גורל האלים: המוות ככרוניקה של חיים

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | המיתולוגיה הנורדית במלוא צבעיה

מאת: איילת מרום

18-10-2018

לפני שאתם מתחילים לקרוא את הטקסט, יש לי בקשה. בקשה אחת בלבד, פשוטה אבל חשובה.

אנא מכם, שכחו את הוליווד, את "הנוקמים" (כוונתי לכל סרטי מארוול למיניהם), את הקומיקס (שאת שמו אני לא יודעת).

אני רואה בעצמי אדם סובלני כלפי חירות אומנותית ומקבלת גם את הטענות שעדיף זיכרון מעוות על שיכחה או מי שיצפה ב"הנוקמים" ירצה ללמוד יותר על המיתולוגיה ויתחיל להתעניין, ייתקל אולי בספרו של ניל גאימן "Norse Mythology" ומשם ימשיך לספרות מקצועית יותר ויוכל להסתכל לאחור ולגחך. למרות זאת, את התצוגה הנלעגת הזו שמתכתבת עם המיתולוגיה הנורדית הגאה רק בשמה, אני לא יכולה לסבול. זאת ועוד: החיכוך השטחי יחסית עם המיתולוגיה של חלק מלהקות המטאל היותר ידועות – חלקן לא רעות בכלל – מפריע לי לפעמים. שוב ושוב הוויקינגים והפאגאנים השוודים, מוגזמים יותר מהוויקינגים של ואגנר, שוב ושוב סוף העולם.

אתם ודאי שואלים את עצמכם, מדוע הבקשה הזו מופיעה בתחילת הטקסט, או: מה הקשר של מארוול לפלטפורמה בה אתם קוראים ברגע זה ממש? התשובה הקצרה והלא מספקת היא, שמיתולוגיה נורדית הפכה זה מכבר לחלק אינטגרלי מעולם התוכן המטאלי. קצרה היריעה מלציין את כל הלהקות שעוסקות בנושא, בין אם בצורה בלעדית ובין אם רק באחד או כמה משיריהן, וכן את הלהקות שהליריקה והתמטיקה שלהן לא נוגעות ישירות בנושא, אולם מתייחסות אליו בצורה מסויימת.

אלא שמעיון מעמיק יותר במיתוס הנורדי כולו מתחוור שהוא רחב יריעה; הרבה יותר מן הסטנדרטים הקלישאתיים משהו העולים מן ה'קשוח אפל וטרו' שלא פעם תוחמים את זירת המשחק המטאליסטית, בבנאליות טורדנית. למעשה, עד שמגיעים לתום העלילה, דהיינו: סוף העולם, גורל האלים, רגנארוק – מסתבר כי רובה די מבדר ולעיתים היא אפילו ממש מצחיקה. ומה לגבי הוויקינגים? הם גם לא היו לגמרי מטאל, פחות מכפי שנדמה, אם להיות כנים. אמנם, יצא להם מוניטין מסויים וכפי שציינתי, דמותם קובעה לנצח ב"טבעת הניבלונגים" (לא, הם לא חבשו קסדות עם קרניים), אבל זה נבע בעיקר מסיבות תיעודיות-היסטוריות. הם לא היו יותר אלימים מכל עם כובש אחר, במיוחד לא בהתייחס לתקופה בה הם חיו.

סרקזם בצד, הבחירה שלי להתמקד במיתוס סוף העולם הנורדי מגיעה לא רק מביקורת על שטחיות העיסוק בו ובמיתוס הנורדי בכלל, אלא מרצון להסביר מדוע אני רואה את העיסוק כשטחי ולא מייצג. למעשה, בתור נושא מאוד קשוח ואפל, הייתי מצפה מלהקות מטאל להתייחס למיתוס סוף העולם בצורה יותר רחבה ומעמיקה. את זאב-הפנריז כולם מכירים, והמלחמה של ת'ור בנחש[1] כבר מילאה שירים לאין ספור ועוד היד נטויה. אני מנסה להימנע מזלזול, אבל תחושתי היא שעבור רבים מדובר בגימיק, נושא נוח לכתוב עליו, לכתוב עוד שיר על ת'ור.

