פׇּאנק דְתֺּהוּ

"(מראיינת): מה כוונתך, האם אתה רוצה פשוט להרוס אותם או מה?
(ג'וני): (מקלל) אפתיים שאננים, כל מה שעושים לעזאזל, הוא רק ללכת למעלה ולמטה [ברחוב], ולעשות כלום ולהתלונן על הכל, ולצפות בtop of the pops ולשלוח את הבנים והנערים שלהם (לבתי הספר?) שבוע אחרי שבוע... זה מה שאני רוצה להרוס."

(Johnny Rotten[1], early 1976 Sex Pistols interview)

"אתה יודע הרי שהאדמה הייתה שלנו, כדור הארץ היה שלנו... והוא עדיין שלנו. והעובדה שאחרים בוחרים לומר שאלו 'שלהם', ואז למנוע מאיתנו לקחת או להיות בעלים, או אפילו לחלוק את מה שהוא שלנו... אתה יודע זה כלום פשוט: אין כאן שום חירות בשבילנו."

(Penny Rimbaud[2], early BBC Crass interview, "Something Else")

"נשמות דתוהו גבוהות הן מנשמות דתיקון. גדולות הן מאד, מבקשות הן הרבה מן המציאות, מה שאין הכלים שלהן יכולים לסבול. מבקשות הן אור גדול מאד. כל מה שהוא מוגבל, מוקצב ונערך, אינן יכולות לשאתו. הן ירדו ממעלתן מראשית הנטייה של ההוויה להיוולד, התרוממו כשלהבת ונדעכו. שאיפתן הבלתי סופית לא תכלה, הנן מתלבשות בכלים שונים, שואפות הרבה יותר ויותר מהמידה, שואפות ונופלות. רואות שהנן כלואות בחוקים, בתנאים מוגבלים שאינם נותנים להתרחב לאין קץ, למרומים אין די, והנן נופלות בתוגה, בייאוש, בחרון, ומתוך קצף - ברשע, בזדון, בשפלות, בכיעור, בתיעוב, בהירוס, בכל רע."

(הראי"ה[3], אורות, זרעונים, ג – "הנשמות של עולם התוהו")

(תמונת פתיחה: קרדיט - Consequence.net)

*

שבת, CRASS וסוד-התֺהוּ

באחת השבתות לפני מספר שנים, אגב לימוד התורה הקבוע של שניים מחבריי ושלי, נתקלנו בשאלה שזרקה אותנו לאחד מכתבי הראי"ה (המצוטט למעלה). מה שהלב חושק הזמן עושק, והאמת היא שאף פעם לא הצלחתי להושיב את עצמי ברצינות וללמוד את כתבי הראי"ה לעומקם. כמו שקורה לעיתים רבות בדברים מסוג זה, עיון מחודש הנעשה בהקשר שונה מסוגל לפעמים לעורר חבילה של תובנות עמומות מתרדמתה. וכך אכן היה: מיד כשפתחנו את הספר והתחלנו ללמוד, התברר לי שאני נוגע בקריפטונייט מנטאלי: בחמש-שש שורות מפרקת הפסקה הזו את כל התפיסה הקרטזית הרווחת בנוגע לעולם בו אנו חיים, הבנה המתבססת על יחס פשטני אל הטוב והרע בחיינו כמו אל מושגי קצה המונחים על צירים בלתי תלויים זה בזה, ואשר ביניהם שורר מרחק אינסופי. באופן מיידי כמעט, כדרכן של תגליות יסודיות מעין אלו, הבריקה בי התובנה שמוזיקת הפאנק היא אולי הביטוי האותנטי ביותר שיש בנמצא לתודעת חירות אולטימטיבית. דווקא הפאנק ולא הבלאק-מטאל (חביב ליבי) שהרי הבלאק תמיד מרפרר בערגה אל עבר מונומנטלי ואילו הפאנק חתך כבר מזמן את חבל הטבור לכל משמעות שהמקור שלה הוא איזה שהוא סיפור דרך ולא חוויה בלתי אמצעית, והוא כמו עומד עם דמעות בעיניים ורגליים יחפות על שפת התהום של הניהיליזם כבר משנות השבעים המוקדמות. בעבור הפאנק אין אפשרות לשום משמעות, פשוט משום שאין כלום זולת סיפורי דרך כאלו או אחרים. ניהיליזם בשביל הפאנק הוא לא בחירה אלא נתיב יחידי; משפך, אם תרצו. לאף שרלטן-וורבלי אין הסבר שהלב שקט איתו שיוכל לתרץ שום סטרוקטורה, כך שעבור הפאנקיסט החי את התֵמוֺת הללו על אמת – כל מגע עם המציאות, ויהא אפילו הבנאלי ביותר, הוא מגע בלתי אמצעי עם האבסורד של שגרה-בשלשלאות אשר אין לה פשר, וכל שגרה היא סוג של כלא[4]. ביסודה של השאיפה הפאנקיסטית עומדת התביעה האנושית הבסיסית לחוויה אבסולוטית של טוב[5]. מבחינת התֵמה הפנימית של הפאנק, לשאוף לאוטופיה זה לשאוף למציאות כמו שהיא צריכה להיות אם רק נחליט שלא להתעקש על פשרות. מסיבה זו הפאנק הוא בה בעת שחקים של תקווה ותהומות של ייאוש וניהיליזם המשמשים בערבוביה. הייאוש הוא כמעט תוצאה מובטחת, משום שהחיים אינם טוב-אבסולוטי ואין שום אפשרות מציאותית שיהיו אי פעם כך; ואפילו נאמר כי השלמות כן בהישג יד, בסוף החיים נגמרים ואתה מאכיל בגופך תולעים באדמה – או כמו שהיטיב לנסח זאת פני רמבאו (CRASS): "אתה יודע זה כלום פשוט: אין כאן שום חירות בשבילנו."

*

המאמר שלפניכם הוא לא פחות מיומרה שערורייתית ובלתי-מספקת של כותב מילים אלו אשר לקויותיה רבות, עד כי נכון היה לשקול האם ראוי בכלל לכותבו או שמא מוטב היה לגנוז אותו מכל וכל.

