ג גרא גראול גראולינג – גראולינג של מאמינים

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | התבוננות אֶמוּנִית ואמנותית במטאל שטניסטי

מאת: יוסף בן עוז

13-11-2015

השטניזם התאיסטי, או לפחות זה המשתקף מתוך החווייה המועברת אלינו באמצעים האמנותיים של המטאל שעוסק במישרין בתמה הזאת, הוא נושא מרתק בעיני ומכמה בחינות.

אני זוכר שכילד שהאמונה באלוהים איננה זרה לו, המפגש הראשוני שלי עם התכנים הללו הגיע דרך האמנות של המטאל. למעשה, זה הגיע בפעם הראשונה ששמעתי את Blessed are the Sick של Morbid Angel ודרך Feasting the Beast של Deicide.

הסאונד הכבד ומשולל הגבולות, השאגות הכמו חייתיות, העטיפות המעוצבות להפליא עם כל הטקסיות והרומנטיקה השטניסטית וההופכית (על פניה) להרבה ממה שאני מכיר מהיומיום שלי – כל אלו עוררו בי סקרנות והתלהבות אין קץ. כילד שנים כתבתי תכנים ושירים ברוח הזו: הרוח האפלה של המיתולוגיה והפגאניזם. שנים שכתבתי שירים וציירתי לוגואים מומצאים משולבי פנטגראמים וצלבים הפוכים ומה לא. הרגשתי שאני כותב שירים ללהקת המטאל הקיצוני שפעם תהיה לי (ושלימים לא הייתה לי מעולם).

היום, במרחק של כמעט 25 שנה מהימים הראשונים של ההאזנה לאושיות הדת' מטאל השטיניסטי הזה ולכל התכנים הנילווים אליו, מסקרנות אותי זוויות חדשות ונוספות. אחת התופעות המרתקות בעיני היא שהשטניזם התאיסטי מבית היוצר של להקות המטאל לא באמת חיפש מודלים מורכבים יותר מהכניעה האותנטית של האדם לאלוהיו.

כלומר, כל 'המרידה הגדולה באלוהים הצלוב' הפכה להשתעבדות דומה להפליא במבניות שלה לזו המונותאיסטית: הם פשוט החליפו את האלוהים שלהם בשטן. אמנם כתפיסות עולם אמוניות, רבים מאוד מההרכבים המטאליים שעוסקים במישרין בשטניזם תאיסטי הם אתאיסטיים לפי הגדרתם העצמית (ומרבית חברי הלהקות שציינתי אף הם אתאיסטיים), אך הבחירה האמנותית היא בכל זאת לא אמירה ריקה בעיני.

טיבה של הבחירה האמנותית בשטניזם תיאיסטי כמכחול העיקרי של הצייר המטאלי היא מפתיעה במקצת. היא מפתיעה משום שלא היית מצפה מקבוצה די גדולה של יוצרים שרובם ככולם אתאיסטים המביעים פעמים רבות בפומבי וחלקם בבוטות אפילו, עמדה עויינת כלפי הכנסייה ו/או תכנים דתיים מכל סוג שהוא שייבחרו בדינמיקה התיאסטית כתשתית הבסיס ליצירה שלהם.

בוז אמנותי לאמונות? אמירה מתריסה כלפי המאמינים? אני לא כל כך בטוח: למרות המרחק, מרתקת ההקבלה הלירית של התעצומות הנפשיות העולות למשל מבין מילות השירים של Morbid Angel לבין מילות השירים של דוד המלך בספר תהלים (שהכתיבה שלו מיוחסת לפי מקורות מסוימים דווקא אליו).

