על נעורים, דור הביט ואנרכיסטים ימניים

מאמר מתורגם ב-2 חלקים

כמה מילות הקדמה – בפתח המאמר (מאת: יוסף בן עוז, העורך):

המאמר המוגש לפניכם הינו תרגום של אחד מהמאמרים המאוחרים של יוליוס אבולה הנקרא "על נעורים, דור הביט ואנרכיסטים ימניים" מאת נועה ארצי. ייחודו של המאמר הזה, הוא בהיותו נקודת מבט מרעננת על טיבו של המרד ומהותה החיה והפועמת של המחתרת, או מה שאנו אוהבים לכנות לא פעם ה-Underground.

בעולם בנאלי שבו להיות מרדן משמעו להיות 'שמאל', ולהיות שמרן משמעו להיות 'ימין', אין מרענן יותר מלקרוא הוגה דעות שלא רק שאינו מתיישר לקופסאתיות המצויה, אלא שובר אותה לרסיסים בפטיש הביקורת וחושף אגב כך את השורשים התרבותיים והנפשיים העמוקים המניעים בני אדם תוך שהוא מניח בצד את מונחי הפוליטיקה הנבובים שנבנו סביב חצאי אמיתות הלקוחות מיסודות אלו. מה אנחנו מחפשים? מה טיבו של המרד? האם מרידה לשם מרידה היא מרפא למצבו העגום של המורד בחברה ובמוסכמותיה? ובעיקר – מה הוא סוד הנפש האנושית שהתעלמות ממנו מפילה אותו עמוק יותר אל בור האבדון במקום להרימו?

בתרגומה הרגיש והמדויק, נועה נותנת דרור עברי אולי לראשונה למילותיו של אחד מההוגים היותר חדים שצמחו באירופה של העידן המודרני – העידן שבו התחילה להתרסק האמונה הפשוטה ברוח האדם ועומקו של התימהון הוחל להיות מורגש.

זהו מאמר לא קל לעיכול, דוקרני ולא מתנחמד. בקיצור חומר של ליקוק אצבעות.
סנונית ראשונה זו, אני מקווה, תהפוך להרגל אצלנו ברשימות תהו לימים שעוד יבואו.
Keep it Real. Keep it Metal.

יוסף בן עוז.

דבר המתרגם ופתח דבר - איש השוליים החושב

קוראיי הנאמנים בוודאי נתקלו לא פעם בשמו של יוליוס אבולה, שאת ציטוטיו ורעיונותיו הספקתי לשלב בכמה ממאמריי – אך מיהו האדם המסתתר מאחורי שם זה?

ברון ג'וליו צ'זארה אנדראה אבולה, הנודע בקיצור כיוליוס אבולה היה בן אצולה סיציליאני. במהלך חייו, אבולה הספיק להתגלגל ממשורר ואומן אוונגרד, ללימודי פילוסופיה ולבסוף לחקר תורת הנסתר. בשני העשורים האחרונים, עבודותיו זוכות לעניין מחודש בדמות תרגומים נוספים לכתביו וכן כנסים הצצים ברחבי אירופה והעולם העוסקים בהגותו. קשה לי להצביע על הגורם המדויק לעניין מתחדש זה, אולם החיפוש אחר האמת האבודה, המהווה תמה חוזרת בעבודותיו, לצד תחושת המשבר ואי הוודאות הקולקטיבית, אשר נדמה כי הכפילה כוחה בזמן האחרון, גורמת לי להיזכר בציטוט של ג.י. גורדייף בנוגע לטבעו של הידע, נוטה להשתחרר בעתות משבר[1].

בשמו של אבולה נתקלתי לראשונה באתר המחתרת הניהיליסטית האמריקאית[2] (ז"ל), אולם עברו כמה שנים עד שהצלחתי לגשת לכתביו ולרדת לעומק דעתו. קשה לסכם את חייו ומפעלו של אבולה בכמה פסקאות מבוא, וגם לא אתיימר לעשות זאת כאן[3], אולם נדמה כי חוט השני העובר בין כל מעלליו היצירתיים וההגותיים הוא הבחירה להתמקד דווקא בכל מה שאינו מצוי בלב הזרקורים ולרוב הולך כנגד הזרם.

במאמר המצוין על [4]Drama Noir, טל עידן מציין כי משיכתו של האדם לתור אחר הנסתר מונעת מרצונו לאחות את שברי האישיות ולהחיות את חווית החיוניות – וזאת כנגד כוחו של קולקטיב שיצא מכלל שליטה ומאיים לבלוע ולעכל את עצמיות הפריטים בו לכדי עיסה תפלה. ואכן, הרצון לחקור את האינדיבידואל המוחלט[5] היווה את נקודת המוצא לאודיסאה האינטלקטואלית של אבולה, שנדמה כי נמשכה עד יומו האחרון על פני האדמה.

כאומן ומשורר, הוא בחר לעסוק בפוטוריזם ובדאדא, המבקשות להעיר את האדם מתרדמת השאננות הבורגנית ולשחררו משלל ההתניות הנגרמות מן המעבר בעולם הגשמי.

כחוקר תורת הנסתר הוא בחר להתעמק בין השאר, בזרם ה-Pali הבודהיסטי, אשר צמח כתגובת נגד להידרדרות הברהמינים אל מחוזות העלאת-ההשערות והפורמליזציה[6] או בחקר מסדרי אבירים מימי הביניים אשר שמרו את אופיים המסורתי במעגלים סגורים ונסתרים בפני אנשי הכנסייה[7].

זהו אולי המקום לציין את אותה הבנה אינטואיטיבית יוצאת מן הכלל שאבולה גילה כלפי רעיונות וחוויות, שבדרך כלל נמצאים מעבר להבנתו של האדם מודרני, הנוטה במקרה הטוב להבינם ברמה הרעיונית בלבד ובמקרה הגרוע לדחותם על הסף כאמונות תפלות פרימיטיביות. שליטה חזקה זו בשפתו הייחודית של הנסתר אפשרה לאבולה לעשות בה שימוש טבעי וקולח לחלוטין – כאילו הייתה עבורו שפת אם.

מה שנתפס בידי רוב כ-"נסתר" נתפס בהגותו כמוחשי יותר מכל מציאות גשמית וגלויה אחרת, וכנקודת מוצא וייחוס לבחינה ולהבנת העולם הגלוי. אפשר לטעון שהאקלים החברתי וההגותי בתקופתו היה קצת יותר מאפשר משהוא היום, אולם השוואה בינו לבין הוגים רבים בדורו מעידה על כך שהבנתו אכן הייתה תופעה אנושית נדירה באופייה האטוויסטי. ייתכן וכל חוסר ההבנה השורר סביב משנתו נובע מאותה ההבנה הלקויה, ואולי אף מההתכחשות לדברים שאין ביכולתנו לתפוס באופן מידי בעזרת חושינו.

לצד ההתעמקות בכל אלו ואולי כדי להשלימן, סבבה הגותו של יוליוס אבולה סביב הסוגיה אשר ניתן לכנותה "משבר מות האלוהים". הוא ניתח את ההשלכות של משבר זה כפי שהן באות לידי ביטוי בהיבטים השונים בחיי הפרט והחברה, וכן הגה דרכים אפשריות להתמודדות עם המצב. דרכים אלו לרוב נגזרו מתוך דיסציפלינות מסורתיות מהמזרח, כגון בודהיזם, יוגה וזן[8] – אך לא רק.

הוא ראה בחברה הבורגנית את הביטוי האולטימטיבי למדבר הרוחני שמצב זה הותיר אחריו. בעקבות משבר שחווה בצעירותו, אשר כמעט ועלה לו בחייו, הספיק להבחין כי על אף העושר החומרי הרב שהביאה עמה הקדמה, נדמה כי מידת אי-הנחת והיקף המגיפות הרוחניות הרודפות את בני האדם בחברה המודרנית אינן פוחתות אלא להיפך, רק הולכים וגוברים בכוחם.