בכותבי אותו, עמד לנגד עיני רצוני העז ושבע-הימים לחשוף את התשתית התמטית המשותפת בין הפאנק לבין מה שאפשר אולי לקרוא לו "החוג הפנימי של התורה"[6]. שני מוקדים אלו הנדמים כשיא-הניגוד נובעים הם, כך ארצה להראות, מעמדות-נפשיות משותפות אשר הדימיון ובעיקר ההבדלים ביניהן יכולים להסביר את ההתפתחות האידאית של האנושות מימי היות האדם על הארץ ועד עתה. ואולם, כפי שאמרנו, ליקויי המאמר שלהלן רבים הם: החל מקצרנותו המביאה לידי פשטנותו, עובר במיעוט הסקירה הקונקרטית של יצירות הפאנק והתפתחות הסוגה הזו (הנסקרות כאן ברשלנות פושעת וכדרך אגב בלבד), עובר בהצגת העקרונות בלבד ובמיוחד מבלי לאתגר אותם ומבלי לדון בהם ברצינות הנדרשת, וכלה בשיטה הבסיסית שבו הוא נכתב – ניתוח פנומנולוגי בעיקרו, המבקש מהקורא לזהות מהלך לוגי מתוך קרבה אסתטית ולאו דווקא מתוך עיבוד של נתונים[7].

ועם כל זאת, החלטתי לכותבו. הן משום שאני מכיר את עצמי ואת מלחמתי בעצלנות המושלת בעצמות עוד משחר נעורי, עד כי עבורי נראה שתמיד-תמיד יהיה נכון להניח דבר מה בעולם (ואפילו חלקי) מאשר לצפות להשלמתו המלאה. מלאכת השיוף בוא תבוא, יש לקוות, אך הניסיון מלמד שאי אפשר יהיה לשייף דף ריק. והן משום שראויים הם העקרונות שנכתבו להלן להשתזף באור מסכי-הקוראים, גם אם בהצגה ראשונית וכוללת בלבד שכן יש בעצם הצגתן משום פנס באפלה עבור רבים המבקשים לגעת בידיים חשופות בהרמוניה של המציאות, מתוך תקווה שיש בנמצא אחת כזו להצלה.

אי לכך ובהתאם לזאת – מופרעים שפופים שכמותכם: חדדו מוהיקניכם (או נקו קרחותיכם למי שהזקנה כבר הנבילה את מוהיקנו), טלו בירותיכם, הטיחו יריקה מסמוחטטת ועבה על רצפת הבטון של מציאות משעבדת ומטורללת, הביטו לשמיים ואל האופק המחבר אותם לאדמה; המסע רק מסתבך מכאן והלאה.

פׇּאנק דְתֺּהוּ

חשוב להבהיר: ממש לא מדובר בקוריוז.

תובנה זו, שלבעיטה-המרדנית (או לכפירה בלשון חז"ל) יש קרבה פנימית עזה יותר אל כמיהה-אנושית להגיע אל הנשגב (הקודש בלשון חז"ל), אינה עומדת רק על "כרעי התרנגולת" של הגיג אשר ספק הונח בהקשר נכון, ספק נתלש ממנו כפי שאפשר אולי להבין מן הציור שציירתי למעלה. מקוצר היריעה אשתדל דווקא שלא למנות את המקורות, אולם הם רבים ועולה מהם תמונה מסקרנת של היחס אל הצד האפל, 'שבירת זכוכיות' ושחיטת פרות קדושות כפי שנתפשה בעיני הזרם המרכזי של חכמי ישראל (וחכמי העולם העתיק בכלל) מאז ועד ימינו. עיון מעמיק מן הקצה של התנ"ך עובר בספרות המדרשים ועד להוגים בני זמנינו מגלה כי שזירה פנימית זו, היא ההבנה התשתיתית של המציאות ולא פרפראות של תימהוניים. זרם תודעה מרכזי זה היה ונותר כספר-החתום בפני רבים בעיקר משום שעודנו לבוד ומסובך במבוכי השפה ופערי התודעה התהומיים המפרידים בין המחשבה הזו ובין המחשבה המודרנית והפוסט מודרנית.

העולם כמארג של קטבים

המחשבה ההמונית על העולם כנתון אך ורק בתוך תנועה חד-צירית על הסרגל של נכון-לא נכון, טוב-רע, חטא-מצווה, יכולה לכל היותר להיות המעטה החיצוני של פני הדברים. במבט חודרני מתברר כי העולם איננו חוט המתוח בין שני קטבים, אלא הרבה יותר 'כדורי', אם אפשר לקרוא לזאת כך. קטבים נוגעים זה בזה, הפכים נשזרים, קצוות נפגשים, טוב ורע הם אמנם קטיגוריות של מעשים ושל בחירות בחיים, אולם עמדות נפשיות עומדות הן עמוק מאחורי הכל; מצויות הן בזרמי המעמקים של המציאות. הסרגל המוסרי הוא רק הקראסט; אצל הפאנק זו גלולה אדומה של חירות על מלא. והחירות, כך מתברר, היא לבחור לעמוד עירום נוכח מציאות בלתי מפוצחת. נשמות של תהו.

הגילוי אודות קיומו של קוטב אידיאליסטי דומה בין שתי אנטי-תיזות, מזמין אותך להתוודע לטבעו הארוג של העולם. בניגוד למה שרגילים לשמוע מן הסְפֵירָה הרבנית, האמירה ההיא של הראי"ה איננה עוסקת במישור המעשי אלא במישור המהות. ההבנה הבסיסית הינה שישנה מהות מסויימת מפוצלת שהיא התשתית של המציאות ושנכון להכיר את מכמניה. על יסודותיה נוצקת השכבה העליונה של המעשים, הנשפטים בסרגלים של טוב ורע, אולם יש ראשית לכל לעמוד על טיבה הקוטבי של המציאות לפני שמתעסקים בפרקטיקה של מה עושים בתוכה. הרבה מעל לנשמות התיקון, אלו שהמסגרות והחוקים מבטאים את מהותן באופן טבעי, ה"רוב הדומם", "הפשרניים הארורים" אם תרצו (כלשונו של ג'וני רוטן), ניצבת הקבוצה הערטילאית של נשמות התהו, אלו שאין ביכולתם לסבול שום חוק ושום מגבלה שהיא. זוהי הנטייה הטבעית לסרב לסופיות, ועל כן היא בעומקה הנטייה הטבעית להידמות לדבר הקרוב ביותר לאלוה שיש בנמצא[8].

הנקודה הבוהקת הזו הבהבה אצלי במיוחד בשמיעות הראשונות שלי את The Feeding of the 5000 של CRASS. מונולוג הפתיחה של האלבום כופף בשתי דקות ושבע שניות מהלך של כ-2000 שנות נצרות אירופאית: במעגל אחד קצר חיבר הקטע הזה את הבורות של אושוויץ עם הצלב הנוצרי, וביתר שאת גם עם ישו בעצמו למן מחזה דומם ואחוד של איקונוספירה שכל כולה מכוונת אל המוות. בקטע ספוקן קצר של נאום זעם ספק אל הצלב ספק אל המאזינים, ואשר מילותיו מהלכות מהלך של אסקלציה בנפש המאזין, מוסבות כל נקודות החוזקה הנוצריות אל משמעות אלטרנטיבית בה הן הופכות למראה שחורה של עצמן שכל כולה שנאה ומוות: החמלה הנוצרית היא למעשה חזון המוות שלה; הצלב שהוא הקורבן האולטימטיבי שבו הקריב האלוה את עצמו למען בני האדם, הוא הזדקרות זכרותו(!) אולי במובן של הגבורה האולטימטיבית המזוהה עם המנטליות הגברית, ההמשך הישיר של רצונו להפוך את כולם להיות כמוהו, ועוד על זו הדרך.

