על נעורים, דור הביט ואנרכיסטים ימניים – חלק ב'

מאמר מתורגם ב-2 חלקים

לאחר כל זאת, ברצוני לשקול בקצרה מקרה ספציפי הקשור לדור הצעיר. ישנם צעירים המתמרדים נגד המצב הסוציו-פוליטי באיטליה, בעודם מגלים עניין כלפי הדבר אותו אני נוהג לכנות "העולם המסורתי". בעודם מתנגדים לכוחות ולאידאולוגיות של השמאל, המהווים סכנה במישור הפרקטי, צעירים אלו אף מגלים עניין - לפחות בתיאוריה - בתורות ובדיסציפלינות המצויות בכתבים עתיקים, ועושים זאת בתנאים מיטיבים יותר מאלו שאפיינו את הגישה המבולבלת של הביטניקים.

נראה אם כך, כי אנו דנים כאן באפשרות שיש כוחות העומדים "על המשמר". הבעיה נמצאת במציאת הקווים המנחים המתאימים, שיוכלו להקנות למעשיהם את הכיוון הנכון.

Ride the Tiger, ספר פרי עטי אשר תואר כ-"מדריך לאנרכיסט הימני" מספק פתרון חלקי בלבד, מאחר והוא למעשה מכוון עבור טיפוס מובחן וספציפי, בעל רמת בגרות גבוהה. אך פרט זה חמק מתודעתם של אנשים רבים. לפיכך, ההנחיות שניתנו בספר זה לא תמיד מתאימות לקטגוריית הצעירים שהזכרתי עכשיו.

העצה הראשונה שהייתי נותן לצעירים אלו היא להיזהר מצורות עניין והתלהבות העלולות להתחוור כתוצר של התניה ביולוגית כלומר, של גיל האדם. יש לבדוק האם צעירים אלו ישמרו את השקפת עולמם כשהם מתבגרים ונאלצים להתמודד עם הבעיות המוחשיות של החיים. לרוע המזל, ניסיוני הראה שפני הדברים הם כך רק לעתים נדירות. בעת הגיעם, נניח, לשנות ה-30 בחייהם מעטים הם אלו המשמרים את עמדתם.

כבר הזכרתי סוג מסוים של נעורים שאינו מסתכם בפן הביולוגי אלא טומן בחובו היבט פנימי ורוחני ולפיכך, הוא אינו מותנה בגיל האדם. נעורים גבוהים אלו יכולים להתבטא גם דרך הנעורים הביולוגיים. האידיאליזם - מונח מנופח ודו משמעי - אינו מהווה מאפיין בלעדי. זאת מאחר והיכולת לערער אידיאלים, עד כדי הגעה לנקודת הראשית של הערכים המקובלים, בהכרח מהווה דפוס המשותף לצעירים אלו ולזרמים אחרים, בעלי אופי שונה לחלוטין. הייתי מעדיף להתמקד ביכולת לגלות מידה מסוימת של התלהבות וחיות, מסירות ללא תנאי ואי הצמדות לחיים הבורגניים ולאינטרסים גשמיים ואנוכיים גרידא. המשימה, אם כך תהא להטמיע נטיות אלו ולנכסן, על מנת שיהפכו תכונות קבועות הפועלות נגד ההשפעות ההפוכות, שעם חלוף השנים ועם הצורך להתמודד עם הסוגיות הקונקרטיות של החיים העכשוויים, משפיעות באופן קטלני על הפרט[1]. באשר לנונקונפורמיזם, דרישת הקדם הראשונה לכך היא התנהלות חיים בעלת אופי אנטי-בורגני באופן מוחלט. בראשית דרכו, ארנסט יונגר לא הסס לכתוב: "עדיף פושע מבורגני"[2]. איני מנסה לומר שיש לפרש דברים אלו כפשוטם, אולם יש בהם רמז לכיוון מסוים. בנוסף לכך, בחיי היום יום יש להיזהר ממלכודות הטמונות בעניינים סנטימנטליים - נישואין, משפחה או כל מבנה אחר שהצליח לשרוד ושמשתייך לחברה שהאבסורדיות שבה היא עובדה מוכרת. זוהי אמת מידה מכריעה. עם זאת, התנסויות אחדות שהתחוורו כבעייתיות עבור הביטניק וההיפסטר לא יהוו את אותה הסכנה עבור הטיפוס הנידון.