את מי מעניין באלדר? למי איכפת מהסוף המזעזע של נארפי וּוַאלי? במקום להתמקד בסיפור שעומד מאחורי הסצינה הידועה של סוף העולם, שהוא סיפור אנושי ועצוב, בוחרים ללכת על ההוליוודי והנוח, שלא לומר הסקסי. הלהקה היחידה שאני מכירה שלטעמי מייצגת בכבוד את המיתולוגיה של ארצה היא Skálmöld האיסלנדית (שגם שרה בשפת אמה), שהקדישה אלבומים לסיפורם של לוקי ושל ילדיו (הנושא של מאמר זה) וגם לעץ העולם, עץ-אפר במיתולוגיה הנורדית, ולתשעת עולמות הבריאה.

מורכבותה של המיתולוגיה הנורדית

המרכיב היפה במיוחד במיתוס, לדעתי, הוא האנושיות שבו. האלים יודעים עוד משחר הזמן על הקץ. הם נוקטים פעולות בכדי למנוע אותו, אשר למרבה האירוניה הן בדיוק אלו שמעצבות את גורלם ומביאות עליהם את סופם. עצם השם שניתן לו, Ragnarök – "גורל האלים" (ולא "דמדומי האלים" כפי שנפוץ כיום) – מרמז על הקץ הבלתי נמנע. ובכל זאת, חברי הגזע האסי, הם אלי הצפון, מתנהגים כבני אדם מן השורה ומנסים לעכב את אותו בלתי נמנע. אי אפשר לומר שלא הזהירו אותם: אודין הקריב הרבה בכדי ללמוד ולרכוש ידע והמחיר ששילם היה כבד. את האזהרה מפני גורל האלים הוא קיבל בין השאר ב"דברי הרואָה", ה - Völuspá, האדה הראשונה מהאדות הישנות:

"יודעת אני שקרנו של היימדאל* נכונה

תחת העץ הקדוש, הרם כרקיע.

סערה מתפרצת בעוז רואה אני,

לפתחו של ואלפאטר (אודין), התדע מה משמעות הדבר?"

*היימדאל (Heimdall) הוא השומר של אסגארד, כאשר הוא תוקע בקרנו האלים מתעוררים, שערי ולהלה נפתחים והלוחמים יוצאים לקרב.

לוקי (Loki)

ללוקי תפקידים רבים במיתולוגיה הנורדית. לפעמים הוא הפוגה קומית, לפעמים הוא גורם צרות צרורות ולפעמים הוא מסייע לאלים בחוכמתו על מנת לפתור בעיות (שהרבה פעמים גרם להן בעצמו). לוקי טוב המראה ורע המזג, בנם של הענק פרבאוטי  (Farbauti)ושל לאופי(Laufey) , אינו שייך לגזע האסי (גזע האלים); עצם העובדה שאביו הוא ענק, גזע שהוא אויב מר לגזע האסי, רק מדגישה את הניכור בינו לבין שאר תושבי אסגארד. הוא מתגורר בחלק מהזמן באסגארד ונשוי לסיגין(Sigyn) , ולהם יש שני ילדים: נארפי(Narfi)  וּוַאלי(Vali) . בנוסף, בעולם הענקים הוא נשא לאישה ענקית בשם אנגרבודה(Angrboda)  ונולדו להם שלושה ילדים: זאב-הפנריז, ירמונגאנד (Jörmungand) הנחש-הדרקון והל (Hel), שמתוארת כאישה שחציה השמאלי הוא גוויה נרקבת ("... בחציה האחד היא שחורה, אבל באחר בצבע הבשר..."). ללוקי יש עוד צאצא אחד, סלייפניר(Sleipnir) , הרמך בעל שמונה הרגליים ששייך לאודין. לוקי היה למעשה אימא של סלייפניר, ואודין רוכב עליו אל הקרב האחרון עם הפנריז. הוא הצאצא היחיד של לוקי שנלחם לצד האלים ולא נגדם בקרב האחרון.