בקטע קצרצר זה כמו כל העולם הנפשי המבעבע של הפאנק מתרכז לכדי רוטב מושלם, ובלתי ניתן לעיכול. המונולוג הזה הוא הפטיש ההכרחי בידיהם של CRASS לשבור איתו את כל הפסלים הקדומים של בית הכלא הישן, עוד בטרם נכנסים אל האלבום. קשה להתעלם מהדמיון הפנומנולוגי של שבירת הזכוכית המשעבדת של עולם הערכים האירופאי כפי שנעשה באלבומם המכונן של CRASS לשבירה דומה מאוד המובאת במדרש העתיק על אברהם-העברי ופסלי אביו[9]. לפי הסיפור המדרשי, שובר אברהם את פסילי האלילים בחנות[10] של תרח אביו. היה כבר מי ששאל[11] איך ייתכן שעד ימיו של אברהם איש לא עשה זאת? הרי היו לפניו אנשים שהכירו את נפסדות-הכלא-הפסילי, כיצד אם כן לא הרימו את פטישם עוד לפני כן? התשובה מעניינת לא פחות מן השאלה: הם חששו מחורבן עולמי. תחושתם העמוקה הייתה כי יש יסוד סביר להניח שהמציאות של ימיהם אינה בשלה עדיין ל"מהפכה פטישית" מעין זו. חששם היה כי שבירת הפסילים תגדע באחת את המוסר הבסיסי עליו מושתתת כל החברה האנושית. בהכירם את הקשר העמוק בין המערכת הפולחנית (האכזרית עד מאוד אך גם המוסדרת במידת מה) שהתפתחה עד ימיהם לבין הנכונות האנושית להסכים להיכנע אל החוקים הגדולים של הממלכה השלטת, הם הבינו כי שבירת הפסילים ובמיוחד ההתפכחות מאי קריסת העולם עקב מעשה שכזה, ביכולתה למוטט את כל המוסר הבסיסי שהיה עד אז ולשלוח באחת את האנושות אל תקופת חושך ברברית עד טירוף, אולי אפילו לסוג של קטסטרופה-שואתית חסרת תקדים. במובן הזה אברהם היה זה שהחליט לשנות, לקח את הסיכון שיחשבו אותו למורד מנוול, והחליט ללכת על זה משום שהכריע כי בימיו, כבר הגיעה השעה. הצעד הבא תמיד מקדים את זמנו, וקשה לאמוד את גודל השעה בזמן אמת. מהלכים נועזים נשפטים בסקאלה של מאות שנים, וייתכן שהיום אפשר לומר שהכרעתו של אברהם הייתה נכונה והוא אכן הצליח (העולם לא נפל אל הכאוס אלא עבר שינוי).

בחזרה אל זמננו – קשה להכריע עדיין האם עלייתה של האסתטיקה הפאנקיסטית נעשתה מתוך התחושה העמוקה של ההכרעה כי 'הגיעה השעה', ובמיוחד עוד מוקדם להבין האם עמדה זו אכן מבשמת היא את המציאות או מחרבת אותה עד עפר, וימים יגידו כנראה. כך או אחרת, דומה כי העמדה הנפשית היא עמדה משותפת במידת מה, ויש בה את היסוד של היכולת ללכוד את ההזדמנויות שמציעה רכבת הזמן ולפעול בתוכם בהצלחה.

אגב, הסיפור המדרשי המתאר את מה שהתפתח בהמשך עם מעשהו זה של אברהם הוא מעניין לא פחות: לפי המדרש, לאחר דין ודברים קצר, אביו של אברהם(!) מסגיר אותו לנמרוד שהיה המלך של האימפריה הקדומה בה חיו – למשפט, בעוון שבירת האלילים. על פניו התפתחות תמוהה מאוד: כיצד זה מפקיר אב את בנו לדין מוות דיי בטוח? מה כבר קרה שהוביל אותו לתגובה כה מופרזת? משמעות החלק הזה היא ככל הנראה ההצבעה המדרשית על נפיצות המפגש בין המסורת ובין המרד: ישנו קו שבר בין דור ההורים לדור הבנים, שהרי שבירת האלים היא שבירת היסוד האנושי במהותו כפי שנתפש עד כה לרבות כל החוקים הישנים כולם, וע"כ נושאת ברחמה בשורה של קטסטרופה טוטאלית של ממש, עד שאין דור ההורים יכול עוד לשאתה. בפועל הדבר אף עמוק עוד יותר: אין מדובר רק ב"דור הורים" ערטילאי כי אם במשפחה עצמה, באביו של אברהם; רוצה לומר: דווקא הקבוצה האנושית שאמורה להזדהות באופן העמוק ביותר עם מעשיו של אברהם היא זו שמגיבה אליו בניכור העוצמתי ביותר.

CRASS - The Feeding of the 5000 (1979)

התנכרות זו דומה באופן מסקרן במיוחד הן בתוכן והן במבנה להתנכרות עד כדי עוינות של ממש אל הפאנק, דווקא מכיוונו של הממסד הליברלי המרכזי שהפאנק הוא כנראה המבשר הכי קונקרטי שלה. השאיפה הליברלית המקורית מבקשת היא את שחרור רוחו של האדם מכל כבלי העולם ה'מיושן' וה'דוגמטי'. אלא שנראה שברגע שהדברים עוברים מן החזון אל המעשה, דווקא ה"משפחה" הליברלית שאמורה הייתה להתאהב בקריאת ההתעוררות הפאנקיסטית, היא זו שעוינותה אליה היא העזה ביותר. היה זה (שוב) פיני רימבאו שזיהה את המהלך הזה בחלק אחר של אותו הראיון שצוטט לעיל: "[...] ואני חושב שהשמאל הליברלי זקוק היה למפלגה נאצית כדי שיוכל לחדד את עמדותיו העצמיות". באופן דומה גם השיחה המתנהלת בין נמרוד לאברהם (בהמשך המדרש) מתאימה לענייננו, משום שהיא חושפת את האיבה הקשה של השלטון (נמרוד) אל הרעיון הפאנקו-אנרכיסטי במהותו ורואה בו איום אסטרטגי על החברה האנושית המסודרת (נמרוד משליך את אברהם לכבשן האש והוא אינו נשרף בו).

