"ליצור מיאוש, ליצור מתקווה"

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | מחשבות על זרותו של ה-DSBM בתוך המטאל

מאת: יוסף בן עוז

16-6-2018

 "ניסיתי לחשוב על הדברים שהעסיקו אותי: על הרכישה, על אישתי. לא זאת בלבד שלא מצאתי שום דבר לשמח בו את ליבי, אלא כל זה נעשה תפל לגמרי בעיני. על הכל כיסתה הבְּעָתָה בגלל חיַי האובדים. צריך להירדם. וכבר הלכתי לישון, אבל אך נשכבתי, והנה קפצתי פתאום מרוב אימה. ושיממון, איזה שיממון – מהסוג שחשים לפני הקאה – אלא שזה היה שיממון רוחני. אימה ופחד. נדמה שהמוות נורא, אך אם תיזכר בחיים ותחשוב עליהם, הרי הינך מפחד לנוכח החיים הכָּלים. באורח מוזר החיים והמוות התמזגו לאחד. משהו שיסע את נפשי לגזרים, אבל נפשי לא כלתה. הלכתי להתבונן בישֵנים פעם נוספת, ניסיתי להירדם שוב, אבל האימה עדיין אותה אימה – אדומה, לבנה, מרובעת."[1]

לכתוב מתוך האפסות

בשנת 1869 והוא בן 41, כבר היה לו הכל בחיים. זה עתה השלים את "מלחמה ושלום", אולי אחד מהרומאנים האפיים ביותר שנכתבו; בעל אחוזה עשיר למדי, אב למשפחה גדולה ומאושרת, ובריא בגופו ובנפשו – כל מה שאדם יכול לבקש.

כמעט.

בתחילת ספטמבר אותה השנה, מעט לאחר הרכישה של האחוזה הגדולה ההיא, יצא אל העיר ארזמס לנסיעה טכנית למדי: צריך היה לטפל בכמה עניינים דחופים במשק החדש. אלא שהלילה ההוא הדיר שינה מעיניו. לא היו אלו נדודי שינה רגילים אלא אימה, אימה שלא בנקל תתואר במילים. נדמה היה כאילו הנפש חלחלה אל תוך הגוף ועשתה בו שמות, נפרצו כל המחסומים והכל הפך שחור משחור; פיזית. כמה ימים אח"כ, ב-4 לספטמבר, כתב לב טולסטוי לרעייתו על אודות אותו הלילה, מכתב שלימים יהיה הבסיס לרשימותיו של מטורף[2] שכל כולו הנבטה בלתי מרוסנת שנבעה היישר מן המעיין ההוא שנפרץ שם, בלילה של אימת ארזמס.

אצל טולסטוי הייתה זו ההפנמה העכורה שכל מה שלמד וחשב שאהב ושקשור היה באורח חייו ובאמונתו הפרובוסלבית, נשכח ממנו כמו ברגע. זמן מה לפי כן החברים המשכילים התחילו לדבר על זה שבאוניברסיטה אומרים כבר שאין אלוהים, אבל הכל בסדר; אבל הוא עצמו לא יכול היה עוד לנוכח הריק של הקיום שלו, אולי של כולם. משאין עוד שום דבר בעל ערך, לאן הולכים עכשיו?

שורשים

היסטורית, אפשר שראשית ההתפוררות התחילה עוד בראשית עידן הנאורות אבל במאה ה-19 כבר היו כמה נפשות שקלטו את ממדי הקטאסטרופה הנפשית שמתחוללת בתוך הנפש בשתיקות שבין מכה אחת לשנייה. הוגים ויוצרים על פי רוב; החשים בגופם את הסובב להם.

זחיחותה האתיאיסטית המביכה של המודרנה ייבשה את הלב ונדמה כי היא הולכת ומותירה אחריה אנושות עירומה למול המחירים של בחירתה האֶמוּנית: הריגת האלוהים של המערב הותירה את האדם המודרני נטול תחליף של ממש ללשד החיים שנלקח ממנו מבלי דעת. המדע אליו נישאו עיני הכל, אינו תרבות, הוא רק... מדע; והעניין עם הרציונליזם הוא שהוא לא יודע להסביר את הרבדים העמוקים החבויים בנפש כולנו. הוא רחוק מזה למעשה. הטכנוקרטיה הרובוטית של המשוואות והנוסחאות אינה מציעה נחמה, או דמות לבוא עימה בדברים. אין לעבשות המדעית הזו, האדישה בדיעבד לכל מה שיקר לליבו של האדם, כל דרך לספק את העושר הרוחני שהעולם העתיק נתן. האדם המודרני כה ריפד את עצמו בטענות מוצדקות למחצה בדבר נכונותה של הקביעה הנחרצת כי האל הוא פיקציה עד שלא שם לב למגדלים שנפלו מן הצדדים ביחד עם האלוהים הזה. אין זו אמירה דתית או עמדה ווכחנית, אלא הבחנה נפשית.

