"להשתוקק להיות נאספים, מפוענחים ונושעים"

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | על אסתטיקה קיצונית במוזיקת השוליים

מאת: יוסף בן עוז

24-10-2017

*

We struggle for the joy

Oh, we struggle for the joy

That life is haunted by

Its memories - its meaninglessness

Yearn to be gathered, cracked and saved

*

(Death In June – "But, what ends when the symbols shatter?", 1992)

שיחה קטנה, רעיונות גדולים

לפני מספר שבועות גמרתי אומר להזמין כרטיסים להופעתם הקרבה והולכת של Carcass ו-Satyricon. תוך דקה החלטתי שאני מזמין טלפונית ולא מהאינטרנט, ומיד התקשרתי לישי שוורץ. בדיעבד, הודיתי בפני עצמי שהכרטיסים היו סתם תירוץ. רציתי לדבר עם ישי כי השיחה הייתה חשובה עבורי יען כי אוויר הסתיו של אותם הימים התמלא בשמועות משמועות שונות על אחת מהתופעות המוזיקליות היותר מסקרנות שזכיתי להכיר מהשכונה הלא מטאליסטית. כבר יומיים שהיה מתחזק והולך הדיבור על בואה השני של להקת Death In June המהוללת ארצה ישראל להופעתה האחרונה אי פעם(!) – פה אצלנו בתל אביב. זהו ללא ספק מאורע מטלטל עמודי תווך בעולם הקטן שלי, ופשוט הרגשתי שאני מוכרח לטלפן. שוחחנו על הופעות ועל מטאל וקצת על התרגום העברי שלי (בקישור הזה) לשירם האלמותי – Fall Apart (מתוך The Wall of Sacrifice, 1986) שהעליתי ברשימות-תהו מס' חודשים אחורה.

"קראתי את התרגום שלך לשיר של Death In June, והוא באמת נהדר."

"תודה" –

אמרתי והסמקתי מבעד לסמאטרפון בחדר השינה שאליו ברחתי מפני המולת ארבעת בנותיי בסלון הבית לטובת השיחה הזו – מרגיש לפתע את אותה התחושה של לב נפתח כאילו השמים הם השער ולא הגבול.

"אבל התבלבלתם לגמרי" – הוא הוסיף. "יש הבדל בין התעניינות בפוליטיקה או בהיסטוריה לבין להיות נאצים".

"אני לא אמרתי שהם נאצים" – דייקתי בטרחנות.

על טרחנות ואמנות

מיני-דיון שהתפתח סביב התרגום שלי באחת מקבוצת המטאל של ספר-הפנים שבה שיתפתי אותו, הוא שעורר אותנו לשיחה. בשרשור ההוא, עלו שוב הרעיונות הסטנדרטיים על טבעה המעורפל של הלהקה בכל הנוגע ליחסיה הלא פתורים עם תכנים ואסתטיקה של הרייך השלישי.

זה כל הזמן אותו סיפור הרי: סמלי רונות עתיקים, מדים צבאיים בהופעות ובעטיפות האלבומים, artwork המרפרר לניאו-פאגניזם בואכה תחילתה הידועה לשמצה של המאה ה-20 עת אירופה נסחפה והלכה אחר אידיאולוגיות עידן חדש שדיברו אריוסופיה והגזענות ניהייתה הבון-טון, תימות ליריות ושמות שמרפררים חזק לעולם התוכן של WW2, ליריקה אניגמתית-נוגעת-לא נוגעת – כל אלו ועוד הם הלחם והחמאה של היצירה של מנעד הרכבים מסקרן שמוות ביוני היא להם סנונית. אלא, שמידי פעם, הופה'לה: כולם מטורגרים. נהדפים בפאבלוביות אל מחוזות העימות, למרות שזה משעשע למדי כיצד אנשים המגיעים מתוך המטאל נעצרים בדלת הזאת: שירים על אכילת איברי נשים עד מוות עוברים יפה מסך ואין הדעת מזדעקת אבל יוצרים ההולכים על סימבוליקה-רומנטית טעונה של פאשיזם נאציזם ושאר ירקות כקו אמנותי זה סדין אדום. אדם אינו יכול שלא לתמוה: כמה אפשר עוד להתפחד מכל משב רוח רענן של סימבוליקה ארית ביצירות אמנות?