מעבר למוכנות הנפשית של אברהם (או של CRASS) לתרגם תובנה כנה למעשים (תֵמה מובהקת בליריקה הפאנקיסטית מכל הכיוונים שלה), מכיל מדרש זה גם ממד של חשיפה מסקרנת בנוגע למשמעות הארכיטיפית של מוטיב ה-shock value (שבירה בפטיש) הכה מצוי וכה חשוב ביצירות קיצוניות רבות, ולא רק בפאנק.

אסתטיקה ומוזיקה

בסוף המונולוג הפותח, ולאחר שבירת כלא הזכוכית, משמשים הרגעים השתוקים של המעבר לשיר הבא כמעין הפנמה שהכל ממשיך כרגיל. שאר האלבום עושה שימוש off-key בכלים שהפאנק הכי מתעב, ומכאן גדולתו: המוזיקה לוקחת את כל האלמנטים המרכזיים של התרבות המתועשת-הנוצרית-למחצה, המנומנמת-בחומרניותה והמדמיינת-משמעות היכן שאין לה, והופכת אותם לאלמנטים מוזיקליים החושפים את טיבם השפל, בכך שהם מנוגנים באמצעות מייצגים[12][13] שהסאונד שלהם מעוות, כך שנוצרת תחושה הופכית מהתחושה המקורית שהיו אלו אמורים לעורר. כל המרקרים המוזיקליים של הפאנק זועקים את הזרם הפנימי הזה מכל עבר, רק צריך להבחין: המקצב הבסיסי של הפאנק מזכיר מבחינה מוזיקלית שירי מארש צבאי שכמו לקחו וניגנו אותם ב-off-key צורמני במיוחד. מי שמאזין למארש צבאי ולאחר מכן ל"מארש פאנקיסטי" אינו יכול שלא לחוש בדימיון הטונאלי. מדובר בתעלול גאוני מבחינה מוזיקלית: הדרך האולטימטיבית להתנגד לכל מה שרע הוא להציב מראה עם פילטר המדגיש בדיוק את הצבעים שכולם מסרבים לראות. גם מבחינה ווקאלית הפאנק הוא מעין קלסתרון של האמנות העכשווית: קולו המגהפוני של הסולן, הטמפו הפשטני עד כדי תחושה שיש כאן מנגינה המנוגנת דרך צעצוע מקולקל שנרכש בחנות מותגים ענקית, ובכלל: תחושה מוזיקלית כללית של מסיבה שהתקלקלה – הם-הם הלחם והחמאה של מלאכתו של האלבום המכונן הזה ובכלל של הפאנק.

הפאנק הוא אם כן האמנות של פירוק והרכבה מוזיקליים ואסתטיים של מרכיבי הליבה של השגרה. המלאכה, לכאורה, קלה למדי: לוקחים ליריקה של יריקה לבארות שמהם שתינו כל חיינו, מערבבים יפה יפה עם טמפו פשטני של מקצבים פסיאודו-צבאיים המנוגנים במן הגזמה מוזיקלית המייצרת תחושה של בוז במקום של יראת כבוד, מציבים על הבמה סולן הזועם על המיקרופון כאילו היה משדר מסרים משלהבים להמון המפגין על פתחי הבסטיליה ביום העריפה, ומנגנים את הכל בממרח של גיטרות עם דיסטורשן שהוא לא לכאן ולא לכאן. גם ההפקה הפשוטה היא חשיפה של תוכנם המרוקן של המרכיבים המעניקים לנו משמעות דלילה ביומיום שלנו: מוזיקה, שהייתה בעבר אחת מן הדרכים להגיע אל תוכן אלוהי ונשגב, מולחנת ומנוגנת באורח המהפך את הכיוון: נגינה מתכתית, בלתי מכוונת, תזמורת של זיופים המקנים תחושה של מגע ישיר ביסודות בניין חלודים או בעיי חורבות, תחת אשר הייתה המוזיקה בעבר תכלית הנגיעה ביופי הגנוז בעולמנו, חשיפת החיבור אל הטוהר העליון, ובעיקר הקניית התקווה כי יש לאנושות מפלט ממעגל קיום שאחרת עלול היה להיתפש כנטול פשר ומנוכר. במובנה העמוק הפאנק היא תנועת אנטי אסתטיקה יסודית, אולי המיצג היותר בוטה שלה עד כה, המפיחה חיים נועזים במה שנודע כ"כת של כיעור"[14].

מתוך התחושה העזה של העדר סיפור מחבר, המציאות היא הרכבות על הרכבות של יסודות פשוטים בסופו של דבר. אף זו כך נראה, עומדת היא כזרם-התודעה שמאחורי היצירה: המוזיקה הפאנקיסטית מסיגה את המלודיה אל עבר מבנים פשוטים, שאין ביניהם חיבור הרמוני מובן במקרים רבים. התחושה היא לא פעם של בלאגן מוזיקלי, תחושה המעצימה את הפירוד השורר בשגרה העולמית שהיא חיינו. מעבר לכך, במבנים הפשוטים הללו מדגישה המוזיקה את זיופם מבחינת הסולם המנוגן, ומקצינה את האלמנט המתכתי-המתועש שבשירים, הן כמרד באסתטיקה המזויפת וחשיפת ה"מטריקס" הפנימית שבה, והן משום הרצון להיאחז בעוצמה שבה, שכן בעולם שבו אין ערך, כל מה שמושג בכוח הוא מושג.

ההבנה האחרונה הזו – הכוח – היא המנוע הדוחף את אופיה הקיצוני של המוזיקה: ההזדקקות לכוח, לעוצמה, ההתעוררות מכל תקווה לשום סיפור מלכד – חושפת היא עולם פנימי אינטימי, בודד מאוד, מפוחד מאוד וזועם. המכאניקה הדיסטורשניסטית יאה היא מאוד, ונותנת היא תקווה – באופן לא מובן רציונלית אך מובן מאוד חווייתית. מספקת היא אי בודד להתגדר בתוכו – "אנחנו נגד כל מה שיש"[15].

אפילו האסקפיזם של התרבות הפשרנית של המערב הליברלי המנומנם אינו עובר מתחת לרדאר של הפאנק, או כמו שאמר פעם פני רימבאו (CRASS) באחד מהראיונות המוקדמים של הלהקה – "השירים של ABBA הם התגלמות הגישה של קבלת הסטטוס קוו." קרוב לוודאי ש-ABBA איננה יותר מדוגמה מצוינת, אחת מיני רבות בעיניו של רימבאו. "בכל פינה שתפנה תמצא שם אישרור, אישרור מתוך הליריקה של ABBA." הוא מוסיף.

