דמדומי הלבבות השחורים

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | מרד שדועך?

מאת: נועה ארצי

19-10-2017

לפני כשנה, ראיינתי את סינה ווינטר, האדם שמאחורי פרויקט הבלאק מטאל האיראני From the Vastlands והגיבור המרכזי בסרט התיעודי החדש של כריסטיאן פאלץ', העונה לשם Blackhearts. הסרט הותיר אותי עם מחשבות על פניו העכשוויים של הבלאק מטאל בנורווגיה ובכל שאר העולם. התוודעתי לתמורות התפיסתיות והמחיר היקר שהסצנה הנורווגית שילמה לאחר שתוצריה הפכו לייצוא התרבותי הגדול במדינתה. בעקבות כך היה בלתי נמנע שאתהה, בהינתן המצב בו הבלאק מטאל הפך לתופעה הבינלאומית שהוא כיום, לאן כל זה הולך ומהן הסכנות האורבות בדרכו של מפעל תרבותי זה, אשר נדמה כי נגע בכל כך הרבה לבבות שחורים בכל קצוות תבל.

נביאי השקר של המודרניות – Revolt Against the Modern World

"הבלאק מטאל הוא מפעל אומנותי כל כך קיצוני, שלא כל אחד יוכל להתחבר אליו. לא מדובר בתחביב מגוחך שיעסיק ילדים הבליים בשעות הפנאי שלאחר בית הספר". מילות אלו של Euronymous עשויות במידת מה לתאר את הרוח בה הקדשתי חלק משמעותי מחיי ומקיומי לתנועה חברתית ותרבותית זו. עוד בימי הצבא, נשבעתי להניח את כף רגלי על פני האדמה הצפונית המקודשת ההיא, בה הכול החל ושממנה נפוצה הבשורה לכל קצוות תבל, ברגע שאשתחרר מאותה מחויבות אחרונה כלפי המקום שממנו באתי. בסופו של דבר לא עמדתי בדבריי, אך גם הפעם בנסיבות שלא הייתי מגדירה אותן כטראגיות לחלוטין. בדיוק מסיבה זו הרגשתי שזה סרט שאסור לי לפספס, כי ראיתי את אותה התשוקה הבוערת בשלושת גיבורי הסרט במסעם אל הארץ האגדית שבצפון.

למקרה שפספסתם את הריאיון (הנה קישור און דה האוס), הסרט עוקב אחר 3 יוצרי בלאק מטאל מ-3 מקומות שונים בעולם, המוכנים לקחת כל סיכון ולהתמודד עם כל מכשול רק כדי להופיע בפסטיבלי בלאק מטאל שונים ברחבי נורבגיה.

על אף שהגיעו מ-3 קצוות שונים של העולם, תשוקתם של הגיבורים הייתה מוכרת לי היטב, כמו גם שלל התלאות והמכשולים אשר צצו להם במפתיע לאורך כל הדרך, אשר על חלקם טרם הספיקו להתגבר. כפי שכבר אולי ציינתי בהזדמנות אחרת, התוודעתי לראשונה לסרט זה בתקופה קשה בחיי, בה נאלצתי להתמודד עם לבטים רציניים באשר לעתיד הקריירה הקודמת שהייתה לי. ההקדמה הקצרה שקיבלתי מהטריילר, שהציגה את הסיפור של שלושת גיבורנו, שהיו מוכנים לסכן הכול בשביל המפעל המוזיקלי שלהם, הספיקה כדי לנסוך בי חלק מאומץ הלב לו הייתי זקוקה כדי לקבל את ההחלטה הנכונה. זאת הייתה עדות לכך שאינני האדם היחיד בעולם המאמין שזה לא רק ז'אנר מוזיקלי. אם 3 אדונים מכובדים מלבדי חושבים כך, אז כנראה שהיה קורט של הגיון בתחושות שהיו לי לאורך כל השנים. הופעתם של Naer Mataron, יוצרי הבלאק מטאל ההלניים האהובים עליי מזה כבר, הייתה רק עוד סיבה טובה לתת במה מיוחדת לסרט זה.

