מחפשים את אירופה

מראש ומלכתחילה - Von Thronstahl הוא הרכב חריג בנוף של מוזיקת השוליים: האמנות שלו היא כמעט התגלמות המסורתיות (Traditionalism) עד כמה שניתן לומר כך במונחים של מוזיקת שוליים ובסגנון שנבחר עבורה - המארשל-אינדאסטריאל. הוא כָּמֵהּ למלכות השמים במלוא המובן התרבותי-פולחני של המילה, דוחה בשתי ידיים את פוזיציית המרדנות לשם המרד החופפת על השוליים כמו שאריות דחויות של אביה הרוחני (הפאנק) - ובעיקר: עסוק כולו בתכנים אירופוצנטריים של המאה ה-20[1], שאינם אלא אושיות התרבות והיצירה האירופאית העתיקים יותר שעברו גלגול לאסתטיקה מאוחרת.

במאמר שלפניכם, אנסה לקחת אתכם למסע דרך המוזיקה, הרגש, והרעיונות של הלהקה המיוחדת הזו.

להביע את אירופה במוזיקה

מרחוק הפעמונים מצלצלים, מזכירים לך לעצור לרגע של התייחדות. לפעמים מוזר לחשוב שאותו סממן אירופאי, שהפך לחלק בלתי נפרד מנופיה ומתרבותה החל כשלוחה של אמונה זרה שנטמעה בקרקע שאינה לה. ואכן ההשפעה של הפעמונים האלה חדרה לכל פינה באומנות ובמוזיקה הקלאסית של אירופה ואולי הצליחה לשמר דרכם משהו שלולא נוכחותם, אולי היה הולך לאיבוד. וכעת אותם יסודות המהווים את לבה הפועם של אירופה צפים ועולים שוב בגלגולים מאוחרים יותר של אותה התרבות, ומזמנים שוב לרגע של התייחדות.

אולם מהי אירופה והיכן היא נמצאת? טוני וייקפורד היטיב לנסח את זה בשיר מחפש את אירופה:

יש המוצאים אותה בדגל ובמקצב התוף
יש המוצאים אותה בספר, יש הנוטלים רובה
יש הפוגשים אותה בנשיקה או במצעד

וייקפורד ביטא במילים הרגשה עמומה בקרב רבים: אירופה  נמצאת בכל מקום ובשום מקום ספציפי; היא גם תחושה אישית וקולקטיבית, היא גם  מסביב וגם ממלאת את הלב, השופך את תכולתו בחזרה אל תוך האומנות. "חיפשתי דרך להביע את הזהות האירופאית דרך המוזיקה. כך הגיחה Von Thronstahl אל העולם",[2] מספר יוזף קלומב, האיש שמאחורי הפרויקט ואישיות מרתקת בפני עצמה. כמו וייקפורד, אף יוזף מוצא את אירופה בכל מקום: ביצירה אומנותית או בספר שלופתים את הלב בלא התראה, במיתוסים האופפים אישים אירופאיים מהמאה ה-20 ואפילו ברגע שלו של אחר צהרים, ליד שולחן קטן בבית קפה ישן נושן. נוכחותה השזורה באלגנטיות בין יצירותיו היא כנווה מדבר למחפשים להרוות את צימאון רוחם.

יש שהמפגשים האלו עם אירופה הם מפגש עם דבר מה גדול ממך, שנוכחותו צובעת את המציאות היומיומית בגוון אחר לחלוטין, עד כי הפער בין גדלותו לבין עומק הכמיהה כלפיו מציתים את הלב בלהבה. יש לגרמנים ביטוי מיוחד לזה - הם קוראים לה Sehnsucht. מדובר בתחושה כל כך ייחודית, עד כי לא נמצא ביטוי חלופי הלוכד במילה אחת את מהותה, בכל יתר שפות תבל. את התחושה הזו ממש, הצליחה Von Thronstahl להעביר בשפת המוזיקה שלה.

אנו עוסקים אם כן בתחושות העמומות, בענייני הלב.

