אימה, מפסלים באהבה: לאבקראפט

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | על האימה: לאבקראפט והיצירה המוזרה

מאת: אילת מרום

31-5-2019

סרט

יום בהיר אחד התעוררתי וגיליתי שיש כוונות להסריט את The Color Out of Space עם ניקולס קייג' בתפקיד ראשי. למעשה, היום היה יותר לכיוון של מעונן עם ממטרי שלג, ששבו וכיסו את העיר בשכבה לבנה לאחר מספר ימים בהם היה סתם קר מאוד, כמה מעלות טובות מתחת לאפס. כמובן שאל הידיעה נחשפתי כמה שעות טובות אחרי שכבר התעוררתי. גילוי נאות זה אינו מפחית מעוצמת הזוועה שחשתי כאשר קראתי אותה לראשונה, או כאשר גיליתי שככל הנראה לא מדובר בעוד מקרה של פייק ניוז. בניגוד לרוב אנשי האינטרנט, אין לי משהו מיוחד נגד (או בעד) ניקולס קייג' וגם לא נגד עיבוד של ספרים וסיפורים לקולנוע או טלוויזיה; בעלי הזכויות רשאים לעשות בהן כעולה על רוחם, ואף אחד לא מכריח אותי ללכת לצפות בסרט (למעשה בדרך כלל, ככל שמדובר בעיבוד קולנועי לספרים, זה דבר שאני נמנעת מלעשות, גם כאשר מדובר בעיבוד שהסופר עצמו שותף לו). ייתכן שאני מפספסת הרבה סרטים טובים כתוצאה מכך (לעניות דעתי "הרבה" היא ככל הנראה הגזמה פראית), אבל אני קשורה הרבה יותר מדי לעולם הדימיוני שאני בונה לעצמי בראש כאשר אני קוראת: איך נראית הדמות? איך היא נשמעת? מה הן שגעונותיה?

במקרה של הסיפורת של ה.פ. לאבקראפט בכלל ו-The Color Out of Space בפרט, יש לי אפילו סיבה טובה נוספת להימנעות מצפייה בתוצר המוגמר (ויהא זה מהולל על ידי המבקרים, הצופים והאינטרנט חסר הרחמים ככל שיהא).

נא לדייק: אימה

בשנת 2016 קיים עורך המגזין יוסף בן עוז ריאיון עם הסופרת מעיין רוגל. בריאיון עלה נושא ההבדל בין אימה (Terror) לבין Gore. אין בכוונתי לצטט את הריאיון כולו כלשונו (הוא קיים באתר המגזין - תוכלו לקרוא אותו בקישור הזה), אך הנקודה שהועלתה בו מהווה עבורי נקודת פתיחה חשובה, בנוסף להקדמה. את אותה הטענה עצמה מעלה לאבקראפט במאמרים שכתב על ספרות אימה, מה שהוא כינה אז Weird Literature. כאשר הוא מנסה לתאר את תהליך הכתיבה שלו הוא מתייחס במילים אחרות לגמרי לאותה סוגייה עצמה ובמבט לאחור ניתן ללמוד מכך רבות על למה הוא כל כך מוכר כיום בעוד שאומנים אחרים שכתבו את אותו הז'אנר פחות מוכרים ברמה העולמית ועל כך ארחיב במאמרי זה.

*

הרעיונות הבסיסיים העומדים מאחורי היצירות של לאבקראפט אינם חדשים. הוא הושפע מאוד מיוצרים מוקדמים יותר או פחות, החל מאדגר אלן פו ומרי שלי דרך ארתור מאכן ועד לורד דנסאני כמו גם סופרים שלא משתייכים לז'אנר האימה באופן מובהק. את האשמת מיחזור הרעיונות אפשר להטיח בפני כמעט כל אמן. קשה מאוד להמציא רעיון חדש, חדש לחלוטין, משהו שאף אחד לא חשב עליו כבר בעבר. הגאונות היא היכולת לקחת רעיון קיים – לפעמים אפילו נדוש, יומיומי או לעוס עד אובדן טעם – ולהשתמש בו כדי לפתוח את השער אל הגיהנום.

וזה, בדיוק מה שלאבקראפט הצליח לעשות.