כדי לתמוך בכל אלו, צעירים מטיפוס זה צריכים לגלות נטייה למשמעת עצמית, שאינה נובעת מכורח דרישה חברתית או "פדגוגית" כלשהי. כאשר מדובר בצעירים, האלמנט הנמצא בסיכון הוא ההתפתחות, במובן האובייקטיבי ביותר. כאן מתעורר קושי, מאחר וכל התפתחות מצריכה ערכים מסוימים שישמשו כנקודת ייחוס, אולם הצעיר המתמרד דוחה כל ערך: את כל "ערכי המוסר" של החברה הנוכחית - ובעיקר את אלו של החברה הבורגנית.

לפיכך, יש לערוך הבחנה סביב נקודה זו. ישנם ערכים מסוימים הנושאים אופי קונפורמיסטי והצדקה חיצונית וחברתית גרידא - שלא לדבר על כל אותם ערכים שכעת מצטיירים ככאלו מאחר ויסודותיהם המקוריים אבדו לחלוטין. לעומתם, ישנם ערכים אחרים שפשוט משמשים כאמצעים להבטחת אמיתיות ואיתנות. אומץ, נאמנות, היעדר עורמה, סלידה משקר, היעדר היכולת לבגוד וההתעלות מעל כל אינטרס נחות או קטנוניות אגואיסטית הם דוגמא לכמה ערכים, שבמובן מסוים נמצאים מעבר ל-"טוב" ול-"רוע", מאחר והם טבועים ברמה הקיומית ולא ברמה המוסרית, בדיוק משום שהם מעניקים ומחזקים את "ההוויה" - בניגוד למצב קיומי בעל אופי חמקני, חלוש וחסר צורה. למקרה זה אין שום "ציווי עשה ואל תעשה". נטייתו הטבעית של האדם היא הדבר היחיד שצריך לבוא בחשבון. אם נשתמש במשל לשם המחשה, הטבע מציע בפנינו חומרים מגובשים לחלוטין וחומרים המגיעים בגבישים פגומים ולא שלמים, המעורבים באבן מתפוררת. אנו בוודאי לא נקרא לראשון "טוב" ולשני "רע" במובן המוסרי. הם מייצגים דרגות מסוימות של "אמיתיות". ניתן לומר את אותו הדבר גם לגבי האדם. יש להתייחס לסוגיית התפתחות הצעירים ואהבתם למשמעת העצמית במישור זה, הנמצא מעל כל קריטריון וערך הקשור למוסר החברתי. פרנק תאיס כתב ובצדק כי: "יש וולגריות, רשעות, שפלות, בהמיות ובוגדנות בדיוק כפי שיש מנהגים מטופשים של חסד, קנאות וציות קונפורמי לחוק. האחד חסר ערך בדיוק כמשנהו"[3].

באופן כללי, אנשים צעירים מתאפיינים באנרגיה שופעת. לפיכך נשאלת השאלה מה ניתן לעשות עם כוחות אלו בעולם כמו שלנו. במובן זה, יש לשקול ראשית את טיפוח תהליך "ההתפתחות" במישור הפיזי. בהקשר זה אין ביכולתי להמליץ על ספורט מודרני מכל סוג שהוא. אכן, הספורט הינו אחד הגורמים המרכזיים להשחתת ההמון המודרני וכמעט תמיד נושא באופי וולגרי. אף על פי כן, פעילויות גופניות בצורות מסוימות עשויות להוות אפשרות. דוגמא אחת היא טיפוס הרים בגובה רב, כאשר הוא נעשה בצורתו המקורית, ללא עזרים טכניים וללא הנטייה לאקרובטיקה טהורה, המהווה עיוות שבעת האחרונה הפשיט פעילות זו מרוחה המקורית. גם הצניחה החופשית טומנת בחובה אפשרויות חיוביות. בדיוק כמו בטיפוס ההרים, גורם הסיכון שבפעילות זו מספק תמיכה מועילה לתהליך החיזוק הפנימי. דוגמא אחרת יכולה להיות אומנויות הלחימה היפניות, במידה ויש אפשרות לתרגלן על פי המסורת המקורית ולא בצורות הנפוצות כיום במערב, שאינן כוללות את המרכיב הרוחני המשלים, האחראי לקשר ההדוק בין פעילויות אלו לבין צורות מעודנות יותר של משמעת פנימית ורוחנית. בעת היחסית אחרונה, ארגוני סטודנטים שונים ממרכז אירופה הציעו אפשרויות שונות. ביניהן נמנית אחוות הסטודנטים Korpsstudenten, שחבריה מתרגלים ‏[4]Mensur ‏- דו-קרב סיף אכזרי אך לא קטלני המתנהל לפי חוקים מסויימים (הותרת עקבות בדמות צלקות על הפנים) - במטרה לפתח אומץ לב, איתנות, עזות וסיבולת לכאב פיזי, תוך קידוש ערכי אתיקה גבוהים כמו כבוד ואחווה, לעתים בהגזמה מסוימת. אולם בהיעדר ההקשרים הסוציו פוליטיים הנחוצים, כיום דבר שכזה כמעט ואינו יכול לעלות על הדעת, בעיקר באיטליה.