אבל זה יותר מזה, כי בינינו: אפשר לחשוב שלשחק עם תכנים קיצוניים זה סיפור חדש במוזיקה, או שזה עושה אותך דפוק באופן מיוחד, ועוד יותר אפשר לחשוב שלמילה 'נאצי' בהקשר האמביוולנטי של הניאו-פולק יש בכלל משמעות, במיוחד לאור השחיקה חסרת התקדים שלה בעקבות הדמגוגיה הבנאלית המנסה להעמיס עליה השכם והערב את כל מי שאינו חושב כמוך. כבר מזמן הרי כל ימני הוא נאצי וכל שמאלני הוא בוגד, וכבר מזמן כמעט כל תגובה שלישית בכמעט כל דיון אינטרנטי היא הקצנה ופיצוץ של הדיון. אגרוף של חוק פּוֹ ישר לתוך הבטן. זה כה דפוק, עד שהאפתיות והציניות הפכו זה מכבר לסמל סטאטוס של מביני דבר שמבלעדיהם ייחשב גם אחרון החכמים לתינוק המנסה לדון עם גדולים.

והחשוב מכל: כמה רלוונטית הפאניקה הזו כשמדברים על Death in June? זהו, שממש ממש לא.

אלא שהטהרנות הזו אופפת כל חלקה מוזיקלית של המיינסטרים. כל יום כל היום: סירוס ובנאליות נחגגים תחת כל ערוץ רענן משל היו הנוצץ שבכוכבים. ובכל זאת – מוזיקת שוליים אינה יכולה להתמסגר בדמגוגיית הביבים של השטאנץ. כי אמנות שוליים היא אמנות קצה בטבעה ובדמה: אינה מעבירה אצבעות בין שערותינו, כי אם להאדים פנינו היא באה.

אבל המאמר הזה אינו על הרגשנות הפרוגרסיבית שהשתלטה על הפאקינג חיים של כולנו מזה עשור וחצי בערך והפכה אותנו לשבויים בידיו של שיח חירשים מתלהם עד שהכל ניהיה קצוות: שחור ולבן, צודק וטועה, מלחמה ושלום. רמה אינטלקטואלית של כיתה ג' במסווה של מוסר. אין מורכבות ואין עושר. המאמר הזה מבקש לגעת בנבכים הפנימיים של התכנים והסימבוליקה האפלה הזו, ולו במעט.

Then we take Berlin

מי שרוצה לחוות קצוות צריך לוותר על מגננות מטופשות. לא לתת לבנאליות הסיסמאתית של הפרוגרסיה העולמית[1] על הטרור הרגשני הארור שהביאה בכנפיה הטמאות, להשתלט לנו על הדיון וליטול את השפה והעושר וההקשבה.

כי איך אחרת יתקיים דיון מברר ואמיתי באושיותיו של אחד מעולמות התוכן המסקרנים והזוועתיים ביותר שקמו בהיסטוריה האנושית, אחד מהפרקים החשובים והמשמעותיים ביותר שבה, אם אי אפשר יהיה בכלל לדבר, או טוב מכך: ליצור? במקום להיעלב לנצח אני מציע עוצמה חדשה: החיים בגולמיותם, מלאי האתגרים והסיכונים, הם החירות; ההשטחה המפוחדת של ארגז החול מתוך רצון לסרס כל ייחודיות שמא תאיים על שלוות נפשנו הבורה, היא המוות.

ייתכן שמסיבה זו מלוכנים קלאסיים כמו הפרופ' ישראל אלדד תרגמו תכנים גרעיניים של עילית המחשבה הגרמנית דוגמת ניטשה, או שמרנים מובהקים כמו פרופ' אריה סתיו היו בין הבודדים להגיש לקורא העברי את מיטב השירה האנגלו-סאכסית והגרמאנית העתיקה בשפה העברית כולל ניתוחי עומק[2]. מול האולימפוס המעשיר הזה ניצבת היום פרוגרסיה דלוחה, שבעיקר מציעה לנו לצעוק על נואמים שמרניים באוניברסיטאות או לפוצץ אירועים וולונטריים שלא תואמים את הקו שלהם רק כדי להרגיש את עצמנו לוחמי חופש. האינטלקטואליות הליברלית החדשה מבעירה את עצמה לדעת בתוך כבשן ה-Virtue Signaling, ואני, שמרן-מלוכן שכמוני, תתפלאו: נוטה להצטער על זה מאוד. זוהי בעיני לא פחות משערורייה שענף מחשבה שלם שבנסיבות אחרות יכול להוות עבורי צ'ילבה מסקרנת וראויה לשמה – במקום לפרוח ולהתפתח, דועך לו לאט אל תוך טמטום מנוסח היטב וצעקני כזאטוט.