הוא שכלל לכדי גאונות טכניקת כתיבה רומזת, המשאירה את רוב העבודה לדימיון הקורא. מאחר וכל אדם הוא שונה, אין שום סיכוי להגיע לאימה המוחלטת באמצעות תיאורים מדוייקים. לכל אחד יש פוביות שונות ופחדים אחרים וחששות שונים לא רק כ'הומו ספיינס', לא רק כאדם בתרבות מסויימת במיקום גיאוגרפי מסויים; אלא גם כאדם בנקודת זמן מסויימת בחייו. אפשר לומר שאפילו ההיפך הוא הנכון: קווי דימיון בין מיתולוגיות ומיתוסים שונים לאורך ההיסטוריה מצביעים על כך שכולנו מפחדים פחות או יותר מאותם דברים. אבל אלה הדברים השטחיים, הדברים הלא-באמת-מפחידים שאפשר להמציא להם הסבר. הדרך הטובה ביותר להטיל פחד על הקורא (במקרה הזה אנו דנים בספרות, אך יהיה זה סביר להגיד שהעיקרון הזה חל על כל סוגי האמנות) היא להפנות את תת המודע שלו כנגדו, לזרוק את המוח שלו אל השאול-האישי [1]שלו שממנו אין לו סיכוי לפלס דרך החוצה באמצעות הסבר הגיוני כזה או אחר.

אמת, היצירה של לאבקראפט אינה חפה מ-gore ואין היא חסרה גם תיאורים מדוייקים למכביר, במיוחד בנובלות האחרונות שלו. אבל, וזה אבל גדול וחשוב: נקודות אלו אינן העיקר בסיפור. הרוב הגדול של היצירות של לאבקראפט נוגעות במה שאנחנו לא יודעים ולא יכולים לדעת. בנקודה כזו אנו ממלאים את הריק בדבר הגרוע ביותר שאנו יכולים להעלות על דעתינו והיפה בכך הוא שכל אחת ואחד מאיתנו יעלה משהו שונה באוב, תמצית אימה מותאמת אישית, אימה-הוט-קוטור. גם ביצירות הכתובות כרומן בלשי – בסגנון פו – או כממואר של אנשי מדע ורוח, כאשר לפעמים התעלומה באמת באה על פתרונה, לעולם נישאר עם התחושה ש'יש עוד משהו'. אבל מה? הסגנון מושפע בין השאר – ובעיקר – מהסיפור הקצר The Great God Pan של ארתור מאכן, סיפור אימה שכמעט ולא מדבר על אימה, סיפור שעוסק כמעט אך ורק במיניות בלי להזכיר מיניות אפילו פעם אחת.

הבקיאות של לאבקראפט בנושא בו הוא עסק הייתה גדולה ובנוסף לכתיבת יצירות פיקטיביות משלו הוא גם כתב מאמרים וערך אנתולוגיות בנושא Weird Literature. פרט לכך הוא היה ללא כל ספק בעל ידע יחסית נרחב גם במדעים המדויקים - ומעל לכולם בנושא המימד הרביעי והגיאומטריה הלא-אאוקלידית, אבל גם נושאים מדעיים אחרים כמו אסטרופיזיקה, המשלחת לקוטב הדרומי ועוד.

זה מה שאינך יודע עדיין, שמפחיד אותך

הוא ידע לנגן עם החומר, והיה משתמש דווקא בידע המדעי המדויק ביותר כדי למשוך את הקורא אל מרחבי הלא ידוע, אל עבר הטירוף והשיגעון. למעשה, רבות מיצירותיו המאוחרות יותר נכתבו כך שהמספר הוא מדען המוסר דיווח, מעין Log של משלחת מחקר יותר מאשר ממואר. הדוגמה הטובה ביותר לכך היא הנובלה המפורסמת At the Mountains of Madness. התוצאה לא תמיד נעימה לקריאה: התחושה לעיתים היא שמדובר במאמר בסיינטיפיק אמריקן, כזה שנכתב על ידי מומחה עולמי בתחומו שהיה תחת השפעת LSD לאורך כל המשלחת. זו לדעתי הסיבה העיקרית לכך שלאבקראפט הוא "לא לכולם", ולכן אני גם מהנהנת בהבנה כשחובב קריאה מודה שהוא פשוט לא יכל לצלוח את הכתבים. ייתכן ושינוי הסגנון הספרותי פגם באיכות היצירות, אבל דעתי היא שבאמצעות סגנון הכתיבה הייחודי הזה הגיעה ספרות האימה המדעית למקום חדש ומופלא בו מדע ובורות מתנגשים ומשתלבים ומוכיחים אגב כך את האדם על מקומו האפסי ביקום. מצד אחד, אומר לנו לאבקראפט, ככל שאנחנו מגלים יותר, כך מגלים אנו כמה מעט אנחנו באמת יודעים. מצד שני, ככל שאנחנו מגלים יותר, מתקרבים אנו יותר אל מרכז הבריאה, בה כאמור נמצא הכאוס והטירוף, שידיעתם על בוריים ייתכן שתביא אותנו להעדיף את הבורות המבורכת. כך או כך: האדם אינו אלא כלום; אפס נלעג השואף להבין את העולם שסביבו באמצעות קליטה בחושים מוגבלים ועיבוד של הקלט במוח פרימיטיבי שנמצא בתוך פיסת בשר חסרת יכולות.