 עודפי אנרגיה אלו עשויים להוביל ל-"אקטיביזם" מצורות שונות, בזירה החברתית והפוליטית. במקרים אלו יש לוודא בשלב הראשון, על ידי התבוננות עצמית מעמיקה, שהעיסוק ברעיונות הנוגדים את האקלים הכללי אינו רק עוד אמצעי לשחרור האנרגיה העודפת (במקרה זה ותחת נסיבות אחרות, גם רעיונות שונים לחלוטין עשויים לשרת את אותה המטרה). נקודת המוצא והכוח המניע צריכים להימצא בהזדהות כנה עם רעיונות אלו, המבוססת על הכרה מושכלת בערך הטמון במהותם. זאת ועוד, ישנו קושי נוסף העולה מן האקטיביזם: על אף שהצעירים מהסוג שאליו התייחסתי הבחינו בבירור ברעיונות הראויים למאבקם, באקלים הנוכחי הם יתקשו מאוד למצוא חזית, מפלגה או קבוצה פוליטית שבאמת מנהלת מאבק עיקש למען רעיונות אלו. נסיבה נוספות היא שבשלב שאליו הגענו, לא סביר שנקצור פרי מהמאבק נגד הכוחות החברתיים והפוליטיים השליטים. אולם עובדה זו לא צריכה להשפיע: הנורמה צריכה להיות עשיית הדבר שצריך להיעשות, תוך כוננות תמידית לקרב - להילחם, אם צריך, גם כאשר מדובר בקרב אבוד. כך או אחרת, בימים אלו תמיד יהיה מועיל לאשש "נוכחות" מסוימת באמצעות הפעולה.

הסוגים השונים של האקטיביזם האנרכיסטי, המשמשים כמחאה ותו לא, יכולים לכלול הפגנות מחאה אלימות הנקראות בפי רוב "מעשי חוליגניזם" - כדוגמת אלו הנעשים בידי צעירים במדינות מסוימות (כבר דיברתי על המתחולל במדינות צפון אירופה, בהן עקרונות "מדינת הרווחה" מושלים בכיפה) - או פעולות איבה, כדוגמת אלו ששימשו אנרכיסטיים פוליטיים ניהיליסטים. אם נשים לרגע בצד את המוטיבציה של ביטניקים אחדים כלומר, את הנטייה למעשים אלימים הנובעת מהתשוקה כלפי הריגוש לשמו, אקטיביזם מסוג זה מצטייר כחסר טעם, גם כאמצעי לשחרור אנרגיות עודפות. מן הסתם, אם היה אפשר להקים "בית דין וֵהְמי", שיחזיק את הגורמים העיקריים האחראיים לחתרנות העכשווית תחת איום פיסי מתמיד, זה היה מצוין[5]. אולם זהו אינו דבר שצעירים אלו יכולים לארגן ובנוסף, מערכות ההגנה של החברה העכשווית יעילות מספיק בכדי לדכא יוזמות אלו מהרגע הראשון ולגבות עליהם מחיר יקר למדי.

