National Socialist Black Metal
מבוא

הקדמה קצרה

כאשר בוחנים את האסתטיקה האמנותית העומדת מאחורי ה-NSBM מתגלה מורכבות מסקרנת. מתחת לפני השטח והרחק מן המלכודת הפאבלובית של העיסוק בתופעה כמו באיזה מן מותג, מגלים אסכולה מוזיקלית עשירה למדי ודיי מגוונת, לא פעם אף בעלת מרקם מוזיקלי ייחודי, עם ניואנסים מסקרנים. כמעט אפשר לומר: ז'אנר העומד בפני עצמו. בעוד מרבית הלהקות סובבות סביב התימה האנטישמית כציר מרכזי של יצירתן, נראה כי עמוק מן העור, מונחות כמה תימות משנה המהוות מעין יסודות אסתטיים תשתיתיים יותר ואשר עליהן נשענת כל העמדה הנפשית המסקרנת הזו כולה - מן המסד ועד הטפחות.

העיסוק המוחצן באנטישמיות, במיוחד לאחר השואה, הוא מעניין במיוחד בעיקר משום שהוא לא מובן: מה יש לשנוא יהודים באירופה שכמעט ונתרוקנה מהם כליל ועוד בנסיבות כה טראגיות שבמובן מסויים סימנו ניצחון לשונאי היהודים? ומדוע דווקא נאציזם? לאנטישמיות יש הרי פנים רבות, מדוע דווקא זווית זו מתחבבת על אותם היוצרים?

ייתכן הדבר, שחוט השני השוזר יחדיו שתי שאלות אלו ושאלות נוספות (בהן אגע בהמשך) הוא שאלו כולן יסודות החצובים במעבה הנפש האירופית בכללותה, מעין ביטוי ל'אירופיות-של-לכתחילה', בעיניי יוצרים אלו.

מה הוא אם כן הדבר הזה אשר מבעבע בנבכיהם הפנימיים של 'הזאבים בין הכבשים'[1]?

*

בכל פעם שמגיעים ל"דיון" על מטאל נאצי, זה תמיד אותו שיממון: אתה נאלץ להתבונן בהורדת ידיים ורבלית בין אחד משני אבי הטיפוס המצויים: מחד, זב-חוטם קופצני הרואה את עצמו כצייד נאצים (AKA כל מי שחושב לא כמוהו), ומאידך, ההוא ש"רק אוהב את המוזיקה" ושלבסוף מתברר כמי שאינו אלא חובב shock-value דלוח, הנותר עיוור לכל העומקים הגנוזים בתוכה; טרם זכיתי לראות דיון עמוק, מנומק ומעניין בנושא המרתק הזה. מאמר זה הוא במובן מסויים משהו מעין זה: הצעה מאת כותב שורות אלו לגישה אחרת לכל הסיפור הנובעת מעמדה נפשית זקופת גו כלפי הז'אנר על כל עומקיו.

אבל לפני כן, כמה מילים מקדימות:

המאמר שלפניכם מתמקד בממדים הנפשים-רוחניים העומדים מאחורי היצירה, ורואה בהם את לב העניין. בעיני, היבטים אלו אינם זוכים לבמה מספקת, וביחס הפוך לחשיבותם: הם התשתית והיסוד לכל העניין ה-NSBM-י, כשניגשים אליו. לפיכך, התמקדותי דווקא בם היא לכן מכוונת, ואני מודע לדופי שיש בהזנחה אגב כך של אלמנטים חשובים אחרים בתיאור מוזיקה קיצונית כמו: מרד נעורים, ניהיליזם, דווקאיזם, הכמיהה לייחודיות השיעמום המודרניסטי וכו'. בכל אלו ראוי, ועוד יהיה, מקום לדון.

אין כאן כוונה להציג עמדה חקורה או ממוסמכת. לשיטה כזו יש ודאי הצדקה, אך כאן העדפתי את ההצגה הקולחת: הן משום שזוהי לי הפעם הראשונה שאני כותב דבר מה סדור בנושא ויש ראשית לומר אותם כמו שהם, והן משום שדיון מנומק ראוי להיות ממוקד יותר ואילו כאן הכוונה ביקשתי לגבש מבוא בלבד. מסיבה זו לא נימקתי כל צעד ושעל אלא הצגתי את הרעיונות באבחה אחת וכחטיבה רעיונית אחודה.

המאמר הינו סקירה של העמדות הנפשיות אותן אני מזהה כיסודות-הבניין של יוצרי הז'אנר דרך דוגמאות מהמוזיקה עצמה כשהן מוצגות בהקשרן רחב. תקוותי היא שהמאמר שלהלן יוכל לפרוש לפני הקורא מעין 'מפת דרכים' כללית המסמנת כיווני יצירה עקרוניים בז'אנר הזה המבעית אך (ואולי מוטב לומר: על כן) המסקרן כאחת.

*

פרק 1: רקע - האנטישמיות כרכיב עומק תרבותי-אירופאי

אפשר בהחלט להיות ציני ולעצור כאן ועכשיו. אפשר בהחלט לומר: 'הוא מרחיק לכת עם "ניתוח" מורכב מידי ושאינו מן העניין; אפשר לטעון (ובמידה לא מבוטלת של צדק) כי הרוב המכריע של היצירה המטאליסטית הוא ממילא גחמתי ומתיימר, נערי ובלתי מודע לעצמו; ובכלל: מאיפה לך? מי אמר שזה מה שעובר ליוצרים בראש כשהם מנגנים או כותבים את היצירות שהם כותבים?'

ובכן, זה נכון. איש לא אמר זאת.

ובכל זאת: אני סבור שנפש האדם מפעפעת יסודות ארכיטיפיים[2] וכי הם אלו המצליחים לאחוז את הלבבות בחוזקה, וכי זוהי נטייה אנושית עמוקה ועתיקת יומין. עוד אני סבור שהגעה אליהם היא משמעותית ביותר, אם מעוניינים לתפוס את הלוז של הז'אנר המסקרן הזה. יתירה מזאת, לדעתי יסודות אלו הם בבסיסם תפיסת-מציאות ליבית ושכלית המשותפת למרבית היצירה של הבלאק מטאל, ולא רק ל-NSBM ואת זה כתבתי בעבר במאמר אחר שלי, כאן ברשימות-תהו.

מבחינה היסטורית: לאנטישמיות לדורותיה ולעמדה הנאצית בפרט, שורשים תרבותיים עמוקים היורדים עד עומק התהומות של הנפש האירופאית בכללותה. ככל שמעמיקים חקור בנושא הזה מגלים יותר ויותר כי העמדה הנאצית ביטאה (וייתכן שמבטאת עדיין) רחשי עומק בקרב אירופאים רבים; משטר עיוועים מזעזע זה, ששיחקה לו השעה לשתיים עשרה שנים בקושי (טיפה אחת בים ההיסטוריה), הצליח להוות מבחינות רבות את אחד ממוקדי התפנית רבי ההשפעה ביותר בהיסטוריה האנושית, חרף משכו הקצר.