"L'arco e la Clava", הוא אוסף הטקסטים הכולל את המאמר המתורגם שלהלן, כמו גם כמה מעבודותיו האחרות, בוחנות מקרוב את התופעות האופייניות לחברה הבורגנית המודרנית, על שלל המיתוסים שהיא יצרה סביב מוסדותיה, הישגיה וערכיה. נקודת מבטו של אבולה לרוב שואבת השראה מכל אותן תורות מסורתיות אזוטריות[9], אותן חקר לעומק במשך כל ימי חייו. הללו משמשים כאמצעי עוצמתי ביותר "להעריך מחדש את הערכים", לבור את המוץ מהתבן ולהעניק לקורא את האפשרות להגות מחוץ לקופסא על סביבתו ועל תפיסות שונות אשר למד לקבלן כאמת מוחלטת. עמדה ייחודית זו היא לדעתי מה שהופכת אותו להוגה חשוב עבור איש השוליים החושב.

והנה, על אף היותו איש שוליים בכל רמ"ח איבריו, אבולה אינו פוסח על בחינה מדוקדקת ו-"הערכה מחודשת" של ערכי תרבויות השוליים השונות שקמו ונפלו במהלך חייו. המאמר שלהלן מהווה בחינה מחודשת לנונקונפורמיזם, הנעשית בידי אדם שהקדיש את חייו, בין השאר, לחקר האינדיבידואליזם המוחלט. לפיכך, נקודת מבטו מהווה מצרך יקר ערך באקלים המחתרת, הנוטה יותר להטיף למקהלה אודות גדולות הנונקונפורמיזם מאשר להתבוננות עצמית וחשבון נפש.

תרגום המאמר שלהלן, אותו אגיש בשני חלקים, סוקר 2 תנועות שוליים אשר נתפסו בעיני אבולה כרלוונטיות לדיון בסוגיית "משבר מות האלוהים". החלק הראשון מהווה מעין "ביקורת אוהדת" לתנועת הביט האמריקאית. זוהי ביקורת "אוהדת", משום שאבולה רואה בחוסר יכולתם ונכונותם של הביטניקים להשתלב בחברה של תקופתם עדות לבריאות וחיות רוחנית, ומביע מידה מסוימת של אהדה כלפי חיפושיהם אחר דרכים להתמודד עם אותו המשבר: בין אם הדבר בא לידי ביטוי בעניין שהביעו כלפי רעיון הסאטורי של הזן בודהיזם או בניסיונות ללכת בדרך חסידי "נתיבי היד השמאלית" השונים שהתקיימו בעולם המסורתי. באותה נשימה, מנסה אבולה לאפיין את הבעייתיות בדרכיהם, אשר מנקודת מבטו הייתה בלתי נמנעת במידה מסוימת, ולנסות למצוא את הסיבה לכך שתנועה זו נמוגה מן העולם מבלי לצלוח במשימתה. כל זאת נעשה כמובן, מאותה נקודת מבט אבוליאנית אופיינית, הצופה אל הנגלה מתוך הנסתר.

ג'וסלין גודווין, האחראי בין השאר לתרגום כמה מספריו של אבולה לאנגלית, המשיל באחד מראיונותיו את הספרים לפורטלים המאפשרים לרוחות ההוגים להוסיף ולספק לנו תובנות חיוניות דרך הגותם, גם כאשר אלו הלכו לעולמם[10]. בהקשר זה תחושתי היא שאבולה אולי עזב את גופו, אך תובנותיו עודן חיות ויש בכוחן להנחות את אנשי המחתרת המבקשים ליישמן בדרכיהם. ברוח זו, ניתן לראות מאמר זה כלקט רעיונות חשובים, העשויים לסייע לנו בניתוח ובהפקת תובנות ולקחים חשובים. לקחים אלו יש בכוחם לתת כלים איתם אפשר לזהות ולהיזהר מדפוסים שגויים חוזרים בניסיונותיהם של תרבויות שוליים קודמות. אם לתרבות שוליים יש כוח כלשהו, ייתכן שבהבנת העומק הוא מצוי ולשם ראוי ללכת; דפוסים שגויים אלו פגמו במאמציהן של כל תנועות המרי ההיסטוריות – החל מתנועת העתידנים האיטלקית וכלה בילדי הפרחים והפאנק - לקרוא תיגר על הסדר הקיים.

ישנו ביטוי מוכר הגורס כי "ידע הוא כוח". לטעמי אותו הכוח טמון בחירות שהידע מקנה. כל הגדולה בעבודותיו של אבולה מצויה ביכולתן לספק ידע ורעיונות השואבים השראה ממקורות נשכחים לבני עידן וחברה זו. ההיחשפות לידע ישן-חדש זה מקנה לקורא נקודת מבט טרייה ומזוככת, שבתורה מקנה לו את החירות לבחור את פעולותיו באופן מדויק יותר. ועצם אפשרות זו מגלמת כוח רב.

יש הרבה מן המשותף בין העיסוק התדיר באומנות ובהגות אזוטרית, אשר אפיין את דרכו של אבולה, לבין זרמים מסוימים במחתרת הבלאק מטאל. המכנה המשותף הבולט ביותר הוא באותה עמדה המבקשת להתעלות מעל העדר, בחיפוש המתעתע אחר פסגות הנשגב ובקריאת התיגר כנגד נביאי השקר של המודרניזציה.

לטעמי, התבוננויות מפוכחות וביקורתיות כמו זו שבטקסט שלהלן עשויות להיות מאוד רלוונטיות עבור אותם תתי-זרמים במחתרת הזו, מאחר וביכולתן לדייק ולזקק את התובנות והתחושות שאולי שררו בקרב חלקנו, אך טרם נוסחו באופן רהוט מספיק בכדי לאפשר לנו לממש את הפוטנציאל הגלום בהם. כי כמו שכבר ציינתי במקום אחר, איננו חפצים בכך שאותה קריאת תיגר המבקשת לפרוץ מתוך קרבנו תסתיים כעוד גחמה ילדותית.

הצדעה מוזיקלית למפעלו של אבולה

העניין המחודש בעבודותיו של אבולה לא פסח על סצנת האנדרגראונד העולמית ובפרט על סצנת הבלאק, הניאופולק ונגזרותיו. יש בכוונתי להתעמק עוד בקשר שבין השניים בעתיד, אולם לעת עתה ובטרם אעביר את הבמה לברון הטוב, אשאיר אתכם עם כמה יצירות העושות כבוד לאבולה:

Spite Extreme Wing – Non Dvcor, Dvco

בלאק מטאל הירואי מארץ מולדתו של הברון. Spite Extreme Wing הם אולי אחד ההרכבים הבודדים המתייחסים במפורש להגותו של אבולה ומגלים בה הבנה עמוקה, כפי שניתן לקרוא במניפסט הקצר שמופיע בחוברת המצורפת לאלבום. המהדורה המחודשת של ההוצאה כוללת גרסה חדשה לקטע האינסטרומנטלי Decadenza שהוקדשה ליוליוס אבולה[11].

לשמיעה - כאן

Changes vs. Allerseelen – Men Among the Ruins

שילוב בין ניאופולק נוגה ומהפנט ואלקטרוניקה מינימליסטית שלוקחת אותך היישר לסצנה הגרמנית הישנה והטובה. מקור השם בא מאחד מספריו של אבולה.

לשמיעה - כאן

V.A – Cavalcare la Tigre: The Julius Evola Centenary

אוסף שיצא לרגל יום הולדתו המאה של אבולה, בהשתתפות שמות בולטים מסצנת ה-Neofolk וה-Martial Industrial העולמית. העטיפה היא מחווה לטיפוס ההרים בו אבולה עסק כאימון מנטאלי במשך תקופה מסוימת, וכן לנקיק בין הפסגות בו הונח כד האפר של אבולה לאחר פטירתו.