באמת שאני לא זוכרת מה ציפיתי למצוא שם בנורבגיה. בטח זה היה משהו כמו מחתרת בלאק מטאל פעילה ותוססת, חנויות תקליטים כמקומות מפגש, עלוני מחתרת מודפסים במכונות צילום זירוקס, קולקטיבים והחלפות קלטות דמו כבשנות ה-90 המוקדמות. קיוויתי להצטרף לכל העסק הזה כנגנית סשן, עורכת מגזין, מוזיקאית יוצרת, מה שייצא. רק רציתי להיות חלק מהתנועה המפוארת הזו, לקחת חלק במורשת, להיות חלק מהנחשול התרבותי ההיסטורי הזה. הנאיביות של הזר שאינו רואה את הדברים מקרוב, ושאינו ער לשינויים במגמות התרבותיות לעתים עלולה להשתמע כדבר משעשע אך גם קצת עצוב. עם זאת, נקודות המבט השונות שיוצר המרחק והתשוקה המשותפת היא אולי קטליזטור אבולוציוני, הממשיך להניע את הדברים קדימה ומסייע להם להסתגל לאקלים אשר אינו חדל מלהשתנות. וזהו באמת אחד הדברים הבאים לידי ביטוי בסרט זה.

הז'אנר אשר במקור נוצר כניסיון להתגבר על ההתקבעות הסגנונית והאידאולוגית בדת' מטאל התרחב והתפתח לכדי קול הקורא תיגר, בגדול, כנגד נביאי השקר של המודרניות. וככזה הוא התפתח מתנועה העושה שימוש בסימבוליזם שטני כדי לשלול את הספיריטואליות המודרנית, למפעל אומנותי אשר לא פעם עסק בפגאניזם, מסורתיות, ובשאר תנועות סוציו פוליטיות אשר הכריזו מלחמה כנגד תחלואי הקדמה.

וכראוי לשורשיה האמיתיים, אל לתנועה זו להירדם על המשמר, פן תהפוך לדבר הניתן לאילוף בכל אמצעי המוכר לבני העולם המודרני.

בשנים האחרונות היינו עדים למעין מתיחת פנים שעבר הבלאק מטאל, לה אחראי בין השאר גם מגוון הסרטים התיעודיים בנושא, אשר צצו כפטריות אחרי הגשם. המגוחך שבינם היה העיבוד הקולנועי לספר “Lords of Chaos” הידוע לשמצה. על פי השמועות זה היה רעיון עד כדי כך גרוע, שאפילו הלהקות שהוצגו בסרט סירבו לתת למפיקים את הזכות להשתמש במוזיקה שלהם. בהינתן כל זאת ולאור היותי אדם התומך בשמירת זהותו המחתרתית והמסוכנת של הבלאק מטאל, לא יכולתי שלא לפקפק בהחלטתי לתת במה למשהו שעלול לתרום למתיחת פנים הרסנית זו. האם אוסיף חטא על פשע אם אכתוב על סרט העלול לקדם השתלשלות אירועים מצערת זו? לאחר הצפייה בסרט, אני נוטה לחשוב שיתרונותיו עשויים להתעלות על כל תולדה מסוג זה. מעבר להיותו עמוס בתמות אישיות וחברתיות אוניברסליות, נדמה שהסרט אף מנסה לתאר את אותם השינויים שחלו בפני תנועה אומנותית זו, ברגעים בהם הוא מבליט את ההבדל בין נקודת המבט של בני דור המייסדים מהצפון, לבין זו של שלושת גיבורינו.

שקיעתו של הצפון

אילולא המדינות האחרות, מה היה עולה בגורלו של הבלאק מטאל?

