרבות ישראל – התבוננות של מטאליסט מאמין כבר ב-7.8.2013. אז, בנימה יותר אישית ואולי קצת גולמית (במבט לאחור).

[3] הכוונה היא לתורת הנסתר ("קבלה"), שאני מאז ומתמיד מסתייג מההתייחסות אליה כאל מיסטיקה אבל על זה אולי בפעם אחרת.

[4] דוגמה מעניינת היא The Meads of Asphodel  הבריטיים שאמנם אינם NSBM אבל שרים על תכנים פנימיים של התרבות והיהודית כולל נושאים פרובלמטיים כמו השואה וכו'.

[5] דעתי היא שאתאיזם כשלעצמו איננו עולם תוכן עשיר מספיק כדי לספק מעוף לירי ומוזיקלי. לא בגלל איזה דופי שיש או אין בעמדה הזו מצד עצמה אלא דווקא משום שהיא בעיקרה תופעה שכלתנית ולא תרבותית. ושכל לבד איננו מספיק כדי ליצור אמנות מפעימה. יש לי עוד מה לומר בזאת אלא שלא כאן המקום להרחיב.

[6] שחקנית, מחזאית ו"אמנית אנרכיסטית מישראל" (ויקיפדיה) שעיקר עיסוקה הוא קטעי משחק מצולמים בד"כ המועלים לפלטפורמות אינטרנט שונות בהן היא מבצעת מעשים פרובוקטיביים (נוסח מה שהזכרנו).

[7] למען הסר ספק: אלו שנכנסתי בהם בהתחלת דברי אינם נמנים על הסוגה הזאת למרות הביקורת שכתבתי כלפיהם כאן.

[8] אני יודע: אין כאן הסבר מניח את הדעת אבל זה רק כי הסבר כזה הוא פשוט ארוך מידי וחורג לגמרי מהתיחום של המאמר הזה; מי שיירצה להרחיב יוכל לקרוא יותר במאמר שלי כאן ברשימות-תהו על השטניזם במטאל: ג גרא גראול גראולינג – גראולינג של מאמינים. וכן במאמרים בבלוג שלי: Life? It's Complicated שאינני בטוח שהם משביעים אבל לפחות הם יותר ממוקדים לעניין הזה.

[9] בטח לא במובנים שהיו נחלת הכנסייה בשנות הזוהר שלה בימי הביניים, כשאפשר היה להוציא אדם להורג בעוון כישוף וכל מיני זוועות כאלו שהיום אין כבר לא מהם ולא מקצתם עוד באירופה.