יש נקודה אחת אחרונה שכדאי לקחת בחשבון. בקטגוריה הכוללת את הצעירים שבהם עוסק דיון זה, שביחס לסביבה העכשווית ניתן להגדירם כ-"אנרכיסטים ימניים", ניתן למצוא מעטים המגלים משיכה רצינית לרעיון המימוש העצמי הרוחני, שהובא לתודעתם דרך נציגים ראויים מהתנועה המסורתית, תוך התייחסות לתורות קדומות ודוקטרינות חניכה. כאן מדובר במשהו קצת יותר רציני מאותה התעניינות מעורפלת שמגלים ביטניקים אמריקאיים אחדים, המונעת מאי-רציונליזם של עקרונות זן שלא הובנו כראוי, ולו רק בזכות ההבדל באיכות מקורות הידע. בהינתן הוואקום הרוחני שנוצר בעקבות דעיכת המסגרות הדתיות ששלטו במערב והספקות שהתעוררו בדבר ערכן, משיכה זו מובנת לחלוטין. הגיוני לחשוב שברגע שהצעירים ינותקו מאלו, הם ישאפו לדבר מה עילאי באמת במקום להסתפק בתחליפים חסרי ערך. כך או אחרת, שאיפותינו ביחס לצעירים לא צריכות להיות אמביציוזיות מדי ולהיוותר בגדר המציאות. לא רק שנדרשת מידה מסוימת של בגרות לשם התהליך: יש לזכור כי הדרך אותה תיארתי בפרקים הקודמים (11 ו-15) דרשה ועודנה דורשת הכשרה מסוימת ודבר מה הנרדף לאותו מרכיב, שבמסדרים הדתיים מכונה "ייעוד". כידוע, במסדרים אלו החניך מקבל פרק זמן מסוים, כדי לבדוק עד כמה ייעודו אמיתי. כאן אחזור על מה שכבר טענתי בקשר לתחושת ייעוד במובן הכללי יותר, הנחווית בקרב צעירים: יש לבדוק האם תחושה זו מתחזקת או נחלשת עם חלוף השנים.

הדוקטרינות שהזכרתי לא צריכות לעורר את אותן אשליות שמטפחים סוגיה השונים והכוזבים של הרוחניות החדשה - תיאוסופיה, אנתרופוסופיה וכד' - כלומר, אין להחזיק ברעיון שהיעד הנשגב ביותר הוא בגדר האפשרי לכל אדם וניתן להשגה בדרך קיצור כזו או אחרת. היעד צריך להצטייר כרכס הרים מרוחק, אשר ניתן להגיע אליו רק במסע רגלי ארוך, מאתגר ומסוכן. אף על פי כן, משימות הכנה מסוימות, בעלות חשיבות משמעותית, מהוות אפשרות אמיתית לאלו המגלים עניין כנה. ראשית כל, עליהם להקדיש עצמם ללימוד סדרתי של השקפת החיים והעולם המהווה חלק משלים טבעי לדוקטרינות אלו. זה יקנה להם נקודת מבט חדשה, המחזקת את ה-"לא" שהם אומרים לכל מה שמתקיים היום ומעלימה את צורות השכרון הרבות והחמורות העולות מן התרבות המודרנית. השלב הבא, המשימה הבאה, היא התעלות מעבר לרמה האינטלקטואלית הטהורה על ידי הקניית צורה "אורגנית" למערכת מסוימת של רעיונות, באופן בו הם יכולים לקבוע את הכיוון הקיומי היסודי ובכך לבנות תחושת בטחון יציבה ותמידית. כל צעיר שבסופו של דבר הצליח להגיע לנקודה זו הספיק לעשות כברת דרך משמעותית. כעת ניתן להניח לשאלת ה-"אם בכלל" וה-"מתי" של השלב השלישי להיוותר ללא תשובה, כאשר בשלב השלישי, יחד עם המתח הפנימי הראשוני, ניתן לנסות לבצע פעולות "להסרת התניה" במסגרת המגבלות האנושיות. כאן נכנסים לתמונה כל מיני גורמים בלתי צפויים והיעד ההגיוני היחיד שכדאי לשאוף אליו הוא הכנה מספקת. יהא זה מופרך לצפות לתוצאות מיידיות כלשהן מאדם צעיר.

חוויות אישיות שונות מאששות את החשיבות בשיקולים ובהבהרות אחרונות אלה, שמן הסתם רלוונטיות לקבוצה מאוד מבודלת של נון-קונפורמיסטים צעירים, התופסת את הבעיה הרוחנית הטהורה בהקשר הנכון.