נכון להיום, נדמה שהבלאק מטאל בנורווגיה כמעט ואיבד את שיניו וציפורניו. לעתים נדמה שזה הפך ללא יותר מאסתטיקה, לא יותר ממם (meme) הבלי של תרבות הפופ, המוצג לראווה לצד קוריוזים אחרים באצטלת נכס תרבותי, כפי שניתן לראות גם בסרט. בהפכו לכזה, הוא איבד את כל כוחו, ובדיוק בגלל זה הוא הצליח להתמסד כל כך יפה בארץ מולדתו. חלק מאירועי התרבות כבר נטשו את המרתפים, הבונקרים ואת מועדוני ההופעות המחתרתיים לטובת מקומות הנראים כאולמות קונצרטיים לכל דבר. אולם התצוגה העוסק בבלאק מטאל במוזיאון הרוקהיים פתוח בפני ילדים אדישים, המגלים אפס יראה למראה המוצגים ולמשמע הסיפורים מתור הזהב של אגדות מוזיקליות והסערה התרבותית והחברתית שהתחוללה שנים רבות טרם הגיחו בכלל אל אוויר העולם.

רגע, מה זה? אני חושבת שאני שומעת שמישהו מתהפך בקברו.

אכן, אובדן שיניים זה הותיר אחריו קליפת אסתטיקה חלולה, אשר קצרה ידה מלגלם את רוחה האמתית של התנועה. ניתן להסיק זאת גם מנאומה של ראש העיר ברגן באחד מפסטיבלי הבלאק מטאל. נדמה שמאפייניו של מפעל אומנותי זה צומצם ללא יותר משירה מלוכלכת המלווה בתנועת יד משונה. זה גורם לי כמעט ולרצות לוותר על כל שדרוג התנאים החומרי הזה רק כדי לשמר את הרוח המקורית שפעמה בלבבות היוצרים המקוריים, שם בארץ האבות של תנועה אומנותית זו.

כשאני חושבת על כל מה שקורה בכל שאר אירופה, אני חושבת על כל הלהקות שהשתתפותם בפסטיבלים בוטלה בשל עסקנים פוליטיים, ועל כל הפסטיבלים שהיו צריכים לנקוט באמצעי אבטחה כדי להרחיק פאקטיביסטיים פוטנציאליים מטעם אנטיפה. על אף כל הקשיים שהללו עשויים לערום, אני מרוצה במידת מה מהעובדה שהבלאק מטאל עוד מצליח ליצור הדים מסוג זה ולמשוך לעברו אויבים חמושים. זה אומר שדבר מה עוד נותר מהרוח המקורית של הז'אנר. זוהי הרוח הקוראת תיגר, אותו קפאין תרבותי[i] המניע אותנו לשוב ולבחון מחדש את עצמנו כיחידים וכחברה, אותו הדבר המהווה תזכורת מתריסה לאמיתות שהיינו מעדיפים להתכחש אליהן בכל מחיר.

"רוח החיים מפעמת במאבק, המוות שוכן בשלום" בדיוק כמו הרעיון שמאחורי אות הקונפליקט, אותה הגה הסופר ג'ק דונובן. נראה שהשלום והשעמום מניבים רק מוות וניוון, בעוד שמידה סבירה של מאבק מהווה גורם מחיה.

וזה בדיוק מה שקרה בנורווגיה.

אף על פי כן, מחובתי לציין כי המצב אינו אבוד לחלוטין. נותרו שם עוד כמה פרסי תנחומים אחרונים לנברנים הנמרצים באמת. כמה מהשמות המקוריים הצליחו עוד לשמר את הרוח המקורית של הז'אנר, כמו Tsjuder, ביצירת המופת הבלתי מתפשרת Legion Helvette, ו-1349 המגישים לאוזניך סאונד, שעל אף היותו מודרני וטכני למכביר, עדיין מצליח לשמר את אותו מבע השנאה המתלקחת אשר אפיין את יצירות דור המייסדים. יש גם את ההרכבים הצעירים יותר כמו Nordvrede, הכותבים ליריקה העוסקת בפלישות התרבותיות העכשוויות והמלווה במוזיקה המשמרת את קווי האסתטיקה המסורתיים של הבלאק מטאל. על אף שמדובר בגוון קצת יותר עדכני ומודרני, הרכבים אלו עדיין מצליחים לשמר את הרוח המקורית של הז'אנר.