דוחה אני את הגישה המבקשת לצייר את עליית התרבות הזו כתולדה מכאנית כמעט, יבשה וחסרת רוח של 'הייאוש והמשבר הכלכליים ו/או החברתיים שפקדו את גרמניה בעקבות מלחמת העולם ה-1’ או הסברים אחרים על הדרך הזו[3]. הסבר זה לא מתחיל אפילו להכיל את המרחב התרבותי הנאצי, זה שהעלה את המוטיב האנטישמי לכדי הרמוניה עם הגישות שנחשבו לנאורות ביותר בימיו, את ההגות שהתפתחה שם, אשר קדמה לה הצמיחה ההדרגתית של האריוסופיה[4] באירופה של המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 ושהיא היתה לה כר פורה ואף הצביעה על התנגדות עמוקה ביותר לנצרות וליהדות כאחת בהוקיעה אותן כמנוגדות לעמדות הפגאניות ולסדר הרוחני-הטבעי של הקיום; את הלך הרוח הכללי של ההתקוממות כנגד משבר המודרנה[5] שהיה נחלת מיטב ההוגים של אירופה באותם הימים, ועוד. כל אלו אינם נכנסים בחשבון בכלל כשמסבירים את ההיסטוריה כלאחר יד, כאיזו מן מכאניקה של נפילת מגדל לגו אקראית, ומתעלמת היא הגישה הזו מן הרוח האנושית. העמדות הללו לחלוטין אינן טיפשיות הן ולא חסרות הן שום היגיון פנימי כפי שמציירים אותן לעיתים תכופות; אם כבר אז ההיפך.

לאור דברים אלו, שאינם אלא קצה הקרחון בנושא עמוק זה, אין פלא אם כן שהמשענת היציבה להכרה התרבותית העצמית של אירופאים רבים שואבת מן המעיין התרבותי שביסוד הנאציזם, וכי הוא היה ונשאר עבורם מאגר טבעי ומשמעותי, גם אם באופן חלקי או בדיעבד.

*

פרק 2: עמדות נפשיות ב-NSBM - סקירה סגנונית

אסתטיקה גרמאנית

חלק מהלהקות הפועלות בז'אנר, מייצרות מוזיקה העוסקת בעיקרה בהאדרה גרמנופילית של תכנים שאיפיינו את עידן הרייך השלישי במיוחד אבל גם כשער אל התרבות הגרמאנית כולה. Absurd בחלק מעבודותיהם, ו-Graveland הן דוגמאות פומפוזיות אך מייצגות למגמה זו. זוהי יצירה מעניינת ולא בנאלית בעליל, בד"כ משום שהיא עשירה למדי (בעיקר משום שהתרבות הגרמנית כשלעצמה הינה עשירה בצורה בלתי רגילה) כך שהתוצאה היא יצירות הסוקרות עמדות של קלאסיקה-אמנותית פרו-נאצית, מן ההיבט הלא-שואתי או מלחמתי דווקא, אלא יותר מן ההיבט הגרמני-פנימי-תרבותי. אמנם עפ"י רוב נעשה הדבר בקווים מחמיאים למדי ועם לא מעט קטיף דובדבנים אמנותי על הדרך, אבל זו דרכה של אמנות מסוג זה: לכידתו האפית של היסוד הפנימי ביותר של הדבר והדגשתו כשהיתר טפל לו. אמנות ראויה היא אמנות המשילה את הקליפה ומגלה את האמת הפנימית במלוא מערומיה.

לדעת היוצרים נראה אם כן כי הגרמניות, במלוא הדר-תרבותה (וכביטוי עילאי שלה - העמדה הנאצית ומחשבתה הבסיסית) היא אמת יסודית. ומן המפורסמות היא שאמת יסודית היא גם אסתטית, שכן המחשבה האירופאית הקדמונית הייתה פגאנית ועל כן זיהתה אל-נכון שהיסוד הזה טבוע במציאות[6]: כל מה שמצליח הוא חזק וכל מה שחזק הוא מה שבסוף מכתיב מציאות. ומה שמכתיב מציאות הוא מה ששולט; ומה ששולט? הוא אלוהי. ואם הוא אלוהי אזי הוא בבסיסו - גם הרמוני, כלומר מתאים לכלל המציאות באשר היא: דהיינו יפה ומושך ואסתטי.

היסוד הזה הוא יסוד תפיסתי חוצה לאומים. במובן הזה, נראה כי אכן שמו של הסגנון מחטיא במעט את מהותו: כלומר - הזיקה הלאומית (National) היא משנית בעמדה הנפשית הזו, שלא לדבר על הזיקה הפּוֹעָָלית או החברתית (מה שנהוג לכנות - Socialist) שהן זניחות אף יותר אם הן בכלל קיימות. מסיבה זו (בין היתר) אפשר למצוא יוצרים של NSBM גם הרחק מחוץ למרחב התרבותי הגרמני הקלאסי. ועם זאת: ככותרת כללית מותג זה עדיין מתפקד כדבק מאחד, שכן ההקשר הנאצי מבטא כאמור איזו מן תשתית משותפת ויציבה, מאוחרת יחסית ועל כן גם יותר רלוונטית, לעמדה כולה.

פגאניזם אירופאי

להקות אחרות, המעמיקות חקור, לוקחות את המגמה התרבותית הגרמאנית רחוק יותר ועוסקות גם בהיבטים הרוחניים-פגאניים[7] העומדים מאחורי החשיבה הנאצית[8]. כך למשל ניתן למצוא להקות העוסקות באגדת אטלנטיס השקועה, או ביסודות לוחמניים מן המיתולוגיה הגרמאנית[9] או בסיפור המכונן על ה-Thule האפי הלוא הוא 'מקום מולדתם של אלי-האדם', אבותיהם המיתולוגיים של הארים לפי הרומנטיקה המיתולוגית הזו. במובן הזה Burzum, על אף היותו[10] פרויקט לא NSBM, הוא בהחלט התבוננות מעניינת מההיבט הזה לכל הנושא המיתולוגי, וצדק מי שאמר שנתן לזהות רכיבי NSBM גם אצלו.

ביצירות המתמקדות בתימות התרבותיות שאת הליבה שלהם שרטטנו לעיל בגסות, ההסתכלות האנטישמית היא מעין מסד מובן מאליו השוכן מאחורי הכל. מבחינה מסויימת נראה שמסד זה הוא כמעט הכרחי, מכיוון שהוא מהווה מעין שחרור מתבקש של בלם היד הדמיוני התוחם כל יצירה המערערת על עקרונות המוצא ה'אברהמיות'; מעצור זה מונח הוא כאבן ריחיים על צווארה של כל יצירה המבקשת להיות גרמנופילית באמת. מאז מלחמת העולם השנייה וההתוודעות אל ממדיה הבלתי נתפסים במפלצתיותם (ובמיוחד השואה) הפך העיסוק בלאומיות אירופאית, ובזו הגרמנית בפרט, למוקצה כמעט לחלוטין. זהו טאבו שכמעט ולא מערערים עליו. יש כמובן יצירה תרבותית גרמנית חדשה כל הזמן, אולם עפ"י רוב אין חציה של קווים מסויימים ובעיקר ניכרת דלילות ושטחיות בכל הנוגע לתרבות הקמאית של הגרמאנים. התחושה לה שותפים רבים באירופה ובעולם היא שכל יצירה אמנותית המעיזה לתפוס את הממד האסתטי העמוק המונח ביסודותיה של התרבות הגרמנית תיגע מתישהו בסימבוליקה / בתכנים / באמנות ויזואלית או בכל דבר אחר המקושר למחשבת הנאצים. להגיע לשם, אפילו מתוך מניעים נטולי זיקה נאציסטית, עלול להיות בלתי נמנע אם בדרך הזו ייבחר האמן לצעוד[11]. זה כמעט כמו לנסות לרכב על אופניים מבלי לשחרר את המנעול הכובל את הגלגלים - מתישהו העסק ייעצר והרוכב ייפול מהאופניים וייחבל.