אפשר להוסיף לכך את העובדה שאסקפיזם כשלעצמו הוא נקודת אוכף נפשית שהאבסורד שבה כמעט כואב בבשר ממש: האדם המחפש מפעם לפעם 'ברחנות' מנחמת, מודה בעצם בפה מלא שהמציאות שלו מחורבנת מן המסד ועד לטפחות ועם זאת מעדיף לשבת על הישבן עם בירה ביד בפאב טחוב ולהתמוסס אל תוך נעימה מאיינת של מוזיקה או אמנות המשכיחות ממנו את היומיום הנפול שהוא מנת חלקו. עמדה זו, שהנהנתנות היא רק הרוח במפרשיה, נחווית כמנח גרוטסקי של כניעה. אין פלא אם כן שנקודה זו הוטמעה אף היא בתוך המבנה של המוזיקה: רבים מן הלחנים הפאנקיסטיים הם קליטים למדי, קופצניים ופשטניים. זוהי כמעט גרסת הנגטיב של "תרבות רחבת הריקודים": נהנתנות כמוות איטי. המוטיב הזה הוא מוטיב משמעותי מאוד והוא פעיל מאוד כמעט בכל המוזיקה הקיצונית, שכן זהו לחמה וחמאתה של האמנות האופוזיציונרית מטבעה. ועם זאת, נדמה כי בפאנק הדברים יושבים טבעי יותר.

"החלל הפנוי" או האבסורד שבבסיס הקיום

המתקפה/מגננה של הפאנק מציבה את העמדה הנפשית הבסיסית הזו כאופוזיציה נגד המציאות כולה. אמנם ישנם גוונים אסתטיים רבים בקשת הזו אולם זרמי המעמקים ניכרים בקצוות ולכן העיסוק בהם מעניין יותר במובן הזה.

כמאה שנים לפני הראי"ה כבר ניתח רבי נחמן[16] את הדיאלקטיקה הפנימית של "הכפירה"[17]. הוא מזהה בה שתי תבניות-בסיס עיקריות, המהוות לשיטתו שורש מבני שלה. הכפירה הקלאסית הינה כפירה של "חוכמות חיצוניות", כלשונו. עיקרה הוא "שבירת הכלים", או במילים פשוטות יותר: שינוי סדרי העדיפויות הערכי של בני האדם. מבלי להיכנס לפרטי הפרטים, נראה כי האבחון המוצע שם מסביר במובן מסוים את מרבית הוויכוחים הפוליטיים הקלאסיים שבין עמדות ימין ושמאל במובנן הפשוט[18]. הכפירה השנייה לשיטתו הינה כפירה של "חוכמות שאינן חוכמות" ועיקרה הוא השאלות הנוגעות לשורשי המציאות. שאלות אלו הן תמיהה מהותית על עצם המציאות, ולא רק על הסדר שלה. אלו "אינן חוכמות" לא משום שהן טיפשיות, אלא משום שהן שאלות שלא ניתן לענות עליהן בכלים הלוגיים הרגילים שיש בנמצא. הסיבה היא ששאלות אלו הן ערעור על יסוד משמעותי במציאות והוא קו-התפר הנעלם הזה שבין העולם הרוחני של בני האדם לעולמם הפיזי. כלומר זוהי בקשת תשובה שהלב שקט איתה (כפי שכתבנו למעלה) על המוטיבציות של הדברים – סיפור הדרך – בלשון שלנו.

ההסבר של רבי נחמן מעניין במיוחד משום תעוזתו. הוא מצביע למעשה על תכונה לא פשוטה של האמונה המבוססת, במובנה העמוק, בין היתר גם על אבסורד לוגי[19]. לפני שמרימים עיניים מהדף – תובנה זו אצל הכותב לא מבהילה, אלא מחדדת: אבסורד איננו אינדיקציה ש'הכל שטויות' כפי שאפשר אולי למהר ולחשוב. הסיבה היא שאבסורד זה הוא תולדה של הניתוק של המציאות מן המקור שלה. אלוהים בתפישה העברית הוא חיצוני לחלוטין למציאות ולכן יש בהכרח נתק בינו לבינה; את המוטיבציות, או את החיבור המבורר בין העולם 'הרוחני' לעולם 'הפיזי' – לא ניתן אם כן להסביר בכלל, והוא שייך למה שמכונה "החלל הפנוי", כלומר מן אזור ריק במהותו שבו הקיום אינו ניתן להסברה כי הניסוח הרגיל שלו יישמע בהכרח כבלתי מתקבל על הדעת בשום צורה.

ההבנה הזו שאין למעשה לאנושות יכולת לתת הסבר מניח את הדעת לסיפורי הדרך הדתיים שלה[20], היא תורף העמדה הנפשית הפאנקיסטית 1:1. המהלך המתואר מעלה מדגיש את הצבעים האותנטיים של הניכור העמוק הטבוע בפאנק כלפי כל מה שנובע מסיפורי הדרך השונים. חוסר היכולת להגיע לשורש, להסביר מדוע ה"מבנים" בהם בוחרים בני האדם להתארגן כחברות חוק ושלטון, ושעליהם החלטנו ביום מן הימים, בכלל מוצדקים באופן כלשהו שאינו דוגמטי ומכאני עד מוות – הוא עדות שאין כאן משמעות או ייעוד כלל; ואם אין כאלו בנמצא, אז כל מה שיש כאן הוא רק... מבנים משעבדים. ואם כך, מדוע שמישהו ישלוט במישהו בכלל? מפסגת הגלולה האדומה הזו לא ניתן להבחין במאומה בעל משמעות מובנת, ועל כן דחיית כל המבנים באשר הם כאלו היא כמעט המפלט היחיד מאובדן השפיות שבשעבוד הכִּיבשִֺי לכל שגרה המוצעת כמו אזיקים של זהב.

Pogo on a nazi, spit upon a jew
Vicious mindless violence that offers nothing new
Left wing violence, right wing violence, all seems much the same
Bully boys out fighting, it's just the same old game
Boring fucking politics that'll get us all shot
Left wing, right wing, you can stuff the lot
Keep your petty prejudice, I don't see the point
ANARCHY AND FREEDOM IS WHAT I WANT

("White punks on hope", Stations of the Crass, 1979)

בהערת סוגריים יש להאיר דבר נוסף: נוכח הדימיון התמטי המתואר מעלה, השאלה המתבקשת היא מדוע, אם כך, לא הופכים כל היהודים לפאנקיסטים?[21] התשובה לשאלה זו נעוצה קרוב לוודאי בשתי סיבות עיקריות: המחויבות לעולם של תיקון למרות הכל, וכן ההבדל המנטאלי בין האינטואיציה התרבותית שהתפתחה בישות העברית ההיסטורית לדורותיה לבין זו שהתפתחה בשאר אומות העולם, נושא הראוי למאמר משלו.

