רק רעש יכול לתאר

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | מאמר על ה-Noise

מאת: יובל לוי

13-10-2017

מוזיקה, וכנראה שביותר ממובן אחד, מתארת לנו נוף-שמע: ה"חורף" של וויולאדי מתחיל בטיפות קטנות של גשם המתגברות והופכות לסופה מלודית; הפרלוד לפסנתר בדו-מאז'ור של באך מזכיר לי את גלי הים, שלווים לנצח. לפעמים אפשר לדמיין שבתקופות עברו זיכרון קסום לא נחווה רק באיך שנראה אלה גם באיך שנשמע, אולי קצת כמו שהיום אנו מצלמים את עצמנו עם חברינו ברגעים טובים כמעין ניסיון לשמור את הזיכרון הטוב בעולם שמחוץ לעצמנו. אני חושב שהאינדיבידואל בעולם העתיק נזכר ברעשים של רגעים. רגעים, בהם מזג-האוויר ואותות הסביבה היו מעין אינדיקציה להמשכיותם; רגעים, אותם חיקה בעזרת צלילים שהיה ביכולתו ליצור ומה שלימים התפתח לנס המופלא של המוזיקה.

אלא שנראה שלפחות מאז המצאת מנוע הקיטור - חיי האדם מלווים ברעשים תעשייתיים חדשים ומרשימים. ואכן, בשנים האחרונות הגו מוזיקאים חדשים את הצורך במוזיקה מסוג חדש, כזו של אנשים המורגלים לנוף-השמע המייצג את העידן החדש[1]. אם מוסיפים לקלחת את כמויות הדם והאלימות שהביאו עימן השנים המודרניות החל ממלחמות העולם (וכנראה שגם לפני), אז בהחלט ייתכן שכל אלו בעצמם הצמיחו מוזיקאים ה"מכריזים" ביצירתם על תום עידן ההיגיון עד שהמוזיקה בחלק מהמקרים נהייתה יותר פילוסופיה ממוזיקה, כמו למשל יצירותיו של ג'ון קייג', או – מן הצד האחר – הבעת הזדהות עמוקה עם קורבנות המציאות האכזרית, כמו ביצירותיהם של שונברג ופדרצקי.

נדמה לי שמתוך כל אלה, צמחה מוזיקת ה- "Noise" - שם קוד לז'אנר מאוד כללי המרכיב רעשים אלו על אלו בהקשר מוזיקלי מעורפל למדי. הטכניקה הזו יכולה להתבטא בכל למעשה[2], אולם במקור זהו ניסיון לקחת את הרעשים כמייצגי מציאות כבבואה לחיים בעיר של היום[3]. בעידן האינטרנט כל סוטה יכול להביע את עצמו, ונוף הצלילים מתרחב אף למקומות שלפעמים הם כה אכזריים שנדמה שזו כל המהות שלהם. כוונתי המקורית הייתה לא להתמקד דווקא ביצירות אלו אבל כן חשוב לי להדגיש שזהו ז'אנר מאוד רחב המכסה סגנונות שונים - מהרוק המוכר ביותר ועד לסאונד מחתרתי מאזורי הסאונד הכי משונים; בנוסף אציין כי הדומיננטיות של הרעש ביצירות משתנה במנעד הרחב שבין תיבול קל וכמעט לא מורגש ועד ליצירה שכולה רעש טהור. אבל אין ספק שאכן, חלק מאוד גדול מהסגנונות הקשוחים של ה-Noise מתבסס הרבה על יצירת פרובוקציה בצורתה המגעילה והאכזרית ביותר, ובשיא הכנות? אינני בטוח אם אני אמור להזדהות עם האמן על מנת ליהנות מהמוזיקה, או אם 'סלידת-השוק' (Shock Rejection) הזאת היא חלק בלתי נפרד מהחוויה המשונה.

הקשוחה מבין החוויות בתפריט הזה היא כנראה ה-"Harsh-Noise", רעש בצורה הכי טהורה שיש לז'אנר הזה להגיש. רעש הוא כל מהותו. לפעמים, זה רעש שהוא כמו עצמתי ומתוח על גביהן של רצועות רעש מוגזמות נוספות המרובדות מתחתיו כאשר יודעי דבר (הן מאזינים והן אמנים) ממליצים להאזין לקטעים הללו בווליום מקסימלי, שכן זו החוויה האמיתית של המוזיקה.

אם כבר אז לטעמי בהחלט מדובר בטעם נרכש, אבל אל נא תטעו: קיימות דרכים רבות להיות יצירתיים עם רעש כאומנות בפני עצמה. האזנה ל"Harsh-Noise" יכולה להיות חוויה מגעילה או מזוכיסטית / סדיסטית, תלוי מה מצב הזדהותכם עם תוכן הפרובוקציות, אך זו יכולה גם להיות מהנה ומדיטטיבית או – שמא מוטב נאמר – שניהם בו זמנית. אם לתאר בתמונות אזי: מן הקיצון השלילי אנחנו יכולים לקבל לעג לנער המתעורר בעיצומו של ניתוח לב או אולי אדם השומע את איבריו הפנימיים נקרעים ומתחלפים בעוד גופו מתעוות לצורה גרוטסקית אקראית; ומן החיובי, ניתן למצוא גם קטעים המכילים פרצי אנרגיה אינטנסיביים או מדיטטיביות משונה. כך או כך, ההרגשה תמיד תהיה מוזרה, יותר מכל מוזיקה.