אמנם ההתנגדות העזה כל כך ללאומיות האירופאית כמעט מובנת מאליה: זה כמעט כאילו האירופאים אומרים לעצמם: "ניסינו את הדרך הזו, ולאן היא לקחה אותנו? עלינו בלהבות; איבדנו כל אשר יקר היה. אם כך אין בכל זה מאומה ויש לנטוש את הכל". חשש זה ביסודו מוצדק הוא: הגרמנים הם-הם אלו שחוללו את נוראותיה המפלצתיות של השואה, איך שלא נחתוך את העוגה הזו של המאה ה-20. ועם כל זאת: טוטאליות זו, האוכפת על המציאות מעין מטוטלת צקצקנית של "הכל או כלום", היא הרבה יותר פרובלמה מאשר פתרון. באופן זה כל אמן המבקש ליצור יצירה ניאו פולקית / בלאק מטאלית העוסקת בתכנים גרמאניים או דומים להם - כמעט מייד נזרק אל חיקה של פשטנות ניצית אוטומטית, מבלי שתהיה לדברים פרופורציה.

מן ההיבט הזה לכל הפחות - יש כמעט צידוק פנימי בלתי נמנע בפנייה של יוצרים גרמנופילים אל חיקה החם של הימניות האירופאית; שם, במקום בו המורשת נושאת מעמד של כבוד, אפשר להם ליצור בחֵירוּּת מסויימת, מבלי לחשוש מקללת הגוזמה הפרוגרסיבית הממאנת להניח לגרמניות כמות שהיא, מקום כלשהו בעולם.

אולם במבט חודר יותר, לדעתי, האנטישמיות אינה תוצאה של המציאות אשר 'דוחפת את היוצרים לשם', אלא משהו רצוי מלכתחילה: לְאוּמנוּת-אירופאית בעומקה לא יכולה להימלט מן הליבה האנטישמית משום שחלק מהגדרתה העצמית היא הניגודיות ביחס למה שהם לא; לכך יש להוסיף את התחרות הרוחנית עתיקת היומין על הבכירות ברעיית צאן בני האנוש: עוד מן הימים הקדמונים התגלע מאבק רוחני אינהרנטי ועמוק מאוד בין העמדה של עם ישראל לבין זו של האלילות, ולכן גם זו של עמי-אירופה, ובמיוחד גרמניה. לתחרות זו הדים משמעותיים במקורותיהם העתיקים הן של אלו והן של אלו, והדברים ארוכים הם, לא כאן מקומם.

אך אולי במקום הסבר, סיפור קטן להמחשה: באחד מהראיונות שלו מתאר הנדריק מוביוס מ-Absurd כיצד כילד וכנער מתבגר בגרמניה המזרחית (אז עדיין תחת הכיבוש הסובייטי) לימדו אותו ואת כולם להעריץ כל מה שקשור באמא רוסיה, ולתעב את לאומיותו שלו. ברבות השנים הוא מספר שפיתח סלידה עמוקה אל כל זה, וזו הפכה עבורו למוטיבציה העיקרית שלו להפנות עורף לאידיאולוגיה הקומוניסטית ולתור עמוק יותר. האזנה למוזיקה המתנגדת ל"פוליטיקלי קורקט" (מילותיו שלו) הייתה סוג של התנגדות; הלהקה ראתה בסצינת הבלאק הנורווגית המתפתחת בשנות ה-80-90 מקור של השראה, לאו דווקא מהבחינה המוזיקלית אלא יותר מהבחינה הרעיונית, מנקודת המבט של ההתנגדות לעולם הנוצרי-המודרני.

ניצחון-עוצמה-גבורה: המימד הנפשי

המשך צלילה פנימה אל מעמקיה של הסוגה חושף מדור פנימי יותר בגיהינום. שם, קרוב אל הקרקעית, שוכנות להקות העוסקות בנושאיי מלחמה בכללותם, באופן חיובי המדגיש את היופי האולטימטיבי של הניצחון, הכיבוש, ההרס והחורבן שמן הראוי שיפול בחלקם של אויביה של גרמניה הארית. לא רק כתוצאה, אלא כיעד תרבותי-אסתטי נכסף. כיוון זה שזור היטב גם עם היסוד הנפשי-אמנותי של הגבורה-הלבנה, כתימה מרכזית. כאן מובלטת ההירואיות הגרמנית במלוא עוזה, לאו דווקא במלחמת העולם השנייה, אלא כמהות. להקות מעניינות בתחום הזה הן Paganblut, Totenburg. ללהקות מתת-הז'אנר הזה יש לא פעם נטייה לייצר מוזיקה קצבית יותר, נוסח מארש המלחמה או טמפו של קרבות, אבל לא רק. המוזיקה איננה בנאלית כלל וניכר עומק בלחנים ובליריקה כאחד.

במובן מסויים (צחוק הגורל) יש לחלק מן הז'אנר המלחמתי הזה נטייה להידמות קצת לת'ראש מטאל (אם כי השתיים שהוזכרו דווקא אינן נוטות לכיוון הת'ראשי כל כך), שכידוע היה מאז ומתמיד אחת מהסוגות שמרבית יוצריו התנגדו התנגדות עזה ל'גזענות' וכן לכל סדר חברתי טוטליטרי מהסוג שמריח כמו פאשיזם-נאציזם. עמדות אלו היו מאז ומתמיד הבון טון היצירתי המוביל שלהן. והנה האסתטיקה המוזיקלית הזו בדיוק משמשת שופר של ההיפך הגמור, לפחות הצהרתית. ואולי - אין זה צחוק הגורל כל כך; אולי בסוף החשבון אין זו כי אם אותה 'קלחת זועמת', שמושא החיבה/האיבה שלה משתנה פשוט: פה זה דגל-אנטיפה ושם זהו דגל-צלב-הקרס. נקודה למחשבה.