לשמיעה - כאן

(מאי 2020, נעה ארצי)

על נעורים, דור הביט אנרכיסטים ימניים – חלק א'

‏1

רבים - אכן, רבים למדי - הם הדברים שנכתבו על סוגיית הדור החדש ועל "הצעירים של ימינו". ברוב המקרים, סוגיה זו אינה מצדיקה את תשומת הלב שהיא מקבלת. החשיבות שלעתים מיוחסת כיום לנעורים ככלל, כנגד מידה מסוימת של זלזול כלפי כל אלו שאינם "צעירים" הינה מופרכת. אין ספק שאנו חיים בעידן של התפוררות ובשל כך, המצב הקיומי ההולך וגובר הינו זה של אדם "נטול שורשים" שעבורו ה-"חברה" הסובבת אותו, יחד עם הנורמות שניהלו את החיים, איבדו כל טעם. בנוסף לכך, בהווי התקופה שקדמה לזו הנוכחית - המוסיף ומתקיים במקומות מסוימים - טבען של נורמות אלו תאם אך ורק לנורמות ולערכי המוסר של הבורגנות. מן הסתם, המיאוס הגובר כלפי מצב זה ניכר במיוחד בקרב בני הנעורים, כך שמנקודת מבט זו ייתכן שראוי להתייחס לסוגיות מסוימות. אף על פי כן, יש למנות הבדלים אחדים ולבחון ראשית כל, את המקרה בו מצב זה נחווה באופן פאסיבי בלבד, ללא כל יוזמה אישית ופעילה כמו זו שככל הנראה אפיינה את המרדנים האינדיבידואליסטים, בעלי הנטייה האינטלקטואלית, אשר צצו מפעם לפעם בעבר.

הדור החדש, לפיכך, פשוט מקבל את מצב העניינים כפי שהוא: הוא אינו מגלה בו עניין אמיתי ומנצל את אותו היעדר הגבולות בדרכים שטותיות למדי. כשצעירים אלו טוענים שאין מגלים כלפיהם הבנה, התשובה ההולמת היחידה היא שפשוט אין מה להבין - מאחר ותחת נסיבות נורמליות, מצבם היה נפתר כשהיו שמים אותם במקומם ולאלתר, כפי שנהוג לעשות בילדים, כשתעלוליהם הופכים מעצבנים ופולשניים, ועוברים את גבול הטעם הטוב. אותו "נונקונפורמיזם" המאפיין היבטים מסוימים בהתנהגותם הדי בנאלית, משקף מעין מגמה או קונבנציה חדשה: דבר זה הוא ההיפך המוחלט מביטוייה של חירות אמיתית. ברוב המקרים, ניתן ליחס את מרבית התופעות שנבחנו בעמודים הקודמים, כמו החיבה לוולגריות וגינונים חברתיים אחדים, לצעירים מזן זה. רשימת הדוגמאות לאלו כוללת מעריצים פנטיים (נערים ונערות כאחד) של ה"יללנים" - אותם "זמרי עם" אפילפטיים - ובעת הנוכחית, של התכנסויות המריונטות האנושיות הידועות כסשן ה-"יה-יה" או "אלבום" כזה או אחר, יחד עם כל הדפוסים ההתנהגותיים המוכתבים על ידי תחומי עניין אלו. חוסר יכולתם להבחין במגוחך הופכת את האפשרות להשפיע עליהם בדרך כלשהי למשימה בלתי אפשרית, כך שלא נותר אלא להניח להם לנפשם ולעיסוקיהם השטותיים. יש לקחת בחשבון שגם אם הייתה מתעוררת מחאה כלשהי בקרב צעירים אלו, על סוגיות כגון חירות מינית בקרב קטינים או על המצב המשפחתי כיום, למחאה זו לא הייתה כל השפעה. ככל שיחלפו השנים, הצורך של רובם להתמודד עם הבעיות החומריות והכלכליות של החיים ללא ספק יבטיח שצעירים אלו, שכעת הפכו למבוגרים, יתרגלו לשגרות המקצועיות, היצרניות והחברתיות של העולם העכשווי, ובכך למעשה יחליפו סתמיות אחת באחרת. כך שבמקרה זה, אין כל עניין ממשי.

"נעורים" מסוג זה, המוכתבים על ידי גיל האדם בלבד (שכן במקרה זה כמעט ואין מקום לדון בנעורים במובן פנימי ורוחני)[12], נפוצים במיוחד באיטליה. גרמניה הפדרלית מציגה בפנינו תופעה שונה לחלוטין: הצורות המטופשות והמנוונות שהוזכרו לעיל הרבה פחות נפוצות שם. נדמה שהדור החדש קיבל על עצמו בשקט את אותו מצב קיומי בו אין להעלות כל דאגה, את אותם חיים שאין לתהות אודות משמעותם או תכליתם. דור זה מעסיק עצמו רק בהנאה מהחיים הקלים והנוחים בגרמניה החדשה והמפותחת. ניתן לכנות צעירים מסוג זה צעירים "ללא דאגות": אוכלוסייה שהשילה מעליה מוסכמות רבות וקנתה לעצמה חירויות חדשות מבלי לעורר כל מחלוקת, במרחב "מוחשי" דו ממדי ונטול כל עניין במיתוסים, דיסציפלינות או אידיאלים נשגבים.

זהו כנראה רק שלב מעבר עבור גרמניה, שכן אם נתבונן במדינות הנמצאות בשלב מאוחר יותר באותו התהליך, הרוויות באווירה האופיינית ל-"מדינת רווחה", בה החיים בטוחים והרציונל מושל בכיפה - ובהקשר זה יש להתייחס לדנמרק, שוודיה ובמידה מסוימת גם לנורבגיה - אנו נבחין כי מפעם לפעם, מתעוררות תגובות נגד בדמות התפרצויות אלימות ובלתי צפויות. אלו לרוב קשורות בצעירים. במקרים אלו, התופעה הופכת למעניינת יותר ולפיכך מצדיקה את התבוננותנו.

2

כדי להבין מהן הצורות הטיפוסיות ביותר של תופעה זו, יש להתבונן על אמריקה ובמידה מסוימת גם על אנגליה. באמריקה, סממני הטראומה הרוחנית והמרד כבר הספיקו להופיע במידה נרחבת בקרב בני הדור החדש. אני מתכוון לאותו דור אשר זכה לכינוי "דור הביט", אודותיו ניהלתי דיון בעמודים הקודמים: הביטים או הביטניקים, הידועים גם בכינוי "היפסטרים"[13]. יחידים אלו ייצגו אקזיסטנציאליזם אנרכיסטי ואנטי חברתי מזן מסוים, אקזיסטנציאליזם שהוא יותר פרקטי מאשר אינטלקטואלי (פרט לכמה התבטאויות ספרותיות חסרות חשיבות). בעת כתיבת שורות אלו, תנועה זו אינה משגשגת או שאינה עוד באופנה: היא נעלמה לחלוטין מהשטח או התפרקה. אף על פי כן, יש בה עדיין מידה מסוימת של חשיבות, שכן תופעה זו קשורה באופן מהותי לטבעה של הציוויליזציה האחרונה. לפיכך, כל עוד ציוויליזציה זו תוסיף לשרוד, אנו צפויים לחזות בהתגלמויות דומות של תופעה דומה, תחת כינויים וסממנים חיצוניים אחרים. מאחר ויותר מכל מקום אחר, אמריקה מגלמת את עקרון הבאת הדברים לכדי קיצוניות אבסורדית [14]ואת הגבולות האופייניים לדרכיו של העולם העכשווי, המרדנות של דור הביט רכשה לעצמה אופי פרדיגמטי מיוחד. מן הסתם, יש להבדיל בינם לבין אותם צעירים טיפשיים בהם דנו, בעיקר בהקשר למתרחש באיטליה[15].

מנקודת מבטי, יש טעם לסקור סוגיות מסוימות בהקשר זה, מאחר ואני מסכים עם טענתם של ביטניקים אחדים לפיה - בניגוד לתפיסתם של פסיכיאטרים, פסיכואנליטיקאים ו"עובדים סוציאליים" למיניהם - בחברה ובציוויליזציה כמו שלנו, ובעיקר בזו כמו שבארצות הברית, האדם הבריא הוא לרוב המרדן, איש השוליים או הטיפוס האנטי חברתי. בעולם לא נורמלי, כל הערכים הפוכים: האדם הנתפס כחריג בנוף הקיים הוא בדיוק האדם שבסיכוי סביר יתחוור כ-"אדם נורמלי", המשמר מידה מסוימת מן האנרגיה החיה. איני יכול להסכים עם כל אלו החפצים "לשקם" יחידים אלו, הנתפסים בעיניהם כחולים ו-"להתאימם מחדש" ל-"חברה". פסיכואנליטיקאי אחד בשם רוברט לינדר היה נועז מספיק כדי לטעון זאת באופן מפורש[16]. מנקודת מבטנו, הבעייתיות היחידה קיימת בהגדרת אלו אשר ניתן לכנותם "אנרכיסטים ימניים". אנו נבחן את המאפיינים המבדילים טיפוסים אלו באופן די חד משמעי מאותה מגמה בעייתית, המאפיינת את הנונקונפורמיזם של דור הביט וההיפסטרים[17].