אה, וכמובן שתמיד אפשר לסמוך על צמד החמד הנורווגי Darkthrone. אך כפי שמשתמע מהסרט נדמה שגם הם (או שלפחות חציו של נוקטורנו הבורח אל תוך היערות) נסוגים בעקביות אל עבר הפינות היותר נידחות במדינה. וכך גם מאפייני המורשת המקומית, אשר גם כלפיהם בוחרת נורווגיה לגלות יחס מצמצם ומתנכר, בשם התמורות המכונות "קידמה", באופן אבסורדי לחלוטין בהתחשב במהותם האמיתית.

אך בו זמנית, אינני יכולה שלא לתהות אם לא מדובר ברק עוד מאותו הדבר. חיקויים והדים של ביטויים אמנותיים קיימים, שמעצם היותם אמנות אינם אלא דימוי לדבר אחר. אפלטון כבר ביקר במידת מה את הפן המדמה באומנות ובשירה[ii]. אם כך, מה היה אומר על דימוי של דימוי זה?

החידושים בשורות היוצרים ובפרספקטיבה האומנותית בהחלט נחוצים בכדי להפיח חיים, כל עוד הם נותרים נאמנים ליסודות האידיאולוגיים המקוריים של תנועה אומנותית זו.

שקיעתה של הכנות

ויש, כמובן, גם את המדיה אשר חשפה את הכול לעיני כל העולם וסייעה בהפצת מנטליות איומים ריקים זו. Euronymous נרצח, את Vikernes דחפו לכלא, קרקס המדיה המקומי חגג והשקט שוב חזר אל העיירה. הבלאק מטאל עבר מתיחת פנים והפך לקוריוז המוצג בפני ילדים וחובבי סרטי איכות כחיית טרף מבוייתת.

אבל יש לי הרגשה, או לכל הפחות תקווה, שזהו לפחות לא המצב העניינים לפי מה שמתרחש בחטיבה הבינלאומית של תנועה תרבותית ומוזיקלית זו. כי כיום כבר אפשר לחשוף שיניים בכל דרך. כבר לא חייבים ליצור סערות ותהו מיידי כבשנות ה-90 המוקדמות כדי להצהיר על כוונותיך. בעולם בו מונהג, בשם התקינות הפוליטית, איזשהו ציד מכשפות כנגד כל מה שהבלאק מטאל בעיניי מייצג, לעתים ציון אמיתות שאינן ערבות לאוזני הציידים עלולה להפוך למהלך נפיץ במיוחד. מילים יוצרות מחשבות ומחשבות מניעות לפעולה. אנחנו הקפאין התרבותי ואנחנו צריכים שתתחילו להפעיל את הראש. ויש אמנים שאשכרה עושים את זה.

עם זאת, האחריות לפניו הנוכחיים של הבלאק מטאל בנורווגיה נופלת חלקית גם על כתפי האמנים. אני לא מדברת על כולם. אך כמה מהם בהחלט חוטאים במעשה.

אפשר לראות זאת בנקודת המבט של גיבורי הסרט הנורווגיים החביבים. והם באמת חבר'ה חביבים ומוזיקאים מאוד מוכשרים, אבל הם חייבים לשקול מחדש את בחירותיהם האומנותיות.

ולא, אני לא מדברת על עיסוקיהם המוזיקליים השונים והמשונים מחוץ לבלאק מטאל או על כל דבר אחר שקורה בחייהם האישיים. אני לא Euronymous וממש לא אכפת לי לראות אומנים בטריינינג. ואם בזאת עסקינן, לא הייתי רוצה לתאר לעצמי מה היה עולה בגורלו, אילו היה מביע דעה דומה בפני יוצרי בלאק מטאל מסוימים מצרפת וממזרח אירופה.