NSBM והערצת המלחמה

הנקודה הקודמת מביאה אותנו אל מקום עמוק יותר: במעמקים המוזיקליים הללו, שוכנות להקות הז'אנר הנחשב אולי לקיצוני ביותר שבמכלול הזה, הלוא הם להקות ה-War-NSBM. כאן ניתן למצוא לא מעט הרכבים המתמקדים בשנאת ישראל גולמית, לפעמים עד כדי גיחוך. חלקם מתריסים בשירים נוקבים על השמדת יהודים בגז, בגידופים שונים ומשונים ליהודים באשר הם כאלו, או בשירים בשבחה של ההשמדה והמלחמה הבלתי מתפשרת בהם. היצירות עפ"י רוב מלאות באימאז'ים בוטים של שנאת ישראל פשוטה החל ממגיני דויד שבורים, תמונות של מערומי גופות ממחנות המוות וכלה בויזואליזציה גסה של מה יש לעשות ליהודים. מבחינה אסתטית יש כאן בעיקר תרגום של הגסים והבוטים ביותר שבתכנים הנאציים אל תוך המדיה הבלאק-מטאלית, הן ויזואלית והן מוזיקלית. עפ"י רוב הסוגה הזו מתמקדת בהקצנת הממד האנטישמי עד שלפעמים נראה שמבחינה מוזיקלית אין כאן עניין גדול כ"כ; כאילו הפכו את המסר לעיקר, אבל על חשבון האמנות. מבחינה מוזיקלית הבלאק הזה הוא בד"כ בלתי מתוחכם בעליל: עפ"י רוב מוגש למאזין תעתיק נדוש של הדפוסים שכבר דשו בהם אבות הבלאק מטאל משלהי שנות התשעים, במיוחד הכיוון הפרימיטיבי האולטרה אגרסיבי. איכות השמע ירודה, כביבכול מתוך כוונה תחילה, אולם ייתכן שהמציאות היא שזו יותר יצירה דלה כי החבר'ה סובלים ממחסור במזומנים וכי האמצעים העומדים לרשותם הם פשוטים ופרימיטיביים עד שלמעשה לא ניתן ליצור יותר מזה עם כאלו כלים. אין תעוזה אסתטית מזהירה כ"כ ואין ניסיון לפרוץ גבולות. המסר הלוחמני הוא החמאה המרוחה על הלחם העבש, ונדמה לפעמים שביצירות כאלו היוצרים סבורים שזה לבדו מספיק ועושה את העבודה. עם יד על הלב, זוהי לא תפיסה מוזרה כ"כ: אחרי ככלות הכל, מאז דעיכתו של הבלאק מטאל הקלאסי של סוף הניינטיז מנסה המטאל הקיצוני לייצר שיאים אסתטיים חדשים, וחלק מזה הוא ההתמקדות בתכנים מעוררי דחייה בקרב רבים, כמן סמן אדום של בידול ויצירת חוג פנימי אחר ואפל יותר.

ועם זאת ישנן בכ"ז להקות מייצגות בתת-הסוגה הזו המתבלטות מעל לעדר. אפשר בהחלט לכלול בהן את 88 שלה יש כמה יצירות בוטות במיוחד. למשל באלבומם השני, Failed Brainwasher, משנת 2016 מופיעה בתמונה הראשית דמותו של יהודי עוטה כיפה שחורה כשעל גבו מודבק טלאי צהוב ענק עם הכיתוב המפורסם 'Jude' וראשו מונח בתוך לולאת חבל תליה. מעניינת גם הפוזיציה המוזיקלית הלא סטנדרטית: כך לדוגמה בקטע האינסטרומנטלי החותם את האלבום הזה - SS marschiert in Feindesland ("צעדת ה-SS אל תוך שטח האויב") מנוגנת נעימה מטאלית כבדה שהיא למעשה (אם זיהיתי נכון) עיבוד מחודש ללחן של נורית הירש לשיר "עושה שלום במרומיו" שמילותיו לקוחות מן התפילה היהודית; יש לציין כי זו בהחלט אחת מהאימפרוביזציות הניאו-נאציות היותר חולניות לאותו חוש-ההומור האופייני של הנאצים עצמם שעיטרו בשעתם את שערי הכניסה המובילים אל תאי הגזים של טרבלינקה בכיתוב המקריא: "זה השער ל-ה', צדיקים יבואו בו", הלקוח אף הוא מספר תהלים, ואף כיסו את הכניסה אל מקלחות המוות בבד דמוי פרוכת, כמו זה שהיה בבית המקדש, בכדי להעצים את לעג הגורל. במובן הזה הלהקה היא בהחלט מן הקצוות האסתטיים היותר אפלים של הסגנון.

גם להקת Der Stürmer הנחשבת ללהקה מכוננת בז'אנר (ולא בכדי) עוסקת בתימות האלו בחלק מיצירותיה, אף כי יש מהן העוסקות גם בהאדרת הרייך-השלישי במובן הרומנטי שלו, כמו שתיארנו למעלה.

הערצת המלחמה היא אחת מהתימות המרכזיות של הנפש האנושית במיוחד בתרבויות פגאניות מסורתיות קדומות. המלחמה נתפסת כחלק אינטגרלי של המציאות (והיא אכן כזו). יתירה מזאת: אצל הפגאנים הקדומים אין בלבול: הם אינם רואים את הטבע כסוג של עננה טהורה ונקיה כפי שטרהניי הסיקסטיז פילטרו אותו מאוחר יותר במרוצת ההיסטוריה; העמדה הפגאנית מודעת היטב להיות המוות, הסבל והרוע חלקים מהותיים של המציאות, ואף עמוק הרבה יותר מכך: לכל האלמנטים הללו יש מעמד נשגב בתרבות האלילית המודעת לעולם העליון ואינה מנוכרת לקיומו: המלחמה היא חלק נכון ורצוי של המציאות והיתה בעיניהם ביטוי של הדרך הנכונה בעולם לנפש המבקשת את השגת אותו הנשגב. זוהי עמדה קוטבית לעמדה הנוצרית למשל, המקדשת את העניות והסגפנות כאידיאל רוחני - אף כי "לזכותה" של הנצרות ייאמר שהיא מעולם לא באמת "הלכה עד הסוף" עם הנחות המוצא הרוחניות שלה, ולמעשה המוות והאכזריות היו בני בית גם בהתנהלותה שלה מראשית ימיה כשליטה באירופה.

מסיבה זו נראה שהמלחמה חביבה על ה-NSBM דווקא משום שהיא מבטאת יתד איתנה של פגאניזם העומד לדעתם כנגד העמדה ה'אברהמית'.

מריטוקרטיה

כמו בכל ז'אנר מוזיקלי או אמנותי בכלל זה, גם כאן אין הלהקות הללו נמלטות מן החרב הלא רחמנית של המריטוקרטיה. אסופה קטנה, היא זו שבסופו של דבר מרכיבה את המנעד היותר מסקרן של ה-NSBM, ואפשר לומר עליה שהיא תמצית הפסגה היצירתית הגלומה בז'אנר הזה.

בין הגדולות באמת ניתן למנות את Absurd, Ad Hominem, Nokturnal Mortum, Graveland, Peste Noire.

מעניין עד כמה המנעד התרבותי הוא רחב. כך: Nokturnal Mortum למשל - הם אוקראינים: בכלל, ל-NSBM האוקראיני ראוי לייחד מאמר נפרד. כמו כן פעילות בעולם להקות נוספות שאף הן אינן חלק אונטולוגי של התרבות הגרמאנית דווקא ומגיעות לא פעם מהעולם האנגלו-סכסי או הצרפתי (כגון Peste Noire שהוזכרו קודם, נושא רחב בפני עצמו) וגם הן בתורן מתנשאות הרבה מעל לשאר הלהקות מבחינת העניין היצירתי ויכולותיהן המקצועיות. ביניהן ניתן למנות בראש ובראשונה את Grand Belials Key, The Meads of Asphodel. אמנם חלק לא מבוטל מההרכבים המככבים בסצנה עצמה או בהיקף שלה, לא מודים במפורש בשיוך ה-NS-י שלהם. יש ועמימות זו היא אך ניסיון התגוננות מפני הביקורת הרבה המופנית מכל עבר כלפי הלהקות הללו, הנתפסות לא פעם כנטע זר אף בתוך הבלאק מטאל עצמו; ויש וזוהי למעשה עמדה אותנטית, המבקשת להסיט את תשומת הלב מהעיסוק ב"פוליטיקה", לעיסוק באמנות ובמוזיקה, שהיא העיקר.