נקודת המוצא, כלומר התנאים שעוררו את מרד דור הביט, ברורה למדי. דור הביט קורא תיגר על מערכת המזיקה לאישיות האדם ומדכאת את חיותו, מבלי ללבוש צורה פוליטית "טוטליטרית" מוכרת. לעתים הם נוגעים בסוגיית הסכנה הנשקפת לביטחון הפיזי, שכן האנושות נתפסת בעיניהם כמצויה תחת איום מתמיד, הנובע מהאפשרות למלחמה גרעינית (התופחת בדמיונם לממדים אפוקליפטיים). אולם מה שהם בעיקר מרגישים בו הוא סכנת המוות הרוחני הטמונה בכל ניסיון להתאים עצמם למערכת הנוכחית ולכוחות המָתְנים השונים שבה ("התניה הטרונומית"). אמריקה מתוארת כ-"מדינה רקובה, שהסרטן מתפתח בכל תאי גופה" - "הפאסיביות (הקונפורמיות), החרדה והשעמום הם שלושת מאפייניה". באקלים שכזה, הקיום נטול השורשים, כיחידה אבודה בין "ההמון הבודד", נחווה באופן ברור ביותר: "חברה: מילה ריקה ממשמעות ותוכן". הערכים המסורתיים אבדו, המיתוסים החדשים התנפצו ואותה "דה-מיתולוגיזציה" החריבה כל תקווה לעתיד. "חירות, מהפכה חברתית, שלום - אלו אינם אלא שקרים צבועים". האפשרות בה "הוקעת העצמיות היא המצב השגרתי" מהווה איום ממשי.

כאן אפשר כבר להבחין בהבדל החשוב ביותר בין הביטניק לבין האנרכיסט הימני: הביטניק אינו מגיב או קורא תיגר מתוך עמדת מוצא חיובית, כלומר, מתוך ידע מדויק על טבעו של הסדר ההגיוני והנורמלי של הדברים ותוך הצמדות לערכי יסוד מסוימים. הוא מגיב למצב השורר כמתוך אינסטינקט, בדרך אקזיסטנציאלית מבולבלת המזכירה תגובות ביולוגיות מסוימות. לעומתו, האנרכיסט הימני יודע בדיוק מה הוא רוצה, ויש לו מניע מבוסס לומר "לא". בקריאת תגרתו הכאוטית, הביטניק לא רק שאינו מחזיק במניעים כאלו, אלא ככל הנראה גם היה דוחה אותם על סף אילו היו מציגים אותם בפניו. לפיכך, תואר "המרדן ללא המטרה" או "המרדן ללא הדגל" הולם אותו היטב. זה מצביע על חולשה בסיסית, המתבטאת בכך שהביטניקים וההיפסטרים שכל כך חוששים מ-"התניה הטרונומית" - כלומר, מלהיות נתונים לשליטת כוחות חיצוניים - בסופו של יום חושפים עצמם לסכנה זו, מאחר ויחסם מתאפיין רק בתגובות נגד המעוררות על ידי מצבים חיצוניים נתונים. אי-הצמדות קרה תהא גישה עקבית יותר, אם בכלל.

לפיכך, חרף כל ביטויי המרד והמחאה המופנים כלפי חוץ, ברגע שהביטניק ינסה להתבונן ולהתעמת עם הבעיה האמיתית שבעולמו ובחייו הפנימיים והאישיים, הוא בהכרח ימצא עצמו על קרקע בלתי יציבה. ללא כל ליבה פנימית מגובשת, הוא משליך עצמו אל תוך זירת העימות, כשהוא לרוב מונע על ידי דחפים אשר במקום להניעו קדימה, גורמים לנסיגתו, בעודו נוקט בכל אמצעי בכדי למלא את הריקנות שבחיים נטולי משמעות. הנרי דייוויד תורו, אחד ממבשריה של תנועת הביט, הציע פתרון מוטעה בכך שהחיה מיתוס הדומה לזה של רוסו, אודות האדם הטבעי והבריחה אל הטבע - נוסחה פשטנית ובסופו של דבר, טפלה למדי[18]. ויש את אלו שבחרו בסגנון החיים הבוהמי החדש והגולמי יותר, של נוודות וחיים ללא קורת גג (כמו דמויותיו של ג'ק קרואק)[19], עם כל אי הסדר וההפכפכות המאפיינים קיום הסולד מכל תכנית או משמעת (כבספריו המוקדמים והאוטוביוגרפיים למחצה של הנרי מילר), בניסיון ללכוד את עושרם של החיים בכל רגע נתון ("ההכרה הבוערת של העכשיו, ללא כל 'טוב' או 'רע'"). המצב נהייה חמור אף יותר כאשר חל שימוש בפתרונות קיצוניים: כשהניסיון למלא את הריקנות הפנימית, להרגיש "אמיתי" ולהפגין חירות גבוהה יותר ('העצמי שאינו כבול בכל חוק או התחייבות') מתבטא במעשים אלימים ואף פליליים הנעשים לא רק לשם התנגדות או מחאה כלפי הסדר הקיים וכל מה שנחשב כנורמלי או רציונלי, אלא גם כדרך לאשר את העצמיות.

הצידוק 'המוסרי' לפשעים המיותרים מגיע ממקומות כאלו כלומר, מתוך תפיסתם כמעשים שמניעם אינו חומרי או תשוקתי, אלא כמשהו שפשוט נובע מתוך "הצורך הבסיסי בערכים", כדי "להוכיח לעצמך שאתה גבר", "שאינך מפחד מעצמך" או כ-"הימור עם המוות והחיים שאחריו"[20]. גם את השימוש בכל אמצעי תזזיתי, לא-רציונלי ואלים - את אותה "תשוקה תזזיתית להרוס או ליצור" - ניתן לפרש בדרכים די דומות.

תופעה זו מדגימה באופן די ברור את טבעו המוטעה והמבולבל של פתרון מסוג זה. ברור כי במקרים אלו, החיפוש אחר תחושת חיות מרוממת ישמש כמעט תמיד כתחליף משלה לתחושת עצמיות ממשית. בהקשר זה יש לציין שרשימת המעשים הקיצוניים והבלתי רציונליים אינה מסתכמת רק במעשים כדוגמת יציאה לרחוב וירייה באדם הראשון הפוגש אותך (כפי שאנדרה ברטון פעם הציע ל-"סוריאליסטים")[21] או אינוס אחותך הקטנה, אלא כוללת גם מעשים כדוגמת השמדה או ויתור על כל הרכוש שבבעלותך או סיכון חייך במטרה להציל זר שוטה. כך או אחרת, יש להבחין בין מקרים בהם המעשים הקיצוניים ה-"מיותרים" אכן משיגים חירות עילאית ומעידים על כך, לבין מקרים שהמניע למעשים הוא למעשה דחף נסתר המשעבד את מבצעם. ברוב המקרים, אי ההבנה שמגלים האנרכיסטיים מבוססת על התפיסה השגויה לפיה הם "עושים מה שבא להם, כשדבר אינו כובל אותם", כאשר בפועל הם משועבדים לעצמם. מסקנתו של הרברט גולד על אותם מקרים בהם יכולת התבוננות עצמית זו נעדרת נכונה בהחלט: "ההיפסטר סובל מצורת העבדות הסופנית ביותר - הוא העבד שאינו מודע לכך שהוא עבד, המתגאה בעבדותו וקורא לה 'חירות'"[22].