הרואה סיפרה לאודין ששלושת הילדים-הענקים של לוקי יביאו על האלים אסון גדול. הוא מחליט לנקוט פעולה ולהביא אותם מריזנהיים (עולמם של הענקים, כאן מגרמנית Riesenheim) לאסגארד ולהסיר את האיום העתידי. האלים זרקו את ירמונדגאנד אל הים במידגארד, עולמם של בני האדם, שם הוא גדל לממדים עצומים והקיף את כל העולם. אודין שלח את הל לניפלהיים, החלק הקר של הבריאה, ונתן לה אדנות על המתים. אל היכלה מגיעים כל המתים מזיקנה או מחלה – שהרי, המתים בקרב מגיעים כמובן אל וולהלה או אל היכלה של פרייה(Freyja) . הפנריז נשאר עם האלים באסגארד וטופל על ידי טיר(Týr) , אל הצדק. בסופו של דבר גם הוא גדל לממדים כה גדולים, שהוחלט לקשור אותו בקצה העולם, מעשה שנעשה בעורמה ועלה לטיר ביד ימינו. אם להאמין למיתולוגיה הנורדית, הוא עדיין נמצא שם, ממתין לשקיעת העולם.

באלדר באלדר/באלדור(Balder)

באלדר הטוב (או הזוהר) היה האל האהוב ביותר, לא רק באסגארד אלא בכל תשעת העולמות. יום אחד החלו לפקוד את באלדר חלומות רעים, מהם נראה כי נשקפת סכנה לחייו. באלדר סיפר עליהם לשאר האלים, ובעצה אחת הוחלט להבטיח את שלומו. האלה פריג(Frigg) , בת זוגו של אודין, השביעה כל יסוד וחפץ בעולם שלא יפגע לרעה בבאלדר: "... ברזל וכל סוגי המתכות, אבנים, הארץ כמו גם העצים והחולי, בעלי החיים, הציפורים כמו גם תרעלת ונחשים." אחד-אחד עברה פריג בין כולם והם נדרו מולה את הנדר. רק על צמח דיבקון צעיר, שגדל מערבית לוולהלה, היא דילגה, שכן מצמח כה קטן ורך אין צורך לחשוש שיגרום נזק.

אחרי שפריג סיימה את מסעה, כל האלים התאספו באולם והחלו להשליך על באלדר חפצים שונים, לירות בו חיצים ולנסות לפגוע בו בכל מיני אמצעים, כדי לצפות איך הכל חומק ממנו, עובר סביבו ומעליו או מנתר ממנו והלאה בלי לגרום לו נזק, וזאת על מנת לודא את הנדר של פריג. הם חשבו שזה מאוד מצחיק. כולם, חוץ מלוקי. הוא ניגש בתחפושת של אישה צעירה לפריג ושאל אותה לפשר ההתרחשות באולם. פריג סיפרה לאישה שהיא השביעה את כל הדברים כולם שלא לפגוע בבאלדר, כולם חוץ מנבט הדבקון, אותו חשבה לצעיר מכדי לנדור נדר. כאשר לוקי שמע זאת, הוא קטף את הדיבקון וחידד אותו עד שהיה חד כחץ. הוא חזר עם הדיבקון לאולם וניגש לאל הוד(Höd או הודורHödur ), אחיו העיוור של באלדר. לוקי שאל אותו למה הוא לא משתתף במשחק ומנסה לפגוע בבאלדר ועל כך השיב הוד: "מכיוון שאינני רואה, היכן הוא עומד ובנוסף, מכיוון שאין לי שום נשק." לוקי אמר לו, אין בעיה, אני אכוון אותך. קח את הזרד הזה והשלך אותו. הוד, שלא חשד בלוקי ובנוסף כנראה גם רצה לשחק, השליך את הדיבקון לפי הנחיותיו של האחרון. הענף המחודד חדר אל גופו של באלדר כחץ והוא נפל ומת.

