כשהגותי פוגש את מקאם רמל מיא

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | געגועים ל- Orphaned Land של פעם

מאת: יוסף בן עוז

5-4-2016

כבדות? אז כמו של פעם

אתם רוצים לשמוע משהו שפעם אמרתי לעצמי בצחוק ושאח"כ, כשחשבתי עליו קצת התחוור לי שזה בעצם לגמרי ברצינות וממש לא רק בצחוק?

אז הנה:

נכון מזרחית (כזו של האייטיז והניינטיז)? אז בליבה שלה – היא כל החומרים הטובים שעושים דום מטאל מנצח.

וכשאני אומר מזרחית אז זה ממש לא הפופ הדרדלה שעושים לנו כפיים אייל גולן ואיכקוראים אותו יללא מסיבה, לא אלה. לא. אני מדבר איתכם מזרחית עסלית עם מקצבים מורכבים במקאמים אמיתיים ולא קישוט של מזרחית על טונות של פופ שעשועים. מקצבים ונעימות כאלו שמזכירים לי (אישית אני מתכוון) את בית אבא עם נעימות בית כנסת וסליחות של 4:00 בבוקר על כוסית אחת של עראק וקפה שחור בכוס נייר, אחד סוכר ושאלוהים יברך אותך יא טולידנו.

כל הגל של שנות שמונים והתשעים במזרחית בארץ – הכי דום מטאל. גם מבחינת התוכן והמילים וגם מבחינת ההגשה, ובהרבה מובנים:

אם אלו הבלדות של זוהר ארגוב המלוות בגיטרות של יהודה קיסר שלעניות דעתי עשה כאן דום למהדרין עוד בימים שאבות המזון של הדום (הלא הם שלושה לא יכחישם איש: Anathema, My Dying Bride, Paradise Lost) לא חלמו אפילו על הגשה כזו;

אם אלו שירי הדיכאון של עופר לוי, ושכה אחיה! היו לו שם שירים על בסיס מוזיקה טורקית שכל התוכן שלהם אם נתרגם אותו לאנגלית זה Anathema קלאסי ו-My Dying Bride קלאסי. הדוגמה הכי מובהקת שעולה אצלי בלב היא כמובן "החזירי לי את בני" מתוך האלבום האלמותי שלו "כוכב שנות התשעים" (1992, מילים: דני שושן; בהוצאת: ניסים מלך הקסטות). השיר עוסק באובדן של ילד בעקבות פרידה כאובה מבת זוג וקריסת עולמו של האדם עליו. שיר זה מתעלה לדעתי הן מהבחינה הלירית והן מבחינת היכולת שלו לגעת במאזין אפילו על עבודות מקבילות מהסצינה המטאליסטית שאני אוהב מאוד. עבודה אחת לדוגמה שעולה לי בראש העוסקת בתכנים דומים של אובדן משפחה וילדים ושכשלעצמה מעניינת ומשובחת היא Green Carnation – Light of Day, Day of Darkness. זה אלבום מצויין לטעמי, אבל בעיני מעורר רגשות פחות עזים מהעבודה הסופר-דיכאונית של הז'אנר הטורקי במזרחית ההיא במיוחד השיר שהזכרתי מאת עופר לוי. והיי, ההרכב Green Carnation הוא לכל הדעות אוסף יוצרים משובח שכל כולו מורכב ממיטב בוגרי סצינת הבלאק הצפון אירופאית: החל מ-Emperor ו-Satyricon, עבור ב-…In the Woods וכלה ב-Natt.

באותה נשימה חייבים להזכיר את אבי ביטר שאמנם הטקסטים שלו כבר לחלוטין סוחפים לכיוון ה"מה נסגר עם זה?!" אבל מוזיקלית? הוא לגמרי האבא הרוחני שהכניס פה את ה-Depressive בואכה Suicidal, ואני ממש לא צוחק. גגלו את עצמכם על חלק משיריו וראו איזה עולם עז של אמוציות מהשכונה הזו אתם מקבלים. מה שהאירופאים לוקחים בדרך כלל לכיוונים הרבה יותר גותיים, איטיים ומלאים סאונד דהוי, פה אצלנו בפרובינציה – ביטר עשה את העבודה הרגשית הזו ממש בכלים שונים לחלוטין לפחות 20 שנה לפניהם ע"י שימוש בהגשה טורקית אולטרה כבדה ואולטרה יסודנית.