אני יותר מוטרדת מהעובדה ש-Arnt מגדיר את עצמו כמוזיקאי בלאק מטאל ומיד לאחר מכן אומר שהוא מוכן לוותר במידה מסוימת על תשוקתו הגדולה בגלל שיקולים כלכליים. האם הוא נכנס לזה רק בשביל הכסף? האם הוא מאמין שהפקות בסכומים אסטרונומיים הם איזשהו שם נרדף או תנאי הכרחי לאומנות טובה? אם הוא חושב שיש לו את כל האמצעים הדרושים להפקת שירי חג מולד מסחריים באולפן הביתי שלו, אז הוא בהחלט יכול לעשות שם גם בלאק מטאל יוצא מן הכלל. הכול תלוי במידת המחויבות ועד כמה אתה מוכן להיות יצירתי כדי לעמוד במחויבות זו.

זוהי העדות האולטימטיבית לניתוק הכללי מרוח המייסדים, שבחרו לקרוא תיגר על ההתאבנות הסגנונית בכך שהקימו תנועה מוזיקלית המונעת על ידי השאיפה התמידית למקוריות סגנונית.

Varg Vikernes, אחד מחלוצי הבלאק מטאל הנורווגי השכיל לתאר זאת היטב במאמר זה, בו הוא כותב בין השאר:

"זה צמח לאחר שהדת' מטאל הפך לעניין ממוסחר וטרנדי. כל הלהקות ב-1991 נראו ונשמעו אותו הדבר. הם אפילו הלכו לאותם האולפנים כדי להקליט את האלבומים שלהם. לא נותרה שם עוד טיפת יצירתיות או יושרה אומנותית. נהגנו לקרוא לזה 'הפקת טמפה' ו-'הפקה שוודית'. הלהקות אף הקפידו על תקינות פוליטית"...

"זאת הייתה מהות ההפיכה, המקוריות! רצינו ליצור דבר חדשני ומקורי, אחרת זה היה נחשב לסתם 'ריפ-אוף' שאינו נאמן לרוח החדשה".

כל זה גורם לי לפקפק במידת המחויבות של יקירינו הנורווגי, אשר נדמה כי איבד כל קשר לכל המניעים ומקורות ההשראה המקוריים ליצירת מוזיקה מסוג זה, ושמזג האוויר האכזר במדינתו הפך עבורו ללא יותר ממטרד, כפי שמשתמע מאחד הקטעים שבסרט. נדמה שהוא סתם ממשיך בדרכו מכוח האינרציה.

הביטי נורווגיה, אם שלושת הגיבורים הזרים לא הספיקו כדי להאיר את עינייך [1] למצב הנוכחי של הבלאק מטאל במדינתך, אז אולי כדאי שתכירי עוד כמה חבר'ה שלא גרים כל כך רחוק ממך.

לא מזמן נתקלתי בריאיון עם MkM מ-Antaeus ו-Aosoth, בו האומן המורעב סיפר על כך שנהג להפסיד 100 דולר בכל ערב שעלה לבמה עם להקתו. ואם נדמה שזהו מעשה קיצוני, רק תארו לעצמכם את המחיר הכבד שכל הופעה שכזו גבתה מבריאותו ההולכת ומידרדרת. באותו הריאיון הוא גם העיד על כך שהוא כבר הספיק להתעלף, לחוות התקפים ולהתעוור זמנית לאחר הופעות אלו.

ואתם יודעים מה? הוא עדיין עושה את זה. הוא עדיין עולה לבמה כדי להקריב את גופו שוב ושוב ליצירתו האפלה.

ואם זה לא הספיק, אז בואו תשמעו קצת על Famine מ-KPN. בסרט תיעודי קצר שהופק לא מזמן, הבחור העיד לעיני המצלמות על ההפסדים שהוא סופג בהפקת כל אלבום והתלונן על מעריצי הלהקה המעדיפים לקנות עוד בירה עם הכסף שיכלו להשקיע בעותק מקורי של האלבום.

אבל אתם יודעים מה? הוא עדיין עושה את זה. זה מה שנקרא אידיאלים, למקרה ששכחתם.