יוצרים כאנשים שלמים

לדעתי, ישי טועה, וגם פיטשון[3] (במאמרו הנפלא ב'הארץ' על סצינת הניאו פולק וה-Martial-Industrial, בקישור הזה): יוצרים אינם רובוטים, אין אצלם הפרדת משתנים. התעלמות מפרט חשוב זה היא בעיני פספוס ענק וסגירת-דלת על האפשרות לחוות אמנות במלואה.

העניין המלא של היוצרים בתכנים קיצוניים איננו קישוט לעבודתם, הוא ממלא אותם על אמת. אין יוצר (אמיתי – לא כזה שמחפש להרוויח כסף) שלא מניח בשר מבשרו ודם מדמו בנבכי היצירה שלו, והתוכן הוא חלק משמעותי של כל זה. אם אמרנו כך על היוצרים בכללם, הרי שאמירה זו יפה כוחה שבעתיים אצל דאגלאס פירס ו-Death In June: ללא כל ספק אחת הדמויות ואחד ההרכבים המורכבים והמעניינים שצמחו בעולם בעשורים האחרונים, ואני יכול לכתוב עליו ספרים עכשיו. אני סבור, שאם הלהקות הללו רוקדות עם אזוטיריקה טראדישיונאליסטית, זה אומר שזה מדבר אליהם ברבדים הכי עמוקים של הנפש. עומקה של ההשפעה ניכר בכל היצירה כולה. תהא זו עצימת עיניים ואטימת הלב לדחות את כל הריקוד המעניין הזה עם האסתטיקה האסורה שמציעות האמנות של Death In June ודומיה בתירוץ הרזה של 'זה עניין בעלמא' או 'זה רק שיר'.

ההיבטים האסתטיים והליריים החבויים בעומקה של התרבות הגרמנית ושבין אם נאהב זאת ובין אם לאו – מהם הורכבה העמדה הנפשית של הנאצים בימיהם, לחלוטין נמצאים שם, ואומר אני שלא לחינם. מסקרן יהיה שבעתיים לעשות את המסע אל לב המורכבות הזו. המסע המסוכן והמפתיע הזה שבסופו הסיכוי להתעשר ממנה באמת.

המציאות היא שהעולם מורכב מאנשים ואנשים הם לא חתיכות של אידיאולגיה על שתיים, אנשים הם חיה מסובכת ביותר. שום דבר לא פשוט כשמדברים על בני אדם והתיוגים כמעט תמיד שווים כקליפת השום. במיוחד יוצרים: אלו מהווים לא פעם טיפוסים מתוסבכים ביותר שההמשגות התיאורטיות שלנו לא מתחילות אפילו לתאר אותם.

אם רוצים אנחנו להבין את נפשו המורכבת של הניאו-פולק שומה עלינו להתחיל מלמטה: מהפרטים.

כלומר – במקום לנסות ולהדביק תיוגים על להקות או להלביש תיאוריות על המציאות, טוב יותר יהיה ללמוד את הפרטים. להכיר את הרגישויות. להבין כיצד פועל החיבור הזה של פירס ו-Death In June אל התכנים הקיצוניים האלו וכיצד בא לביטוי ביצירה שלו.

כל הקצוות כולם

שום דבר לא מתקפסס אצל דאלגלאס פירס, הוא רץ על כל הסקאלה הרדיקאלית של התוכן והיצירה – זה לא יעזור: הומוסקסואל מוצהר כבר שנים; האסתטיקה הקווירית היא חלק מיצירתו במובנים מסויימים אך לא נעמוד עליה במאמר זה (כי אני אלוף בלהתפזר ולא רוצה עכשיו לפתוח סוגריים שלא אצליח לסגור). אמנם, היחס להומוסקסואליות היה אמביוולנטי באירופה של פעם ובמיוחד במחשבת הרייך[4], אך בסופו של דבר היא לא עלתה בקנה אחד עם הקלאסיקה הרשמית של הגרמניות שכה סיקרנה אותו לימים. כיוצר, פירס בכלל צמח בקצה השני של עולם המחשבה והאמנות – בלב הפאנק הפוליטי והאנטי ממסדי של בריטניה[5], מעוז השמאל הרדיקאלי: הוא היה ממייסדי להקת Crisis עוד ב-1977, שלימים הופיעה בהפגנות של 'רוק נגד גזענות' וה'ליגה האנטי נאצית' הבריטית. בימיה הראשונים של Death In June סיגל פירס ללהקה סגנון שמזכיר יותר פוסט-פאנק והכניס השפעות אלקטרוניות שחווה במיוחד מחבורות כמו Joy Division. לקראת 1985 עברה הלהקה שינוי לירי והמלל הפך ליותר ויותר איזוטרי מבעבר, צעד שבסופו של דבר הסיע את הלהקה החוצה מהמחוזות הגנריים של הפאנק[6] אל עבר הניאו פולק והפוסט פאנק עם השפעות martial-Industrial ניכרות.