"האומנות שלנו היא לא באמת אומנות – היא כמיהה. היא כמיהה עמוקה המשקפת את הפרדוקס והמאבק בין שני עולמות, היא המאבק של הנשמות הפאוסטיאניות שלנו"[3], מתאר יוזף את המוזיקה של הלהקה, תיאור שבעצמו הוא סוג של מפגש חמקמק כנראה. מתוך עמדה נפשית זו, נראה כי חומריה של Von Thronstahl הם כמו ניסיון לחשוף קצת את מה שנעלה מעולמו של האדם, אל האדם הממשי, זה החי פה בעולמנו האפרורי. השיר  Undefinierbare Sehnsucht למשל, הוא התגלמות פאר הנשגב; כמין טעימה מהעולם שיכול היה להיות, העומד כגן נעול בפני כמיהתו העמוקה והכואבת ביותר של האדם לשוב אל מחוזותיו. השיר הזה הוא תמצית האש השורפת, העוברת כחוט השני ביצירות של Von Thronstahl: כמיהה וגעגוע מהסוג שהרציו פשוט לא יודע להסביר ורק האומנות והתפילה מצליחות אולי  לשכך לרגעים קצרים ורוויי חסד. במובן מסוים יש פה מן פריצה של כבליי הרציונליות, העולה - איך לא? - מתוך המוזיקה שהיא אולי האומנות הכי לא רציונלית שיש בנמצא.

סביבה, דת, תפיסת עולם…? מסורת!

הקרבה התמטית של הלהקה לרעיונות אירופאים יסודניים, מחייבת איזו הצצה אל הרקע ההיסטורי של האמנות שהם עוסקים בה: המוזיקה הגרמנית נולדה עם המינזנגר (Minnesanger), טרובדורים שכתבו וביצעו שירים העוסקים באהבה ואבירות. את המילה Minne ניתן לפרש במשמעות כפולה: "אהבה", הפירוש הברור מאליו הוא , אך גם "זיכרון". משל חי לו מושא האהבה בתוך זיכרון מרוחק, נעתק יותר מן הכוכב הכי רחוק שבשמי הליל; אולי אף מעבר לעולם הזה. כאילו רוצה השפה הזו לומר לנו שתפקיד הטרובדורים בעולם היה ללכוד מחדש את אותו הזיכרון האבוד, אשר ההתייחדות עמו תממש אהבה מקודשת[4].

ומן הטרובדורים אל Von Thronstahl ואל הניאו פולק בכלל:  קו רציף של אומנות יש כאן בעיני. הניאופולק של העשורים האחרונים הוא המשכו הישיר של המינזנגר, פשוט כי הוא מתחבר כל כך יפה לכמיהה הזו. אפשר לקרוא לזה ניאו רומנטיקה, או גל חדש של Sturm und Drang, אם תרצו. לעתים, כשאני מאזינה לצלילים של Von Thronstahl, בין המלנכוליה השוכנת לצד פאר הגבורה העולה מתוך הצלילים והאסתטיקה, נדמה שבבואת הזיכרון האבוד הזה מגיחה לה בחטף, ומראה לי את נשמתה של אירופה במלוא הדרה. "ליצירת האומנות המקודשת [הפולחנית - נ.א.] יש ניחוח של נצחיות, הרושם של המוחלט מוטבע אל תוכה." כתב פעם פרידהוף שואון. "באומנות הזו, לכישרון של האינדיבידואל יש משמעת, הוא משתלב אל תוך תפקידה היוצר של המסורת כולה, שאי אפשר להחליף או להתעלות על כוחה במשאבים אנושיים גרידא".[5] נראה שממד זה מתגלם גם ביצירה הניאו פולקית, במיוחד אצל הלהקה הזו: בדומה לניאו קלאסיקה או האומנות המקודשת (הפולחנית) עצמה, המהווים עבורם מקור של השראה, האסתטיקה של Von Thronstahl שואבת את כוחה ממקור נצחי ונשגב. ייתכן שהממד הזה הוא המעורר תגובה רגשית חזקה, כאדם השב לביתו לאחר שנים ארוכות של מרדף נדודים במחוזות המטונפים של הנשמה הפוסט מודרנית.

יוזף גדל במשפחה קתולית בכפר קטן מאזור הריין, ועם השנים התרחק מאמונתו והתקרב יותר אל הזרם הפאנקיסטי. אלא שבשנים שעבד עם Von Thronstahl, החל בהדרגה לחזור אל אמונתו. "הנצרות הקתולית של אזורי הכפר והיערות שאצלנו היא נצרות שקרובה יותר לטבע, ומהבחינה הזו היא מזכירה יותר את האמונה הפגאנית העממית"[6], ציין באחד מהראיונות עימו. בהתבטאויותיו  בעניין אמונתו ניכר כי הדברים נטועים עמוק בחוויה עוצמתית ואותנטית, כמו זו המתעוררת לנוכח מפגש עם אמת אבסולוטית במציאות זמנית. האמונה עבורו היא מקום אישי ומקודש, שלא ממהר להתאים עצמו לרוח התקופה. רושם שונה במהותו מן החוויה העולה מההתבוננות בצקצקנות ובצדקנות המוסרניות של סוחרי מוסר עבדים נתעב או בהמוניות הוולגרית המאפיינת את האוונגליזם האמריקאי.