תקוותנו נחה בידיהם של אנשים יוצאים מן הכלל שכאלו, העומדים על משמר האש הבוערת בגחלת הבלאק מטאל. בוא נקווה שלא יהפכו לזן נכחד בחברתנו.

בלאק מטאל זאת מלחמה

נדמה כי גם המלחמה מהווה תמה שעליה מושתת סרט זה. מלחמה הנערכת ב-2 חזיתות - החזית הדתית והפוליטית.

ראינו כבר דוגמא לאחד המאבקים הללו, בפרשות אנטיפה נגד אירופה. הדבר עוד עלול להפוך לצרה אמתית, בעיקר אם הם איכשהו יזכו לתמיכה מהרשויות. אני מקווה שזה לא יקרה לעולם, אך כיצד תגיבו כשאספר לכם שישנם איומים גדולים ומאורגנים אף יותר על אמני בלאק מטאל במדינות אחרות בעולם?

יוסי, מייסד המגזין שלנו, פעם סיפר לי על פרויקט להפקת סרט תיעודי בשם "מטאל סורי הוא מלחמה". ישנן פינות בעולם בהן הכרזת מלחמה כנגד אמונה דתית מסוימת איננה עוד איום ריק מתוכן וחסר השלכות. נדמה כי מאבקיו של סינה תחת משטר הדיכוי האיראני הם דוגמא חיה למאבק שבין מסורתיות לעולם הנגוע בתחלואי האנטי-מסורתיות. התכתשות בין הכריזמה של המלכות האלוהית בפרס הקדומה לבין כוחות הדיכוי של המת החי של הספיריטואליות המכונה דת בעולם המודרני. הרי לכם דיכוי מזן שונה, אך לא פחות חמור מכל השאר[iii]. דיקטטורה בשם הדת זה מה שתקבלו במקומות בהם הדיקטטורה של הדולרים אינה תופסת.

ויש גם את הקטור, המספר כי עיסוקו במטאל לא פעם העמיד אותו במצבים בהם נאלץ "לצאת במלחמה" כנגד חברים ובני משפחה אחדים. אני יכולה רק לשער שזה היה על בסיס הבדלים בתפיסת העולם. זה נשמע לי מוכר עד כאב.

באשר ל-Kaiadas ו-Naer Mataron, לא אכתוב שום הערות פוליטיות הנוגעות בהם, וזאת לאור בקשות מצד הלהקה. אך אינני חושבת שמדובר בצירוף מקרים כשהאדם המייצג את השחר-הזהוב בפרלמנט היווני ביום, בוחר לנגן בלאק מטאל בלילות ובשעות הפנאי. בשלב מסוים הוא אף הודה כי הוא אינו איש הבלאק מטאל היחיד שהצטרף למפלגת השחר הזהוב, ואני חושבת שיש סיבה טובה לכך. האידאולוגיה של המפלגה הרוחשת כבוד רב למסורת ההלנית הקדומה ודוגלת בפטריוטיזם חסר פשרות, עולה בקנה אחד עם היבטים מסוימים ברוח הבלאק מטאל.

על אף שלא מדובר בלהקה פוליטית באופן מוחצן, Kaiadas ו- Naer Mataron מייצגים את המלחמה בחזית הפוליטית. הקשר המיוחד עם ארצו ויראת הכבוד שהוא מגלה כלפי המסורת והמיתולוגיה של עמו באים לידי ביטוי במוזיקה שהוא עושה, בין אם בכוונה ובין אם לאו. אינני יכולה לדמיין את שברון הלב העלול לפקוד אדם המושלך אל הכלא בידי אותה המדינה שלשמה חירף את נפשו. וגם זאת מסיבות שבסופו של דבר התבררו כהאשמות שווא מוחלטות.