המפגש המאוחר של פירס הבוגר והאיזוטיריסט עם דייויד טיבט ובמיוחד עם בויד רייס שהכל אוהבים להשמיצו (וממש לא בצדק), חולל בתורו מהפכה שקטה ביצירה של Death In June והלהקה הבכירה בסוף שנות שמונים ותחילת התשעים את מיטב החומרים המסתוריים והמעניינים שבאמתחתם. העיסוק התוכני הועשר הרבה בזכות הידע האישי הרב של פירס עצמו בנושאים איזוטיריים שונים של התרבות הגרמנית העתיקה והטרום נוצרית, וכן באיזכורים אמנותיים וליריים של אירופה של פעם – כולל שימוש בתכנים נאשיונאליסטיים ומסורתיים שמסומנים היו כנחלתו של הימין הרדיקלי דווקא.

אבל פירס כמוס כמו השירה, חמקמק כמו האור; לעד מתמרן כחתול, מצליח לחמוק מציפורניה של כל הגדרה. לא נולדה הקופסה שתחזיק את נשמתו הצבעונית והוא נובע יצירה רבת פנים ביותר. דווקא העמימות הבלתי זעקנית שביגרה את הלהקה מימיה הראשונים בתקופת Crisis, ומשכה את פירס לכתיבה מעורפלת ורבת משמעויות, היא זו שנתנה אפשרות למאזין להיחשף באופן עמוק וחם עם הלב הפואטי של עולמות רחוקים ממנו בד"כ: עולמות הטבולים בתכנים פאגניים, נאשיונאליסטיים ואירוצנטריים עד כדי אסתטיקת גרמנית של המלחמה הנוראית ההיא. הכל מולחם תמיד במין עדינות מדוייקת כזו, תוך הסתייעות בריבוד הלירי שנותנת הכתיבה הייחודית של הטקסטים וכמובן בסרקזם, המערפלים את התמונה ומותירים מקום לדמיין ולעמול בעבורה.

האמנות הויזואלית ובמיוחד הטקסטים המעורפלים, המשלבים יחדיו קטבים קיצוניים מכל רוחב הסקאלה (ממש כמו שפירס הוא תערובת בלתי מתעכלת בעליל) הם הסיבה שאני סבור שיש להתבונן על השירים של Death In June כהמשך ישיר ומודרני של השירה האנגלוסאכסית הקלאסית: דוקרנית, אימאג'יסטית וכנה, רוויית פיתולים והכי חשוב: ספציפית. לא תיאורטית – אלא בעלת חיים משלה וסיפורית ביותר. כל שיר הוא עולם קטן שנחשף אליך; כל מילה – כצוהר לעולם חדש שאתה רק מצפה להיכנס בשעריו.

לאור פרישתם המוקדמת יחסית של חברי הלהקה לפרויקטים משלהם (מי אמר Sol Invictus ו-Current 93 ולא קיבל?) נותר פירס לבדו להיות חוט השני השוזר את העשייה של ההרכב מתחילתו ועד עתה. ה'קרוס-אובר' הפוליטי לכאורה מן העיסוק בתכני שמאל ועד לתכני ימין אירופאי קלאסי בתקופה המאוחרת יותר של ההרכב, מעיד בעיני על עניין תרבותי עמוק בתכני קצה פוליטיים באשר הם קיצוניים, הרבה יותר מאשר על עמדה פוליטית קונקרטית, תהיה זו מה שתהיה.