זוהי אחת הסיבות שלעניות דעתי התיוג הזה לא תמיד כ"כ פשוט, וגם אחת הסיבות שרבים מהמטאליסטים מסרבים, ובצדק, לשחק את המשחק הפוליטיקלי-טורט של לזהות כתמי פיגמנטציה כמו-נאציים בכל להקה שהם נוטים לחבב - לא פעם מכיוון שזו פשוט קשקשת של תיוגים. אם ניקח לדוגמה את The Meads of Asphodel הרי שהם אינם NS כלל וכלל ורק מחבבים אפוקריפה תנ"כית, שלא לדבר על הרכבים אחרים שהבורות חוגגת סביבם כמו מכשפות סביב מדורה, חלקם מפורסמים למדי כמו Darkthrone, Slayer ואפילו Motorhead, שמבלבלי-המוח המתלהמים הפכו אותם מזה שנים ארוכות לנאצים בעל כורחם והתיוג האווילי הזה נותר כנושא חביב-הקהל-התמידי המשמש דלק לשיחות-של-טיפשים.

בשולי היצירה הזו, מעניין להזכיר שיש גם crossovers. להקות מסוימות עברו עם הזמן מפנה יצירתי שביטא אצלן גם מפנה בתפיסה. מקרה לדוגמה הוא של Morbus Mundi - פרויקט בלאק/נויז מרוסיה, ניאו-נאצי עד לפני כמה שנים, כאשר הכריז עצמו כ-"נוצרי נולד מחדש" ומאז מתמקד במסרים המורכבים מבליל מחאתי נגד כפירה/נאציזם/שטניזם. הסיבה שאני מזכיר נושא זה כאן היא משום שלעניות דעתי המעבר התימתי הזה הוא כעד דומם לחשיבותה של העמדה הנפשית בקרבם של היוצרים בסופו של דבר. אילו היו העמדות הללו אך קש וגבבה בעיני היוצרים הללו, אילו הכל היה נובע אצלם מסתם איזה פחז ילדותי, בלתי מודע לעצמו, או מחסכים נפשיים ושאר הטלות-הדופי-הנמהרות שיש מוצאים לנכון להצמיד ליוצרים האלו - הרי שמעברים מסוג זה לא היו בעיני הלהקות האלו חשובות לכלום. דומה כי חשיבותם הרבה בעיני היוצרים היא ראיה לקיומו של רובד עמוק וארכיטיפי יותר בתוך הנפש היוצרת - ובעיקר: לא אינפנטילי כל כך, כפי שנוח לאחדים לציירו מפעם לפעם.

מקרה אחר, דרמטי פחות אך מעניין יותר יכול להיות זה של Noktornal Mortum, אחת מהלהקות החשובות בז'אנר, שבאלבומם האחרון (Істина מ-2017) נטשו במידת מה את הקו ה-NSBM-י הניאו-פגאני שאפיין את יצירותיהם הקודמות, ופנו אל גישה מוזיקלית המעמיקה יותר באסתטיקה פגאנית ונוטשת במידה מסוימת את ה-NS.

השתנות העמדות בקרב להקות כאלו מעידה אולי על כך שאכן זרמי מעמקים מורכבים יותר מניעים את המכלול-היצירתי של ה-NSBM, ושעל חלק מהם ניסינו לעמוד כאן במאמר זה.

*

פרק 3: זרמי המעמקים

מהו אם כן, הלוז החיובי המונח ביסוד כל זה? מה הן - אם אפשר לומר כך על אמנות - המוטיבציות החיוביות או האסתטיות-רוחניות העומדות בבסיס היצירה של ה-NSBM? חלק מהתשובה לשאלה זו כבר נכתב לעיל, בפרק שעסק בסקירה הסגנונית, אולם מן הראוי לתת מענה לשאלה זו באופן שנוכל להזדהות עם חיוביות זו. רק הבנה מעין זו מאפשרת הבנה טובה באמת של העמדה היריבה. לכן: ננסה בכ"ז לדייק שתיים מאלו, שלטעמי הן החשובות ביותר.

משבר המדע ואובדן הרוח

נושא זה של אובדנה של הרוח, ובמיוחד הקשר שלו אל עליית המדע בעולם המודרני שהתחוללה על רקע הנטישה ההדרגתית של המסורה האלילית/אלוהית - עמוק הוא מאוד וראוי למאמר(ים) משלו ולמעשה אף להרבה יותר מכך, וייתכן בהחלט שמסגרת זו היא צרה מידי עבורו, ואולי בזמן או במקום אחרים.

על כל פנים: פטור בלא-כלום אי אפשר, וראויה לכל הפחות העלאתה של התהיה העקרונית: האם הנהייה אחר נאציזם/מורשת הרייך השלישי הינה הקצנה שהתחוללה כתוצאה מ-disenchantment ודה-מיסטיפיקציה של התפיסות המופשטות המקובלות בבלאק מטאל, ומעבר להתמקדות בביטויים יותר קונקרטיים של רוע אנושי? לחלופין: האם יש פה סלידה מהייצוגים האירופאים המקובלים של שטניזם, שבסופו של דבר אין הם אלא תוצר של התרבות הנוצרית? ייתכן מאוד כי זהו המניע של לא מעט להקות לבחור בז'אנר זה.

אם חוזרים למילותיו של הנדריק מ-Absurd נראה כי הכמיהה אל הנשגב, אל שובה של הרוח, היא בבסיס: 

You can use the term “Luciferian”, “Promethean”, “Faustian” to describe one and the same principle: reaching out towards a higher stage of existence and awareness by facing and overcoming the narrowing circumstances.

אובדנה של הרוח והמשבר של אובדן הסובייקטיביות שהתעצם בעקבות ה'מדעיזציה' של עולמנו, זו אשר דחקה את רגליה של התפיסה הרוחנית של הדברים, פועל כרעל בתוככיי הנפש. בנושא זה יש עוד מה לומר לעניות דעתי, והוא ייאמר בבוא העת.

ייתכן מאוד כי התחושה החמוצה והדוחקת להשבת הרוח האנושית על כנה, להחזרת המשמעות לחיי האדם, משמעות אמיתית שאיננה רק חומריות-נינוחה-יותר, היא הדם הזורם בעורקיה של העמדה הנאציסטית בכללותה, ובמיוחד בקרב היוצרים האלו.

האנושות בפסגתה

גרמניה, כמרחב תרבותי, אינה המחוללת היחידה של בלאק נאצי. לז'אנר הזה קיימות אסכולות במדינות שונות באירופה, ולמעשה - בעולם כולו. לסוגה הזו נציגים גם במקומות רחוקים מאוד - גיאוגרפית ותרבותית כמו בקוריאה, בדרום אמריקה (סצנה שלמה למעשה עם מעגל אפל משלה) ובמקומות נוספים. הפשטנים יאמרו שמדובר בחיפוש אחר הטכסיס הכי יעיל שיצליח למשוך יותר קהל; אולם אני, כרגיל, בז לקָטנוּת הזו: דומה כי זהו ביטוי מעשי למה שחשבתי תמיד על העמדה הנאצית: היא מכילה בתוכה יסודות של האנושות בפסגתה, מן אנושות שמחוץ למעגל האברהמי אם תרצו. וזהו מוקד רוחני שמושך את הלב ללא כל ספק, כי הוא מעניק משמעות. ההיבטים המפלצתיים הם אינסטרומנט לדבר הזה, ומי שאינו שם ליבו אל העניין הזה מפספס את כל המהות של כוח המשיכה של הנאציזם כתרבות חיה, עד היום למעשה.