צער גדול נפל בעולם האלים ובעולמם של בני האדם. לאחר תקופת האבל, שאלה פריג מי מן האלים מוכן לעשות מעשה וללכת אל הל, כדי לבקש ממנה להחזיר את באלדר חזרה ממלכתה (שכן הוא לא נפל בקרב). הרמוד(Hermod)  האמיץ, בנו של אודין, התנדב למשימה. סלייפניר, סוסו של אודין, הובא אליו והוא טיפס עליו ורכב. תשעה לילות רכב הרמוד, דרך חשיכה ומעמקים, עד שהגיע אל הנהר גיול(Gjöll) , הגובל בממלכתה של הל, וחצה את הגשר המוזהב שמעליו. על הגשר שומרת עלמה בשם מודגוד(Modgud) , אשר שאלה אותו לשמו ולמוצאו וציינה, שהוא לא נראה לה מת במיוחד. כהוכחה, כאשר הוא חצה את הגשר, פסיעותיו נשמעו. הרמוד ענה שהוא רוכב אל הל על מנת לחפש את באלדר ושואל אותה האם היא ראתה אותו במקרה. על כך היא ענתה בחיוב ושלחה אותו צפונה, היא הדרך להל (ניפלהיים שוכנת צפון). סלייפניר זינק מעל החפיר המקיף את היכלה של הל וכאשר הרמוד נכנס הוא הבחין מיד בבאלדר, יושב במקום של כבוד, ונשאר לארח לו חברה למהלך הלילה, מה שבהיכל המתים היה ככל הנראה לא נעים במיוחד. ביום המחרת דרש הרמוד מהל להחזיר את באלדר חזרה לעולם החיים, מכיוון שצער גדול נפל שם לאחר מותו. הל הסכימה בתנאי אחד – כל היצורים החיים והמתים חייבים לבכות את מותו של באלדר. אם יהיה אפילו אחד שלא יעשה זאת, יישאר באלדר בהל. הרמוד חזר לאסגארד וסיפר לאלים על התנאי שהל הציבה. מיד יצאו שליחים לכל קצוות הקיום על מנת שהכל ידעו לבכות את מותו של באלדר ולהתפלל להל להחזירו. יום אחד הגיעו השליחים למערה בה נמצאה ענקית בשם תוק(Thökk) . הם ביקשו ממנה לבכות את מותו של באלדר ולהתפלל להל שתחזיר אותו ועל כך היא ענתה:

"תוק תבכה בעיניים יבשות

את שריפת גופתו של באלדר; מעולם לא היה לי צורך בבנו של העתיק (אודין)

בין אם חי ובין אם מת – תמשיך הל ותחזיק במה שיש לה"

מהר מאוד הבינו האלים שהענקית הסרבנית היא בעצם לוקי, המוסיף חטא על פשע וגורם להישארותו של באלדר האהוב בעולם המתים.

העונש

משהבין לוקי שהוא נתון בבעיה רצינית מאוד עם האלים, כזו שלא יוכל לצאת ממנה הפעם, הוא נמלט על נפשו. הוא התחבא בהר ובו ארבעה פתחי מילוט, על מנת שיוכל לצפות לכל ארבע רוחות השמיים. בימים לבש צורת דג סלמון ותיכנן את הימלטותו ממבקשי רעתו. האלים התקשו לתפוס את לוקי הערמומי, אבל ת'ור הצליח בסופו של דבר לתפוס אותו בידיו לאחר מרדף במורד מפל. גוף הדג החלקלק החליק ממנו ורק החלק האחורי נותר אחוז בחוזקה בידיו – לכן זנבו של הסלמון הוא צר.

האלים לקחו את לוקי למערה והביאו אליה את שני בניו, ואלי ונארפי. את ואלי הם הפכו לזאב, שמיד זינק על אחיו וקרע אותו לגזרים. האלים לקחו את המעיים של נארפי והשתמשו בהם על מנת לכבול את לוקי לשלושה סלעים, ואז הפכו המעיים לשלשלאות ברזל. מעליו הניחו האלים נחש אשר מניביו נוטף ארס על פניו של לוקי. אישתו, סיגין, עומדת מעליו עם קערה כדי למנוע מהארס להגיע אליו, אבל מדי פעם היא חייבת לרוקן את הקערה והארס ממשיך לנטוף, או אז הוא מתפתל בכאבים כה עזים, שהוא גורם לרעידת אדמה. שם הוא נשאר עד בוא רגנארוק.

גורל האלים

ראשית בא החורף, שלג יורד בכל קצוות תבל וכפור רצחני שורר והשמש לא זורחת יותר. שלושה חורפים הגיעו בזה אחר זה, ללא קיץ ביניהם. אך לפני כן, יבואו שלושה חורפים של מלחמה, מלחמת אחים.