הנה, דוגמה אחת:

להלן ציטוט של בית אחד מהשיר Rapture של להקת Morbid Angel (מתוך האלבום Covenant). 'מלאך חולני' היא להקה ותיקה ויסודית בסצינת הדת' מטאל המנגנת דת' שהתכנים המילוליים שלו שוזרים תמות שטניסטיות עם זיקה לירית בולטת לתרבויות עתיקות של המזרח הקרוב והסהר הפורה[1]. מתחת לכל שורה ציטטתי פסוק מתהלים שכתבו דוד המלך שיש בו לדעתי דמיון או הקבלה ברמה הלירית והתוכנית לשורה שמעליו:

«

Raise me from mortal

ה' הֶעֱלִיתָ מִן שְׁאוֹל נַפְשִׁי חִיִּיתַנִי מִיָּרְדִי בוֹר (תהלים ל, ד)

My will be your will

לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ אֱלֹהַי חָפָצְתִּי וְתוֹרָתְךָ בְּתוֹךְ מֵעָי (תהלים מ, ט)

My words speak your words

מָה אָהַבְתִּי תוֹרָתֶךָ כָּל הַיּוֹם הִיא שִׂיחָתִי (תהלים קיט, צז)

Your pains raise me to bliss

אֲפָפוּנִי חֶבְלֵי-מָוֶת וּמְצָרֵי שְׁאוֹל מְצָאוּנִי צָרָה וְיָגוֹן אֶמְצָא וּבְשֵׁם-ה' אֶקְרָא (תהלים קטז, ג)

«

חשוב לזכור שההקבלה כאן היא לירית בלבד, כלומר: ספר תהלים לחלוטין לא נכתב מתוך אותה עמדה שבה נכתבו מילות השיר של Morbid Angel. דוד המלך חי בעידן שבו השכינה הייתה שורה או במילים פשוטות יותר, האלוהים היה נוכח ומורגש היטב. התנ"ך כולו נכתב מתוך עמדה נפשית החווה חווייה בלתי אמצעית את נוכחות האלוה, דבר שלנו בעולם הפוסט-נבואי קשה אפילו לדמיין[2]. כל הכתיבה של דוד מתרחשת מתוך חוויית הקודש שמבחינתו לערער עליה זה תמוה ומוזר כאילו מערערים על זה שהשמש זרחה כבר הבוקר, פשוט וכך. אלא אולי דווקא משום כך מרתקת היא הערגה האנושית הבסיסית הזו לתחושת קרבתו של "נעבד מורגש" (An Immanent God to Worship) או במילים פשוטות: לתחושת קרבתו של אלוה מורגש באמת. ובמקרה של האכזבה מהסיפור הנוצרי: לבחירה באלוה חליפי - השטן. אמנם ניתן לומר על הכל שזו אמנות ובאמנות כמו באמנות – אין זהות עם העצמי באמת אלא שאני טוען שאולי זהות אין אבל יצירה מתוך העצמי יש ויש.

הקבלות מפתיעות אלו הובילו אותי לתובנה שהלב שלי מושך אליה שייתכן והמשחק התיאלוגי פה הוא תגובתה של האנושות למותו של האלוהים, לפחות מבחינה חווייתית, וראוי להרחיב על כך מעט.

מות האלוהים? אם כן, מתי הוא חי?

התשובה היא כנראה: בתקופה של העולם העתיק. בעולם העתיק[3], לא הייתה כפירה כמעט בכלל. זוהי תופעה מעניינת כשלעצמה. ההיסטוריון וחוקר הדתות מירצ'ה איליאדה למשל טען כי בעולם העתיק לא היו למעשה דתות כלל. הדתות – דהיינו הסדר הזה שבו קבוצה של כהנים/כמרים מסבירים לבני האדם כיצד יש לפנות אל האלוה, הופיעו בשלב יחסית מאוחר בהיסטוריה. למעשה מרבית הדתות אוט היסודות שלהן הופיעו באינטרוול די קצר של כ-150 שנה בסביבות המאה ה-5 לפנה"ס[4].

ונשאלת השאלה: מדוע?