המסע של יוזף הוא ביטוי אישי של המסע של כל הז'אנר הזה למעשה. אם חושבים על זה לרגע, המארשל אינדסטריאל, החייב את תפוצתו הנרחבת בין היתר למפעלם של פרויקטים כמו Der Bluthrash ו-Von Thronstahl, צמח ממש מתוך הפאנק אך לא שקע עמו. שלא כאביו המוזיקלי, הוא הצליח לשמר את רוח החתרנות המקורית של הז'אנר, עד שבחלוף הזמן הפך לאנטיתזה למה שנותר מהפאנק, לפחות בעיני העולם. הפאנק בסופו של דבר גדל להיות 'מרד לשם המרד' ללא הצעת אלטרנטיבה אמיתית לתפיסה חברתית אשר "מזיקה לאישיות האדם ומדכאת את חיותו מבלי ללבוש צורה פוליטית 'טוטליטרית' מוכרת".[7] הפאנק פשוט קרס לתוך עצמו: המרד התברר כריק מתוכן ואף ממוסחר; ובפועל הוא ניהיה מרד בשלשלאות: 'לצעוק כל עוד אתה אומר רק את מה שמותר'. רק "מאבק", כזה הגורר את האדם למקום נמוך עוד יותר, במקום להרים אותו מעל לניוון עליו הוא מבקש  לגבור.

באופן קצת פרדוקדסאלי, המרד הפאנקיסטי הפך היום למיינסטרים: בעולם שבו הניהיליזם הפאנקיסטי הגיע אפילו לאקדמיה, להחזיק בעמדה של Von Thronstahl הפך דה פאקטו להיות הדבר הכי אנטי בורגני והכי חתרני שיש. "אני לא יכול להצדיק את הפרובוקציות שלי בעזרת הניהיליזם, כי אני לא ניהיליסט. זה התירוץ הגדול של אלו שאין להם כלום. הניהיליזם של היום זמין ומקובל כמו המיינסטרים. אבל אני לא מיינסטרים. אני איש מחתרת באופן חד משמעי", אומר יוזף. ייתכן כי דווקא עמדה זו היא שסייעה ל-Von Thronstahl ולז'אנר המארשל אינדסטריאל והניאופולק לשמר את החתרנות הנצחית שהפאנק חיפש מלכתחילה. שמא כדברי יהודה ויזן "הרדיקליזם האמיתי אכן מצוי בשמרנות"?

Von Thronstahl כמהים למלכות האלוהית, במתכונת הדומה לזו של האימפריה הביזנטית, אשר יש הטוענים כי הגיעה לשיאים חדשים במפגש עם הנצרות[8]. לדבריהם, "מנהיג הוא אדם שצריך לעשות את העבודה שבין לבין, אדם שצריך לעשות את ההכנות לקראת הסדר האמיתי, לקראת 'שליח האל', פשוטו כמשמעו. לא תהא אימפריה אירופאית ללא סדר אלוהי". כטרדיציונליסטים אמיתיים, התברכו Von Thronstahl באינטואיציה יוצאת מן הכלל, עמה הם מצליחים לראות מבעד למסך הערפל של פרופגנדת המנצחים, וצריך להסביר קצת את העניין הזה: הן במלחמת העולם השנייה ולמעשה עוד מן המהפכה הצרפתית - פנתה אירופה עורף אל אלוהיה ואל המסורת הכבירה שלה ועתירת השנים וההוד. ה'נאורות' או 'הליברליות', הביאו בכנפיהן טוב מסויים אך גם עמדה בעייתית לא פחות, משום שתפיסה זו מכילה מנגנון של ניוון וקריסה פנימיים: בחלוף הזמנים וההתפוררות הרוחנית שליוותה אותם, הפכו אלו לגורמים המנוונים את הרוח. כל מה שניחוח של רגש נעלה של אהבת אירופה הישנה, אהבת המולדת וכדומה עלה ממנו - הושלך אל פח האשפה של ההיסטוריה; תחת העולם מלא ההשראה שהיה נחלת העבר, הוצעה לאירופאים חוויה קיומית מנוונת וחומרנית, שאין בה כדי להזין את הנפש. עמדה זו הפכה לנחלת העבדים בנפשם המתיימרים עתה למשול בחומר וברוח, והסיפור שהם מספרים הוא, כפי שיוסי בן עוז היטיב להגדיר "היסטוריה המוסברת כלאחר יד, כאיזו מן מכאניקה של נפילת מגדל לגו אקראית, תוך התעלמות מן הרוח האנושית"[9].