"אחים יילחמו זה בזה ויביאו את המוות האחד לשני

בני-אחיות ינפצו את קשרי הדם;

רעה גדולה תהיה לבני האדם, זמנים של בגידה,

זמנים של גרזן, זמנים של חרב, מגינים מנופצים,

זמן הרוחות, זמן הזאב, עד שהעולם ישקע."

עם תום המלחמה בולעים הזאבים, הרודפים תמיד אחר השמש והירח, את גרמי השמיים. הכוכבים גם הם נעלמים. האדמה רועדת בעוצמה גדולה והעצים נעקרים ממנה. ההרים מתמוטטים ונופלים, והשלשלאות בהן כבול הפנריז נפתחות. הים מציף את הארץ מכיוון שנחש המידגארד עולה מן המצולות; אז יוצאת נגלפר(Naglfar)  לשייט, ספינה העשויה מציפורני המתים. הפנריז כה גדול שכאשר הוא פוער את לועו, הלסת העליונה נוגעת בשמיים והלסת התחתונה בארץ, ולו רק מחוסר מקום לא פוער הוא את פיו עוד. מעיניו ונחיריו יוצאות להבות. הנחש מתיז ארס שמרעיל את האוויר והמים ויוצא לעמוד לצד אחיו, הזאב. ממוספל (מוספלהיים) יוצאים ענקי האש, בראשם סורט(Surt או סורטורSurtur ), חרבו בוהקת כמו השמש. לוקי מוביל את צבא המתים לקרב, יחד עם ענקי הקרח. כולם נאספים בשדה שנקרא ויגריד(Wigrid) . אז נושף היימדאל בקרנו על מנת להעיר את האלים, שמכנסים אסיפה. אודין מטכס עצה יחד עם ראשו של הענק החכם מימיר  (Mimir)ועץ העולם ייגדרסיל(Yggdrasill)  רועד.

אודין חבוש בקסדתו המוזהבת, רוכב לקרב על סלייפניר ומתייצב מול הפנריז. ת'ור נלחם בנחש המידגארד, אויבו הוותיק. האל פרייר(Freyr או פרייFrey ) נלחם בענק האש סורט ונופל בקרב – הוא נתן את חרב הקסם שלו לשלישו על מנת שיביא אליו אישה בה הוא התאהב והיא חסרה לו בקרב. כלב הגיהנום גארם(Garm)  משתחרר ונלחם באל טיר, והם קוטלים זה את זה. גם ת'ור נהרג – הוא אמנם הצליח לגבור על הנחש, אך הנחש הספיק להכיש אותו. הוא צועד תשעה צעדים ומת. הפנריז קוטל את אודין ובנו וידאר(Vidarr)  מחליף את מקומו. וידאר דורך על הלסת התחתונה של הפנריז ומחזיק אותה במקומה. בעזרת ידו הוא קורע הוא את הלסת העליונה של הפנריז ומביא עליו את סופו. לוקי והיימדאל הורגים גם הם האחד את השני בקרב. לאחר מכן שורף סורט את העולם.

במבט מקיף

למיתולוגיה הנורדית קווי דמיון עם מיתולוגיות אחרות, הן פגאניות והן מונותאיסטיות (ועל היותן היינו הך אני יכולה להרחיב שעות). הדבר אינו מפתיע, מכיוון שבסופו של דבר, הדת נוצרה בין השאר ובעיקר כדי לנחם את בני האדם, וכל בני האדם – חרף התעקשות של כמה מהם – דומים מאוד זה לזה ומפחדים מאותם הדברים. מרתק לראות דמיון מפתיע בין חלקים מהמיתוס המצרי העתיק, למשל, והמיתוס האצטקי, שתי תרבויות שאפילו לא יכלו לחשוד בקיום האחת של השניה.

