בשערי ההיכל | רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | מאמר פתיחה

מאת: יוסי בן עוז

13-11-2015

עכשיו כשהמסע שלנו נפתח, חרבות-ליבותינו שלופות ועינינו מביטות קדימה, אנו חושפים את הדלתות השחורות של ההיכל שחלמנו להקים כאן ואנחנו מתרגשים. אני מתרגש. מאז אותה המחשבה הפרועה ההיא שהתסיסה את כל התהליך הזה בלבבות ובמקלדות שלנו; על בלוקי הציור של המעצבת ובשיחות תיאום בשוליהן של הופעות מטאל ברברי ופנטסטי; בעבודה, ברחוב וברכבת לאנשהו לא ממש חשוב; בשיחות אינטרנטיות על חלומות גדולים ועל כמיהות מקומיות; מאז כל זה, עברו חלפו להם כמה וכמה חודשים, הרבה יותר מידי זמן. אבל אנחנו כאן. מתחילים את המסע הזה שלנו שאין איש מאיתנו יודע לאן הוא ייקח אותנו. אנו כמו עומדים עכשיו בלויי בגדים, טרוטי עיניים, מחוייכים מעט ומביטים קדימה. באנו אל כל זה כי אנחנו רוצים להעמיד לקורא העברי במה איכותית ככל שנוכל שבה נכתוב מדם ליבנו על כל מה שחשוב ושחשוך לנו בחיים. לתת דרור וחירות למוזיקה, אמנות ותרבות מטאליסטית, שחורה, לא נקייה, מלוכלכת משעות של הקלטות מקלט, מכתיבה שפופה ומרימת ראש בו זמנית. ובעיקר לעשות את זה בעברית ומתוך נקודת המבט שלנו. כמו סדק בקיר עתיק שאפשר להציץ דרכו ולראות עולמות אחרים.

בראשית הרעיון שאת הצעת ההגשה שלו אנחנו מעלים כאן לפניכם, הייתה שיחה. לילה אחד פנה אלי אחד מחברי והציע לי שאקח את האנרגיות שלי שבינתיים מתפרקות להן על דפי פייסבוק וקבוצות למיניהן ואבוא לעשות איתן משהו מעניין יותר. משהו כמו מגזין.

מה מגזין? אני מגזין? מה אני מבין במגזינים?

מגזין של מטאל הוא אומר לי. אבל משהו אחר. שורט ואיכותי.

שורט ואיכותי דווקא מדבר אלי – חייכתי בבפנים שלי ולא סיפרתי לו כדי לנסות להיות זה שיודע להיות המקצוען הזה, שלא מתפעל יותר מידי ולא נמהר. זה שממתין לתדר המדויק של הדברים – כאילו שאני מבין משהו בדיוקי תדרים – ובעיקר להיות זה שלא מתרגש.

אבל כן התרגשתי: מטאל במהות שלו כמו לעוף גבוה, מנגינות חשוכות ומחתרתיות, הטקסטים, הציורים, יצירות האמנות, האווירה, הפרובלמטיות של החוויה השלילית בד בבד עם המתיקות שבה, התכנים ההזויים, הלכלוך של הסאונד, ריח מדרכות מושתנות מעורב בריח סיגריות מעורב בריח זיעה המתייבשת על חולצה מעורב בחיוך אינפנטילי שמתעורר בכל פעם שמשהו שלכל הסביבה הקרובה שלי נשמע כמו רעש לבן של מנוע סובארו סטיישן עם בעיות נפשיות ולי הוא נשמע כמו מסע לשמים השחורים של הנפש שלי.

לכתוב שירים מוזרים כילד ולשרבט פנטגראמים לידם. ללמוד את שורשי התרבויות העתיקות בעולם. ללמוד על הויקינגים ועל מקורות השמות הנפלאים ושוברי השיניים שלהם של המנגינות שאני אוהב כ"כ הבאות מן הצפוניים (Norge). למצוא מנוס מיומיום סזיפי במערבולות של מוזיקה. לצרוח את הנשמה בחדר כשההורים כבר לא בבית. לצרוח כדי להרגיש רגעים של חירות.

את כל זה ועוד אספתי מהר ולא סיפרתי לו. ואמרתי לו כן.