ויש עוד מה לומר בנושא זה. התנסויות מטלטלות רבות, שביכולתן להקנות לביטניק את אותה חווית "מציאות" חולפת, בסופו של דבר גורעות מ-"אמיתיותו", מאחר והן יוצרות בו התניה. וילסון מציג מצב זה באופן ברור ביותר דרך אחת הדמויות בספרו שכבר הוזכר כאן[23]. מדובר בדמות אשר, בנסיבות ביטניקיות למדי, מבצעת סדרת מעשי רצח סדיסטיים בנשים, במטרה "לשוב לשלמות" ולברוח מהתסכול, "מאחר וזכות האדם להיות אלוהים ניטלה ממנו במרמה", אך בסופו של דבר מצטיירת כישות שבורה ו-"לא אמיתית". "הוא כמו איש הסובל משיתוק מתגבר, הזקוק לחומרים ממריצים חזקים יותר בכל פעם. זה כבר לא מזיז לו". "חשבתי [שהרצח] הוא רק ביטוי לקריאת תיגר נגד העולם המודרני ומנגנוניו, מאחר וככל שיש עיסוק רב יותר בשמירת הסדר ובחברה, כך גובר שיעור הפשע. חשבתי שפשעיו אינם אלא לשם ההתרסה... אך המצב למעשה היה שונה לחלוטין: הוא הורג בדיוק מאותן הסיבות המניעות את אלכוהוליסט לשתות: כי הוא לא יכול לחיות בלי זה". דברים אלו תקפים, מן הסתם, לכל חוויה "קיצונית" אחרת.

בהקשר זה, על מנת לדייק בהבחנה, ראוי לציין את העובדה שהעולם המסורתי אף הוא הכיר את אותה גישה המכונה "נתיב היד השמאלית", אשר סקרתי בעבודה אחרת.[24] דרך זו כוללת מעשים העוברים על החוק, מעשי הרס והתנסויות אורגיאסטיות מסוגים שונים, אולם במקרה זה נקודת המוצא נושאת אופי חיובי ומקודש, של הקרבת קורבן המופנית "כלפי מעלה", להתעלות מעל לכל מגבלה. זהו ההיפך הגמור מהרדיפה אחר תחושות אלימות, המונעת על ידי שבר פנימי וחוסר יציבות ומהווה ניסיון נואש להישאר בדרך כזו או אחרת על הרגליים. הכותרת שנתן וילסון לספרו, "ריטואל בחשיכה", מספקת תיאור הולם ביותר, שכן היא מעבירה בצורה די מדויקת את הרעיון שמדובר במעשים הנעשים באפלה וביגון, שבהקשר אחר היו יכולים להוות חלק מטקס הִשתָנוּת.

באופן דומה, במקרים רבים הביטניקים עושים שימוש בסמים מסוימים כדי ליצור בקע או פתח למה שנמצא מעבר למצב ההכרתי הרגיל. זאת לפחות, לפי כוונת הטובים שביניהם. אולם גם נורמן מיילר, אחד מנציגי התנועה המובילים, הכיר ב-"הימור" הכרוך בשימוש בסמים. לצד ה-"בהירות הגבוהה" ו-"תפיסת המציאות החדשה, הטרייה והמקורית שטרם נודעה לאדם הפשוט", לה אחדים שואפים דרך השימוש בסמים, עומדת סכנת "גן העדן המלאכותי", העולה מתוך התמסרות לתענוגות אקסטטיים מצורות שונות, תחושות עזות ואף מראות, הריקים מכל תוכן רוחני או חזיוני, שלאחריהם, עם התפוגגות השפעת הסם, מגיע מצב דיכאוני שרק מחריף את המשבר הקיומי[25]. גם כאן, מה שעושה את ההבדל הוא ההוויה היסודית של האדם. דבר זה קובע באופן כמעט חד משמעי את אופן פעולתם של סמים מסוימים, מבחינה כזו או אחרת. ניתן לאשש טענה זו על ידי השוואה בין תיאוריו של אלדוס האקסלי (סופר בעל רקע במטפיזיקה מסורתית) להשפעת המסקלין, הכוללים אנלוגיות לחוויות מיסטיות גבוהות, לבין התיאורים הבנאליים לחלוטין שניתנו בידי זנר (סופר שכבר הזכרתי כאשר ביקרתי את ז'אק-אלבר קוטא), אשר ניסה לשחזר את חוויותיו של האקסלי תוך ניסיון "לשלוט בהן", אולם מתוך עמדה ונטייה אישית שונה לחלוטין[26]. עכשיו, מאחר והביטניק מצטייר כישות הלומה קשות, שהשליכה עצמה לתוך חיפושים מבולבלים אחר דבר מה, הוא אינו יכול לצפות שהשימוש בסמים יניב עבורו דבר מה חיובי באמת. המצב היסודי תמיד יתעלה בכוחו, ובכך יסתור כל השפעה ראשונית[27]. פרט לכך, הבעיה לא באמת נפתרת על ידי פתחים ארעיים אל "המציאות", שלאחריהם האדם מוצא עצמו נזרק שוב אל תוך חיים חסרי משמעות. ראיה נוספת לכך שאנשים אלו לא עומדים בדרישות הקדם הנחוצות ללקיחת סיכונים מסוג זה נמצאת בכך שמרבית קהילת הביטניקים וההיפסטרים מורכבת מאנשים צעירים שאין בהם את הבשלות הנדרשת, הדוחים את המשמעת העצמית על כל צורותיה מתוך עיקרון.

היו אחדים שטענו כי עמוק בפנים, אותו הדבר שהביטניקים (או לפחות חלק מהם) ניסו למצוא היה למעשה דת חדשה. מיילר, אשר הצהיר כי הוא "רוצה שאלוהים יראה לו את פניו", אף טען שבני דור הביט הם מבשריה של דת חדשה, שגחמותיהם ומרדנותם מהווים שלב מעבר שמתוכו "עתידה לצמוח אמונה חדשה, כמו הנצרות". כיום, כשאפשר כבר להעריך את המצב ולהבחין שהתפתחויות מסוג זה לא נראות באופק, דברים אלו נשמעים כשטות גמורה. כמובן, הכוחות המניעים את התופעה אינם קשורים לנקודות ייחוס עילאיות וטרנסצנדנטליות הקיימות בדתות, שבכוחן לספק תמיכה והכוונה נכונה. מישהו כבר אמר ש-"הם מחפשים את האמונה שתציל אותם", אולם לפי מיילר "אלוהים נמצא בסכנת מוות" - כאשר הכוונה בדבריו היא לאל הדת המערבית התאיסטית. ולפיכך, אותם "ביטניקים מיסטיקנים" הלכו לחפש במקום אחר וגילו משיכה כלפי תורות מטפיזיות מן המזרח ובעיקר כלפי הזן - כפי שכבר צוין בפרק אחר. ואולם באשר לנקודה האחרונה, יש מקום לחשוד במניעים להתעניינותם. הזן השפיע על אותם יחידים הן בזכות היותו תורה המבטיחה פרצי הארה פתאומיים וספונטניים אל תוך המציאות המוחלטת (דרך אותו הדבר המכונה סאטורי)[28], הניתנים להשגה בין השאר על ידי ערעור ודחיית כל רעיון הנבנה על גבי הרציונל, באמצעות אי-רציונליות טהורה, על ידי הרס בלתי מתפשר של כל אליל קיים ואולי אף באמצעות שימוש באמצעים אלימים. קל להבין מדוע כל אלו עשויים לקרוץ לבני המערב הצעירים וחסרי השורשים הסולדים ממשמעת ומנהלים אורח חיים פוחז ומרדני. אולם לאמיתו של דבר, הזן מניח באופן סמוי את קיומו של כיוון מקדים, הקשור במסורת עתיקת יומין, שאינו פותר את התלמיד ממסות מחמירות (די לעיין בביוגרפיות של זן-מאסטרים מסוימים כדי להבין. סוזוקי, שהיה הראשון שהביא תורות אלו למערב, מספר על "טבילת אש" ממשית, המשמשת כהכנה לסאטורי)[29]. ארתור רמבו דן בשיטה ההופכת אדם לרואה על ידי שיבוש שיטתי של חושיו, כך שלא ניתן להתעלם מהאפשרות שבחיים המתנהלים בפזיזות אנושה, בהם האדם מתנהל לבדו וללא כל הדרכה, אותם רגעי "פתיחות", מהסוג שעליו רומז הזן, עשויים להתחולל[30]. אך אלו תמיד יהוו את המקרה החריג, כאירועים שהם כמעט בגדר נס - כאילו שהיחידים שחוו אותם נועדו לכך או זכו להשגחתו של מלאך שומר. יש מקום לחשוד שהסיבה לכך שהביטניקים נמשכים לזן ולדוקטרינות דומות היא דווקא העובדה שדרכים אלו מספקות מעין הצדקה רוחנית לנטייתם כלפי אנרכיה שלילית וחוסר איפוק, הפוטרת אותם מהחובה היסודית, שבמקרה שלהם היא לגבש את עצמם מבפנים.