שיקולים אלו לקחו אותנו הרבה מעבר לדבר המכונה בפי רוב "בעיית הצעירים". ה-"אנרכיסט הימני" עשוי להצטייר כטיפוס שונה ומובן במידה מסוימת, שלא כמו אותם צעירים שטותיים, אותם "מרדנים ללא דגל" או כל אותם טיפוסים המתמסרים לסגנון חיים פוחז והתנסויות שלא מביאות פתרון אמיתי או השפעה חיובית לאדם שאינו מגובש מבפנים. יש שייטענו כי צורה זו מהווה מגבלה, עקב זיקה הסותרת את השאיפה הראשונית, את החירות המוחלטת של האנרכיזם. אולם מאוד לא סביר להניח שמי שמנסח טיעון שכזה יעשה זאת תוך התייחסות למושג ההתעלות במובן האמיתי והמוחלט ביותר של המילה, כפי שמקובל לייחס לה למשל, בהקשר של חניכה רוחנית גבוהה. לפיכך, כנגד טיעון זה יש לומר כי האלטרנטיבה האחרת קשורה בצעירים "שחוקים" עד כדי כך ששום ליבה חיונית בתוכם לא עמדה במבחן ההתפוררות הכללית ולפיכך ניתן לראותם כתוצר קיומי טהור של התפוררות זו. עבור צעירים אלה, האמונה בממשיות חירותם היא אשליה טהורה. צעירים אלה, בין אם הם מרדניים ובין אם לא, אינם מהווים כל עניין עבורנו ואין ביכולתנו לעשות עמם שום דבר. הם יכולים רק לשמש כמקרה בוחן בהקשר הכללי של חקר הפתולוגיה של העידן הנוכחי.

*

טקסט המקור באיטלקית: יוליוס אבולה, 1968
תרגום לאנגלית ועריכה: סרג'ו קנייפ וג'ון ברוס ליאונרד, 2018
תרגום לעברית: נעה ארצי, 2020

אחרית דבר

מאת: נועה ארצי

בין אם אנו מודעים או חפצים להודות בכך ובין אם לא, מניע אפשרי למעורבותנו בתרבות שוליים עשוי להימצא באי הנחת שאנו חווים לנוכח סדר הדברים הקיים.

כמו שכבר ציינתי במאמר אחר, הבלאק מטאל צמח מתוך חוסר שביעות רצון לסטטוס קוו שהתנהל באותה התקופה בסצנת המטאל הקיצוני. אולם גורם לא פחות מכריע לצמיחתו, שלאחר מכן גם הפך לחלק מהאג'נדה שלו, מצוי ללא ספק בתמורות שחלו בחברה הסקנדינבית של אותה התקופה, וחוסר שביעות הרצון שהן עוררו בקרב קהילת יוצריה הצעירים.

במובן זה, קיים דמיון בין "המעגל השחור" - קולקטיב הבלאק מטאל הראשון - לבין המעגלים האינטלקטואליים שאבולה השתייך אליהם, כמו קולקטיב אומני הדאדא או קבוצת "אור" שהנהיג בשלב מאוחר יותר, אשר עסקה בחקר תורות אזוטריות והספיקה להוציא מספר כתבי עת בשנות פעילותה[6]. בשני המקרים, חברי הקבוצות הרגישו שהדברים משתנים סביבם מהר מדי: אצל חברי המעגל השחור היה זה האקלים שנוצר סביב התיעוש המואץ והגלובליזציה בנורבגיה של שלהי המאה ה-20, אותה כיניתי פעם "התנצרותה השנייה של נורבגיה", בעוד שעבור אבולה ועמיתיו הייתה זו המודרניזציה של ראשית שנות ה-20, שאיימה למחוק את סדר העולם המוכר והטוב לנגד עיניהם המשתאות. זאת ועוד - ואולי כתרופת נגד להתפוררות שסביבם – שניהם חיפשו תשובה או לפחות השראה במקורות קדומים. עבור חברי קבוצת "אור" היו אלו טקסטים וטכניקות אזוטריות קדומות, בעוד שחברי המעגל השחור מצאו את השראתם ברסיסי הנופים הבוסריים, המיתוסים ואגדות העם המקומיות, שהצליחו לשרוד את גל התמורות שאיים לשטוף את ארצם מכל סממן לזהותה המקורית. אולם השוני בין השניים מצוי, כפי שאבולה העיר לגבי דור הביט, באיכות הידע שעמד לרשותם. למרות שחברי "המעגל השחור" הצליחו להפיק יצירות על-זמניות, הם לא בדיוק ידעו מה הם עושים במישור הרעיוני, ההכרחי לתמיכה ולפיתוח אומנותם לאורך זמן.