כי מוכרחים להבין: התפיסות הפוליטיות הרדיקאליות ניחנות בקסם המושך נפשות יצירתיות דווקא, משום שהן מלאות רומנטיקה הנובעת מהחזון הפנימי המעניק להן עוצמה. זאת, לבד מעובדה חשובה נוספת: הן אינן מגמגמות. תכונה זו היא דרמטית בהשפעתה על נפשם של יוצרים, כי הנפש היצירתית היא נפש המבקשת לחדש יצירה בעולם בו היא נתונה ולכן נמשכת אל העזות והגבורה כביטוי לחלק האלוהי שבאדם: החלק היוצר והמחדש מציאות. פשרנות ומתינות נראות טוב ממבט ראשון, אך עבור היוצרים הן כמו המוות: אין הן מציעות אלא ביצה סרוחה ונינוחה שמרבית בני האדם יוכלו להתבוסס בתוכה באנחת הרווחה של העבדים – אלו המבקשים שהעולם יניח להם להשתומם בחוסר מעש סתמי עד יום מותם. אולי זה דומה קצת לרונות: הרונה של השלום (סמל ה-Peace המפורסם) היא רונת החיים, אבל הפוכה ולכן היא מתפרשת כמוות בסדר הרוני הפנימי; כלומר, מבחינה רוחנית – העמדה האירופאית הקדמונית גורסת במובן מסויים כי השלום הוא המוות[8].

*

במיני הדיון ההוא שהתפתח בספר-הפנים, הוסיף ישי ידידי תגובה ובה הסביר את הרקע שמאחורי אחד השירים שהעלו שם: "רוז קלאודס אוף הולוקוסט זה לא שיר על השואה אלא שיר על המלחמה בקרואטיה", כתב ובצדק.

ישי בד"כ צודק בדברים מעין אלו, אבל ההקשר הרחב הוא זה שמפוספס כאן: בעומק העניין ליצירה יש משמעות בכל האספקטים שלה: שיר, אינו דיפיקציה היסטורית כי אם מבע אמנותי והוא דוחס[9] בתוכו סודות מן הנפש. כשפירס כותב: "Yearn to be gathered, cracked and saved[10]" קשה להתייחס לשורה זו שלא בהקשרה המלא בעמדתו הנפשית של הכותב.

'להשתוקק להיות נאספים, מפוענחים ונושעים' היא בפנימיותה התרסת הנגד כלפי העמדה הנוצרית הקלאסית, שעולה מהשורה הזו כמו שהעשן עולה מן הקורבן. בעיניו של פירס האיזוטיריקן, הנצרות היא לאירופה כנטע זר ולכל הפחות מהבחינה האסתטית-אמנותית. הגישה הנוצרית, רואה את האנושות מבעד לחור המנעול של הגאולה: העולם הוא כעדר המבקש שיבוא כבר הרועה שלו, המשיח, ויגאל אותו מאין האונים העולמי שבו הוא נתון. ההתמסרות המתמסכנת והטוטאלית שנתלתה בדמותו של ישו היא אנטיתיזה לעמדה הפגאנית הקדמונית של אירופה שהעריצה את לקיחת הגורל האנושי בידיים, את מלחמת ההישרדות בפני האלים, ולא כיבדה מעולם את הכניעה אל אל-מושיע שאינו אלא כבשה בעצמו (Lamb of God בפי הנוצרים).

התפיסה הגאולית של הנוצרים הגיעה אליהם מן היהדות, אולם עברה קאנוניזציה לסטנדרטיים הטוטאליים המאפיינים את הנפש האירופאית. וכך, במעבר התיאולוגי הזה התבצעה קפיצת פסגות שאינה נאמרת מפורשות אך חבויה היא בין השיטין: מתוך העמדה המקורית שבה המשיח הוא מלך לוחם (אצל העם הישראלי), קיבלנו כלאחר כבוד Dogma דתית כנועה המבשרת התמסרות מלאה למשיח הצלוב; האלהת המוות במקום המאבק לחיים. לפחות בחברה הפגאנית המלחמה ביטאה את חשק החיים, דבר שהנצרות חמסה, גם אם תחת האמתלה החשובה (אך ספק אם מוצלחת) של השלטת המוסר על החברה האלילית שהייתה אז ברברית ואכזרית במיוחד.

כל אלו החומרים הן קרקע פוריה המצמיחה מתוכה מיתולוגיה שירית. סרקזם היא נחלתם של המתמרדים: ההתרסה העדינה, גם אם המרומזת וספונה בינות לשירים פשוטים, היא נשקם של הקוראים תגר.

ועוד לא אמרנו מילה על היחס המנוכר אל המודרנה ביצירה של הלהקה, נושא הראוי למאמר בפני עצמו.