הצורך המבולבל בהשגת נקודת ייחוס גבוהה יותר, המתעלה על הרציונל, וללפות את "קולה הנסתר של ההוויה" - כפי שמישהו כבר ציין - מופנה לכיוונים מוטעים לחלוטין כאשר חל בלבול בין "הוויה" לבין "חיים", על פי תיאוריות כמו אלו של יונג ורייך. דברים אלו תקפים גם עבור מקרים בהם האורגזמה המינית או ההתמסרות לצורות מנוונות ותזזיתיות של דיוניסיזם, הקיימות לעתים בג'אז האפריקאי[31], נתפסות כדרכים הולמות "להרגיש אמיתי" ולגעת ב-"מציאות המוחלטת"[32].

באשר למין, אחזור על מה שכבר ציינתי בפרק 12, כאשר בחנתי את נקודת המבט של חסידי "המהפכה המינית". אחת הדמויות ברומן של וילסון שהוזכר לפני כן תוהה האם "הצורך באישה הוא רק הצורך להשיב לרגע אחד את אותה תחושה עזה" - כלומר, האם נטייה פתאומית נשגבה, אל עבר חירות גבוהה יותר, מתועלת באופן מודע לדחף המיני. זו תהייה לגיטימית. כפי שכבר צוין, התורות המסורתיות כוללות תקדימים חשובים לתפיסה נשגבה של המיניות, השונה מזו הביולוגית או החושנית.

אף על פי כן, רצוי לגעת כאן בסוגיה שבחנתי ב-"Eros and the Mysteries of Love", בה הצגתי את אופייה האמביוולנטי של החוויה המינית, כלומר את האפשרויות החיוביות הגלומות בהשלכותיה לצד האפשרויות הרגרסיביות, המשלות והמתנות. הנה, נקודת המוצא של הביטניק היא במעין ייסורים קיומיים, עד כדי כך שנדמה כי הוא פיתח אובססיה כלפי החשש שלא יצליח להשיג את "האורגזמה המושלמת" - על פי תפיסותיו של וילהלם רייך שהוזכרו לעיל ובמידת מה גם לפי אלו של ד.ה. לורנס, אשר טען כי יחסי המין מהווים אמצעי להתאחדות עם האנרגיות הראשוניות של החיים, הנתפסות בעיניו כשקולות להוויה ולרוח. לפיכך יש סיבות לחשוד שאותם היבטים שליליים והוללים שבחוויה המינית יגברו בכוחם. גם כאן, הסיבה לכך טמונה בכך שהתנאים הקיומיים המקדימים להתגשמותה של האפשרות האחרת חסרים. יחסי המין וכוחה הבלתי נשלט של האורגזמה ישלטו בעצמי ולא להיפך, כפי שנדרש על מנת שאלו ישרתו את הדרך. כבסוגיית השימוש בסמים, התנסויות מסוג זה - אשר עשויות לשחק תפקיד בנתיב היד השמאלית - אינן מתאימות לדור הצעיר והמעורער. באשר לחירות המינית המוחלטת, לסוגיה זו משמעות טריוויאלית כלא יותר מביטוי למרד ונונקונפורמיזם, ולפיכך אין לה שום קשר לסוגיית הרוחניות.

ההיבטים השליליים מקבלים ביטוי ממוקד יותר בעובדה שהביטניקים הפכו את מוזיקת הג'אז למעין דת חדשה ורואים בה אמצעי חיובי המאפשר להם להתגבר על "ניכורם", ללכוד רגעי עזות משחררת. שורשיו האפריקאים של מוזיקת הג'אז (המשמשים כבסיס לצורות מקצבים מורכבות יותר כבמוזיקת הסווינג והבי-בופ) אינם נתפסים כהיבט מעורר דאגה אלא כמאפיין בעל ערך. בפרק אחר, בעת סקירת היבטי "התאפרקנותה[33]" הרוחנית של אמריקה, כבר הזכרתי מאמר מפורסם של מיילר, המשווה בין עמדתו של הביטניק לבין זו של האפריקאי. הוא מתאר את הביטניק כ-"אפריקאי-לבן" ומביע הערכה כלפי היבטים מסוימים בטבעו האירציונלי, ה-"טבעי", האינסטינקטיבי והאלים של האפריקאי. זאת ועוד, הביטניקים מפגינים נטייה מובהקת לפריצות אף ברמה המינית, כאשר ביטניקיות לבנות מערערות "דעות קדומות" ומוסכמות בכך ש"נותנות את עצמן לאפריקאים". באשר לסצנת הג'אז, ניתן להבחין באלמנטים מסוימים שהוטמעו בה אשר מעידים על דבר מה עמוק יותר מהתשוקה המופגנת על ידי הנוער הלא אמריקאי והשטותי שהוזכר בתחילת פרק זה. אולם זהו בדיוק הגורם ההופך תופעה זו למסוכנת יותר: יש סיבות להאמין שההתמסרות למקצבים תזזיתיים ובסיסיים מניבה צורות מסוימות של "התעלות כלפי מטה" (אם נשתמש בביטוי שהוסבר לפני כן)[34],  של רגרסיה תת-אישיותית אל עבר קיום שאינו אלא חי ופרימיטיבי, אחיזות דיבוק חלקיות אשר, לאחר רגעי עוצמה אלימים והתפרצויות קווזי-אקסטטיות, מותירות תחושות ריקנות וניכור כלפי המציאות, הגוברות בעוצמתן על מה שהיה לפני כן. אם נבחן את האווירה השוררת בפולחן ובטקסים הקבוצתיים של האפריקאים, המזכירים באופיים את צורותיה המקוריות והמוקדמות ביותר של מוזיקת הג'אז, כיוון זה נהייה ברור למדי. בדיוק כמו המקומבה והקנדומבלה של האמריקאים האפריקאים[35], ברור כי גם כאן, אנו דנים בצורות שונות של פולחן שדים וטראנס, הכרוכות באחיזות דיבוק אפלות, שאין להן שום קשר לנגיעה כלשהי במחוזות גבוהים יותר.

מתוך ניתוח אותו הדבר שהביטניקים וההיפסטרים חיפשו ברמה האישית והקיומית, לדאבוננו לא ניתן לדלות תובנות רבות העשויות להשלים את המרד הלגיטימי נגד המערכת הקיימת, למלא את החלל הקיים ולספק מענה הולם לבעיה הרוחנית. המשבר יוסיף ויתקיים. רק במקרים חריגים ניתן למצוא דבר מה העשוי להיות בעל ערך, לפחות כאשר מדובר ב-"אנרכיסט הימני". בסופו של דבר, הסוגייה העיקרית מצויה בחומר האנושי. כל עוד הדור החדש בוחר לדבוק בנונקונפורמיזם מעשי, באי-הצמדות קרה ובדה-מיתולוגיזציה של כל המוסדות הבורגניים, אין כל מקום להתנגדות. בהתאם לטענות נציגים אחדים של דור הביט, בחרתי שלא לבטל תנועה תרבותית זו בטענה שמדובר בטרנד חולף, אלא להתמקד בה במידה מסוימת, וזאת בזכות ההיבטים הייחודיים שבה. הסוגיות הזוכות ליחסה של תנועה זו הן תוצר טבעי של העידן הנוכחי. לפיכך, על אף שהיא חדלה מלהתקיים באמריקה או להוות מוקד משיכה של ממש, חשיבותה של תנועה זו עודה בעינה.

טקסט המקור באיטלקית: יוליוס אבולה, 1968
תרגום לאנגלית ועריכה: סרג'ו קנייפ וג'ון ברוס ליאונרד, 2018
תרגום לעברית: נעה ארצי, 2020

המשך יבוא...