מה קרה? מדוע בתהליך איטי אך קבוע החלה האנושות לפנות אל להתארגנויות אנושיות, אל 'מדריכים רוחניים' למיניהם כדי שיסבירו לה כיצד פונים אל האלוה? מה "רע" היה בפולחניות האישית הספונטנית, זו שהייתה נחלתן של ציביליזציות שלמות בכל רחבי תבל[5]?

מבלי להרחיב מידי בהיסטוריה פלפלנית, נדמה שהשינוי הדרמטי ביותר שהתחולל בעולם הקדום של אותה התקופה היה חורבן המקדש הישראלי ובעקבותיו חורבן הממלכה הישראלית בירושלים. בפרספקטיבה של אז, ייתכן שלחורבן זה הייתה השלכה משמעותית על רוב התרבויות בעולם. אחת האפשרויות היא שלפני החורבן העולם שכולו חש אלוהות באופן מוחשי ואובדנו וקריסתו של למעשה המוקד העיקרי שחווה התגלות אלוהית בלתי אמצעית, הוא מכת מוות לכל זה. ייתכן שעזיבתו של האלוה את העולם (מה שהיהודים מכנים ברטוריקה הפנימית שלהם 'גלות השכינה') נחוותה בשאר העולם בצורה די דומה: הפסקת החווייה המתמדת של הרוחניות שקודם לכן הייתה כה מורגשת. אותה הרוחניות המוחשית שמכוחה כתב דוד את תהילים ואחרים את שאר התנ"ך ושמתוכה אולי אף צמחו ועלו המיתולוגיות החיוניות ומלאות הרגש.

הפולחניות הישראלית והעולמית שתיהן שאבו מתוך הרוחניות הזו וייתכן שהחורבן ההוא, שהביא עימו גם את סיומה של הנבואה החל בתהליך מדורג לחולל משבר עמוק בנפשות:

מה עושים מעתה בעולם נטול אלוהים?

שמא ההתארגנויות הדתיות שהופיעו בזמן קצר לאחר החורבן ההוא היוו מעין מענה נפשי, סוג של תחליף, לאותה הרוח האותנטית שפעם שרתה ואיננה עוד.

יצירה מתוך חוויית המוות והחוסר

העדר האלוה היה העדרה של הישות הנשגבה ההיא שאפשר היה לדבר איתה. שהעניקה משמעות למעשה לכל אדם בעולם[6]. זו הייתה סביר להניח חווייה שנשאה עימה אותנטיות שהיום באופן ברור היא איננה עוד. היום, לדבר על אלוהים זה במובנים רבים לדבר על מה שבצדק לא מועט האתאיסטים מתייחסים אליו כאל "חבר דמיוני". אין עוד וודאות כמו זו שהייתה בזמן דוד או משה או אברהם.

היעלמותה של הנגישות האלוהית שברה את המציאות הקיומית.

הצער האנושי ותחושת אובדן המשמעות הוליכו את האנושות לתוך עידן חדש שאנו עצמנו עודנו חיים בקצהו: עידן של חיפוש עצמי ומשברים, עידן של חושך, של העדר ומשבר רב ההיקף והעומק והזמן.

הזעם שהתעורר בתקופה המודרנית והפוסט מודרנית כלפי הדתות מגיע לעניות דעתי במידה רבה גם הוא מתוך אותה תחושת המשבר הזו עליה אני מדבר כאן: האדם של ימינו חש נבגד ומרומה. הדתות שהבטיחו אלפי שנים שהאלוהים קיים ושהוא עימנו ואוהב אותנו, הכזיבו מכל בחינה אפשרית. אם מוסיפים לכך את הציור התמוה שעולה מהפרקטיקה הדתית (כמעט כל פרקטיקה דתית) אנו מקבלים תמונה כאובה. האנושות בהדרגתיות הולכת ומוותרת על התקווה להתחדשות הקדמונית עליה דיברו נושאי הבשורה הדתית, אלו שהטיפו לשימור הסדרים התמוהים של הקדמונים בטענה הנכזבת שהאלוה עודנו עימנו, נסתר ומתבונן. מחפש אחר מעשינו, משפיע בדרכים נעלמות ועדינות.