הפרופורציות דועכות, לפעמים עד כדי פלצות. זה  ניכר בדברים הקטנים. לפני כמה חודשים סיפרה לי מכרה אירופאית על קפה ועוגה תל אביביים שהיא אוהבת את הארץ כי כאן אין את הקור שהיא חשה בחייה בהונגריה. שאלתי למה הכוונה והיא סיפרה ששם אתה יכול למות באמצע הרחוב ואיש לא יתערב אבל אם תשאלי על התסרוקת של הבחורה לידך כל העיניים יינשאו אליך בבעתה.

המוסר מתפורר: אם פעם נכון היה לעשות רק דבר מה ורק באורח מסויים או להימנע מקווים אדומים ידועים, מעשים בעלי מעלה מצד עצמם המציבים אתגר להעפיל אליו, מעתה אין עוד עין נשגבה פקוחה על כלום והצידוק מתאייד לאיטו. האדם הולך וננטש אל תוך עצמו, אבוד בכלא של הזמן, האדם והמקום.

אין עוד משמעות. וכשהיא איננה, אין עוד תקווה לעולם טוב יותר. אין עוד סיבה לשנות כלום כי כלום אינו חשוב כבר והכל קפריזי ותפל. המטריאליזם הזחוח אליו נישא ליבנו ושהתיימר למלא כל חלל שהנפש פערה, התברר כעלוב, עלוב מדי. אנחנו עובדים יותר שעות, כמהים ליותר חלומות, ומגיעים ליותר הישגים מאשר אי פעם בעבר, אולם הכל כמו מירוץ אחר האתר; כל גבעה שנכבשת וכל פרויקט שמסתיים מותיר את הנפש עצובה משהתחילה. הריקנות היא הגזר שלפני אפנו המוביל אותנו כחמורים הרתומים לעגלה המקרטעת של הקיום שלנו, אליו נשואות עיננו וממנו אין לנו שום מרגוע לעולם.

אנו צוברים אך ורק אכזבות לאורך הדרך. כלום אינו מעורר השראה עוד, כלום אינו נמלט מן הציניות ומעשן המשרפות המודרניות שכילו את הקסם שפעם היה נחלתנו.

אובדנות, אובדנות לכל

אחת מהסוגות הנענות אל התחושה הפנימית הזו של הריקבון הבלתי נתפס, של כלות האדם אל מול הזמן השוחק כל – היא ללא כל ספק ה-DSBM (Depressive Suicidal Black Metal). סוגה זו פונה אל התהומות החשוכים בליבו של האדם ומייצרת מתוכם פורנוגרפיה של כיליון. שורשיה של הנפש המתעוותת אל נוכח הסתמיות האכזרית של הקיום, נעוצים במה שהיטיבו ללכוד הנפשות הללו של המאה ה-19 כמו טולסטוי, ניטשה ואחרים. כמו צריחים של טירות אפלות, ניצבות להן דמויות מופת אלו במלוא רגישותן האנושית כמעין מגדלור המאיר את החשיכה. אלו הן ראשית מקורותיה של היצירה האובדנית, הסזיפית, הריקנית ונטולת התקווה המוצעת אל המאזין בתשתית מוזיקלית שהביטוי הכי פשוט שלה הוא משהו כמו 'קיפאון מצמרר'. מספיקה התרשמות כללית מהגרפיקה והמלל (וטרם דיברנו על המוזיקה), כדי לספוג במעט את המקאבריות של עולם התוכן בסוגה זו.

מאפייניו המוזיקליים של ה-DSBM פשטניים עד להחריד: ווקאלית, מרבית העבודות בתחום נוטות להיות דלות באורח מקפיא דם. הן מדגישות את הייאוש העמוק ע"י שימוש בגארולינג/סקרימינג עמוק וגדוש ייאוש שקשה למצוא בו נקודה אחת של אור. עבורי, אני מודה, זוהי בהחלט חווייה זרה. כשוחר מטאל שגדל על ברכיו של המטאל המרדני והמעצים, מטאל עז ובועט של התקופה הזוהרת של ההתפוצצות בניינטיז והגל השני של הבלאק בואכה תחילת המילניום, אינני רגיל למטאל שהכניעה והדעיכה אל החושך הן פסגת יצירתו, זוהי כמעט אנטי תיזה לכל מה שאני מוצא מושך במטאל.