כמה חודשים אח"כ, ועם המון נכונות והשקעה של כמה כותבים נחושים ובעלי נשמה גבוהה של ממש שהסכימו לצאת איתי ביחד למסע משותף, ועמלו וכתבו וערכו מאמרים שחלקם ייראו אור ראשון בקרוב, ואחרים שממתינים בקנה. ועם עבודת קודש של ממש של מעצבת מאלפת במיוחד (עינבר קסבי המדהימה שלנו) שהשכילה להעניק חיים לחלומות שחורים ומעורפלים שהיו לי בלב בסבלנות רבה. שהחליפה איתי סקיצות ומילות עידוד מתוך תחושת שליחות ומחויבות כנה ובנחישות להעמיד פה במה איכותית בעברית שלא תהיה כל כך כמו במות אחרות. שונה מהאחרים שעיסוקם העיקרי הוא יותר במימד החדשותי של המטאל אם אפשר לקרוא לזה כך. במה, שתהיה לנו הקוראים בעברית פלטפורמת עומק שנותנת אפשרות לקרוא גם על זרמי המעמקים והתכנים, על נקודות מבט מעניינות, ביקורות אלבומים שאינן משתפות אותנו בהיסטוריה של הסולן והמי והמה של הלהקה אלא בחוויית ההאזנה עצמה, בתרבות שממנה צמחה היצירה הזו ובהשפעותיה. להיות מגזין שמאפשר לקוראים שלנו להניח לרגע את ההתעדכנות החדשותית ולצאת איתנו למסע בנפשות, במגמות, בהשפעות המוזיקליות, בחקר התרבות של השוליים והנגיעה במחשכים. בניסיונות ללכוד את העומק של כל זה. את השורשים של המרקחה הזאת שעושה אותנו כולנו למן נושאי סוד המתהלכים להם בעולם כאנשים רגילים ברחובות משעממים ומרגישים נרעשים מבפנים. לכתוב אמנות מהצד השבור של המציאות ולא להתנצל על זה.

הבחירה בשפה העברית היא בחירה אומנותית ותרבותית. בעולם קיימים מגזינים העוסקים בתכני עומק כבר שנים. חלק מהפלטפורמות מקיימות סימפוזיונים בנושאים כמו תפיסת העולם של הבלאק מטאל (Black Metal Theory), אחד אף התקיים השנה. ספרות מחקרית שצומחת ועולה לה מתוך המטאל עצמו הופכת יותר ויותר נפוצה ואמירותיה מתחדדות.

בעינינו, הרצון לתת לקורא העברי חובב הזווית האפלה של החיים במה איכותית ומעמיקה בשפתו שלו הוא הנר שלרגלינו במסע הזה. ליצור כאן תשתית ומעגל התעניינות משלנו שיעודד יצירה מקורית, במיוחד במאמרי תוכן לא שגרתיים וביקורות אלבומים לא סטנדרטיות שמציבות רעיונות חדשים שטרם עוכלו או מחשיכות זווית אחרת של הדברים. לבקוע את הבנאלי ולשחרר את המרתק. סדקים קטנים של חושך בתוך מאסות של אורות ונצנצים מיינסטרימיים להתפהק.

המגזין הוא מסע של ממש. הוא רכב האש שלנו שעליו ננסה להפיח חיים בחורבות המתקתקות של המטאל ותרבות השוליים על כל גווניה ותנועותיה: אמנות ויזואלית, שירה, כתיבה יוצרת, מוזיקה, ספרות, קולנוע, כנסים, הרצאות, פורומים וכל פיסה מקומטת שתבקע מתוך הלב שלנו ושתעצים את כל זה. בהמשך הדרך, אני מקווה שנצליח, אנו מכינים גם הפתעות מהסצינה המקומית והעולמית, אבל עוד חזון למועד וכבר אמרו עלי שאני טיזר.

לאחר התלבטות רבה החלטתי לקרוא לכל זה "רְשִימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ". השם גונז בתוכו משמעויות פנימיות מתוך תרבות ישראל הקדומה ויוצק מתוכן זווית אפלה: המילה רשימות – משמעותה השארת חותם ומשמעות, אבל כזו כמו של משהו גדול שהיה ויצא מן המקום. כמו חריצי האותיות הנותרים על בלוק דפי הכתיבה לאחר שהנייר שעליו נכתב הכתב הוסר ממנו. שקעים ורשמים של כתיבה, של יצירה. תהו – הוא אותו החלק הבראשיתי של המציאות שמעורר את התימהון והמחשכים של מדרונות הנפש. כמו תהום או תימהון.

צוות רְשִימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ הולך ומתגבש לו והוא מכיל היום כארבעה כותבים מתמידים ומעצבת נפלאה (שאין מספיק תשבוחות להללה על עבודתה), והוא פרי המאמץ של כולנו להביא את  התשוקה שלנו אליכם. העבודה כולה היא פרויקט וולונטרי שלנו מזמננו וכספנו הנעשה מתוך אהבה כנה לכל העולמות הללו נטו, לא כדי להתייפייף. אנו כותבים הכל בכנות ובלי הנחות. אין לנו אג'נדה והכותבים סוללים את הדרך שלהם. אפשר ותהיה התכתבות פנימית בין הכותבים עצמם. אפשר ותהיה דינמיקה ואפשר שנעורר שיח. ואפשר שהכל יעבור בצד של החיים מבלי שנרגש או נלהיב יותר מידי. מה שלא יתחולל בהמשך הדרך אנו רוצים לפתוח שער לכתיבה אחרת ולתרבות מקורית. זה המסע שלנו ואנו מזמינים אתכם להצטרף אלינו. הדרך חשובה יותר מהיעד שעודו לוט בערפל.

אש העלטה בוערת בלבבות

ועל שפת הפסגה, תהומות נפערים

ואנו שם. למטה

ואנו כאן, למעלה

בו בעת, ולתמיד