תחת סיפורי התנ"ך ההירואיים המציירים קשר ישיר ובלתי אמצעי עם אלוהים מעורב, משפיע ואכפתי – התמונה האנושית של התקופה שלאחר החורבן ההוא הולכת והופכת קודרת להחריד: האנושות כמו משוועת לאליליה מימים עברו, אך הם מצידם אינם שועים עוד לתפילותיה.

העדר האלוהים בעולמו של האדם הוא כמו המוות של אלוה זה, אין הבדל של ממש. הנצרות למשל, הפכה את הדבר הקרוב ביותר לאלוהים עליו דיברו הישראלים הקדמונים לסוג של אלוה חדש: במקום האלוהים של התנ"ך, גופת יהודי על הצלב.

ייתכן אבל, שהכמיהה הנפשית לאיכפתיות האלוהית לא יכולה לחלוטין למות בנפשות. כמו להתגעגע לאהובה שהרושם שלה מסרב לעזוב אותך. הדעת נותנת שהכמיהה הזו מתחלפת ברגשות אחרים בזמן שאין עוד אלוהים בעולם. רגשות כמו זעם, שטנה כלפי הכל ובמיוחד כלפי האלוה העוזב ואף כלפי האנשים שבגללם עזב[7], אבל הכמיהה עצמה לא מתה.

השטניזם התאיסטי מחליף את האלוהים בשטן, אבל הפרדיגמה נשארה על כנה: אדם המבקש קרבת אלוהים. כל אלוהים יספק.

אם מאמינים ל- Morbid Angel שהם אתאיסטים (ואין סיבה שלא נאמין) אזי במבט ראשון נראה שמדובר באחת מהשתיים: או בלעג למבנה האמוני של המאמין, או ביצירת מקבילה מקאברית לאמונה המונותאיסטית.

כאילו אומרים לך: 'אתה מאמין? אז הנה האמונה שלך. בוא ונצייר לך אותה: אוסף של סגידות עיוורות אל תכלית הרוע. שטן ואלוהים – חד הם. ואתה? אינך אלא מכלה עולם באמונתך הכוזבת.'

אבל ישנה גם אפשרות שלישית, אם לוקחים בחשבון את אופי התכנים שמלווים את Morbid Angel לכל אורך יצירותיה כמעט ואם שומרים על עירנות כלפי האלמנטים המוזיקליים הייחודיים של הדת' מטאל קרי במקרה של Morbid Angel ההעצמה התיאטרלית של האסתטיקה הפולחנית.

אין ספק שהמיתולוגיה עשירת התוכן והעוצמה ששימשה את הפולחנים הקדומים שמהם שואבת Morbid Angel את הליריקה שלה היא מרתקת וממלאת חיוניות. כמעט אותה החיוניות שנעדרה מאז שהמיתולוגיה הזו חדלה מלהיות בעלת משמעות עבור בני האדם: אין מאיתנו מי שיודע להגיד האם הייתה פעם העיזה Shub Niggurath יצור פלאי של ממש או לא; האם המלאכים המחבלים כמו Azazel  או Therion (שומר הסף של השאול) היו התגלויות של ממש או לא. ואולי יש כאן מן שיבה אל החיוניות של פעם, של הימים ההם שלפני משבר הריקנות והדתות שניסו אך כשלו מלהבריא אותו. של הימים בהם הייתה אותנטיות של ציורי הרוח הללו, כשהתרבות שהכילה אותם הייתה חיה ונושמת ולא זכרון דתי עבש וריק מתעוזה.

משבר מות האלוהות: התבוננויות אמנותיות אחרות

להקות מטאל פחות שטניסטיות עושות שימוש אחר במשבר הנפשי של המאמין בן ימינו. הן מציירות משבר כמו שמשברים לא פעם נחווים אצל כולנו: צער עמוק ותחושת ריקנות.