עניין זה שאיתו אני חותם את המבוא שלפניכם, מביא אותי למעשה להסתייגות הבאה: מבחינה אמנותית החלוקה שהובאה לעיל איננה יותר מחלוקה תמטית. בפועל, להקות רבות משחקות על מגרש רחב יחסית, מביאות עימן יצירה הבנויה מכמה וכמה עולמות תוכן. הכמיהה להשתייך אל העילית היא עניין יסודי בכל נפש, והרעב שבה ממנה הוא מנוע חזק אצל יוצרים רבים.

*

פרק 4: נקודת המבט העברית

השיבו לסתותיכם בחזרה למקומן: יש ויש קהל ל-NSBM בישראל. גם לא מדובר בעניין חדש.

בשאון הרעש המטאלי לפעמים פשוט הכל הולך ואצל רבים אין כלל רצון או עניין לשרטט איזה קו אדום תקיף שיבחין בין אש לאש. ככלל נראה כי מרבית החובבים את הז'אנר אינם עושים עניין גדול או מוחצן מטעמם המוזיקלי, ופשוט נהנים מן המוזיקה כמו שהיא; ויש גם כמה החשים צורך לנמק את בחירתם זו: מי בטענות של 'אני רק אוהב את המוזיקה' ומי באמצעות גילויי הזדהות בוטים עם התוכן. לגבי האחרונים יש לציין שעל פי רוב מדובר לטעמי בהזדהות מן השפה ולחוץ, וכמעט שכתבתי 'לצערי' - לא מטעמי סניגוריה אלא משום שנדמה לא פעם שאין שם הבנת עומק של התוכן[12] והרקע, רק מן הזדהות נערית עם הדימוי הפוזאיסטי המקושר להאזנה ל"מוזיקה קשוחה".

כך או אחרת - האזנה למוזיקה קיצונית איננה דבר חדש ופרפר-הנפש תמיד נמשך לאש.

בכלל, במיקרוקוסמוס הישראלי תופעות מעין אלו מתרחשות במרחבי ההיסטוריה, ומעידות לא פעם על המורכבות של החיים, הרבה יותר מאשר על כל דבר אחר. דוגמה דומה (אף כי חריפה במידה פחותה בהרבה) היא החיבה ששומרים רבים מהיהודים בני הדור הקודם של יוצאי עדות המזרח בארץ למוזיקה הערבית והמוסלמית, לא פעם חרף שנאת ישראל הגסה שחלק מיוצריה נגוע בה, ולעיתים אף במופגן[13].

אלא שבנוגע ל-NSBM, גסותו הבוטה של הז'אנר, היא בכ"ז נתון חריג מאוד בעניין הזה והיא מציבה את השאלה במלוא חריפותה: איך זה מסתדר? לבד מאלו המסכימים (אפילו הסכמה נערית ושטחית) לתוכן הנאצי הבוטה, מעניינים הם אלו הפוטרים עצמם בכך שאינם מקבלים את ה"פוליטיקה" ורק אוהבים את המוזיקה וכן אלו האומרים שהם מפרידים בין היוצר ליצירתו. שתי טענות אלו הן תמוהות לטעמי ואינן עולות כדי תשובה שהלב שקט איתה. בסוף החשבון: האדם זקוק להסבר יפה שמניח את דעתו.

הבנת המימד החיובי בעמדה היריבה

נקודת המוצא אשר עלתה פה ושם כבר במבוא הזה, היא ההבנה המלאה של הדברים, ובמיוחד הדבר שהוא קוטבי אליך. הירידה לעומקה של העמדה היריבה היא, אם כן, המפתח להבנת הכל. היכרות עומק עם תוכן מנוגד היא מוכרחת המציאות; בלעדיה אין שום תפיסה שלמה ואין אפשרות לעמוד אֶיתן בחייך, נידון לעולב מחפיר, הנובע מפחז ואי יכולת להתמודד. כל שאלה טובה תוציא אותך משיווי משקל, כל אמירה קשה תפיל אותך לרצפה; "תטרגר" אותך, כפי שאומרים האומרים.

מדובר בגישה הרלוונטית לכל נדבכי החיים: הדרך הנכונה להתמודד עם השונות בעולם היא להכיר את הדברים לעומקם. היכרות עומק משמעה הבנת המניע החיובי העומד מאחורי הכל, ולא סתם הבנה: הבנה המובילה עד להזדהות. זוהי התשתית ואין בלתה. רק הגעה להבנה מלאה מקנה את הבסיס השכלי והרגשי היציב להתנגד או להסכים עם חלקים מסוימים, והפעם מתוך ידיעה והיכרות ולא מתוך קפיצוּּת איברים נמהרת.

כשהולכים בנתיב כזה, כאשר מנסים לזהות את הנקודות החיוביות אצל היריב, מתחולל דבר מעניין: המהלך הזה מאיץ את ההיחשפות לנקודות אמת שהן מחוץ להישג ידך משום שהאמת הקשה היא שדווקא בתוך דברים מפלצתיים (ובמיוחד כאשר הם עתירי השפעה) חבויות נקודות אמת שמניעות את הכל. כך שגם אם חלקים מסויימים הינם נוראיים, מוטעים או שקריים, נקודות האמת הפנימיות הן שמחיות את הכל ומחזיקות את העוצמה הניכרת מן הדבר. זו גם הסיבה שראוי לא להתפלץ ולחבק לעצמך את החזה בכל פעם שאתה שומע משהו נוראי, פשוט משום שנכון יותר להיות עסוק בבירור הנקודות החזקות שמחוצה לך, מאשר להיות עסוק בלהיבהל נורא מכך שבהמציאות יש דברים מזעזעים. למעשה, תהיה זו הבחנה דיי מדויקת אם נאמר זאת כך: ככל שהעמדה מפלצתית יותר, טעונה יותר וכמובן משפיעה יותר - כך נקודות האמת החבויות בה תהיינה יסודיות ומשמעותיות יותר, והיא תהיה ראויה יותר להתעמקות.

הערך המוסף של האמנות

אלא שידיעת-דבר לאשורו לעולם אינה מסורה לממד האקדמי העבש שלו, כגון קריאת הספרים והעיון במאמרים המלומדים החוקרים את התופעה חקירה יבשה ומרוחקת ולכן חיצונית ולא חיה. כל אלו חשובים הם ללא ספק, ומקרבים את האדם להכרת עולמו. אולם בסוף החשבון, ידיעת הדבר בעומקו - מסורה היא אל חוויה; לתוכְנוֹֹ החי והבועט, לממד התרבותי-נפשי העמוק שלו. אל החלל הזה בדיוק נכנסת האמנות: בעידן בו המדע חוסם כל אפשרות להתייחס להיבטים הקסומים של המציאות מתוך הבוז התמוה לכל מה שאינו מיוצג בטכנוקרטיה של החומר - האמנות היא-היא הכלי הראשון במעלה לידיעה שכזו.

לכן: אם אתה מעוניין להבין NSBM אתה מוכרח להאזין לו ולהיכנס אליו. פנימה. לגלות סקרנות, להיות עירני למהלכים המוזיקליים והאמנותיים. לא תבין אותו אם תתבונן עליו מבחוץ, זה עובד רק כשנכנסים אל גוב האריות.