אין ספק שהדבר היטיב ליצירה, מאחר ויצירה בה האג'נדה תופסת מקום דומיננטי מדי באה עם מגרעות משלה. עם זאת, אותו כאוס ואי וודאות, המשמש כקרקע פורייה לאומנות אינו משרת את הצורך הנוסף שלטעמי דחק את חבריה, והוא הצורך לקרוא תיגר באופן יסודי ואפקטיבי נגד הסדר הקיים. עד מהרה חבריה מצאו עצמם במצב בו במקום לפעול, הם מופעלים. זה ניכר בתגובות אינסטינקטיביות ואימפולסיביות לחוסר הנחת שחשו בסביבתם ובהתמכרות לפרובוקציות וריגושים לשמם – בדיוק כמו בני דור הביט המתוארים בחלקו הראשון של המאמר. מכאן תובנתי העמוקה, כי על מנת לשרת צורך נוסף זה באופן ראוי, ראוי לתת את הדעת לחשיבה מסודרת ומעמיקה יותר בעניין הבנת הסדר הקיים והדרך להשתחרר מהשפעותיו. אחרי ככלות הכול, הקורא תיגר על דבר מה עושה זאת משום שהוא חפץ לפטור עצמו מדבר זה.

בזמנים לא יציבים אלו, התפוררות המערכות שביססו עצמן במאות האחרונות ברורה יותר, כמו גם המניעים לקריאת התיגר נגדן. לפיכך, העמדה הראשונית של תרבויות השוליים המוצגות במאמר הייתה נכונה. לטענת אבולה, כל עוד מצב הביש של העידן המאוחר יימשך, תרבויות שוליים שונות יוסיפו להופיע, וכל עוד חבריה לא יידעו מה הם עושים – תרבויות אלו בהכרח גם ייעלמו מבלי לחולל את התמורה שבשמה יצאו לאוויר העולם.

זאת ועוד, הניתוח המדויק של אבולה לא התעלם מהאפשרות שסקנדינביה, עם האקלים ה"דו ממדי" החומרני, תוסיף לשמש כקרקע פורייה למעשי אלימות בידי צעירים. לנוכח התקריות השונות שהתחוללו סביב המעגל השחור בנורבגיה של שנות ה-90, דבריו נושאים אופי כמעט נבואי.

האם גם אנו בדרך לשקיעה?

כדי לבסס עצמנו נדרשת עמדה חלופית לשאננות של "המטיפים למקהלה" שבה בעת מעלימים עין מהסתמיות ההולכת ומכרסמת ביסודותינו, שבגינה "אנחנו" לא נבדלים רבות מ"הם" ואשר בגינה גם יצרנו לעצמנו, מבלי להבחין אולי, קונפורמיזם משל עצמנו. וכאן בדיוק מתגלה חשיבותו של מאמר זה.

בהשראת המסקנות שהופקו מהמקרים שנותחו ע"י אבולה במאמר, דומה כי בשלב הראשון יהא זה מועיל לשאול עצמנו כמה שאלות כנות, כעין התבוננות עצמית או חשבון נפש, אם תרצו. האם אנו מגיבים מתוך אינסטינקט, כשאין בידינו חלופה המצדיקה את ה-"לא" שאנו אומרים לנוכח המצב הקיים? האם יש בנו גרעין יציב שביכולתנו להתבסס בו? או שמא אנו כפופים לגחמותינו ומחפשים להן "הצדקה אידאולוגית" בזהות ה"אלטרנטיבית" שנטלנו על עצמנו, תוך שעבוד מתמיד לריגושים ותשוקות שאינו מאפשר לנו לתהות על טבעו של החופש האמיתי? במילים פשוטות: האם אנחנו יודעים לחיות חיים כנים ומלאים שאינם מה שהתפתח מהחברה המודרנית הנוכחית או שמא המרד שלנו הוא סתם "דובון לא-לא" ואין לנו מושג מה אנחנו רוצים באמת?

הנקודה האחרונה היא קריטית במיוחד, מאחר וגרעין יציב זה מקנה את אורך הנשימה והיציבות הפנימית הנחוצים ליצירת שינוי אמיתי. זאת ועוד, הבנת מהותה של החירות האמיתית תאפשר לנו להציב יעדים ברי השגה ולשמר את מה שהשגנו לאורך זמן.

כדי להבין מהי חירות או נונקונפורמיזם אמיתי, עלינו להפנים את העובדה שבברירת מחדל אנו כפופים להתניות שמגבילות אותנו לסט תגובות אוטומטיות עבור מצבים שונים להם אנו נחשפים. ההתניות הללו אינן תוצר של בחירתנו החופשית והמודעת, אולם באופן מופרך למדי, אנו נוהגים להגדיר את זהותנו לפי תוצרי אותן התניות שהשתעבדנו להן. מכאן שגם אלו המגדירים עצמם כנונקונפורמיסטים הם למעשה תוצר שהתאים עצמו לסביבתו בדרך כזו או אחרת, לפי התניותיה. בין אם הוא הולך עם כיוון הזרם או נגדו – הוא עדיין מושפע ממנו.