כך, למשל, Agalloch האמריקאים מבכים את היעדרה של האלוהות המקפת כל הזו שהובטחה לנו. הנה בית מהשיר In the Shadow of Our Pale Companion מהאלבום The Mantle:

«

Here is the landscape

Here is the sun

Here is the balance of the earth

Where is the God?

Has he fallen and abandoned us?

«

החווייה של Agalloch המרתקת כשלעצמה[8], היא בבירור לא החוייה של Morbid Angel. האחרונים מדברים לחלוטין בשפתו של המאמין. הם מעבירים חווייה מעשירה ומלאת רוחניות אחרת, כזו הבועטת בפרדיגמה הנוצרית. המשלימה ביתר חיוניות את העדרו ומותו של האלוהים שהדתות הבטיחו לנו עליו בשקר.

גם Deicide עושים שימוש בתכנים וליריקה שטניסטית תיאיסטית. אלא שלהקת Deicide שונה מ-Morbid Angel. אצל 'רצח-אל' הדגש הוא הזעם: האמירה האמנותית שלהם מבקשת להעביר את זעמה של האנושות על הסדר התיאולוגי המזוייף של הנצרות. אמירה זו ניכרת מאוד באלבומים המאוחרים יותר של הלהקה. אבל המעניין הוא שהאלבום הראשון שלהם ניסה דווקא להעביר חוויית פולחן שטניסטי אותנטי של ממש: שירים שלמים על הקרבה עצמית לשטן או על סגידה פר אקסלנס לשטן עצמו מילאו את כל האלבום הראשון וגם את הדמו המיתולוגי שלהם: Feasting the Beast.

אצל Deicide אם כן, נעשה שימוש בהעמדה תאיסטית של שטניזם "להכעיס", כשהכוונה המקורית היא יותר זעם ושנאה לדת באשר היא, בעוד שהחווייה שעולה מאלבומיהם של Morbid Angel היא בהחלט חווייה של מיסטיקה קדמונית. יתירה מזאת המקאבריות המוחצנת של הטקסטים והעיסוק בפולחן חולני למדי (גופת תינוק המתנודדת תלויה מעל למזבח הפנטגראם אצל Morbid Angel או התיאור של ההתאבדות כפולחן שטן אצל Deicide) וכמובן השימוש בגראולינג כטכניקה מעצימה בד בבד עם הגיטרות המתאימות והכבדות עושים את שלהם. החווייה מוגברת והיא מוסרת אל הנפש של המאזין את אותה ההתבוננות הבלתי מתפשרת והשבורה של האדם, ללא המוסריות הדתית המאוסה מכל (ועל כל פנים כאמירה אמנותית).

המכנה המשותף לשתי העמדות האמנותיות הללו שלדעתי מופיעות כאן – הן של 'מלאך חולני' והן של 'רצח-אל' – צומח לטעמי מתוך אותה נקודת המוצא ההיסטורית-אמונית, זו של משבר מות האלוה ועזיבתו את האנושות.

למעשה, גם אמירת הצער/הייאוש של Agalloch נובעת בעיני מאותה החווייה בדיוק.

בחזרה לילד שבי? בחזרה אליו

אז מה הרגיש יוסי בן עוז בן ה-17 כשהוא שמע את Morbid Angel? ומה כששמע את Deicide? או את Agalloch?

עולם חדש ונפלא הרגשתי.

עולם חדש ונפלא.

דלת נפתחה אלי, מזמינה אותי להיכנס אליו – אל העולם הזה. ולהיות חלק מהאחר. להתעשר מערגתו אל הקדמוניות (כמו Morbid Angel), לזעום בזעמו על הזיוף (כמו Deicide) או להצטער איתו על ההעדר (כמו Agalloch).

אכן, חוויית המשבר והחוסר היא חווייה מכוננת שנפלא ליצור מתוכה.