'תחליפי משמעות גרועים מאובדנה'

השורש הניהיליסטי של הפאנק טבוע הוא אם כן בחוסר היכולת להתעלם מן התחושה העמוקה של הזיוף, המאפיין את המציאות שלנו והזועק מכל פינה. אחרים, למעשה, פשוט התרגלו להתחרש כלפיה וחסל. עמדות נפשיות אלו מסבירות טוב יותר את הרטוריקה הכמו-מטריקס[22] ששומעים לא מעט מפיהם של חובבי הפאנק. תוך סיכון להישמע מוגזם וסכימטי מידי, אפשר אולי יהיה לומר כי בסופו של דבר כל האידיאולוגיות המרכזיות המזוהות עם הפאנק, משמשות רק כמעטה חיצוני למרד-הפאנקיסטי. אין בהן אלא מלבושים[23] קונקרטיים של אותה התֵמה הפנימית העמומה הזו. הרבה יותר מפמיניזם, מרקסיזם, ניהיליזם, אנרכיה או כל דבר אחר, ישנו כאן פשוט הילוכן הסזיפי והיומיומי של נפשות; נפשות, החשות את חירותן האינהרנטית על הבשר כמעט, ואשר נידונו להלך כך בתוך עולם המנוכר באופן עז לכל זה.

באחד הראיונות שלהם מ-1986, אמרו ה-Dead Kennedys כי למעשה החירות היא בלתי אפשרית אם לא שחושבים על זה כל היום: "אבל אנשים פשוט אינם מבינים את זה והם פשוט זורמים בפשרנות עם המציאות [...] ישנם אנשים באמריקה שמשום שהם זקוקים לעבודה, או משום שעבודתם טובה לכלכלה יוכלו בלי בעיה לעבוד במחנה ריכוז".

אם חוזרים אל הניתוח המדרשי של התשתית תודעתית הרי שניכר כי אצל חז"ל, עמדת המוצא היא דרך אמצעית בסופו של דבר. מבעד לפריזמה המדרשית, אפשר לזהות כי נקודת מבט העמוקה בהתייחס ל"שבירת זכוכיות" הינה הכרה בכוחו של התוהו ביחד עם פרקטיקה כוללת של תיקון: מחד, הכרת הערך העצמי העצום הגנוז בה ובפוטנציאל הגיהינומי והגן-עדני גם יחד, ומאידך: פרקטיקה פדגוגית של בנייה איטית של עולם השואף אל 'טוב-מוחלט' דווקא מתוך הליכה בתלם של צעידה איטית אל עבר היעד. הליכה איטית זו יש בה מן הפשרנות אך, לדידם של חז"ל, יש בה גם הרבה מן ההתמודדות[24].

כעת מובנת הפניית האש אל המוקד הליברלי המערבי: הטענה הקלאסית כנגד מהלך זה היא ש'הכל יודו' כי אם ישנו בעולם מבנה חברתי המחזיק חירות, אפילו תהא כזו עם מגבלות שונות, הרי שהמבנה שמציע המערב הוא הקרוב ביותר לכך. אלא שטיבו היה ונותר חסר-פשר לנצח על רקע המציאות שעודנה מנותקת מן הסיפורים השכלתניים המנסים לסדר אותה אך אינם כי אם תירוץ לשעבודים משעבודים שונים. הנה כי כן נקודות המבט הפנימיות הן משקפת הרבה יותר חדה להביט דרכה אל מהלכים רעיוניים והשפעותיהם על הנפשות.

במובנה העמוק, מהווה הסלידה והביקורת העזה שסופגת תת-התרבות הזו, מעין קריסה פנימית של היקום הליברלי אל תוך עצמו: מן הקצה אל הקצה, אנשים הרואים עצמם כליברלים, מעקמים אף וזועפים כלפי הקבוצה התרבותית היחידה בעולם המערבי שהעיזה לקחת את הנחות המוצא הליברליות אל הקצה האסימפטוטי שלהם, ולחיות אותם כמעט באופן יומיומי. לא פלא אם כן שקשה להיוותר אדיש כלפי תופעה זו.

חירות זו, היא אולי המורשת הליברלית בה"א הידיעה של העולם המערבי ה'נאור'. במילים פשוטות יותר: מה שהעולם המערבי חווה כקבוצה אאוטסיידרית בזויה, הוא קרוב לוודאי ההתגשמות המופלאה ביותר של כל מאווייו שלו עצמו. הפאנק הוא הילד הרע (sick boy) דווקא משום שהוא ההתגלמות של כל מה שרצו הוריו המתורבתים שבנם יהיה, אך לא הפנימו זאת עד הגעתו לכדי תודעה עצמאית. אלא שהילד המושלם הוא הילד החולה ביותר כך שלמעשה הפאנק הוא סגירת מעגל מחמיצת לב בעיני הדור המייסד של התרבות החומרנית שהמערב נשען עליה לאחר שהרג את אלוהיו היכן-שהוא במאה ה-19 ומנסה להמשיך על אדי הדלק של שארית הערכים שעוקצם ניטל מהם עם הזמן ובתהליך זוחל. זאת ועוד, הפאנק לא רק מהווה מעצמו, מבלי להתאמץ יתר על המידה, את המראה השחורה האולטימטיבית של חברה הבטוחה כי יש למירוץ העכברים המרהיב שבנתה לעצמה משמעות כלשהי, הוא אף עושה זאת בגרנדיוזיות יתירה דרך אופני הליבה האמנותיים שמהם הוא בנוי.

נראה עוד, כי זוהי דווקא ההשקה ולא הסתירה שבין קטבים המולידה את הזעם הבין-מחני שבתוך העולם הליברלי, תופעה מוכרת של צ'ילבאות אידיאולוגית בין כוחות מחשבתיים הנאבקים על הבכורה בהובלת המחשבה האנושית. בעשרות השנים שלאחר המלחמה העולמית השנייה על זוועותיה, ולמעשה עד ימינו אנו, העולם המערבי נתון בסערה פנימית של חיפוש אחר עוגן פנימי. נוכחותו של הפאנק מתפקדת כילד הזועק שהמלך הוא עירום, וכורתת אחד אחרי השני כל תחליף-עץ בינוני אשר נוטעת המודרנה בניסיונותיה הנואלים לחולל משמעות מבלי באמת לגעת בבעיית היסוד.