רעיון הכמיהה למלכות האלוהית הבולט במוזיקה של Von Thronstahl, הוא הרעיון שזו אמורה להחליף את הדמוקרטיה של ימינו בסופו של דבר. רעיון הדמוקרטיה במצוקה חוזר ונשנה ביצירותיהם, כמו גם בדבריו של יוזף. עבור יוזף, הממלכה הנכספת היא "יותר כמו זהות הנחווית כתחושה או רגש, מאשר כמו משהו שקשור בממשלה של מה שכביכול נתפס כ'דמוקרטיה'". והמסר המהדהד מהסתייגות זו הולך אחורה עד ימי סוקרטס, אשר נידון למוות לאחר שחשף את האבסורד הטמון בהנהגת שלטון הנתון לחסד ההמון הזועם ותשוקותיו, כאשר אתונה עמדה על סף התפוררות מוחלטת.

בעין הסערה המסתחררת סביבנו בחודשים האחרונים, הפעמונים מצלצלים דרך אינטרו המרפרר לשיר רוק'נרול ידוע. המאזין הקשוב ימצא כי הסמפלים האלה של שירי פופ-רוק אקראיים המוצאים באופן בוטה מהקשרם המקורי, חוזרים לעתים די תכופות בשירים של Von Thronstahl. לדברי יוזף, זוהי ביקורת דרך אומנות, "זה לדחוף את אותה 'תרבות פופ' בחזרה אל תוך הפרצוף של החברה, אך בצורה מעוותת". הנוהג הזה לשעשוע אכזרי עם אלמנטים מתרבות הפופ החל עוד בימיו כסולן ב-Forthcoming Fire, שם הרכיב מילים אפוקליפטיות משהו ללחן סינת'פופ מתקתק של שיא שנות ה-80 הרהבתניות. קטע הרוקנ'רול הזה של AC\DC אולי ליווה את חלקנו בדרך אל נבכי העולם הזה שנקרא תרבות שוליים, אולם כעת הוא נחווה כרגע של נחמה במוכר והאהוב או כרסיסים של אופטימיות מנותצת מהולה במרדנות נערית, המפוזרים בין השלכות ההתפכחות. כאילו מרדנו באלים וכעת הגיע זמננו לשלם את המחיר.

To the sound of the bells on a glorious day,
All the dirt washed away, washed away…

אפשר כמעט לדמיין את צלילי הפעמונים המרוחקים באותו בוקר צלול שלאחר הסופה הגדולה. את התחושה שהגרוע מכל כבר מאחורינו, לצד האופטימיות הזהירה המלווה כל צעד אל עבר הצלילים. המראה המיוחל של השמש בזריחתה, והמחשבות על כל מה שנותר נטוש בין ההריסות - לטוב ולרע. זיכרונות מעולם שהיה ואיננו עוד, עולים בניסיון להסיח את הדעת מהגורל שאליו הוא נקלע וממה שעתיד להגיע. אולם לעת עתה, יש תחושת הקלה מכך ששיאה של אותה המחלה, שהתבשלה זמן רב מתחת לפני השטח, סוף כל סוף עבר. השלמה שקטה עם האובדן מתוך תחושה שכל זה לא היה מן הנמנע, ושמה ששרד כעת צריך קצת זמן כדי לנוח ולהחלים. ברחובות הריקים, נדמה כי הזמן עצר מלכת. שלווה מיוחלת היורדת לאחר שהמערבולת המסחררת של העולם הפוסט-מודרני הגיעה לעצירה פתאומית.