במובן הזה, דווקא הניגודיות המובנית במתח ביני לבין ה-NSBM, היא זו המעניקה משמעות, ואיתה אני יכול להישיר מבט אל עין הסערה. המסע אחר התוכן הזה הוא מסע אחר אחדות-ההפכים עליה מדברים המקורות הקדמוניים הן בישראל[14] והן באומות העולם, שעיקרה הוא כי דברים הופכיים או מתנגדים נעים על ציר אחד, ויש להם מכנה משותף במובן מה שהבנתו היא תנאי להבנת המציאות.

זוהי חוויה מעשירה ומסקרנת, משום שהיא מציבה את המאזין בתוך זירת המלחמה: כדי שאוכל להתמודד עם העמדה השוללת את בסיס קיומי הרוחני קודם וכתשתית לשלילת קיומי הפיזי[15], ראוי לדעת כיצד להתעמק במכמניה של העמדה הזו עד תום. ועומק זה לא יושג בלתי אם אוכל ללכוד בידיים חשופות את הליבה הפועמת שלו.

ראשית, יש למצוא את הגרעין החיובי הטמון בתוך הדבר. רק לאחר שתיעשה המלאכה הזו, תוכל להרשות לעצמך לסגת אחור, ולהתנגד אליו באמת, אם בכך רצונך, ולא רק מתוך פקעת עצבים של בורות ורגש עמום. מציאת הגרעין החיובי בעניין המעורר באדם התנגדות היא תהליך מסוכן משום שהוא עלול להוביל להזדהות ובכך לאובדן עצמי במובן מסויים, וייתכן שמסיבה זו מעטים היו אלו שהשכילו עשות ונכנסו אל היער העבות הזה.

השואה

עם השנים התחדדה בקרבי התחושה כי התקרבנות, שהיא המהלך הנפשי העיקרי בו עוסקים יהודים מאז השואה, היא חרב פיפיות. בכאבנו (המוצדק עד מאוד) הן כעם והן כיחידים, אנו משחקים את המשחק של המוסר הנוצרי: המסכן הוא הצודק. והרי יודעים אנחנו, יודעים היטב, שאין זה נכון: הצודק הוא הצודק, ולא המסכן. בעקיפין יוצר מוסר מעוות זה תרבות של טרור רגשי הבנויה על מנגנון פנימי של חבית חומר נפץ דרוכה: במוקדם או במאוחר ייפרמו הקצוות והעולם ייקוץ בממד השקרי הזה, ובהיפרמם יותר הרסן ויאבד האמון. מצב זה כפי שכבר חזו עינינו בעבר מספר פעמים בהיסטוריה, הוא בדיוק הלך הרוח המביא בכנפיו את הקטסטרופה, ואין הוא דרכם של המבקשים להיטיב.

תפיסת הדבר בעומקו החיובי דווקא, תשחרר אותנו מן הכורח בלפיתת כל מבע לאומני, כל הגיג או כל יצירה, מתוך החשש המוצדק ש'לא נרשה לזה לקרות שוב'. אינני חושב שהקוֹרבנוּת יאה לנו. אני דעתי כדעתם של שבתי בן דב ושל אורי צבי גרינברג: יש להשיב על כנה את המלוכה העברית; לשוב אל תפקידנו אותו זנחנו מקדמת דנא, התפקיד של תיקון העולם. ומתוך האחריות ההיא תוסר חרפתו של הנורא שבאסונות עמנו. יוודע לעיני הכל כי מן האפר קמנו, בניהם של מלכים ונביאים, ושבנו אל גדולתנו כבעבר. שמכל רסיסי התרבות שנדמתה לעין כל ככלי חרס שבור שאין לו תקנה, קמה ועמדה לה מלכות מפוארת של ממש, שפניה נתונים אל השבת-הרוח-האנושית על כנה. לבד מהיותו חזון ראוי כשלעצמו, יש בו אף ממד ראוי של נצחון על חזונם הנאציסטי המתחזה של מחוללי אותה זוועה, אלו שסברו שהיהדות אינה כי אם נגע שיש להיפטר ממנו.

*

סקרנותי בדבר קצותיו של האופל (הזה ואחרים) לא הניחה לי, והיא נר לרגלי כמעט בכל העשייה שלי מאז הקמתי את המגזין הזה. לאזורים הכי נבדלים והכי רחוקים ממני נכספה נפשי, ולהוצאת הפנינים הכלואות בחשיכה ידי מושטת תמיד. בין היתר, משפט אחד מהדהד את כל זה בליבי בלי הרף מאז שנאמר לי. משפט זה אמר אותו Werwolf, הסולן והאיש שמאחורי Satanic Warmaster, ואדם שהמרקחת ה-NSBM-ית לא רחוקה ממנו כל כך ושזכיתי לראיין אותו לרשימות תהו במאי 2019. באחת מתשובותיו הוא כתב: "תמיד הערכתי את יריבותם של השבטים". אימרה זו הייתה לי כמו האמירות הללו שהן קצרות במילים ומדוייקות בתוכנן: מיריבותם של השבטים, תיבנה התבל. במבט חודר ולא מתקרבן, זה בתוך עיניו של זה, בכבוד הבנוי על הערכת הכנות, גילוי הלב והנאמנות העצמית של כל צד למכמני תודעתו - ייבנה העולם.

ואם כבר נגיעה בחווייה מתוך החיפוש אחר הנקודה החיובית ביסודות המחשבה העויינת, הרי שבתוך האמנות, הכלי המתאים ביותר הוא האמנות הקיצונית. המיינסטרים פשוט נטול אומץ. ענייניו מסובכים הם מדי בחשבונות של פשרנות; רק בקצוות כשמופיע יסוד כלשהו, הוא מופיע כמו שהוא עצמו; בלי מניירות ובלי ניסיונות של יפיוף. לאו דווקא קריקטורה של גלוח-ראש זועם שרסיסי רוק ניתזים מפיו בדיבורו הצועק והולך, אלא בחור צעיר וממושקף, רהוט ולא טיפש בכלל - כמו הנדריק של Absurd למשל. מעניין להתמודד גם עם האחרון, בצעדנו פנימה.

זו גם הסיבה, לדעתי, שבעומקה האמנות קיצונית מושכת אותנו, את כולנו: אנו מחפשים אחר הגבול, כל הזמן. הנגיעה בגבול כמוה כנגיעה באש. מכילה היא בתוכה סיכון מסויים והוא מעורר אותנו לחיים. הסכנה המתמדת באובדן מקומנו בחממה המלאכותית של הנוחות העיוורת, היא קשה מנשוא ובה בעת, מרתקת ומושכת. יין ויאנג המשמשים בערבוביה מתמדת.

מי שדוחה את ה-NSBM מתוך קו אדום בלתי מבורר, לא תהיה לו תשובה לשאלה מדוע הוא אינו דוחה את ה-Gore-Metal העוסק ברצח נשים ואכילת איבריהן, או את הדת' השטניסטי העוסק בתליית גופות של תינוקות מעל למזבח או אפילו במשחקי מחשב העוסקים בהרג ובאלימות או בקריאת ספרים כמו לוליטה או בעל זבוב או מקבת', לצורך העניין. למעשה, לא תוכל להיות לו תשובה טובה לכלום, כי לבורח מן האור רק השמש תעזור.

*

פרק 5: במקום סיכום

שמעתי פעם מפי איש חכם ש'השנאה עדיפה על האדישות. מעידה היא על יחס עמוק למושא שלה, שאחרת לא היה מה לשנוא. לכאורה, הרי האדישות היא ברירת המחדל של הקיום. ואם יש יחס עמוק, יש להבין אותו לעומקו.'