הסגנון הסיפורי של (מספר) מדען המתאר זוועות שלא מן העולם הזה בצורה כמו-מדעית מעצימה את תחושת האימה העולה מן הסיפור, אך לא כאן טמון סוד קסמו של לאבקראפט; לא זו הסיבה שהוא השפיע בצורה מאוד נרחבת על סוגים שונים של אמנויות עכשוויות: מוזיקאים מכל ז'אנר, סופרים, במאים ותסריטאים ואפילו יוצרי משחקי מחשב. הסיבה לטעמי נעוצה בכך ש"כל אחד מכיר את לאבקראפט" דרך מיתוס קת'ולהו (גם כאן נפל בגורלו להידמות לא.א. פו ולעורב מהפואמה הידועה, שהגיע עד ל"משפחת סימפסון"), אך בניגוד לפו, נראה שאף אחד לא באמת מכיר את לאבקראפט. לא נגזר עליו להיקלע למערכת החינוך ולהילעס עד שיימאס בשיעורי ספרות ועד לימים האחרונים אף אחד בהוליווד לא טרח לעבד את הסיפורים שלו לסרט עתיר תקציב ודל איכות כל שהוא. כפי שכבר ציינתי, העבודות המאוחרות שלו הן לא בדיוק מה שמוגדר פייג' טרנר על ידי מבקרי הספרות של הניו יורק טיימס. לאבקראפט, כמו רבים וטובים לפניו, זכה להצלחה רק לאחר מותו והדיעה הרווחת היא שהדחיה של מגזין Weird Tales את At the Mountains of Madness גרמה לו למפח נפש ממנו הוא לא הצליח להתאושש עד זמן פטירתו מסרטן, בעוני, זמן לא רב לאחר מכן.

קריאתו של קת'ולוהו

לאבקראפט ידוע בעיקר בזכות יצירתו של "מיתוס קת'ולהו" והייתי אף מוסיפה ואומרת בזהירות שייתכן והמיתוס הוא הראוי למעמד של "ידוע" יותר מהסופר אשר יצר אותו. אותו מיתוס בא לידי ביטוי בצורה מאוד ברורה בשני סיפורים קצרים: "הצל מעל אינסמאות'" ו"קריאתו של קת'ולהו". שני אלו - סיפורי "קת'ולהו-אינסטנט". אותו מיתוס שזור גם במספר לא מבוטל של יצירות הפרוזה האחרות של לאבקראפט ומופיע בצורות התייחסות שונות, חד משמעיות יותר או פחות.