נצחון על כוס של ויסקי, נצחון של היופי

כאשר נשאל כיצד יש למגר או לשנות את אופייה של תקופה היסטורית זו, שיש המכנים אותה "עידן הצללים", יוזף ללא היסוס השיב: "בסבלנות ובשלווה פנימית, בלי אלימות, מאבקים, פוליטיים או אחרים... רק עם סבלנות, שלווה פנימית, ארומה טובה של קפוצ'ינו, ויסקי או כוס יין ואמונה שלמה בתוכנית האלוהית".

בחלוף הסופה על פנינו, עוד נשוב ונחשוב על הימים האלו כמקיצים משינה ארוכה ומסויטת. כי בתום החורף הארוך הזרעים שנותרו באדמה מימי הסתיו יניבו ציוויליזציית עידן-זהב חדשה. "האורות המלאכותיים שלנו לא יוכלו להסתיר בפנינו את האפילה ההולכת וגוברת" – כך חוזה יוזף את תום עידן גלות האלים. המצב הזה לא יכול להימשך כך לנצח, אך בינתיים יש להילחם על שימור זיכרון החוויה האלוהית בליבנו.

נדמה שמכלול היצירה שהיא Von Thronstahl לא חדל מלהילחם על שימור והדגשת היופי בכל דבר שחלף תחת ידיה. ובאומרם יופי, הם מתכוונים ליופי שבאומנות הקלאסית אשר, בדומה לדבריו של פ. שואון על האומנות המקודשת, "אינה מבוססת על שרירותיות הטעם האישי אלא תמיד מצביעה אל משהו נשגב, בלתי נראה, יסודי ובלתי ניתן לערעור"[10]. הדבר ניכר באסתטיקת עטיפות-האלבומים, במראה "האלגנטי" המוקפד של חברי הלהקה או כל "סגנון החיים" שהם ניסו ליצור סביב יצירתם. כאילו יש כאן ניסיון ליצור תת-תרבות חדשה. במאבקם הזה אין שום דבר מפתיע, שכן היופי בעצמו הוא כוח עוצמתי כנגד האפילה ההולכת וגוברת. כי גם בעין הסערה הגרועה ביותר, היופי מלכד סביבו רגעי התייחדות שלווים, המאפשרים לנפש לשוב ולהיפתח למחוזות גבוהים. המלחמה על היופי היא בעיניהמלחמה הגדולה והקדושה ביותר של ההגות והאומנות. כמו תנועת העתידנים האיטלקית[11], Von Thronstahl ניסו ליצור מהפכה מסוגננת.

בעיני רבים הניסיון להעביר מסר דרך האומנות ולהטמין רפרנסים על כל צעד ושעל בא על חשבון המוזיקה, שהיא כביכול לב ליבו של הביטוי האומנותי כשמדובר במוזיקאים. אולם ביצירות של Von Thronstahl הלב האומנותי הוא הרבה מעבר מוזיקה"; כולן יצירות אומנות מוכללות, בהן עולה השלם על סכום חלקיו. לעתים מוצב דווקא המלל והמסר קדמת הבמה ע"י סימפולים ארוכים ומשתרכים הלקוחים מתוך סרטים או תשדירי רדיו ישנים, ולפעמים אפילו משפט ברקע שנלקח מתוך הפאנק כמן התרסת נגד כלפיו (כמו בשיר Der große Betrug des Friedens, שהוא סימפול של הזמרת מ-CRASS). אך לעתים הוא מצטמצם לכדי נוכחות מינימליסטית, משפט נוקב אחד הנותן את הדחיפה הרגשית האחרונה בכדי שהלחלוחית תהפוך לדמעה של קתרזיס בעיני הצופים בטרגדיה של העולם.

האומנות הזו היא הצדעה לאישים, מקומות ורגעים מאירופה של ראשית המאה העשרים. מהגדול והמשמעותי ועד הקטן והאישי (והלא פחות משמעותי). ממשלחות מגלי הארצות שיצאו מאירופה או הפרטיזנים האסטוניים שערכו לוחמת גרילה נגד הסובייטים, ועד בית קפה ישן במינכן ונופש באגם גארדה, כאשר נופש עוד נחשב לנחלתם הפרטית של השמנא והסלתא המסוגנן והמאופק של אירופה. אף אני הייתי שם לאחרונה, בעיירה סאלו הנושקת לאגם גארדה, וזכיתי לחוות את הקסם באופן אישי. ניחוחות הבשמים הנשכחים היו שם, והציפו את מסדרונות אחוזת המשורר גבריאל ד'אנונציו בתווים של מאסק ופירות הדר.

