"האיש שחשב שאישתו היא כובע"

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | כמה מילים על “סצנת” המטאל הישראלית “המידרדרת”

מאת: יוסף בן עוז

2-8-2018

הסדקים הנפערים בתיבת המתכת הישראלית המתאמצת להיקרא 'סצנה' לא התחילו שלשום. רבים וטובים שוברים מקלדות וקולמוסים כדי להבין את מקור הסיפור. מעת לעת, שוב מתעורר הסיפור הזה לחיים והרשת החברתית מעלה גירה בריטואל הקבוע: היכן? היכן בדיוק יושבת הפרובלמה? שואלים מפיקים ו'אושיות קהילה' בקול רם ומעל לכל דף פייסבוק רענן. אבל מה קורה לנו הישראלים? מדוע "הסצנה דועכת"? פעם היה פה כ"כ נהדר ורבים היו רוכשים דיסקים ובאים להופעות בלי סוף, אבל עכשיו מה יהא עלינו?

Haven't the Jewish people suffered enough?

לשטנים פתרונים.

ואולי כמו בכל שאלה קשה, צריך פשוט להסתכל לאמת בלבן של העיניים. זה לא כל כך מסובך:

התשובה היא שאין פה שאלה בכלל. צריך רק להחליט: או אמנות, או מסחרה של זנונים.

זה מתחיל כשאמנות שבמהותה היא אאוטסיידרית, מחליטה לתפוס את עצמה כספקית גוד טיים להמונים, במקום כמתווה קו נועז של יצירה. זהו. זה כל הסיפור. כי אאוטסיידר הוא אאוטסיידר, הוא לא ליצן חצר; אי אפשר בו זמנית גם לעשות את כל המאמצים להיות זונת-המונים וגם לשחק את הנסיכה האליטיסטית המדמה בנפשה כאילו היא איזו אלטרנטיבה "קשוחה" למיינסטרים. זה פשוט לא הולך ביחד. שמן ומים.

בילוי הולל עם ספקיות גוד טיים זה אולי נהדר, אבל בתום המעש המיני, הלב נותר קר. אחרי קצת זמן אתה מתחיל להבין שאתה לא יכול לחיות מזה. זה מותיר אותך חלול. כי אם זה רק גוד טיים ולהיטים שאפשר לפזז איתם, אם זה בעצם כל הסיפור שבעבורו התכנסו פה כולנו, הרי שהמוזיקה הפופולרית לנגזרותיה עושה זאת טוב יותר פי מיליון. אז בשביל מה, באמת?

כותבים רבים וגם טובים מעל במות שונות הלכו רחוק עם הספירלה של המשבר המדומה הזה והתחילו להעלות השערות לבעיות ואף לפתרונן: זה המועדונים. הסאונד לא משהו, וגם לא הצפיפות. אולי נעשה יותר מקום וקצת יותר ספות וקולה בשקל תשעים? אולי;

לא לא (אומרים אחרים לעומתם), לא הבנתם: זה הקצב, זו התדירות. אנשים חוטפים פה מכל הכיוונים! יותר מידי הופעות, חברים! העמסתם! הרפו נא את הקצב, אנו רוצים ללכת לכולן אבל לא מצליחים. אז הלאה עם הופעות זוטות. רק הטובות, הטובות באמת! נביא אותם שוב ושוב ושוב. ושוב... מה שעובד לא מתקנים, הא? אז אולי נביא שוב את הלהקה ההיא שעשתה סולד אאוט בפעם הקודמת... וב-10 הפעמים הקודמות גם כן?

תנו לאנשים לחם ושעשועים! מהדהדים כל מובילי העדר.

תנו לנו לחם ושעשועים! משיבים העדרים.

*

וכך רצים כולם, כעכברים במבוך. תוהה אני, מתי יטרח מי מאיתנו להרים לרגע את הראש מעל לקו המים הסרוחים של הביצה ופשוט יעצור ויתבונן; כי אז, אולי יראה מיד: וואללה. אין פה בכלל מבוך, בעצם.

החור של הגרוש או החור בשחור?

כל הבעיה כולה, על רגל אחת היא עומדת: עשיית כסף.

