אין הגדרה נכונה שלי

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | איכות ואובייקטיביות ביצירה וב-underground

מאת: יוסף בן עוז

27-7-2016

אינני סבור שאיכות של יצירה יכולה להיות נמדדת בצורה אובייקטיבית. לקחו לי שנים להבין זאת.

למעשה, עוד רחוק מכך אני רוצה לומר:

לדעתי, אין באמת בנמצא הגדרות או קטיגוריות תיאורטיות לשום דבר מן הדברים שבחיינו.

אין ה'תיאוריה' כי אם אותה האוננות המנטאלית שאנחנו מרשים לעצמנו לעשות יען כי פסה חלפה מאיתנו כל תחושת כנות או התפעלות בלתי אמצעית. הניסוח הגורף, ההתלהמות המילולית והיומרה המביכה שבצידה ושבגללה נוטה התיאורטיקן לחשוב שפענח כבר כל רחש לב אפשרי, היא מהרעות החולות שבנפש. לא חינם קראתיה 'אוננות מנטאלית' שהרי ביום פוגשה דוגמה חיה שסותרת אותה, מיד תיחשף ערוותה הערירית לעיני כל.

אין ממנה פרי לב.

מה שלמדתי משמונה ושלושים וקצת שנותיי על הכוכב שלנו הוא שכמעט כל רצון שנתקלתי בו להגדיר קריטריונים נטולי הקשר לאיך צריכה יצירה טובה להיראות נידונו לגרדום. אין החיים האמיתיים סובלים אותם.

מסיבה זו אי אפשר בעיני לומר שבלאק מטאל טוב מוכרח להיות פרימיטיבי; שדת' מטאל רע הוא טכני מידי; או ששיר כתוב היטב הוא כזה המנוסח בשפה עתיקה או גבוהה. הרי מציאות חיה ובועטת היא שיש שדברים פשוטים וגסים מעוררים רעד בעמוד השדרה שלך, ויש שדברים מהוקצעים עד שלמות אינם מנידים בך עפעף. החיים טורפים את הכללים ואלו רק משתכתבים והולכים כל העת.

איני יודע אם הייתי מוותר על תיאוריות מכל וכל. אולי רק מעמידן במקומן הראוי. הייתי קורא לזה: תביעת עלבונה של הענווה.

זוהי תובנה המותירה בך נפש פתוחה. מודע לשבריריות השבלונות של ההמון, אתה מוצע עצמך צועד בעולמך ברגישות ובעירנות מתמדת. אינך יודע מנין תצוץ בך תחושת הגילוי המעוררת. מאיזה חלק של האמנות, של הכתיבה או של המוזיקה תבוא ההשראה. וכבר היו לי פעמים שהייתי נבוך מעצמי כיצד אני נמשך משיכה ארורה ומסרבת להתרסן לכל מיני יצירות שמן הפאסון היה להימנע מלהודות בפומבי בחיבה שלי אליהן. בזמן האחרון התחלתי במלאכה המבורכת של לא להתרגש יתר על המידה מגלגולי עיניים אך עודני חדש בזה.

לימים שאלתי את עצמי: "אם כך הוא, אז מה עושה יצירה לטובה בעיני?"

נדמה לי שיצירה טובה בעיני היא כזו שחושפת חלק כה פנימי ובלתי מודע בתוכי עד שלא סיפרתי לעצמי עליו. המפגש המפתיע שלי עם איזו חתיכה ממני שם בחוץ: במנגינה, במלל, באמנות ויזואלית – מעורר התרגשות שמנתצת בתוכי חומות בצורות ששקדתי לבנות. ככל שהחלק הנחשף פנימי יותר, כמוס יותר – שייך אלי יותר – כך בצורות ועזות הן החומות סביבו וכך קלילה יותר ומהירה יותר היא שבירתן.

פיליפ לארקין כתב:

        "לא טענתי מעולם כי ברור לי לחלוטין כיצד ומדוע אני כותב שירה: זה נראה לי כמו כישרון שעלול להינזק בקלות רבה על ידי מודעות עצמי, ותיאוריה פואטית אינה עוזרת במיוחד אם היא מעכבת את המשורר. אם אני מוכרח להעניק הסבר כלשהו, הייתי אומר שהדרך הטובה ביותר לתאר זאת, היא כתגובה היחידה האפשרית לסוג מסויים של חוויה, כתחושה שאתה היחיד שהבחין במשהו, במשהו יפה במיוחד או עצוב או משמעותי."