נונקונפורמיזם אמיתי אם כך, מתאפיין בשאיפה לאי-כפיפות לאותן התניות שלא בחרנו בהן. זהו למעשה אפיון "ישן חדש": הוא ישן, משום שהחתירה לאי-כפיפות זו מהווה את השלבים הראשונים של הדוקטרינות האזוטריות שאבולה מזכיר בחלק השני של המאמר. מצד שני הוא חדש, משום שכפי שכבר נאמר, אנו נוטים לחפש הגדרה לנונקונפורמיזם במקומות שונים לחלוטין. חיפושים שלדאבוננו מסתיימים ביצירת סוג חדש של קונפורמיזם, והתקבעות מסוג אחד בטקסים ובגינונים חסרי משמעות אינה בהכרח טובה מהאחרת. התוצר הטבעי של השחרור מההתניות, המהווה את הנונקונפורמיזם האמיתי, הוא אותה ידיעה עצמית שמצווה כיתוב ה-"דע את עצמך" המפורסם במקדש בדלפי.

אין להתבלבל ולחשוב שהניסיון להשתחרר מכל התניה פירושו ויתור מוחלט על כל ערך. הדחייה הניהיליסטית של כל ערך באשר הוא סופה לפורר את מחפש החירות מבפנים ולשעבדו לגחמות אקראיות. בדומה לציווי להתנהלות נכונה (Sīla) הניתן לחניכי הדרך בודהיסטית או לציוויים דומים בדרכים אזוטריות אחרות, מרכז הכובד עובר לערכים התומכים ביציבות ה"קיום". לא מדובר בכפיית ערכים מוסרנית אלא בטיפוח מה שכבר קיים. כדי לצעוד בדרך זו נדרשות תכונות אופי יסודיות מסוימות כגון כבוד, יושרה ונאמנות, אותן אבולה מצא ביחידים המכונים בפיו "האנרכיסטיים הימניים".

מהתבוננות ראשונית זו אפשר כבר לראות עד כמה הנונקונפורמיזם, כלומר העצמיות שאינה מושפעת מסביבתה, רחוקה מרחק שנות אור מהמאפיינים החיצוניים והזמניים שבדרך כלל נהוג לייחס לנונקונפורמיסט המצוי.

נושא נוסף שלדעתי רלוונטי לנו בטקסט זה הוא סוגיית הנעורים. במאמר, "על מטאל וזקנה" שהתפרסם אצלנו, מציג יוסי בן-עוז את המטאליסט הבוגר כמעין פרדוקס. כאילו המבוגרים שבינינו היו טעות מצערת של הטבע מעצם כך שמצד אחד שרדו, אך לא הצליחו להגשים איזשהו חלום נעורים - שבמבט לאחור, אם בכלל יצליחו להיזכר מה היה - נראה חסר חשיבות. מסקנתו אכן הייתה מדויקת לולא האפשרות שאבולה מציג בטקסט זה, המהווה חלופה הן ל-"מרד נעורים בלתי נגמר" המאפיינת מטאליסטים אחדים והן ל-"התברגנות בלתי נמנעת" הניכרת בקרב אחרים. על מנת להגדיר חלופה זו, אבולה כדרכו הולך פנימה. הוא מאפיין את ההווי הקיומי הצעיר ומציע לשמרו על ידי הטמעה מודעת של סט התכונות אופייניות, כדי שאלו יפעלו נגד ההשפעות ההרסניות של הסביבה, ההולכות ומתחזקות עם חלוף השנים. תכונות אלו מהוות תנאי התחלה חיוני לאדם החותר אל הנונקונפורמיזם במובן שהוסבר לעיל.

היתרונות בדרך זו ברורים. היא אינה מותנית בהשפעות הזמן או הסביבה ואף לא בהשפעות פנימיות חולפות ולכן היא מהווה בסיס יציב לפרט ולקבוצה כדוגמת אנשי תרבות שוליים. והיציבות הזו היא ערובה לכוח – כוח לחולל שינוי תודעתי משמעותי אשר עם הזמן יקבל ביטוי גם במישורים גלויים יותר. בניגוד לקפיצת הראש לפעולה במישור החיצוני, כמו "מעשי החוליגניזם" המוזכרים בטקסט כאפשרות שאינה מיטבית או שריפת הכנסיות בנורבגיה, המעבר דרך השינוי התודעתי עשוי להנחות לפעולות שתוצאותיהן יציבות ומשמעותיות יותר.