אמנם נכון – אני אישית מבחינה מוזיקלית ממש לא איש של עופר לוי וממש לא של אבי ביטר. אני תר אחר השילוב של ההרמוניה והדיסהרמוניה ואוהב את הטירוף הבלאקיסטי כשהוא משולב עם העדינות המלודית נוסח Emperor, Satyricon, Ildjarn או Burzum אבל בהחלט לא מכחיש את היסודות הרגשיים העזים שהמזרחית היסודית ההיא (אמרנו – אייטיז בואכה ניינטיז) מחזיקה בתוכה ויודעת למנף היטב.

נדמה לי שזו לא אמירה שתעורר אמפתיה גדולה מפני שעם יד על הלב – לא פעם אנחנו עסוקים בחלוקות מטומטמות מידי של אנחנו והם כאילו לא הצלחנו לחצות עדיין את גיל הטיפשעשרה, כולל ברמה המוזיקלית הטהורה שלא אמורה כלל להיות חלק ממשחקי האגו המטופשים האלו. העולם הרוחני והחברתי שלנו "מחייב" איזו בדלנות כלשהי כדי שנכיר את הייחודיות העצמית שלנו כנראה (ובטח כשמדובר באהבה לז'אנרים של שוליים ועוד נרחיב על זה פה במגזין בהמשך) אבל לטעמי זה לא מחייב גישת 'הכל או כלום' אוטומטית ובטח שלא גורפת. אמנם עולמות התוכן שיעניינו הרבה מאוהדי הבלאק והדיפרסיב לא יחפפו במציאות לאלו של אוהדי עופר לוי ואבי ביטר אבל לפחות מוכרחים להודות שיסוד של ממש לכל תחושת העליונות הסינטתית הזו – אין כאן. כלומר, לא באמת. ההתנהלות הצקצקנית הכלל ישראלית של הדינמיקה הלעומתית "ערסים ופריחות לעומת כל השאר" זולגת בתיכלוסו של דבר גם לאמנות עצמה וזה בעוכרינו. בחלקת השטן הקטנה שלנו במטאל, אנחנו רוכבים עליה ולא פעם כדי לטפח בעצמנו קצת תחושת ייחוד כי אנחנו מטאליסטים המזריחים שמשות מישבנינו. אלא שמעבר לרצון שלא להיות חוליגנים (לגיטימי ומוצדק בהחלט) יוצא שכרנו בהפסדנו אם נתעלם מאזורים מוזיקליים שלמים מבחינה אמנותית[1] רק כי יש יותר מידי אהבלים שנמצאים שם.

לסיכום: מבחינה מוזיקלית, לז'אנר המזרחי המקורי יש פוטנציאל עצום, בטח ובטח בהקשר של הדום מטאל.

זו הסיבה שבעיני, לפחות במובן הזה וכנראה שגם במובנים נוספים, גם ההצלחה הכבירה של Orphaned Land היא הכי הכתובת שהייתה על הקיר ואני מדבר איתכם על שנים אחורה. אני אישית חושב שהעניין הזה נכון במיוחד לתחילת דרכם כשעוד העורקים שלהם היו מלאים באנדלוסית-הארד-קור סטייל נעימות בית-כנסת שרק עברו עיבוד מטאלי וצמצום מבחינת המאוואלים, הפתיחים הארוכים וקצת מבחינת הליריקה. כמובן שיש ל-Orphaned Land סיבות נוספות להצלחתם אבל במאמר הזה אני רוצה להתייחס קצת במיקוד חזק יותר לשילוב המוטיבים המזרחיים השורשיים שהוא ללא ספק עניין בולט ומיוחד אצלם.

חיבורים הזויים? גותיק-אנדלוס

ההתפרצות של Orphaned Land היא לדעתי בין היתר תוצאה ברוכה למדי של המפגש הבלתי נמנע הזה של תעצומות נפש וחומרי גלם עוצמתיים מבחינה מוזיקלית שהיו רדומים בתוך המזרחית היסודנית והמטאל ובמיוחד בסגנונות הדום-גותיק-דת' שלו. הסגנונות האלו במטאל פוריים מאוד בעיקר בגלל הפתיחות היחסית שלהם להשפעות ומיזוגים. ברגע שפרחי וחבורתו החליטו להעיז וליילל נעימות מזרחיות אותנטיות בעיבוד מטאלי – הקסם הזה פרץ מאליו ועולם חדש ומסקרן נברא לו[2].