כל השאלות המנקרות בחלל האוויר כמעט לעולם אינן שאלות של יצירה, של שבירת גבולות, של אמנות במשבר. למרבה הפליאה (או שמא נאמר – כמה צפוי), בכל אלו אין איש עוסק, כמעט לחלוטין. למעשה מרוב שעסוקים כל היום בלתפוס את הראש ולגאות בבכיה של חינם, קשה לפעמים לראות שממש מתחת לאף שלנו צומח (למשל) אנדרגראונד מרהיב שדווקא הבדידות והרווחים הכמעט לא קיימים עושים לו טוב, טוב מאוד. אנדרגראונד, שלאט-לאט מביא אסתטיקה חדשה לתכנים ולמוזיקה ברמה של המטאל העולמי בכלל. או לראות שיש כאן שיתופי פעולה שמולידים יצירות דיי מסקרנות המאתגרות את הגבולות הנעימים של מה שנעשה עד כה.

הו, לא. יש פה שאלות חשובות הרבה יותר; שאלות של ביזנס.

"למה לא באים יותר אנשים להופעות?", "למה לא תומכים בלהקות המקומיות?", "למה לא מגיעים למרקטים יותר?"

שאלו את עצמכם: האמנם זה הכל, סיזיפוס? הזהו הקריטריון היחיד למידת "סצניותה" של ה"סצנה"?

אתם רוצים תהיות על מה שהיה פעם? בבקשה:

פעם, הייתה כנות וענווה של בודדים. הייתה יצירה וזהו. היית מבסוט שהקלטת משהו ברמת הפקה של המוסך של דוד שאול. רווחים? מי בכלל חיפש את זה. להופיע, הייתה השאיפה. לנגן אל העולם. פעם, לא כל אחד שהרים גיטרה וריפרף איזה ריף תבע מכולם לתמוך בו כאילו כולנו מנהלים פה בית תמחוי למוזיקאים. פעם, הייתה תחושה שמי שבוחר להיות מטאליסט, בוחר להיות אאוטסיידר שיודע על עצמו שהוא מראש הולך בדרך שהסיכוי הגדול הוא שאין בה תהילת עולם, אלא לכל היותר רצון ליצור משהו קיצוני ומלא באמת משוללת עכבות. מן אאוטסיידר שיודע שהוא פותח דלת לעולם מופלא של מוזיקה שהיא מסע של עוצמה ואסתטיקה שקשה לתאר במילים ושכל כולו נמצא בשוליים. שאיננו חלק ממעגל ההו-הא והרעש השיווקי. שכל זה לא מתחיל אפילו לעניין אותו. משהו שבאמת נותן משמעות עמוקה לנפש הגדולה המחפשת פסגות.

אבל היום אנחנו חלק ממעגל מחוייבות שלא ביקשנו אותו מעולם. מעגל של התמסכנות ואף של תביעה, גלויה ובלתי מבויישת, שניתן כסף לגלגלי התעשייה. כאילו שחייבים אנחנו. היום נדמה שמי שבוחר להיות מטאליסט חייב להדפיס כרטיס שעות בכניסה. כל אמירה בעניין הזה מייד מעלה בי – ספק בצחוק ספק בעצב – את המחשבה כאילו שוחרי המטאל בישראל התקבלו מבלי ידיעתם כעובדים מן השורה ב"תעשיית המטאל", בתפקיד שקוראים לו "קהל", והם חייבים לעשות עבודה טובה, או שאחרת!

אבל מסתבר שהם, כלומר – אנחנו – לא עומדים בציפיות. אנחנו לא עושים את העבודה שלנו כמו שצריך ואנחנו ממש זקוקים שמידי פעם יקיימו איתנו שיחות יישור קו כדי שנפנים מה אנחנו צריכים לעשות בקרקס התשלומים והגוד טיים הענק הזה שנבנה למול עינינו המשתאות.

אולי ניצור פשוט קו חם לתרומות וזהו זה. אפשר בפורמט של קבר רחל, שמעתי שזה מניב ביותר.