למעשה, בקריאה של מספר גדול של היצירות או כולן (כפי שאני מודה שעשיתי מספר פעמים), מתגלה כי לאבקראפט בנה מעין עולם חלופי בו מתרחשים הסיפורים שהוא כותב. היצירות מתכתבות זו עם זו, ובעקביות כזו שמביאה אותי להסיק שלאבקראפט ניהל רישום מאוד קפדני של זמנים, מקומות ודמויות – או שהיה לו זיכרון מצויין. יתר על כן, בקריאה כרונולוגית נחשף הקורא לתהליך בניית אותו עולם, כפי שהתרחש תוך כדי כתיבתו ובעצם עד לפטירתו של לאבקראפט. אמנם, כבר בסיפורים המוקדמים יותר מופיע גזע של יישויות על-אנושיות שהגיעו מחוץ לכדור הארץ (בסיפור על עיר העמודים אירם), אך קת'ולהו וחבריו זוכים למעמד של אלים. הם אמנם הגיעו מן הכוכבים, אבל בני האדם סוגדים להם והאיזכורים שלאבקראפט "מצטט" מהנקרונומיקון מתייחסים אליהם כאל אלים. רק מאוחר יותר משתנה הנימה והמספר[2] מתייחס בזילזול להיבריס האנושי, שמכתיר את אותן ישויות מן החלל כ"אלים" רק מכיוון שהאדם אינו מסוגל לתפוס שקיימים יצורים נעלים ממנו שאינם כאלה. אין זה אומר שבעולמו של לאבקראפט לא קיימים אלים בכלל – ישנם האלים הארציים, שמתוארים כחלושים ומוגבלים (ייתכן ולאבקראפט מתייחס לאסופת האלים המיתולוגיים מהדתות הפגאניות, וככל הנראה לא לאל מהעמדה המונותאיסטית), שחיים בקאדאת' הלא ידועה בארץ החלומות ואחראיים על חלומותיהם של בני האדם.

בנוסף להם ישנם האלים "האחרים". אותם אחרים הם כוחות חיצוניים לכדור הארץ, המגיעים מחוץ למרחב ולזמן המוכרים לנו. בלב הבריאה נמצא עזאתות', סולטן הכאוס, המתואר כ"אוסף כאוטי של בועות רותחות וצבעים מתערבלים", יושב על כסאו ושואג בטירוף חסר דעת. סביבו חגים אלים עיוורים ואידיוטים הרוקדים בחוסר בינה לצלילי נגינתו של חלילן מתועב. הגלמים של אותם אלים, מהם הם בוקעים, נמצאים בחלל בין העולמות והם מתוארים כ"בעלי רעב וצמא ייחודיים". ניארלת'חוטפ הוא נשמתם של האלים האידיוטים ויוג-סות'ות' הוא השער אליהם.

לאבקראפט עודד את המשכיות המיתוס גם אצל יוצרים אחרים, הן ביצירות שהוא כתב במשותף עם אחרים והן ביצירות אחרות ולא קשורות אליו באופן ישיר. באותה תקופה, מי שריפרר ללאבקראפט היו מכרים וחברים ולכן הוא לא ראה בכך הפרה של זכויות יוצרים. אף אחד מהם לא מת עשיר, בכל מקרה.

האלים של לאבקראפט?

בנקודה זו אולי כדאי לציין שלאבקראפט היה אתאיסט ורציונאליסט. הוא לא האמין באמת בפסיק ממה שהוא כתב. יתירה מזאת, הוא אף מצביע על כך כסיבה מכוננת לייחודיות של הטקסטים שלו: לדעתו, אדם העוסק ומאמין בנסתר ייכתוב עליו כעל אירוע יומיומי, מכיוון שזו המציאות שלו. דוגמה יפהפיה לכך היא סיפור קצר מאת ניל גאימן, המעלה גם תהיות פילוסופיות וביקורתיות-חברתיות על החברה בה אנו חיים, הגם שזה פחות רלוונטי למה שלאבקראפט ניסה לעשות. הביקורות החברתיות שלו היו לא מעודנות בעליל, על הספקטרום הגזעני (למי שמפחד מכך).

אפקט ההזרה והמוזרות ביצירותיו נובע מכך שהעולם הזה באמת זר ומוזר לו, לעומת העולם המציאותי, המציית לחוקי המדע וההיגיון. לאבקראפט חי כמה שנים טובות לפני ד"ר הוקינג וד"ר דה-גראס טייסון, אבל לו הייתה אפשרות להעביר אליו את הספרים של אלו באמצעות מכונת זמן (מה שלפי אותם הספרים עצמם אינו אפשרי אף תיאורטית), התוצאה הייתה ללא ספק מרתקת ופרועה מעבר לכל שיעור. זאת מכיוון שה"תחביב" של לאבקראפט, כפי שציינתי לפני כן, היה לקחת את חוקי המתמטיקה והפיזיקה ולהשתמש בהם כנגד עצמם – דבר שרק סופרים יכולים לעשות ורק סופרים כלאבקראפט יכולים לעשות זאת טוב – בכדי ליצור חוקיות חדשה.