ואם כבר ב-Naer Mataron עסקינן, מחובתי להזכיר שהחבר'ה בלהקה צברו לא מעט קילומטראז' בבלאק מטאל ובחיים בכלל. הלוחמים המנוסים עושים חימום ומתמתחים בטרם צאתם לקרב, וחלקם כבר הספיקו להקים משפחה. הם היו שם מהימים הראשונים. הם היו עדים לצמיחה, לתור הזהב ולמה שמשתמע כדמדומי הז'אנר בארץ מולדתו - על אף שאינני בטוחה עד כמה הם ערים למצב הנוכחי. הקטע בסרט בו נראית אותה חבורת בלאקרים וותיקה, בעודה מבקרת באתרי מורשת בלאק מטאל "היסטוריים" בסיור אוטובוסים מודרך מרגיש כמעט מגוחך, לאור העובדה שהאנשים האלו היו פעילים בסצנה במשך כל אותם השנים. ועל אף הוותק שצברו, הם נותרו נאמנים לאמנותם כמו גם למשפחותיהם ולשאר חברי הלהקה. אין ספק שהם מהווים מקור השראה ללוחמת מזדקנת שכמותי.

מה שכן, קצת חבל היה לי לראות את ההתנהגות המלוכלכת של המראיין, בעודו מנסה לסחוט מהם טיעון שערורייתי בראיון עם Asmodeus וחברו ללהקה, עת הופיעו באחד הפסטיבלים. וזאת על אף שסירבו מראש לדון בכל נושא הקשור בפוליטיקה.

בלאק מטאל יכול להיות גם מלחמה.

אך בהיעדר המורל, בהיעדר המשפחות התומכות, המצפות בכיליון עיניים למכתבים מהחזית, גם הצבא החזק ביותר לעולם לא יוכל לנצח.

המצב לא שונה בהרבה אצל לוחמי הבלאק מטאל שלנו.

נראה שכל שלושת הגיבורים בורכו במשפחות מדהימות, התומכות ביקיריהם האמיצים והמוכשרים בעודם יוצאים אל עבר החזית. וישנם מקרים בהם חלקם אף עושים את דרכם אל שדה הקרב, כבמקרה של Naer Mataron, לפקד על שורות הלוחמים בהיעדר מפקדם היושב מאחורי סורג ובריח. זה באמת קרה.

דרך אגב, הבחור כבר הספיק להשתחרר, אבל ממה שהבנתי הוא לא יכול לצאת מגבולות מדינתו ומאוד מוגבל באפשרויותיו לנגן בהופעות חיות. כיום, בחור אחר בשם Talos מחליף אותו בעמדת הבאס והמיקרופון כנגן סשן בהופעות החיות. אבל לגבי האחרון – על אף היותו מוכשר דיו לתפקיד, קשה לי להתכחש לעובדה ששירים אלו נכתבו בידי Kaiadas עבור Kaiadas. כל אדם אחר נראה אנמי להחריד בניסיונותיו לבצע את השירים האלו בהופעה חיה. אך הבא נודה לאל על נכונותם להמשיך ונאמנותם למפעלם האומנותי.

שלושת המשפחות התומכות הללו היו מראה מרנין ומחמם לבבות, שגרם לי לחייך בכל פעם מחדש. הם אולי אחד ממקורות התמיכה החשובים ביותר המעודדים את היוצרים שלנו להוסיף ולהילחם למען אמנותם. כבכל מערכה קרבית, נראה שגם כאן המורל מהווה גורם חשוב להצלחה. לא פלא שהנורווגים הגיעו לאן שהגיעו, כשמשפחותיהם האדישות נרדמות להם באמצע ההופעה.

לבי נחמץ מהמחשבה על הנורווגים המסכנים האלה, שכבר הספקתי להחטיף בהם לא מעט אש בכתבה הנוכחית; אבל אני חייבת גם לאומר שכל מה שנכתב כאן מבוסס על הדברים כפי שהשתמעו מהסרט, מההצצה החטופה והלא מאוזנת לחלוטין שנתנו לנו צוות היוצרים. שלל המכשולים והמחסומים מוכרים לי היטב. אם אתה רוצה להיות מוזיקאי בלאק מטאל פעיל בימינו, אתה צפוי להיקלע למאבקים של ממש לאורך כל הדרך. זוהי מלחמה. עם זאת, בכל רגע נתון עליך לזכור מה הביא אותך עד הלום ולעמוד על משמר אותה להבה מקודשת.