מבחינה מוזיקלית התשתית היא ללא כל ספק בלאק מטאל עם ריפרורים בלתי פוסקים לדום על הפירוטכניקה המעצימה המוצעת בו ההופכת שימושית במלאכת הזיקוק של מיץ-הייאוש לכדי מרה שחורה של ממש. גיטרות מונוטוניות העושות שימוש בנגינה הפתוחה של הבלאק מסגירות את הכיוון התוכני של המוזיקה אולם מעניין לראות שדווקא בקרב הבלאק מטאל עצמו ה-DSBM נחווה כמעט תמיד כמוקצה מן המיאוס.

זרים זה אל זה כמו תהום אל הפסגה

אני סבור שהסיבה היא שיש פה זרות אמיתית.

זרות זו היא מפני ש-DSBM פשוט לא יכול להיות בלאק מטאל. תעצומות הנפש המשמשות ליצירה של האחד שונות מהותית מאלו שמשמשות לשני.

זאת ועוד: במובנים רבים ה-DSBM היא סוגה נבדלת בתוך המטאל בכללותו. כמעט אפשר לומר – הכבשה השחורה. מופקעת מן המחוזות הדרמטיים וההירואיים של שאר המטאל[3], מותירה היא במאזין חותם של נטע זר; שפחה בין אצילים. אמנם עם תפנית המילניום הפך המטאל החדש מורכב הרבה יותר ומן המורכבות הזו כבר אפשר לזהות תנועות מוזיקליות חדשות שאולי עוד מוקדם להכריז עליהן ואפילו בתוך ה-DSBM עצמו, שהשכילו לפרוץ תקרות זכוכית ולהעביר עוצמה אחרת בין תווייהן, אולם בליבה שלה נותרה התנועה הנפשית העמוקה של ה-DSBM כשיח זרדים דוקרני בשדה.

נדמה שמפנה אלף הוביל להופעה של ניהיליזם של DSBM מסוג חדש: תפנית זועמת אל שנאת-הכל. מעין התגשמות של הכלל המקאברי שמי שהוא הכי מסכן הוא גם בד"כ הכי מסוכן.

דוגמה מעניינת שאפשר להזכיר בנשימה הזו היא הפרוייקט "They Sang And Chanted For Hours, Then The Locked In Hundreds Set Themselves Ablaze" של redrighthand מגלזגו-בריטניה. פרוייקט זה הבכיר לאט: החומרים לאלבום הוקלטו עוד ב-2004 אלא שנותרו להבשיל בחבית ולא ראו אור יום עד לאמצע 2011.

זוהי עבודה עם טקסטורה של סלאדג'-דום איטי בטמפו נמוך ולכן גם סמיכה להחניק, נטולת אור לחלוטין. הדיסק מגיע שחור כולו ובעיצוב מינימליסטי וכולל מניפסט אובדני של ממש החתום ע"י היוצרים, מקופל כגזיר דף מחברת בתוך העטיפה.

כיאה לעבודות סלאדג' שכאלו, אין כאן ממש מוזיקה: זוהי חוויית סאונד גולמית למדי, שבתוכה גם הווקאלס הם למעשה חלק מתפאורה סזיפית בלתי מוגדרת וארוכה.

גם ברמה הלירית ובניסוחים ניכרת כתישת כל המשמעות עד לאבק. אם הטקסט של מכתב/מניפסט היוצרים המקופל בעטיפת האלבום הוא ייצוג של קו ביצירה הזו הרי שהוא עדות לכך: גיבוב בלתי קריא כמעט של מילים גבוהות השזורות במשפטים בעלי תחביר רופף, המעידים הרבה יותר על זעם אצור שטרם הובא אל הכתב מאשר מה שכבר הובא בו.

עם כל זאת, זהו היהלום הקבור בפחם. מוזיקלית יש כאן כישרון מסקרן של היוצרים ללכוד בה בעת את הייאוש והזעם יחדיו, דבר שהינו פחות מצוי בעבודות DSBM-יות סטנדרטיות. יצירה זו מומלצת למי שמבקש לנקות אורוות. להערכתי יהיה קשה למצוא נקודת אופק נעלה בתוך האובדנות-הזועמת הספוגה ביצירה הזו. יש פעמים שאני מאזין לזה (באיבחה אחת, תמיד באיבחה אחת), ואני שואל את עצמי שמא תחרות סמויה יש שם בחוץ, כזו המבקשת חירבון של כל ממד אסתטי בתוככי האקסטרים מטאל – רק כדי להעביר את המסר הפנימי של הכיליון. אולי מחתרת פנימית המבקשת לחרב את הכל? אינני יודע. כך או אחרת זוהי יצירה מעוררת סקרנות ילדית שקשה ללכת איתה למרחקים, אבל רצוי להעניק לה תשומת לב והשקעה אם במסע אל העכירות אתה חפץ.