למרות שהפאנק – אולי יותר מכל הסוגות הקיצוניות של המוזיקה – נטוע עמוק בפוליטיקה, אין היא חזות הכל עבורו. הפוליטיקה של הדברים בעולמנו, שברקע שלה הפאנק פועל ומייצר מוזיקה של מחאה, היא הרבה פעמים יותר וילון מחלון: העולם המילולי הוא עולם של התחכמות. חוכמה זו, עם כל יתרונותיה המובהקים, היא כמעט כל כולה משחק של נימוקים לאחור, ולא של גילויים. אנשים בונים מגדלים של שכלתנות כדי להגן על נקודה אחת של חולשה שאין להם יכולת להסביר. מבנה עצום העשוי מטיעונים על טיעונים שונים תמיד מצייר פורטרט מנומק מידי, ולכן גם סכריני מידי עבור רבים. זוהי (מבחינתי האישית) בין היתר גם הסיבה שעל פי רוב אני בוחר לפנות דווקא לאמצעים האומנתיים כנתיב לבדוק בו את הדופק של המציאות ולא ל"וויכוחים": בתוך האומנות מתרחש מפגש עם השכבה העמוקה של הרגש המבעבע עמוק בהרבה מן הישורת השפתית, שכבר מזמן הפכה להיות כפי שאמרתי למעלה – יותר וילון מחלון.

תודעת-חידלון

אמת מזוקקת כמוה כרעל לנפש אם היא באה במינון גבוה מידי. המפגש עם הפאנק הוא כמו טיול סוריאליסטי בתהומות הנפש המתעוררת לבוקר אפור חדש, טיול שאינו מותיר מנוס מלהיווכח במבנהו הפנימי של המרתף של המציאות, היכן שמתחיל הכל: במבט מעמיק, ומבעד לרובד הנגלה של מׇבַּעֶיהַ הבוטים עד זרא של המוזיקה והתרבות הלוויינית שהתפתחה סביבה, אי אפשר להתעלם מממד הגלולה-האדומה הפועם בתוכה, בין היתר גם לא מן העובדה הפשוטה שלגלולות אדומות יש טעם מר בסוף היום. במיוחד משום ששבירת הכל, משאירה לא פעם את אוחז הפטיש בוואקום פנימי. Dead Kennedys אמרו פעם ש"ראוי להתנהג ביושרה בסיסית בין אדם לאדם". ההרגשה המוחשית את מחיר השבירה מיתרגמת בתוך הפאנק לערכי הקצה של סולידריות אנושית. יש לשער כי התמריץ הפנימי העמום העומד מאחורי רבות מהאג'נדות המוסריות שדבק שמם עם הפאנק הוא בין היתר גם התחושה הזו בדיוק – המניעה תשוקה להעניק סדר יום של סולידריות אנושית שאין לה בסיס סיפורי פשרני, זולת החיפוש הנואש אחר דמות אדם שתתאים למה שתמיד סיפרו לנו שהאדם יכול להיות: חומל, רגיש לחלשים, שיוויוני... או בשתי מילים פשוטות: טוב באמת. המנעד האנרגטי הפנימי של הפאנק, נשמת התהו המבקשת שלמות ואינה מתפשרת, הוא מנעד של דו-קוטב מגנטי המחולל תנועת סחרור פנימית שאין לה סוף. כנידונים לכף-הקלע מושלכות נשמות דתהו אלו תדיר מן הזעם אל החמלה וחוזר חלילה בתנועה אשר אין לה סוף. פעמים שהחמלה נדמית כמלחמה; פעמים אחרות נדמית המלחמה כחמלה. תנועה זו הינה גורל אכזר במיוחד. חז"ל במדרשים רבים זיהו במנגנון הנפשי הטוטאלי הזה את עומק התודעה של החידלון המתלווה להכרה כה גבוהה באמת-התשתיתית של העולם.

בחלק מיצירות הפאנק ניכרת נגיעתו של הייאוש מאחורי הדברים. אמנם מרבית היצירה היא זעם מזוקק, אך רק במשמע ראשוני. חלק בלתי מבוטל מהאנרגיה המעצימה של הפאנק נובע מתוך התחושה העמומה של העצבות והכמיהה לטוב מוחשי הניצבת תמיד-תמיד ברקע של הכל (למשל בצורה גולמית ב- Fight War, Not Wars של CRASS ובצורה ברורה הרבה יותר בתנועת הפוסט-פאנק, הראויה למאמר משלה).

*

בחזרה לסיפור (במקום סיכום)

מבט חודרני אל התשתית של המציאות כמוהו כמפתח להבנת זרמי המעמקים של המציאות. הרבה מעל לרמה הפשטנית של מלחמת האסתטיקה או מלחמת הדעות, נמצאות אידאות-הנוגעות בבסיס החיים כמו שהוא ואשר הבנתן חיונית כדי לדלות נקודות של אור מתוך החשיכה.

בני האדם תרים הם אחר הסיפור המכונן אשר הלב מבקשו והחיים מסרבים לחשוף. אם יש בנמצא סיפור מכונן היודע להשקיט את הנפש, אולי לא יוכל סיפור שכזה להשקיט את הלבבות באמת – עד שימוצה החריש העמוק הזה שמציע הפאנק; עד שיישרפו כל הסיפורים החלקיים ותתקבע בלבבות בקשת הטוב הפשוט והלא מפושר. ובינתיים? נשנס מותניים ונביט בקו המחבר בין האדמה לשמים, ולא נחדל לקוות שהוא קיים וכי יום אחד, באמת נגיע אליו.

*
יוסף בן עוז
סייעו בעריכה: טל עידן, נועה ארצי.
סיוון ה'תשפ"א
(מאי 2021)

*

[1] ג'וני (ליידון) רוטן ("רקוב") – הסולן והדמות הססגונית המובילה של ה-Sex Pistols, אולי להקת הפאנק המוכרת ביותר, ואולי הסולן הססגוני והמדוברר ביותר של הפאנק.

[2] פני רמבאו, אמן ואקטיביסט. מהמייסדים של להקת CRASS שהייתה הרבה מעבר להרכב פאנק מכונן – היא הייתה מעין מכונה פוליטית של סדיקת הסדרים הישנים בתקופה המוקדמת של הפאנק בבריטניה.

[3] הרב אברהם יצחק הכהן קוק (1865-1935) מגדולי ומחשובי המנהיגים התורניים של העת המודרנית, אם לא החשוב שבכולם, בין הבודדים מבחינה היסטורית שניחנו ביכולת להוות מעין אינטגרטור-מגשר של כל מה שנאמר עד ימיו.

[4] ואולי יש כאן פראפראזה לפתיח המפורסם של רוסו ב-"על האמנה החברתית" ולתפיסה הרומנטית שלו לגבי "הפרא האציל": בן החורין באמת ובתמים, ואולי אפילו להבין את הפאנק גם קצת ככמיהה לתקופה שלפני המודרנה, אם כי מזווית קצת שונה.

[5] ללא ספק משפט זה טעון הרחבה, והיא אולי תבוא ביום מן הימים. לעת עתה, לא נרחיב מעבר לכך.