[1] ראה פ.ד. אוספנסקי "החיפוש אחר המופלא" פרק 2 בו נכתב:

"The fact is that the enormous majority of people do not want any knowledge whatever; they refuse their share of it and do not even take the ration allotted to them, in the general distribution, for the purposes of life. This is particularly evident in times of mass madness such as wars, revolutions, and so on, when men suddenly seem to lose even the small amount of common sense they had and turn into complete automatons"

[2] אבולה מוזכר כמקור השראה באתר המחתרת הניהיליסטית האמריקאית: https://web.archive.org/web/20070120135149/http://www.anus.com/zine/heroes

[3] המעוניינים לדעת יותר מוזמנים לעיין במאמר המצוין של Guido Stucco:, שגם תרגם את Revolt Against the Modern World לאנגלית https://toqonline.com/archives/v2n3/TOQv2n3Stucco.pdf

[4] לפרטים נוספים ראה: http://www.reshimotohu.com/reviews#/mysterions-blood-is-upon-your-yesus-hands

[5] ראה במאמר מאת Guido Stucco שהוזכר בהערה מספר 3.

[6] ראה The Doctrine of Awakening מאת יוליוס אבולה, פרק 1.3

[7] ראה Revolt Against the Modern World מאת יוליוס אבולה, פרק 1.13

[8] גישת ה-Apoliteia שהציע ב-Ride the Tiger וגישת "אי ההיצמדות הקרה" אותה מציע במאמר המתורגם שלהלן שואבות השראה מעקרון דומה המופיע ביוגה ומאוחר יותר בבודהיזם ובוריאציה היפנית שלו - הזן. כותרת הספר Ride the Tiger לקוחה מאמרה מן המזרח הרחוק בעל מקבילה מעשית במסדר המיטראי (Mithraism) הרומי.

[9] הערת העורך (יוסף בן עוז): ראוי להוסיף כאן מפתח להבנת ההבדל המהותי בין תפיסת העולם של בני קדם ובין תפיסתנו אנו: עולמם של בני קדם היה הרבה יותר פנומנולוגי, ונתפס דרך החוויה ואילו אנו מנסים לתפוס אותו דרך המידע האובייקטיבי. בעוד שהתפיסה הראשונה עשירה הרבה יותר ומחוברת לבסיס המניע בני אדם לפעולה, השני, הוא פילטר מדעי-עבש של המבנה של הדברים; הטרגדיה של השני היא שאין לתפיסה זו מה להציע לנפשות הצמאות למשמעות.

[10] הציטוט לקוח מראיון ששודר בפודקאסט הזה: http://occultofpersonality.net/joscelyn-godwin/

[11] ראה הערות בתיאור הסרטון: https://youtu.be/kWZeoaVwKzg

[12] [הערתו של אבולה] ראה י. אבולה, "‏Recognitions", פרק 5, "Biological Youth and Political Youth‏".

[13] הכינוי "ביטניק" ניתן ל-"דור" זה בידי ג'ק קרואק, אותו אבולה מזכיר בהמשך. זהו כינוי רב משמעי במידה מסוימת, מאחר והוא יכול להיגזר מביטוי אנגלי שפירושו "שבור", "מותש" (‏beaten down) או מן המילה האנגלית ל-"קצב" (Beat). קרואק רצה לקשר שם זה למילה האנגלית "beatitude" שפירושה שמחה - המלאכותיות והעמימות שבקשר זה רומז במידה מסוימת על טבעה של התנועה על כל פניה.

[14] כבביטוי הלטיני"‏reductio ad absurdum". בהקשר זה הכוונה היא שהתופעה הנידונה לוקחת את מצב המערכת למצב כה קיצוני, עד שהגיחוך האינהרנטי המצוי בה נחשף באופן ברור.

[15] [הערתו של אבולה.] בעת כתיבת שורות אלו [1968], בני נוער שטותיים וליצניים אלו שבאיטליה החלו לתאר עצמם כביטניקים, ועושים שימוש נרחב במונח זה. ברמת המעורבות הרגשית של חבריה, אין מקום להשוות בין תנועת הביט האמריקאית, בעייתית ככל שהייתה, לבין "המחאה" המגוחכת של חסידי תנועת הביט האיטלקיים.

[16] לינדר (1914-1956) היה פסיכולוג האחראי לתרומה בעלת חשיבות מסוימת בחקר הפסיכולוגיה של ההימורים. הסרט "מרד הנעורים" (Rebel Without a Cause) קיבל את שמו מכותרת אחד מספריו של לינדר, וזאת למרות שהקשר בין תוכן הסרט לבין הספר קלוש עד לא קיים. ייתכן שהטענה אותה מזכיר אבולה במאמר אכן מופיעה בספר זה, המציג חקר מקרה של עבריין צעיר ומתוסבך בשם הרולד, אותו לינדר חקר במשך יותר מ-46 מפגשי פסיכואנליזה.

[17] [הערתו של אבולה.] בשורות הבאות אסתמך חלקית על עדויות ומאמרים מתוך האוסף The Beats, בעריכת ס. קרים. המאמרים החשובים ביותר הם אלו מאת ה. גולד, מארק ריינולד ונ. פודהורץ. לצד כל אלו ראוי למנות גם את ספרו של נורמן מיילר, "‏Advertisements for Myself". מיילר גם הפך לדמות מייצגת עבור הביטניקים וההיפסטרים, ונדמה כי הוא לא הסתפק בתיאוריה כאשר הרחיק לכת ודקר את אשתו "ללא כל סיבה מוצדקת". להתרשמות מהאקלים התרבותי הכללי, מומלץ לקרוא את הרומן "בדרכים" ו-"בטלני הדהארמה" מאת ג'ק קרואק ובנוסף גם את ספרו של קולין וילסון, "ריטואל בחשיכה" (Ritual in the Dark), הנוגע במידה מסוימת באותן סוגיות. בספר "איש השוליים" (The Outsider) אשר עורר עניין רב, וילסון כבר הספיק לחקור את דמותו של "איש השוליים" (בשולי העולם והחברה "הנורמליים") מנקודת מבט כללית.

[18] הנרי דייוויד תורו (1817-1862) היה פילוסוף וחוקר טבע אמריקאי. הנרי דיוויד הוא אולי אחד הסופרים שעבודותיו זכו לפרשנות שגויה באופן עקבי ביותר בכל ההיסטוריה של ארה"ב. הוא זכור כמעלים מס, כתומך בפציפיזם ואי-אלימות, ובתור האדם שבנה בקתה ליד אגם על אדמה שאינה בבעלותו, בעודו חי על נדבותיהם של חברים עמידים מסוימים. בכל שלושת המקרים, רעיונותיו ומעשיו לרוב זכו לפרשנות שגויה, ללא כל התייחסות למה שהוא כתב בנוגע לסוגיות אלה. אין ספק שהוא נתפס כסמל עבור אותו מרד חלוש ולקוי, אותו אבולה מבקר במאמר זה.

[19] ג'ק קרואק (1922-1969) היה סופר אמריקאי הזכור לרוב בזכות ספרו הפטפטני "בדרכים" משנת 1957. הוא היה אחת מדמויות המפתח בתנועה שאותה אבולה בוחן במאמר זה, והשפעתו על זמרי עם פופולריים והרכבים מוזיקליים שונים נמשכה גם לאחר מותו. הוא היה מעין "נער פוסטר" למרד, אשר חי חיים קצרים ופראיים של מרדנות עד שנפטר כתוצאה מנזק בלתי הפיך בכבד.

[20] הדבר ככל הנראה קשור לפרשייה שאבולה הזכיר בהערה קודמת. במהלך מסיבה שהתרחשה בביתם, נורמן מיילר השתוי וככל הנראה גם המסומם דקר את אשתו באזור הלב באמצעות אולר. לא ידוע על כל מניע חד משמעי למעשה מופרך זה (על אף שבאותו הערב הסתבר כי אשתו אמרה שעבודותיו של מיילר לא משתוות לאלו של דוסטוייבסקי).

[21] ברטון (1896-1966) היה סופר צרפתי שלימים הפך למייסד תנועת הסוריאליזם, לאחר שפרסם את המניפסט הסוריאליסטי ב-1924. המניפסט הנ"ל ככל הנראה לא הספיק ולכן לאחר מכן הוא כתב את המניפסט הסוריאליסטי השני הכולל את אותה "הצעה" שאבולה הזכיר.

[22] גולד נולד ב-1924 ועדיין חי. גולד הוא סופר אמריקאי יהודי שכתב כ-24 ספרים. ציטוט זה מגיע מאוסף המאמרים שלו מ-1962, The Age of‎ Happy Problems‏, מהחלק הראשון של מאמר בשם "‏Hip, Cool, Beat and Frantic".