איך נכתב בגב הדיסק?

the angel of silence. like gold debased, like shit.
a bodiless heart. this life is a monument to ruin.

אלבום נוסף השובר בעיני את תקרת הזכוכית של ההתמסכנות הוא ללא ספק "Depraved, Repressed, Feelings" של Ether מ-2007. מדובר בפרויקט של איש אחד למעשה המגיח מקוויבק-קנדה. זוהי אחת מהעבודות האינטנסיביות ביותר שלדעתי יש לז'אנר ההתאבדותי להציע. כרונולוגית האלבום הינו מיצג של האמנות המוקדמת יותר של הפרויקט, שלימים נטה לעדן את התוצרים שלו בעזרת שילוב של אלמנטים מהפוסט בלאק שגמרו למוזיקה שלהם לאבד לטעמי במעט את האדג' הניהיליסטי שהונח היטב בעבודה הזו.

כיאה לסערת DSBM מערבית[4] – הזעם מוהל את האובדנות המוהלת את הזעם ישר בחזרה כאן. למעט הפסקות מתודיות לסימפולי מרתף שדיי זוחלים אל מתחת לעורך, האלבום איננו מניח לך מפתיחתו ועד סופו. בניגוד ליצירה הקודמת שמנינו, כאן יש ליריקה והיא איננה פחוסה ונטולת פשר כלל, זלא כמו ב-redrighthand.

במשמע ראשוני, קשה לזהות כאן ריפים המתכנסים לכדי תבניות ברורות של מוזיקה שעושה כבוד לקומפוזיציה אבל ללא ספק זה נוכח פה. ובכל זאת יש יתרון של קתרזיס לשמיעה של יצירה שקשה לגרד ממנה משמעות בטאקט ראשון, במיוחד אם זה מבעד לשטף הקקופוניה העוטה הכל. האלבום הזה הוא בעיקר התמודדות נפשית: זוהי מתקפה עזה בכל החזיתות על כל בדל של שאיפה מלודית ושלמרות ההתקפה – הבדל הזה קיים ומורגש, חבוי לו מאחורי הריפים הסבוכים והמעורטלים (כמעט) מכל אסתטיקה קצבית שהיא.

זוהי אחת העבודות האהודות עלי בסגנון הזה, ואני מוצא עצמי חוזר אליה לא פעם, אולי דווקא משום שהיא מאוד קשה להכלה. לחלוטין לא משהו שאפשר להתחיל איתו לטעמי.

ליצור מתוך ייאוש, ליצור מתוך תקווה

סיבת הזרות של ה-DSBM ביחס לבלאק מטאל נעוצה לדעתי עמוק במהות האמנותית של שתי הסוגות האלו, השונות בתכלית האחת מרעותה: בעוד שהבלאק מטאל הוא חוויה של גבורה, פרש יחידאי נטול בושה המציע יריקה מריטוקרטית בפרצופה של המודרנה ושל התרבות היהודו-נוצרית[5], ה-DSBM מבקש להגיש אלינו חוויה כמעט קוטבית בתוכן שלה: את הצידוק העצמי של האובדנות.

במובן מסויים מבקש הבלאק לדחות בשתי ידיים את הפוסט-מודרניזם על כל תפנוקיו הנחווים כארס בעורקים, ואילו ה-DSBM מבקש דווקא את ההיפך, את התובנה הבוערת ביותר העולה משם: את הנטיה אל הניהיליזם.

הניהיליזם הזה, כפי שחזה גדול החוזים שהיטיב להבין את הנפש האירופאית לאשורה (פרידריך ניטשה), הוא אחת משתי ברירות הקריסה שנותר ללכת בהן לאחר שרצחה אירופה את אלוהיה. במובנים העמוקים שלו, הוא גם החווייה האולטימטיבית אותה מבקשים יוצרי ה-DSBM להעביר באמנות הזו.

היה זה מקס וובר שהרחיב את המונח שטבע כבר פרידריך שילר – ה-Disenchantment ('אובדן הקסם' בתרגום חופשי):

הרציונליזציה ופיחות הערך של כל מה שהינו מיסטי, ההולך ומחריף בחברה המודרנית. וובר תיאר כך את אופיה של המודרני-ביורוקרטי-חילוני של החברה המערבית, היכן שהבנה מדעית מוערכת יותר מאמונה ואשר תהליכיה מוכוונים יותר ליעדים רציונאליים, בניגוד לחברות הקלאסיות שהתקיימו עד לפני עידן הנאורות ושעבורן: "העולם נותר גן קסום עצום ממדים"[6].