מעניין לציין שלאבקראפט דווקא התכתב לא רע עם תגליות מאוחרות מזמנו, או עם אישרוריי תיאוריות שבזמנו עוד היו בחיתוליהן. אמנם השימוש במימד הרביעי ובגיאומטריה הלא-אאוקלידית כקונספט המאפשר ליצור מעין חורי תולעת ('מעבר בין פלנטות ויקומים' - כהגדרתו הפשוטה) לא היה דבר מאוד חדש בתקופתו והוא לא הראשון שהשתמש בו, אבל כל נושא ה"גיאומטריה הלא נכונה" וחוקי פיזיקה ששונים משלנו, אבל רק במעט, מתאים פחות או יותר לתיאוריית היקומים המרובים.

בוז ושנאה

שאלות פילוסופיות כאלה ואחרות לא העסיקו את לאבקראפט בכלל. הוא מספר את הסיפור אך ורק לשם הסיפור עצמו. המספר בגוף ראשון לא מעביר תחושות מורכבות יותר מפחד ואימה מזדחלת, ודמויות משניות מוזכרות רק כאשר יש להן תפקיד בסיפור.

ועם זאת, נראה לומר שלאבקראפט שמר בוז כמעט לכולם: אנשים בעלי עור שחור תוארו והושוו תדיר לקופים ואנשים בעלי עור צהוב היו תמיד רשעים ועובדי שטן. גם כלפי מהגרים, ובמיוחד איטלקים ופולנים, לא גילה סבלנות גדולה. דוגמאות לכך הן השמות של השודדים בסיפור "האיש הזקן הנורא", התואמים לאוכלוסיות מהגרים (פולנים, יוונים ואיטלקים) בניו-אינגלנד באותה התקופה. ה'זבל-הלבן' של מזרח ארצות הברית שימש כדוגמה ומופת לריקבון ולנסיגה אבולוציונית. בסיפור הקצר "הרחוב" ברור מאוד שהמהגרים הרשעים הגיעו להרוס את אמריקה הישנה והטובה.

כלל לא מעניינת אותי שיחת התיוגים המוסרנית, ויותר מכך אינני מוכנה שיגדירו לי ממה אני צריכה להיפגע. אני קוראת ואקרא את לאבקראפט, אך לעולם לא אקרא את היינלין.

אמונה באלוהים

לאבקראפט לא היה אדם מאמין, לפחות לא באלוהים. יש בחלק מהסיפורים שלו אלמנטים דתיים מסויימים, אך הם לרוב מיוחסים לאנשים לא משכילים ורדופיי אמונות תפלות, כלומר – הדתות המונותאיסטיות הן בעצמן אמונה תפלה. אין גם להסיק מכך שלאבקראפט האמין באלים חיצוניים או ביצורים מעולמות אחרים שיום אחד יתבעו את מעמדם כשליטי כדור הארץ – כפי שציינתי: לאבקראפט נטה לכתוב דווקא על הדברים בהם הוא האמין פחות מכל. זו היתה הנוסחה המנצחת שלו ליצירת ספרות אימה אמיתית – הלא ידוע – והוא מעביר את הלא ידוע הפרטי שלו אל הכלל באמצעות יצירותיו.

זו בדיוק הסיבה שבעטיה אמנע כנראה מללכת לצפות בסרט בכיכובו של ניקולס קייג'. אין זה רצוני שיאכילו אותי אימה-אינסטנט נוסח הוליווד בכפית, תוך כדי שילוב של gore שכנראה לא קיים ביצירה המקורית, רק כדי לעורר את חושיי הרדומים מזוועות שאפשר לראות כל יום בחדשות. אני רוצה לשמור על הסיפור טהור בהכרה ובתת ההכרה, רוצה לדמיין לבד, רוצה להיות מוכרחה לדמיין לבד, הגם שככל הנראה: במאית, תסריטאית, מלביש, מאפר או אשת אפקטים מיוחדים יוכלו להגיש לי משהו יותר מפחיד ממה שאני אצליח לייצר בעצמי.

[1] על השאלה 'מה זה הסבר הגיוני' אפשר כמובן להתווכח. לצורך העניין: גם "אל השמש הולך לטייל בממלכת המתים והוא חוזר מחר" הוא הסבר הגיוני.

[2] להבדיל מהסופר, במקרה הזה לאבקראפט. המספר שכידוע, אינו בהכרח הסופר אלא יישות העומדת בפני עצמה.