שיחה קצרה, מחשבות ארוכות

סגרתי את הטלפון מבלי לומר את הכל. ובאמת, לפעמים קשה לומר את הכל. יש זמנים בם נכון להעדיף את הרמז העדין על פני הדיון השכלתני. כי שכלתנות היא לא פעם זיוף של הבנה: פנקסנות של לוגיקנים, המספקת חזון דלוח ונטול תעוזה בסוף היום. קצת הפוך מן העולם הישן שידע את החיים מתוך החווייה ובכך העניק להם משמעות; משמעות שנזנחה תחת גלגלי המודרנה גדושת הספקנות ומנושלת מן ההתפעמות; הופקרה, לטובת הפילגש של הקידמה שמעבר למעשה המיני המלאכותי של הסיפוק המיידי, אין לה אהבה של ממש לתת לך.

פירס ואני – כל כך שונים אנחנו. וגם כל כך דומים. אילו הייתי מדבר איתו מה הייתי שואל? אינני יודע מאיפה להתחיל. ואולי אין זה כל כך חשוב –

העיקר שנדבר.

[1] וגם זו הישראלית: הכל פרקטיקה של אסכולת פרנקפורט קאלסית העושה סלט של מרקסיזם תרבותי, אווירה תמידית מזויפת של ערב המהפכה העוזרת לשמר את האנרגיות של האידיוטים השימושיים ומינוף מושכל של החולשות של הפוסט מודרניזם שדפק את המחשבה והאינטלקט המערבי כמעט עד לכדי כניעה.

[2] כדאי מאוד לבדוק את הקישור הזה המכיל את כתביו הנהדרים של פרופ' אריה סתיו שהוזכרו כאן.

[3] במאמר נהדר שלו ב'הארץ', סקר אבי פיטשון את סצנת הניאו פולק (בעיקר אך לא רק) על היבטיה המוזיקליים והאסתטיים ועל התסביך שיש לשמאל הישראלי (שאליו פיטשון משתייך), אך גם זה העולמי כנראה – עם ההרכבים העושים שימוש בתכנים ואמנות הלקוחים מאזורים אפלים של נאציזם והשכונות שלו. מאמר זה לוקה בכמה מגרעות לטעמי – בין היתר בנסותו לשוות פאסון אמנותי חסר פשר ומנותק מהנפש של היוצרים – כדי להרגיע את הרוחות של יפי הנפש שהשמש השחורה מפחידה אותם. למאמר המלא  - בקישור הזה.

[4] העמדה הנפשית הנאצית העריכה את האסתטיקה והמנטאליות הרומאית, והומוסקסואליות הייתה תופעה חברתית נרחבת ומפותחת ביוון וברומי העתיקים של המאות הראשונות שלפני הספירה, יש לכך כמה מקורות אך לא כאן המקום להרחיב בהם.

[5] העיבט חשוב נוסף כאן הוא ההיבט ההיסטורי: בריטניה וגרמניה היו אויבות במלחה"ע ה-2. ועם זאת האנגלים צמחו מן הסנף הגרמאני של האירופאיים ולא מן הרומאני שלו. מורכב כבר אמרנו?

[6] לתחושתי, מאז ומתמיד הפאנק היה עסוק בבוטות מילולית טעונה פוליטית וחברתית, כלומר במסר ובזעם, הרבה יותר מאשר בצד האסתטי של הקומפוזיציה והעיבודים. לפעמים אפילו נדמה לי שהמוזיקה היא רק קישוט ואמתלה בעוד שהמסר הבועט הוא כמעט חזות הכל. זו אולי הסיבה שהמבנים המוזיקליים שהפאנק מציע הם פשוטים למדי ולא התפתחו עם השנים: מקצבים תשתיתיים של תו-פה תו-פה וריפים נוייזיים גולמיים ומחוספסים.

[8] הרונות – הן האלפבי"ת הגרמאני ששימש את עמי אירופה הצפונית כל הנראה החל מהמאה ה-1 לספירה ועד לפחות המאה ה-7. בדומה לשיטות שפה אחרות שמקורן בעולם הקדום – הלשון איננה טכנית בלבד: אלפבי"ת זה נושא משמעות פולחנית נוספת המקושרת לתפיסה הרוחנית העתיקה של השבטים הגרמאניים (ראה מעט על הרונות והרייך השלישי בקישור הזה).

[9] פעם שאלו את נעמי שמר מהו שיר לדעתה והיא ענתה ששיר הוא כמו המילה היוונית Deepthong – שמשמעה דחיסה, כיווץ. שיר מכווץ במילים מעטות משמעויות רבות.

[10] Death In June – "But, what ends when the symbols shatter?" (1992)