[6] מה שההמון נוהג לכנות בטעות "קבלה" ולפעמים גם "מיסטיקה יהודית" שהוא מונח משובש ושגוי מיסודו, ושנכון יותר לכנות אותו "סוד".

[7] לזכותי ייאמר שסבור אני שניתוח פנומנולוגי הוא סכין חדה הרבה יותר מ"ניתוח עובדות" משבאים לדון בהתפתחות של רעיונות, אך לא כאן המקום להרחיב בזאת ואולי במקום ובזמן אחרים.

[8] אפשר למקבל את זה לציווי המרכזי של הליכה בדרכי האל וההידמות אליו (דברים פרקים י, יא, יג, כח ובמקומות נוספים וכן בתלמוד במקומות רבים). נראה כי להליכה זו שני נתיבים אפשריים: האחד לפי הציווי והשני בדרך הכפירה. ברמה התשתיתית כך מתברר, התכלית המבוקשת היא זהה.

[9] בראשית רבה לח יג.

[10] 'חנות לאלילים' היא מושג משלי מובהק ומשמעותו היא שהקבוצה האנושית שאליה השתייך אברהם הייתה כזו שממנה נבעו עמדות מכוננות של העולם הפולחני הימים ההם.

[11] שאלתו של אברהם בן דוד, מגדולי רבני פרובאנס במאה ה-12 ואחד מגדולי המקשים על הרמב"ם.

[12] "יצוגיות" היא מושג יסודי בחשיבה הפרוגרסיבית שהפאנק הוא ממחולליה הפרקטיים. הנחת המוצא היא שהחברה נוהגת עפ"י אמות מידה שאין להן בסיס, ולהנחה זו יש כאמור יסודות עמוקים כפי שתואר כאן. מכאן הנסיגה הלשונית המצויה כל כך אל מונחים של תכנון ומבניות כל אימת שמדברים על המציאות. המציאות ביסודה נתפשת כמעין פאנטום תיאטרלי שניתן ואף נכון לסרב לקבלו כמובן מאליו.

[13] אמנם הייצוגיות הייתה כבר קיימת בהקשר בסיסי יותר הרבה לפני החשיבה הפרוגרסיבית (כפי שאפשר לראות כאן למשל), אך ההתבוננות המרחיבה הזו היא נחלת העת המאוחרת.

[14] היה זה עזרא פאונד שטבע את המונח במַסָה המפורסמת שלו: The serious artist, Ezra Pound (1913), אשר ביטא בכך את הסלידה של בני דור המחשבה האמנותית שלו על היצירה החדשה המבקשת לכער במקום ליצור אצילות ביצירותיהם.

[15] הייתכן כי במידה מסויימת ההתנגדות או המאבק, הפכו כמעט לתכלית בפני עצמן ביצירה הפאנקיסטית במיוחד, ובמוזיקה הקיצונית בכלל?

[16] רבי נחמן מברסלב (1772-1810).

[17] במיוחד בליקוטי מוהר"ן, תורה ס"ד, אך לא רק.

[18] למשל כאן: "...אַך אַף עַל פִּי כֵן מִי שֶׁנּוֹפֵל לְשָׁם, אֶפְשָׁר לוֹ לִמְצא הַצָּלָה לָצֵאת מִשָּׁם, כִּי יוּכַל לִמְצא שָׁם אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַך, אִם יְבַקְּשֵׁהוּ וְיִדְּרְשֵׁהוּ שָׁם, כִּי מֵאַחַר שֶׁהֵם בָּאִים מִשְּׁבִירַת כֵּלִים, יֵשׁ שָׁם כַּמָּה נִיצוֹצוֹת הַקְּדֻשָּׁה..." "ניצוצות הקדושה" בעברית מודרנית משמעם נקודות המתאימות לעולם הערכי כפי שהתורה דורשת אותו. המשמעות היא שכפירה זו היא ערעור על אופן ההרכבה של הערכים, אך לא על הערכים כשלעצמם.

[19] למשל כאן: "אֲבָל יֵשׁ עוֹד מִין אֶפִּיקוֹרְסִית (=כפירה, י.ב.ע), וְהֵם הַחָכְמוֹת שֶׁאֵינָם חָכְמוֹת, אֶלָּא מֵחֲמַת שֶׁהֵם עֲמֻקִּים וְאֵינָם מַשִּׂיגִים אוֹתָם, וּמֵחֲמַת זֶה נִרְאִים כְּחָכְמוֹת..." בעברית מודרנית ניתן לנסח זאת כך: השאלות נוגעות לתחומים שאין עליהם תשובה בכלים שכליים זמינים, ועל נראה כי השאלות הן ללא מענה.

[20] אפילו במובנם הרחב אם תרצו: דתיים / חברתיים / מפלגתיים וכיו"ב.

[21] השאלה ההפוכה תשובתה ברורה: שמירת ההלכה שהיא הפרקטיקה היהודית היסודית מאז ומתמיד אינה עולה בקנה אחד עם התימה הפאנקיסטית ולכן אין לצפות שהפאנק יאמץ מבנה כזה מכל וכל.

[22] הכוונה היא כאן לסרט 'מטריקס', בו תוארה המציאות האנושית כהצגה אחת גדולה, בה תינוקות נחבלים ומשמשים כבטריות אנושיות במטריצה ממוכנת ומפלצתית השוכנת ברובד הנסתר של המציאות.

[23] המילה מלבושים כאן מרפררת, ולא בטעות, אל הלשון של חכמי הקבלה המתייחסים לכלל הסיפורים של התורה כאל מלבוש בלבד, סיפור קונקרטי הגונז בתוכו סוד עמוק שאינו נכתב אלא רק נרמז. זוהי דרכה של הקבלה להסב את תשומת הלב אל עבר המשמעות ההוליסטית העולה מכל הסיפור כולו ולאו דווקא אל פרטיו כפי שלומדים אותם כאשר קוראים אותו באופן ליניארי ו"רגיל". דברים אלו ארוכים הם, ולא כאן מקומם.

[24]הבדל זה מיוחס אצל חז"ל הבדל בין שורשי הנפש, או בין הגישה הישראלית לבין הגישה של אומות העולם, כפי שהיא באה לידי ביטוי בחז"ל במקומות רבים. בעוד שאצל אומות העולם התפתחה אינטואיציה אנושית של כמיהה אל השלמות הניחנת בקוצר סבלנות – בבחינת הכל או כלום, אצל האומה הישראלית התפתח טיפוס אנושי "משתלם", היינו כזה שמוכן לצעוד דרך ארוכה כדי להשיג את השלמות ואינו מנסה לאנוס אותה בכוח על מציאות שאיננה מוכנה אליה עוד. עניין זה ראוי למאמר נפרד, אם יסתייע.