*

[1] בעיקר מהמרחב המסומפוטמי של אכד-אשור-בבל בהיותן פגאניות כנראה. דומה שהעניין שירת את התוכן שהלהקה ביקשה להעביר ביצירה שלה. אגב, גם זו בחירה מעניינת כשלעצמה: ההליכה אל התרבויות של המזרח הקרוב דווקא מכל האפשרויות שיש. שמא יש כאן אמירה תרבותית לחיפוש אחר האותנטיות הטרום דתית (זו שהייתה באזור לפני הופעת הדת)? לא ניתן לדעת כנראה.

[2] אני יודע. אני מדלג על הרים כאן: אינני נכנס לויכוח האמוני רב השנים והמחלוקת בדבר האותנטיות של הדיווח התנכ"י, אף כי יש לי מה לומר בו, ולא מפאת החשש אלא דווקא מפאת הרצון שלא לחרוג מהמסגרת של המאמר הזה. ואולי נכון להיכנס לזה, רק במסגרת אחרת. הביטוי פוסט נבואי משמעו העולם שבו כבר האלוהים לא מדבר עם בני האדם – שזו החווייה המכוננת העיקרית של עולם התנ"ך על כל פנים לפני היספור שהוא מספר לנו.

[3] במיקום גס על ציר ההיסטוריה אנחנו מדברים על התקופות של טרום ימי הביניים, קרי לפני קריסת רומי ואחורה משם בזמן.

[4] קונפוציוס ולאו צה בסין; זרתוסטרא בפרס; הפילוסופים ביוון העתיקה (שדה פאקטו בעטו במיתולוגיה היוונית) וכמובן הכנסת הגדולה ביהודה ובישראל שלמעשה הם היו אלו שהפכו את היהדות לדת, בגלל המשבר של אותה התקופה שמקורו בטרגדיית החורבן (ראה בהמשך המאמר מעט התייחסות לכך).

[5] בעולם הקדום תרבויות רבות בכל רחבי העולם סגדו לאלילים שונים או לאלוהים (כמו היהודים, למשל). מהאבוריג'ינאלז באוסטרליה, דרך ההונים במונגוליה, הטאוטונים והקלטים במרכז ובמערב אירופה והילידים של דרום אמריקה. כולם עסקו בפולחן זבחים בד"כ – פעילות שעפ"י רוב פסקה פחות או יותר במרווח הזמן של עד כ-150 שנה לאחר חורבן הבית הראשון (באזור המאה ה-5 לפני הספירה הנוצרית), אף כי באזורים הרחוקים מאוד ממוקד ההתגלות של המזרח הקרוב נשארה התרבות על כנה עד שהגיעו אליה כובשים נוצרים ופוררו אותה סופית (למשל בני המאיה והאצטקים במרכז אמריקה והאבוריג'ינאלז והמאורים באוסטרליה וניו זילנד ועוד).

[6] "כפירה" של ממש בקיום האלוה או במשמעותו הופיעה די מאוחר בהיסטוריה: בזמן הפילוסופים היוונים בערך, שוב ככל הנראה סביב חורבן הבית הראשון. לפני הופעתה של המרידה בעניין האלוהי רוב בני האדם האמינו או באלילים או באלוהים.

[7] הישראלים כמובן, שבחטיאהם נחרב הבית ההוא והאלוהים עזב את הכל.

[8] ההתייחסות למשבר האמוני-אנושי במונחים של כאב וצער כפי ש- Agalloch (אך לא רק הם) עושים, הופכת אותו לנגיש מאוד לנפש האנושית. זה ממיר את כל האסתיטיקה האמנותית מהצורך בלהיות סוג של אנטי גיבור למול התרבות הנוצרית המיינסטרימית הרווחת, לאמירה אמנותית מסוג אחר: 'הלוואי לו היה לנו פה אלוה. אבל הוא איננו. והכאב מה יהא עליו?'.