זכורה לי אמירה נוסטלגית מלהיבה אחת כשקובי פרחי התראיין באחד מראיונותיו הרבים. היה זה כבר כמה שנים טובות לאחר שההצלחה שלהם הייתה כבר מטאורית (לפחות במונחים של עולם המטאל הישראלי, בוא לא נשכח רגע את הפרופורציות). האמירה שלו זכורה לי כיוון שהיא בעיני דוגמה קלאסית לכמה התת מודע שלנו לא חושב במונחים מיידיים של חיבור קצוות וכמה אנחנו לא מפנימים איך חיבורים כאלו ביכולתם לשנות מציאות, אפילו לא כיוצרים כמו קובי וחברי "ארץ יתומה". אמנם אין זה ציטוט מדוייק אבל קובי אמר שם בערך כך: 'כשהתחלנו לעשות את השילוב הזה של מזרחית ומטאל אמרנו לעצמנו שאו שנהיה בדיחה או שנהיה הצלחה מסחררת'.

אז קובי ו-Orphaned Land הם בפירוש הצלחה מסחררת ואני טוען שהם כאלו בין היתר בזכות הנכונות שלהם לשבור את שער הברזל המדומיין ולהרשות לעצמם להתחיל לשחק עם קצוות בתוך קדירת המכשף המטאליסטית. וביננו? כך צריך.

אבל Orphaned Land היו לא רק מגלי חיבורים. הייתה להם עוד תכונה מהותית ביותר שבעיני אבדה מעט אחרי El Norra Alila ואם חושבים לעומק אז כנראה שהיא אבדה כבר עוד קודם: בערוב ימיו של האלבום הראשון והאלמותי שלהם בעיני: Sahara שהיה למעשה המשך ישיר ואף כלל עיבודים מלוטשים יותר של מרבית החומר מהדמו העוד יותר מיתולוגי שלהם: The Beloveds Cry.

צעירי הדור החדש של המטאליסטים מעריצי הלהקה, אשר לא הכירו את העבודות הקדמוניות של הלהקה ולא החזיקו בידיים שלהם את עטיפת הדמו שעה שהתנגן להם באוזניות הדיסקמן (דיסקמן!) – לא באמת מבינים עד כמה דרמטי הוא השינוי. שנים חשבתי לעצמי מה אבד שם בדרך? כלומר: רבות הן הלהקות שקרנן ירדה בערוב ימיהן ויש לי אפילו חבר שבתוקף טוען לדפוס מוגדר היטב שהוא מכנה אותו משבר האלבום השלישי ושלדעתו תוקף הרבה מהלהקות המטאל המפורסמות שנס ליחן, אבל משהו אצל Orphaned Land השתנה ולא היה ברור מה בדיוק התחולל שם.

עד שהבנתי:

מה שהיה בדמו ובאלבום הראשון ונעדר במידה רבה מהאלבום השני ונעלם כליל מהבאים אחריו הוא המוטיב הגותי.

כי אתם מבינים, התשתית שעליה נבנו יסודותיו של ארמון המלכים הזה שנקרא Orphaned Land הייתה תשתית של דת' מטאל אפלולי שבעצם היה סוג של דום מטאל בלתי מודע לעצמו (הכי טוב אם שואלים אותי). Orphaned Land היו בעברם הלא רחוק להקת דת' מטאל השרה על גופות מהלכות ותכנים מורבידיים מתקתקים אחרים ושנקראה Resurrection. משם הם באו. לכן באופן טבעי התשתית של חברי הלהקה הייתה תשתית של מטאל אפל, כבד ועתיר אמוציות. הרקע הזה הוא מהותי כי הוא מגדיר למעשה את הקו המנצח של הלהקה: חיבור של מלודיות אנדלוסיות בעיבוד מסורתי, טקסטים דתיים שלהם יש את החוזק הלירי הטבעי שאי אפשר להתעלם ממנו, והכל יצוק על יסודות ותשתית של מטאל עבה, מסוקס גותי בעומקו ו-Doomy בטבעו. וזה כך מתברר הפך למתכון בדוק לפיצוץ אדיר.