(פיליפ לארקין: כיצד ומדוע אני כותב שירה? מאנגלית – יהודה ויזן, דחק, כרך ו 2016)

אין לתחושה של עמוד השדרה שלך כל תחליף. אתה יכול עד מחר לספר לעצמך שאתה איש של מטאל ופתאום אתה מוצא יצירה אלקטרונית שלוכדת לך את הלב כמעט בהינף צליל. אחרי המאבק, אתה פותח לב ומתקרב. פתאום העולם שלך מתרחב. אתה מתחיל להודות מול מראה שלא הכל גדור בקווים. שיש מקום למורכבות אצלך. זהו קתרזיס לא רחמן במיוחד, אך מבורך.

אורי עמוס שרקי אמר פעם שאם אינך יכול לשמוע משהו, סימן שזה בדיוק מה שאתה צריך לשמוע.

זו לא בשורה מרנינה מידי לשוחרי הבידול האמנותי שסברת הייחודיות היא להם אוויר לנשימה.

אבל בכל זאת, מה עושה underground לאמנות שונה מפופ (למשל)? האין בנמצא הבחנה כלשהי זולת תחושות בטן טובות?

נדמה לי שמה שעושה את המחתרתיות לכזו הוא התעוזה. ברוח הדברים שלי פה, התעוזה היא פועל יוצא של היוצר עצמו: האם הוא פורץ את המגבלות ומספר אמת מביכה מתוכו? האם האמנות שלו היא ביטוי נאמן לרוח שבו?

אני יכול לשער שהרכב כמו HAR בבלאק מטאל או vAv באינדאסטריאל-דום, עושים אמנות בתעוזה. אמנם שמעתי בעבר טובים מהם בתחומם, אלא שהתעוזה היא מאפיין יפה אצלהם בכל זאת. HAR עושים בלאק מטאל לא מתיימר על גבול הפרימיטיבי מבלי מניירות או רושם מיוחדים. זו גחמה שונה מהנטייה האטמוספירית לעייפה של מרבית היוצרים החדשים בז'אנר.

אצל vAv זה אפילו יותר בולט: הם עושים משהו שכתבתי עליו פעם שהוא מין רדוקציה של המוזיקה לגורמיה היסודיים. המוזיקה שלהם היא אנטי מלודית בעליל, מה שעושה אותה לכמעט לא שמיעה אפילו לאוזן מטאליסטית המלומדת בכבדויות. צריך אתה להפעיל מאמץ של ממש כדי לחדור את מעטה העירפול היסודני שלהם כדי לבחון אם יש חלק ממך שם. אבל אין לשער את גודל ההתרגשות שלך אם תגלה שם כזה.

עבור יוצרים, מעבר לגילויה של חתיכת פנימיות שראוי שתצא לאוויר העולם, יש לפעמים שהם חשים כמעט שליחות. פיליפ לארקין המשיך וכתב:

        "אחר כך מופיעה תחושה של אחריות, אחריות לשימורו של הדבר יוצא הדופן באמצעות מכשיר לשוני שיעורר את אותה החוויה באנשים אחרים, כדי שגם הם יחושו כמה יפה הדבר, כמה משמעותי, כמה עצוב, וכך החוויה תשתמר."

(פיליפ לארקין, שם, שם)

התעוזה היא עניין אישי הרבה יותר מאשר כללי: זו הנכונות להיחשף. לערבב צללים ואורות. לשבור נוקשות ולשבור כללים. להיות עיגול בעולם של ריבועים. זו כנראה הסיבה שיצירות מחתרת הן פחות קליטות ואולי זה ההבדל בינן לבין פופ: הפופ מבקש להעניק חוויה של גוד טיים בעוד שהאוונגארד רוצה יותר לבטא פנימיות שבורה.

את הכל אני חותם בהסתייגות, כמו שאמרתי מעלה: אין לתיוגים הללו משמעות מול החיים האמיתיים. כבר שמעתי יצירות פופ מתקתקות שלכדו חתיכה כנה ממני כמו גם יצירות מטאל אימתניות ומפוארות, ששיעממוני בשיממונן.

המחתרתיות עבורי היא החשק המתמיד שלא לשחק את משחק החיזור על חשבון הכנות. להינות מהמראה שנחשף אליך אחרי שבלעת את הגלולה האדומה.

ואולי מעל לכל, היצירה המחתרתית הטובה באמת היא היכן שהמפגש עם מה שלא הכרת בעצמך הוא הכי מפתיע.

        "את מי שונאת האישה יותר מכל? - כה אמרה הפלדה אל המגנט: 'אותך אני שונאת יותר מכל, כי מושך אתה, אך לא די כוח בך להצמידני אליך'."

(פרידריך ניטשה, אנושי, אנושי מידי)

        "אני מניח שסוג התגובה אותה אני מחפש אצל הקורא היא, 'כן, אני יודע למה אתה מתכוון, החיים הם ממש כך'."

(פיליפ לארקין, שם, שם)

*

יוסי בן עוז