The scent of lost perfumes, like Paris like Rome…

שם במסע ההוא, חוויתי גם אני את אותו הדיאלוג האינטימי לב אל לב עם לבה הפועם של אירופה, אשר Von Thronstahl מנסים לשמר באומנותם. משמגלים כך את הדברים מחדש, גוברת ההערכה כלפי היבשת הזו ואישיה הנפלאים, על הישגיהם ועל רבגוניותם, לצד הלך הרוח המשותף המאחד אותם לכדי ישות אחת, חרף שונותם וריבוי גווניהם. אירופה התגלתה לי  כמופת לאחדות בריבוי ששום פלורליזם כפוי או כל ניסיון מלאכותי להשיג איזו "רב תרבותיות" לא יוכל לשחזר. "אותה 'רב-תרבותיות' היא רק עוד שקר אחד מבין השקרים האלו, כי היא פשוט לא עובדת. היא רק יוצרת אוכלוסייה מעורבבת שאין לה שום תרבות או שורשים או זהות אמיתיים... בסופו של יום חשוב לי להרגיש את התרבות ואת הרוח של המקום בו נולדתי: אירופה היא ביתי וליבי, וזה נותן לי כוח".

ה-Von Thronstahl שלנו

כשזה מגיע לשורשים, גם לנו לא חסר לאן להתחבר. חישבו על כך לרגע: המדבר, ים המלח, ירושלים, נצרת, הר החרמון, הרי לבנון, הכינרת, נהר הירדן; מצרים ופרס העתיקה; הכנענים, השומרים, ממלכת ישראל וחוכמת שלמה המלך; הזורואסטרים, ג'לאל א-דין א-רומי, הסופים; אורי צבי גרינברג, יונתן רטוש... אולי כל הנופים והנכסים הרוחניים הללו נפגשים באיזושהי צומת, שעם החיבור הרגשי הנכון, יכולה להפוך ללב הפועם של המזרח התיכון. אבן שואבת אשר, בניגוד לרוחניות "מופשטת" או כל מכונה-פוליטית (משומנת ככל שתהיה) צומת זו כוונותיה כנות ושורשיה נטועים עמוק באדמה וברוח האנשים. צומת שעבורה נרצה להילחם – ולא בהכרח בחרב כי אם בנפש– למען שימור הייחוד שבה. כי החיבור שלך למקום ולזהות הייחודיים לך הוא נקודת מוצא לצמיחה בחומר וברוח, והתרבות היא כוח מלכד חזק יותר מכל מנגנון שלטוני המתיימר ל"פסגת הקדמה" ומכל לץ המתיימר לכנות עצמו מנהיג.

נדמה שהמזרח התיכון זקוק אף הוא ל-Von Thronstahl משלו. אומני ישראל והמזרח התיכון, בימים מעורפלים שכאלה, יוכל מפעלכם להיות חשוב יותר מאי פעם, משמעותי יותר מאי פעם. אוזנינו ולבנו משוועים לבשורתכם.

*
נעה ארצי
עלה על הכתב: ספטמבר 2020
נערך ופורסם ביולי 2023
סיוע בעריכה: יוסף בן עוז

[1] שהמלעיזים יזדרזו לזהותם כסוג של קריצה לרייך השלישי, מה שבסופו שלדבר אינו יותר מהשמצה.

[2] מתוך ראיון שהתפרסם במקור ב-Heathen Harvest. כיום ניתן לקרוא את הריאיון המלא כאן.

[3] מתוך ראיון שהתפרסם כאן.

[4] מעניין לציין שהמילה בצרפתית לטרובדור היא Trouvère, שפירושה בתרגום מילולי היא "למצוא".

[5]Frithjof Schuon ,Spiritual Perspectives and Human Facts, part 2, chapter 1

[6] מתוך ראיון שהתפרסם כאן.

[7] כדברי יוליוס אבולה על החברה הבורגנית, במאמר "על נעורים, ביטניקים ואנרכיסטים ימניים". ראו גרסה מתורגמת שלי שהתפרסמה במגזין.

[8] ראה פרק 32 ב-Revolt Against The Modern World מאת Julius Evola.

[9] מתוך הכתבה "מבוא ל-NSBM" מאת יוסף בן עוז, הנה כאן.

[10] ראה דבריו של יוזף על אסתטיקה במאמר הזה.

[11] על העתידנים האיטלקיים כתבתי בהרחבה במגזין הזה, הנה כאן.