[23] הכוונה לספר Ritual in the Dark של וילסון, מ-1960, שהוזכר בהערה קודמת. קולין וילסון (1931-2013) היה סופר והוגה אנגלי אשר כינה עצמו פילוסוף.

[24] [הערתו של אבולה.] ‏Eros and the Mysteries of Love, 28§, The Yoga of Power, פרק 5.

[25] [נעה ארצי] עוד על עמדתו של אבולה בנושא זה ניתן למצוא ב-Ride the Tiger פרק 6.24 "Excursus on Drugs".

[26] האקסלי (1894-1963) היה סופר והוגה אנגלי, הזכור לרוב בזכות ספרו  עולם חדש אמיץ, על אף שכתב הרבה מאוד ספרים טובים אחרים במשך חייו כמו Point Counter Point, בעל העמדה הביקורתית היוצאת מן הכלל על המודרניזם המדעני (scientistic). האקסלי היה נכדו של ת. ה. האקסלי המפורסם, הנודע בכינוי "הבולדוג של דארווין". בתחילת חייו, אכן נדמה היה כאילו אלדוס אף הוא מועד לקריירה בתחום המדעי. לרוע מזלו ואולי למזלנו הרב, הוא חלה במחלת עיניים שהותירה אותו עיוור למחצה - אירוע גורלי בחייו אשר בשלב מאוחר יותר הוביל אותו לעסוק בכתיבה. הוא כתב על התנסויותיו עם המסקלין בעיקר ב-The Doors of‎ Perception‏ (1954) וב-Heaven and Hell ‏(1956) ועל מיסטיקה ב-The Perennial Philosophy ‏(1946). האקדמאי הבריטי רוברט צ'ארלס זנר (1913-1974) מוזכר על ידי אבולה בפרק אחר באותו הספר. [הערה של נעה ארצי] מתיאוריו של אבולה, משתמע כי עמדתו ההתחלתית "התאיסטית" של זנר ביחס לנשגב לא הייתה מאפשרת לו לשחזר את התנסויותיו של האקסלי. זאת מאחר וכל האופן בו הוא תפס את הישות הנשגבה דרשה מאפיינים "מוסריים" ודחתה על סף את רעיון היותה "מעבר לטוב ולרע", באמתלה כי זהו דבר ההופך אותה לישות "טבעית" ונחותה ביחס לאדם. בפועל, כפי שגם אבולה מציין במקום אחר בספר, עצם הניסיון להגדיר ישות נשגבה בעזרת מאפיינים כאלו שקול להאנשה ולהפחתת ערך.

[27] [הערתו של אבולה.] ביטניק אחד בשם ג'ק גרין נתן מספר תיאורים מעניינים (המופיעים באתנולוגיה שהזכרתי לפני כן) להתנסויותיו עם סם הפיוטה. בסופו של דבר הוא מודה שחומר זה "הרגיש ממש נחמד אבל לא סיפק שחרור משמעותי" וכי אם רק היה בקיא יותר הוא לא היה זקוק לפיוטה. זאת ועוד, לצד שאר התובנות החיוביות שהיו לו, הוא מראה בקיאות בדוקטרינת הסאטורי של הזן. לסיכום, הוא מצהיר: "לא חוויתי את החוויה האמיתית ואני לא מנסה לחוות אותה לעתים כל כך קרובות". הוא גם מודה בקיומן של מגוון השפעות אפשריות בכותבו, בין השאר, כי "אלו הן בוודאי ההכנות הרבות ובעיקר ההכנה הלא מודעת המתבצעת על ידי מדיטציה, המובילות לבקע הפתאומי, הנתפס כאחדות פתאומית". גם לאחר דעיכת תנועת הביט, הצעירים האמריקאים ובעיקר ציבור הסטודנטים לא חדל את השימוש בסמים. בעת כתיבת שורות אלו, הבהלה שמעורר השימוש ההולך וגובר ב-LSD 25 (חומצה ליסרגית דיאתילאמידית) בידי צעירים מאשש טענה זו.

[28] סאטורי הוא מונח ביפנית שמשמעותו "התעוררות" ומתייחס להארה הספונטנית והאניגמטית אותה מנסים להשיג תלמידי הזן בודהיזם. אבולה מתייחס לשאלה זו בפרק 19 ב-Recognitions. למידע נוסף, הקורא מוזמן לעיין גם בעבודותיו של ד.ט. סוזוקי.

[29] דאיסצו טייטארו סוזוקי (1870-1966) היה סופר יפני שכתב ספרים רבים על זן בודהיזם. [נעה ארצי] התהליך הארוך הנדרש לצורך ההגעה ל-"סאטורי" ("התעוררות") מתואר לפרטים בספרו של אבולה, The Doctrine of Awakening.

[30] ארתור רמבו (1854-1891) היה משורר צרפתי הנודע בעיקר בזכות שירו הפרוזאי מ-1873, Une Saison en Enfer (עונה בגיהנום).הוא ניהל רומן סוער עם המשורר פול ורלן (1844-1896) שהסתיים בניסיונו של ורלן לירות ברמבו, ובמעצרו בעקבות כך. קריירת הכתיבה של רמבו החלה והסתיימה בגילאים מאוד מוקדמים: הוא החל לפרסם את עבודותיו עוד בגיל 16 והפסיק את כתיבתו בבת אחת כאשר הגיע לגיל 31. את שאר חייו הקדיש למסעות ולעבודה.

[31] [הערת העורך יוסי בן עוז]: יוליוס אבולה מבחין בין תרבויות, ומזהה כי שורשי ההתנהגות התרבותית הינם מאפיינים מהותיים לתרבות שאין להם שיתוף עם תרבויות זרות לה.

[32] [הערתו של אבולה. הציטוט תורגם משפת המקור.] הערות אגב כדוגמת זו שנאמרה על ידי מיילר הן דבר טיפוסי: "ההיפסטר, על אף ההערכה שהוא רוחש כלפי הזן, מעדיף לקבל את ההארה המיסטית היישר מגופה של האישה".

[33] [הערת העורך יוסי בן עוז]: בהמשך להערה שלנו לגבי אבולה – סממן של ריקבון תרבותי הוא אימוצה של התרבות מאפיינים מהותיים שהזרים לרוחה. כטרדישיונאליסט, אבולה מזהה נפילה רוחנית בהתרחקות של תרבות ממקור חייה.

[34][נעה ארצי] ע"פ הגדרתו של אבולה בפרק 29 ב-Ride the Tiger, "ההתעלות העצמית כלפי מטה" מתייחסת לתופעה בה, לאחר שהעולם ש "מעל" – הכולל כל דבר נשגב ועל טבעי באמת - נחסם סופית בפני האדם המודרני, הזרמים ה-"רוחניים" והפסיכולוגיים של ראשית המאה ה-20 פנו למה שנמצא מתחת לרמה הקיומית של האדם השלם. לדעת אבולה, על אף שהעיסוק ברבדים אנושיים אלו נהוג בתרבויות קדומות מסוימות, כמו התרבות אפריקאית המוזכרות כאן בהקשר למוזיקת הג'אז, עיסוק זה הוא זר ואף מזיק לרוחם של בני תרבויות אחרות.

[35] יש כאן התייחסות ל-2 פרקטיקות פולחניות של האוכלוסייה השחורה ביבשת אמריקה. הראשונה, מקומבה, היא מעין עבודת כישוף הקשורה באופן לא ברור לאמונות מקומיות מסוימות, לפיהן דולפין הנהרות יכול להפוך לגבר ולהזדווג עם נשים צעירות. המילה מקומבה עשוייה להתייחס גם לשימוש זדוני בכישוף, בדומה לוודו. השנייה, קנדומבלה, היא מעין ריטואל שהגיע ליבשת אמריקה יחד עם שמאנים אפריקאים שהובאו לשם כעבדים. ריטואל זה כולל, בין השאר, טקסי מחול שמטרתן לפתוח את גופי משתתפיו לכניסת רוחות. מנהג זה מוכר גם בשם batuque. בהקשר ל-"טקסי המחול" שהוזכרו לעיל ובאופן לא מפתיע, בברזיל מילה זו קיבלה את הפירוש "מוזיקת כלי הקשה וקצב".