למרות זאת, ישנו שוני קל במיתולוגיה הנורדית. ייתכן שהדבר נובע מכך שהיא תועדה על ידי נוצרים כמאתיים שנה לאחר דעיכתה, אך כאשר קוראים את סיפורי המיתולוגיה הנורדית ניתן לאתר נימה מסויימת של הומור, בנוסף להאנשת האלים הפגאנית המקובלת[2]. הדבר בא לידי ביטוי בעיקר באדה של סנורי(Snorra edda) , מסמך שבניגוד לאדות האלים נועד אך ורק לצרכים דידקטיים ונכתב בוודאות על ידי אדם נוצרי. האדות הישנות הן ברובן שירי עם, מסורת שבעל פה, שהועלתה על כתב לשם זיכרון ולימוד (שני המקורות נכתבו באיסלנד). דוגמה טובה לבעייתיות בתיעוד המיתולוגיה הנורדית היא דמותו של ת'ור. ת'ור האדום, בנו של אודין, מגן האנושות, היה אחד האלים החשובים ביותר במיתולוגיה בכלל ובאיסלנד בפרט, שכן הוא נחשב לידידם של האיכרים. למרות זאת, ברוב סיפורי המיתולוגיה הכתובים הוא מתואר כשרירן לא חכם במיוחד שרוב עיסוקו הוא הכאת ענקים (ולוקי) עם הפטיש שלו.

בנוסף להסברים, לכאורה, על היווצרות העולם, הסיבה לשקיעת השמש ומהות הירח, הסברים לתופעות הטבע ולעונות השנה, ניתן למצוא סיפורים שמטרתם – על פניו – היא לשעשע. הרצון וניסיונות הסרק של האלים לעכב את הבלתי נמנע – גורל האלים – הם נבואה המגשימה את עצמה, בדומה לסיפור על הסוחר שניסה להימלט מהמוות ובשל כך פגש את מותו בדיוק בזמן. לוקי, הילד הדחוי, הוא דמות מרתקת מבחינה זו. הוא יושב עם האלים באסגארד, אבל שייך בעיניהם עדיין לעולם הענקים ואין הסבר במקורות לגבי סיבת "אימוצו" על ידי בני הגזע האסי. הוא יוצא עם ת'ור למסעות והרפתקאות ומייעץ לאלים בפיתרון בעיות שונות, אפילו אלו שלא נוצרו באשמתו. עם זאת, הוא זה שגזר על באלדר את מותו ואת הישארותו בעולם המתים. לסיפור זה קדם סיפור המתאר כיצד לוקי התהלך לו בהיכלי אסגארד והעליב את האלים והאלות בכל מיני עלבונות יצירתיים יותר ופחות, עד שת'ור איים להכותו בפטיש והוא סכר פיו וברח. בהסתכלות לאחור, קשה לי להכריע האם סווג לוקי כרע המוחלט, או שמא התגנבו להם ניצנים סיפרותיים מוקדמים אל המיתולוגיה הנורדית והוא נחווה בפועל כדמות מורכבת יותר. אני מוכרחה להודות שזוהי הסתכלות מודרנית, שככל הנראה לא קולעת לכוונה מאחורי הדברים.

לסיום, חשוב לציין שהמיתוס הנורדי הוא מחזורי. אחרי חורבן העולם, חוזרים שני האלים התמימים באלדר והוד מן המתים, ומתחילים את העולם מחדש. אפשר שהדבר מתכתב עם מחזוריות העונות בחלק הזה של העולם ובמיוחד באיסלנד: חודשים ארוכים של שלג וכפור וחושך, חודשים בהם השמש זורחת כמה שעות ביום וגם אז השמיים מכוסים עננים. לאחר מכן, מגיע הקיץ ועמו האור, זמן לעבודת החקלאים.

אני אוהבת לחשוב שניטעה פה אופטימיות, בדמות הניסיון להכוונה לטוב ולמואר - פן אנושי נוסף למיתוס מיוחד זה. גם לאחר זמנים של מוות וחשיכה, זורחת השמש והכל מתחדש כמו הצמחים באביב.

"הכל קורה רק פעם אחת, אבל פעם אחת הכל חייב לקרות"
('הסיפור שאינו נגמר', מיכאל אנדה).

*

מקורות:

„Die Edda des Snorri Sturluson“/Reclam, übersetzt von Arnulf Krause

„Edda“/Anaconda Verlag, Völuspá – Der Seherin Ausspruch

הציטוטים המובאים מעלה תורגמו מגרמנית על ידי.

*

איילת מרום
אוקטובר 2018

*

[1] או הדרקון, המילה הנורדית העתיקה יכולה להיתרגם כך או כך.

[2]  כך למשל במיתולוגיה היוונית, שם ההאנשה בולטת מאוד.