לסיכום

לטובת התנועה התרבותית שלנו, אומנים יוצרים ותומכים כאחד, הבא לא נהפוך לנורווגיה: שם לרוב נתפס הבלאק מטאל כחיית קרקסים מאולפת. בואו לא ניתן לה לגווע ולהישכח לאחר מות מייסדיה. בואו לא ניתן לזה להפוך לעוד ניסיון אמנותי וחברתי שכשל. בואו לא נמצא את עצמנו בגורל הדומה לזה אשר פקד את תנועת "העתידנים" (Futurists) האיטלקית. בוא ננצל את הכפר הגלובלי כדי להוסיף ולחזק את שורותינו. ואת זאת נוכל לעשות רק אם נדע להציג את הבלאק מטאל לעיני העולם בצורה ראויה, המכבדת את האומנות ואת הרוח אותה גילם דור המייסדים בשלל יצירותיו. זה מה שאני מנסה לעשות בין השאר כאן ככתבת.

וכל מי שקצרה ידו מלהגדיר רוח זו, כל מי שרואה בזה לא יותר מאסתטיקה, לא יותר מסתם סגנון מוזיקלי משונה ונושא לבדיחות הבליות ומימים אינטרנטיים רשאי לפרוש ברגע זה. כל מי שמצפה לגרוף רווחים פיננסיים, כל מי שאיבד כל נכונות להמשיך בדרך זו רשאי גם הוא לצאת בנימוס מהחדר. בואו נקפיד להישאר כנים וקנאים. כי הבלאק מטאל איננו קליפה ריקה של מוזיקה ואסתטיקה.

המסע בעקבות רוחו האמתית של הבלאק מטאל עלול להסתיים במקום המאלץ אותך לחקור ולהעריך מחדש את הרוח המפעמת בגופך ובגוף הקולקטיב האנושי.[iv] בדיוק כביחסה של הפילוסופיה המסורתית אל המאבק והמלחמה, ה-"מלחמות הפחותות" מהוות מקפצה אל "המלחמות הגדולות". לעולם לא תדע היכן תמצא את עצמך ומה יחכה לך שם בהמשך הדרך. ולא מדובר כאן במסע תענוגות חסר כל סכנה. גם אם אינך חי תחת משטר המדכא את מפעלך, דרך זו רצופת סכנות מוחשיות האורבות לשפיותו של כל אדם. זהו חלק בלתי נפרד מתנועה תרבותית זו. זה מה שהופך אותה, בין כל שאר הגורמים, לדבר כל כך מסוכן אך בו זמנית גם לכל כך חי ואמיתי, בעולם שרק הולך והופך למזויף יותר ויותר. והכנות הבוטה וחסרת הפשרות הזו היא אחד הדברים בבלאק מטאל האמיתי שהכי מלחיצים כל עובר אורח תמים. ובמגע הזה עם דבר כל כך אמיתי, המגלם את כל הסכנה, היופי והכוח, אפשר עוד לחוש בהד המרוחק לגדולה שנשכחה מלבנו מזה עידנים רבים

סינה ווינטר מסכם זאת היטב באומרו, "עבורי זאת לא סתם עוד מוזיקה". אני מבינה בדיוק מה הוא אומר, בהינתן האלבום שטלטל את עולמו.

[i] רפרנס ל-"קפאין של אירופה" - הכינוי שהודבק ל-F.T. Marinetti ולתנועת "העתידנים" (Futurists) האיטלקית.

[ii] https://plato.stanford.edu/entries/plato-aesthetics/#Imi

סיכום הערותיו של אפלטון על אלמנט החיקוי באומנות.

[iii] (Evola, 1995) Revolt Against the Modern World - Chapter 12. אודות ההשלכות ההרסניות של הרודנות כתחליף למלכות אריסטוקרטית מקודשת.

[iv] (Evola, 1995) Revolt Against the Modern World - chapter 7. על המלחמות הגדולות והפחותות.