לימים, נטשו Orphaned Land את הקו הזה מסיבות שונות – חלקן אמנותיות, חלקן אישיות וחלקן לא תיחשפנה לעולם כנראה. אך מה שלא יהיה התמהיל להשתנות ההדרגתית של הלהקה – הימים הקדמוניים שלה היו הבלחה נדירה של נגיעה חזקה בלבבות, ואני אישית וכמה ממיטב מכרי שותפים לתחושת הכמיהה הזו אל הימים ההם. זה חסר לנו, זה חסר לנו מאוד.

אני זוכר שכשהלהקה יצאה עם אלבומם "All Is One" היה רעש גדול. שיר אחד הזדחל אפילו לתקשורת הממוסדת וההופעה המדוברת ברידינג כללה מיטב אמני אורח לרבות אמנים מהצנטרום של הפיילה של המיינסטרים הישראלי, בלי למצמץ. כמעט כולם אצו רצו לראות את ההופעה וגם עבדכם הנאמן היה בין הרצים ואפילו נהניתי מאוד. אבל משהו שם חרק לי. חרק לי כי לא ראיתי גדולה רבה בשחרור של שיר לגלגלצ ולא הבנתי איך זה אמור לרגש אותי בדיוק – אני, יוסי הקטן שמלווה אותם כבר מהדמו שלהם. אפשר לחשוב שבום תקשורתי היה אי פעם פרס בעל ערך של ממש בעולם המטאליסטי שאני התאהבתי בו, כזה הרואה את עצמו גאה וזקוף-שדרה בטבעו, מן מורד בלתי נכנע שכזה המציב אצבע משולשת אחת מחוייכת אל מול שאון אופנתי מוזיקלי שכל מה שהוא טוב בו זה לייצר לנו להיטים חסרי מעוף ועומק.

וחרק לי גם כי האמת הפשוטה הייתה שלא הצלחתי להתחבר כל כך לאלבום הזה. היה לי קשה להודות בכך בתחילה (כמו שקשה היה לי להודות בכך עם מטאליקה ומגהדת' ועוד רבים אחרים). אמנם עוד יוצא לי פה ושם לשלוף אותו ממעמקי ארון הדיסקים שלי, אבל האמת היא שהוא דיי מאובק מחוסר שימוש (שששש! אל תספרו לקובי. לא נעים לי. לא, באמת: הם יוצרים מצויינים ואני באמת סתם אליטיסט מסרוח כנראה).

קצוות ייפגשו שוב

אני רוצה להשיב את מפגש הקצוות הזה. את התעוזה והמעוף. את החוצפה לייצר שירים שלא נגמרים בסטנדרטיות; את התעוזה לשיר מטאל בערבית עם עטיפה שהיא מבט פנימי לתוך מסגד. להיות יהודים שעושים מטאל בלטינית-עברית-אנגלית-ערבית. לשיר תכנים יסודניים מהתרבויות הללו ולאו דווקא שירי אחווה וקומבייה מזרח תיכוניים מטאליסטיים. כן, גם אני הייתי שמח לקצת שלום באזורנו בחיי שהייתי, אבל כשאני שם דיסק של מטאל... אני רוצה לעוף אל השמים עם האמירות הכי חזקות שיש לי לשמוע. זו סוגה קיצונית וככה אני מאוהב בה.

*

תחזירו לי כבר את Orphaned Land שהייתה לי. תחזירו לי אותה לקצת. אני רוצה את הפרפורים שהיו לי אז בלב. אני רוצה את הגותי במקאם רמל מיא שלי.

Seasons Unite. Again.

[1] בסבירות לא רעה ייתכן, אגב, שהמעבר של החברה שלנו לשיח "ערסים-לא ערסים" הוא כנראה התרגום לשפת הפוליטקלי קורקט של קשיי ההתערבבות החברתית של מה שפעם היה מזרחיים-אשכנזיים. אבל זה ממש לא העניין שלי להתעסק בו כאן.

[2] כן, בהחלט. צריך פה לציין ואני לשנייה אינני בורח מלומר זאת: מטאל-אוריינטאלי כנראה שהיה וימשיך להיות במיוחד בארצות ערב והאיסלאם, ועוד נקדיש להם מאמרים כסצינה בפני עצמה – אני מבטיח (טפו טפו טפו). אבל בהקשר שלנו לפחות המקומי וכנראה שגם העולמי – Orphaned Land ללא כל ספק חוללו מהפכה מוזיקלית קטנה משלהם.