אינני נאיבי. לא ניתן יהיה להכשיר את השרץ. יריבים היינו ויריבים נישאר. אך התהום הפעורה של ה-NSBM היא בדיוק סוד קיסמו. ואומר אני, שאם כבר נכנסים אל התרעלה יש לגשת בגו זקוף, מתוך עמדה נטולת השטחות ונקודות עיוורון עד כמה שניתן. במקום להשתומם ולהתפתל כתולעת נוכח עמדה לעומתית, טוב יותר להבינה אל עומקה.

אסיים במילותיו של אורי צבי גרינברג שהוא לטעמי כפסגה המשקיפה על פני הישימון. מילותיו, אולי יותר מכל מילות המשוררים שהיו לפניו, היטיבו ללכוד בדיוק מפעים את המתח של מערכת היחסים הסבוכה בין ישראל לעמי אירופה:

מיום שניצחנו את טבע האש והמים
ויצאנו מהם ברינה לחירות ומלכות,
הולכת אחרינו האש: לתפשנו בבין המצרים;
הולכים אחרינו המים: כדי לטבענו.

מיום ששברנו אלילי העץ והאבן
והורינו כי יש אלוהים יוצר כל יציר –
משרים על חיינו צל מוות עצי הגויים;
וכל אבן זועמת אחרינו: איננה רוצה
להיות לביתנו מסד.

ומיום שעובדי אלילים מדורו של אברם
ועדי דור הצלב
קיבלו מידינו את דעת האל היחיד,
שלא נשיגו בדמות גוף,
אין אנו יודעים כל מפלט מכעסם של גויים;
דמם כה קורא אלי אלילם הקדמון;
והמה שבים אל שביליו הקדומים מכוסי האזוב,
ומביאים אִתם דם משלנו לְשָי לו חדש.

אבל אם נפשם בם גוברת שלא מדעתם
ברגעי חולשה של כיסוף…
הם אלינו באים – אל הבאר העברית
כי אף תפילה יחידה משלהם אין בפיהם:
לא בחג עם ולא באבל עם:
לא ביום כתר מלכם ולא ביום קבורתו:
לא ביום גבורות ולא לפני מסע קרב
על יבשת וים:
אל תפילות משלנו,
ממלכנו דוד,
באות השפתיים
במקהלות עם ּ ּ

סלה והללויה ואמן –  – 

(אורי צבי גרינברג: שיר גזע אברהם, מתוך: רחובות הנהר - הוצאת שוקן 1978).

*

[1] Wolves Among Sheep: History & Ideology of National Socialist Black Metal, מאת דיויד ראספרו ומקס ריבאריק הוא אחד התיעודים המפורסמים שנכתבו אודות הסצינה הזו (Tsunami Edizioni, 2015).
[2]  הכוונה כאן היא לארכיטיפים של דמויות מיתולוגיות קצת בדומה לניתוח שעשה קארל גוסטאב יונג בעבודותיו.
[3] היו מי שהסבירו כי הגרמנים חיפשו אחר שעיר לעזאזל בעקבות התבוסה במלחה"ע ה-1, ושאר הסברים מטריאליסטיים מעין אלו, שלא כאן המקום להרחיב בהם.
[4] להרחבה כללית על מהותה של האריוסופיה, קראו כאן.
[5] דוגמה פשוטה אחת יכולה להיות כמובן ספרו המונומנטלי של יוליוס אבולה (מתומכי הפאשיזם וגם הנאציזם במובנים מסוימים) - Revolt Against the Modern World, או במישור האמנותי - יצירותיו המכוננות בעולם השירה המודרנית של עזרא פאונד, שאף הוא תמך בנאציזם למשך תקופה גם לאחר שנודעו ממדיה של השואה.
[6] ראוי היה להביא כאן ראיות מן המרחב הפגאני על הלך המחשבה הזה שהתפתח בתוכו אלא שכאמור, לא כאן המקום.
[7] הנושא מורכב אך ראוי להעיר כי 'רוחניות-פגאנית' הינה מושג בעייתי: התפיסה האלילית היא הרמונית והטבע מהווה בה את הציר-המרכזי ולאו דווקא הממד הטרנסצנדנטי המנותק כבדתות השכליות המאוחרות. האלוהות היא חלק מהטבע וסימניה ניכרים בו. היהדות - שנכחה בעולם עוד בימיו הפגאניים - שונה בתכלית היא ומציבה את ההתגלות במרכז בהעדיפה אותה על פני הרגש האינטואיטיבי והטבעי, והדברים ארוכים.
[8] המעוניין להרחיב חקר בשורשים הפגאניים של החשיבה הנאצית ייתקל בבעיית מקורות: מרבית החומר המצוי באינטרנט, צריך לומר, הוא הבל גמור ועוסק או בתעמולה (משני הצדדים) או בפסיאודו-אמת מדומיין. בין החיבורים היותר אמינים ישנו את המחקר של ניקולס גודריק קלארק: The Occult Roots of Nazism, by: Nicholas Goodrick Clarke משנת 1985, שכבר התפרסם בכמה מהדורות מאז.
[9] שוב Absurd, שללא ספק עורגים אל העידן הקדם-נוצרי של השבטים הטבטוניים בכל יצירותיהם.
[10] הגדרת ה-NSBM, כמו כל ההגדרות, היא חלקלקה ולא מדויקת. ההגדרה הקרובה ביותר למציאות בשטח היא ככל הנראה: פרויקט הוא NSBM אם בראש ובראשונה הוא רואה את עצמו כחלק מהז'אנר במודע.
[11] ראו למשל מה מתחולל בסצינת הניאו-פולק וביתר שאת בסצינת ה-Martial-Industrial שכל כולן רומנטיזציה של אסתטיקת המרחב דובר הגרמנית ולא פעם גם אסתטיקת הרייך השלישי.
[12] כאמור, תוכן הגותי עמוק לא חסר שם: מספיק לציין את אלפרד רוזנברג ואת ספרו The Track of the Jew in the Ages, הנשען על מחקרו את התלמוד או אפילו את מוריו: יוסטון סטיוארט צ'מברליין וארתור דה גובינו; שלא לדבר על ההוגים החוץ-נאציים שתמכו רעיונית במישרין או בתימות קרובות למחשבה הנאצית, כמו יוליוס אבולה ורנה גנון (לפני התאסלמותו). לכל אלו ועוד, השפעה אם במישרין ואם בעקיפין על המוזיקה והליריקה.
[13] אף עבדכם הנאמן מוקיר לא מעט יוצרים מעין אלו, כגון פיירוז או אום-כולת'ום, שתיהן ידועות בשנאתן העזה לישראל.
[14] בייחוד היה זה המהר"ל מפראג (1520-1609), מגדולי חכמי ישראל בתחילת דור האחרונים, ומגדולי מפרשי המדרשים. נגע לא מעט בקוטביות השורה בין הערכים השונים בישראל ובאומות.
[15] זהו בדיוק מהלכם האותנטי של הדברים: ראשית מעוניינים היו מחוללי הנאציזם להשמיד את ההשפעה הרוחנית של היהודים בעולם ואחר כך וכפועל יוצא מתוך זה, את גופם.

*

כותב: יוסף בן עוז
הערות וסיוע בעריכה: נועה קושניר-ארצי, טל עידן
נכתב בין ו באדר עד יט בניסן, ה'תש"פ (2.3.2020 עד 13.4.2020 למניינם)