בעולם בו נדמה כי ניתן רק ללכת עם הזרם או נגדו, דרך קיומית שלישית זו היא בהחלט נקודת מוצא לאלו שאינם מוכנים להתפשר.

ייתכן שהשילוב בין הדרך האומנותית של המעגל השחור, הדרכים האזוטריות הקדומות וההגות החברתית של אבולה ודומיו יוליד תוצר יציב יותר. הראשונה תשמש ליצירה ולשימור הקשר הראשוני על ידי פעולה במישור הרגשי והאינסטינקטיבי בעוד שהאחרות ידאגו לעשות סדר ברעיונות שעד כה התקיימות כאינטואיציות גרידא, כדי ליצור מבנה "אלטרנטיבי" מגובש יותר, לתרבות שוליים שבאמת תשרת את תכליתה. 1000 השנים הבאות יכולות להיות שלנו.

אפשר לטעון שמדובר כאן בהונאה עצמית, שקר לבן שאנו מספרים לעצמנו כדי להשקיט את מצפוננו, שההתמקדות בהוויה היא צעד מוג לב. אולם הרשו לי לגלות לכם סוד קטן: הדבר היחיד שיכול להימצא בשליטתכם המלאה הוא מה שקורה בתוככם. התעלמות מאפשרות זו שקולה לוויתור על ההזדמנות האחרונה לריבונות מוחלטת על דבר מה בעולם זה. זאת ועוד, לפי דרך זו מה שקורה "בפנים" חייב להיות עוצמתי דיו בכדי להכתיב את סדרי עדיפויותיכם. אם אין שום קשר בין מה שקורה "בלב" למה שקורה בעולם המוחשי, כנראה שהתנהלותכם סותרת את ליבכם. ייתכן שבשלב זה הלב אינו חזק דיו אולם יש לקחת בחשבון שהתוצר הסופי של מצב זה הוא צביעות מתועבת המופנית נגד עצמכם.

(יוני 2020, נעה ארצי)

*

[1] [הערתו של אבולה.] בהקשר זה עשוי להיות מעניין להביא את הסימוכין הבא מהתרבות הערבו-פרסית הקדומה. המונח futâva, הנגזר מהמילה fatà = אדם צעיר, שימש לתיאור "הווית הנעורים", בדיוק באותו המובן הרוחני שציינתי, שאינו מבוסס על גיל האדם, אלא בראש ובראשונה על נטייה מיוחדת של רוחו. לפיכך ה-fityân או ה-fityûh  (= "הצעירים") החלו להיתפס כמסדר דתי, שחבריו היו עוברים טקס הכרוך בנדר חגיגי לשמירה על אותה "הווית נעורים".

[2] ארנסט יונגר (1895-1998) היה חייל וסופר גרמני. ספרים רבים שכתב וביניהם גם "העובד", הספר שממנו אבולה לקח את הציטוט, לא זכו לתרגום אנגלי. בספר זה, יונגר מעלה את רעיון "העובד" כאבטיפוס לאנושות עתידנית הרואית, אשר חושלה באש הלוחמה המודרנית והסתגלה לקיום בעל אופי סגפני.

[3] לקוח מיצירה (לא ברור לי איזו) של הסופר הגרמני Frank Thiess (1890–1977)

[4] זהו סוג של סיף המשתמש בחרבות רפייר או Épée חדות ובכמות מוגבלת של אמצעי מיגון. כמו שאבולה ציין, אומנות לחימה זו מעודדת איתנות, אומץ לב ואחוות לוחמים. יש העוסקים בה עד היום בגרמניה ובהיקף מצומצם יותר גם בפולין. עם זאת, סביר להניח שברוב, אם לא בכל מקומות אלו האימונים הותאמו, בדרכים צפויות, לרוח התקופה הנוכחית.

[5] בתי הדין הוהמיים (Vehmic court) היוו מערכת אכיפה לא רשמית וסודית ברובה, ולדעת כמה בעלת אופי ויג'ילנטי. בתי דין אלו פעלו בימי הביניים המאוחרים. הם הוקמו בידי חברי ארגון סודי מסוים שאף דרש מעבר דרך תהליך חניכה (מן הסתם, בעל אופי "חילוני") כתנאי קבלה. הליכיהם התאפיינו במידה שווה של חשאיות, ולרוב הסתיימו בהוצאות להורג.

[6] מאמרים של חברי הקבוצה נאספו לספר Introduction to Magic: Rituals and Practical Techniques for the Magus שיצא לאור בשנת 2001.