"אולי זה המטאל שהפסיק למשוך אנשים", השיחה הווירטואלית מתגלגלת והולכת לה, במן אוננות מנטאלית אין קץ לה, אוטוטו קוראת תיגר על היסודות של הבניין מבלי אפילו להבין שאין כאן בכלל משבר של יצירה, רק (אולי) משבר של קופות. ואולי זה אף חמור מכך: מבלי להבין למה שני אלו כלל וכלל אינם אותו הדבר.

האם הקהל הוא איזה עובד על הרמפה שהתחייב בחוזה העסקה להעמיס לעצמו על הגב עוד ועוד להקות? וכי מישהו יוכל לצייר בנפשו שאנו התחלנו ללכת להופעות מטאל משום שרצינו לתמוך בלהקות? מה זה בכלל אומר לתמוך בלהקות? ולמה שלהקה תרצה בכלל ש"יתמכו" בה? ממתי הסיפור הזה ניהיה עיסה של גלגול ממון, תגידו לי? ממתי חדל העניין המטאליסטי מלהיות אמנות קיצונית שעומדת כאלטרנטיבה חיה ובועטת ל"מוזיקה" פופולארית שמעולם לא הייתה כי אם כספומט של הנאות? מתי שכחנו שאנחנו פה פשוט כי אנחנו רוצים מוזיקה עילית וטובה באמת, ולא 'גוד טיים'? להופעות באים רק כי הן משמעותיות עבורנו, כי אנחנו רוצים בהן. כל התקשרות שכזו, אם כנה היא, משם ורק משם עליה לנבוט.

כל הטרמינולוגיה פה שבורה לגמרי. נוצר פה שיח של חלפני כספים ויחצ"ני מסיבות, לא של אמנים ומוזיקאים של מטאל.

שלא תתבלבלו: כשלהקת מטאל מבקשת להיות מפורסמת, זהו סופה – חד וחלק. שיסוף הגרון עם סכין של חלודה. כי פרסום שאיננו נובע מענווה אמיתית, שאיננו צומח מאליו, מתוך יצירה מטאליסטית אמיתית ומדממת שהתפרסמה בזכות איכותה בלבד ולא בזכות האבסה בלתי פוסקת מעל כל אתר, הוא כמו סרטן בגוף היצירה ובגוף הלהקה גם יחד. זה תמיד מזכיר לי את הבחורה היפה מהסרטים שהסרסור-מפיק אומר לה: "לוליטה, את ילדה יפה. ויש לך פוטנציאל. זה לא קשור בשכל, זה טמון רק בישבן."

*

אבל... יוסף, יוסף! אתה בחור טוב אבל אתה לא מבין. איך יבואו לפה להקות יא יוסף? איך תהיה פה סצינה?

איך?

אגיד לכם איך:

רק אם תהיו חוד החנית. זה איך.

אם תהיו טובים בזכות העמל והיזע והדם ששפכתם על היצירה, ולא בזכות שום קשקוש אחר, אבל שום קשקוש. אם תהיו כאלו שלא מפחדים ללכת עם חזון מוזיקלי חדש ופורץ דרך ולא ללעוס מחדש ולהעלות גירה סאונד עשוי ודרכים שהלכו בהן כבר מיליוני פעמים.

ודווקא יש פה להקות שזוהי דרכן. להקות שמראש מסרבות להיות מן מנחה סתור שיער, לבוש בחליפת שלושה חלקים בצבעים עזים שמעלה שירים על במה רק כדי למצוץ עוד שאגות מהקהל. יש פה בארץ ובעולם להקות שעדיין רוצות ליצור משהו אמיתי, ולא מאוננות את עצמן לעייפה עם שאלות של ממון, אלא לוקחות כלים ומיקרופון ועושות משהו מהמעמקים הכי סרוחים והכי לא פופולריים שיש.

היודעים אתם מהי הנוסחה הכי סודית ל-Trve?

היו מנהיגים אמיתיים.

*

לוליטה כמה את יפה
עולם מוטרף בחוץ
הזמן נתן את הפתיחה
ואת צריכה לרוץ
לרוץ על הבמות
עם מיני ומחשוף
ואם תהיי טובה יותר
ניסע מחוף לחוף

("לוליטה" | מילים: אתי אנקרי, 1990)

*

(כותרת המאמר היא בהשראת כותרת הספר המפורסם מאת: אוליבר סאקס)