מרתק כיצד מתגלגלת חוויית החיים הניהיליסטית הזו בדורות מן המאה ה-19 דרך היוצרים שצייננו, ועד ימינו ממש. אינני  בטוח איך טוסטוי היה מגיב אילו הינו אומרים לו שהיו מי שעשו מוזיקה לכתיבה כשלו כמו Make A Change, Kil Yourself ודומיהם...

במובנים מסויימים הריקנות מטיבה להופיע בחברות עשירות שנדמה שיש להן הכל. ייתכן שדווקא על הרקע של הפריחה החומרית שהעולם המודרני מספר שהיא חזות הכל, בולטים ורידיה הסגולים והמכוערים של הריקנות הנפשית שאיננה יודעת למצוא בחומר מזור לתחלואיה.

מחשבות אחרי שכבה האור

אני האיש המחפש את הגבורה.

מתוך הקושי להרפות מן היופי שלמציאות יש להציע; מתוך הצרימה של מה שיכול היה להיות ואיננו, אינני יכול להרשות לעצמי להרפות את ידי, להרפות מהכל. זחיחותה הדוקרנית של האובדנות לא מניחה אותי לבוא אל נבכיה. תמיד אני חושב לעצמי שרק חלושי הלב והשכל מוותרים מראש על כל המסע של החיים בעולם הזה, מסע שבסופו אפשר למחות זיעה ודם מן המצח ולהגיד: 'עשינו משהו פה'. כאלו שמשפריצים את דלות הרוח שלהם על החברה, עלי. אני יכול הרבה יותר להבין את מי שקורא למלחמה מאשר את מי שמסובב את האקדח אל לועו שלו. מסיבה זו אינני נוטה אל ה-DSBM כמעט בכלל, והאובדנות הזו רחוקה מהישג מחשבותיי.

באיזה שהוא מקום ליבי אומר לי שיש בזה גם מן החרפה הזו של אולימפיאדת המסכנים. הפוך על הפוך כזה: להיכנס אל המטאל מהדלת האחורית; סירחון של חידלון המתחפש לגבורה. ריפים זועמים שמחביאים ריקנות וקמילה. זה קל, קל כל כך ליצור שרטוטים של כאב אינסופי. הרבה יותר מעניין ומאתגר בעיני – זה ליצור מתוך תעוזה.

אבל אחרי שאמרתי כל זאת, אי אפשר שלא להודות שיש ניחוח של קתרזיס גם במבוכים של ה-DSBM. והדיסוננס הזה מסקרן לא מעט.

אורות וצללים.

[1] מתוך: לב נ. טולסטוי כתבי הגות הוצאת כרמל-ירושלים, תרגום והערות – דינה מרקון, עריכה מדעית ולדימיר פפרוני עמ' 7-8. הקטע לקוח מתוך "רשימותיו של מטורף".

[2] של טולסטוי, לא להתבלבל עם "רשימותיו של מטורף" המפורסם מאת ניקולאי גוגול.

[3] אפילו הדום או הפיונראל, ביתו השחורה של הדום, אינם מגיעים או חפצים להגיע לתהומות האובדניים של ה-DSBM. העניין התוכני מוביל פה את המוזיקה.

[4] נגענו בזאת בסקירה על –Aek Gwi כאן ברשימות-תהו. ה-DSBM כסוגה משתנה בין תרבויות: הסגנון במזרח הרחוק לדוגמה הרבה יותר קרוב מבחינת הרוח שבמפרשיו אל ההירואיות מאשר אל המסכנות והוא מציע גיבור נטול תקווה ופחות עסוק בתיאור המסכנות במלוא מערומיה, כמו שהסגנון המערבי-אירופאי עושה עפ"י רוב.

[5] בסופו של דבר; או לכל הפחות במה שניהיה ממנה ובמיוחד באירופה. אני אישית סבור שהספיריטואליות האצילית של הבלאק מטאל נופלת בגלל העמדה הזו בסופו של דבר משום שזהו דחליל רזה מידי להטיל בו חיצים והחזון הזה הוא בסופו של דבר דיסונאנס קוגניטיבי, אלא שזה יהא נושא למאמר נפרד כנראה.

[6]הסוציולוגיה של הדת, מקס וובר (1971); מתוך ויקיפדיה.