למותר לציין כי למרות שהסגנון אינו מכיל יותר מידי מלודיות מרשימות או הרמוניות מרגשות עדיין הנוסחה של צלילים מאורגנים בתזמון קוהרנטי כן קיימת ומתקשרת, רק שהצלילים הפונדמנטליים הוחלפו ברעשים לסוגיהם.

לאחר שנרכש הטעם, אותם רעשים ברוטאליים או מדידטאטיביים מתהווים במרקם חדש ומעורפל, אך מוזיקלי לכל דבר ועניין, ומגלים את העולמות התואמים, אלו שרק רעשים המורכבים בהתאמה מסוגלים לפתוח. נדמה שמלבד רעש, אין מוזיקה שבאמת מסוגלת לתאר טבח או תודעת תהליך של מוות בצורה אותנטית. אין מוזיקה היכולה באמת לתאר שדים ומפלצות במלוא תפארתם, ובזאת איני מתייחס בהכרח לדמיוניים שבשדים שניתן היה לדמיין...

*

תחילת הז'אנר הייתה בערך לפני כמאה שנים, סביב שנת 1910 ועל רקע תנועת "העתידנים" (Futurists), תנועת האמנים האיטלקית אשר תשוקתם לחידוש באומנות זהרה בם עת גילו הערצה גדולה לכל דבר תעשייתי וכוחו של האדם הגובר על הטבע. מוטיבים אלו מצאו מקומם בכל סוגי האומנות, כולל (אפילו) בישול[4]. בין הפיוצ'ריסטים פעל המלחין לואיג'י רוסולו (Luigi Russolo), שפחות או יותר נחשב למלחין ה-Noise הראשון ואבי הז'אנר. בספרו שיצא לאור ב-1913 ונקרא "The Art of Noises" טען רוסולו, שכל המוזיקה שקדמה לתקופתו שייכת לעידנים בהם חי האדם בסביבה שקטה, ואילו בימינו, ימים בהם האדם רגיל לשמוע בעיקר רעשים תעשייתיים צריכה המוזיקה להשתנות בהתאם[5]. הוא בנה מכונה המורכבת מכמה מכונות-משנה המיועדת לייצור רעש אותה כינה "אינטונארומורי" (Intonarumori). עם המכונה הזו הופיע רוסולו בליווי של תזמורת בביצוע של שני קטעים העונים לשמות "התעוררות של עיר"[6] ו-"מפגש מכוניות עם מטוסים". ההופעה נתקלה בתגובת קהל חריפה למדי: רבים הביעו בקול את מורת רוחם העזה מה'מופע' וחלקם אף הגיבו באלימות, כפי שככל הנראה, לואיג'י חזה[7].

כל התיאורים הללו לא נשמעים כמו מוזיקה נעימה במיוחד ונדמה לי שצריך לסנן הרבה מהז'אנר כדי למצוא את הזהב האמיתי. במשמע אוזן ראשוני, וכיוון שמדובר ב"רעש" נדמה לפעמים שהיצירות הן חסרות כישרון לחלוטין ושכל אחד יכול לעשות את זה טוב, אך לא כך הם פני הדברים. העיסוק במוזיקה הבנויה מאלמנטים של רעש מצריכה יצירתיות יתירה, וכמו שאמרנו לעיל - אין סוף לדרכים בהם אפשר להיות יצירתיים עם רעשים, אלא שלא כולם מסוגלים.

הייתי רוצה להציג בקצרה כמה מהיצירות / האלבומים האהובים עליי בז'אנר ולו כדי להמחיש את המגוון הרחב. מי שזו היא עבורו שמיעה ראשונה מתבקש לשמור על ראש פתוח, אם רצונו 'שהעסק יעבוד'.

ועוד חצי הערה וחצי התנצלות: לא הבאתי שום דוגמה של Noise מהסוג הלועג והאכזרי שציינתי מעלה (ואולי צריך הייתי), פשוט מכיוון שאין זו כוס התה שלי. כן הבאתי, בין השאר, יצירות אפלות להחריד אליהן קצת יותר התחברתי.

*

Ramleh - Hole in the Heart (1987)

כן, זה בכוונה, הם קרואים על שם העיר רמלה וזה נעשה כאיזכור/התייחסות למשפט אייכמן על מנת לעורר פרובוקציה חריפה ולעג אכזרי, כיאה לתת-הז'אנר "Power Electronics" המאופיין בשימוש מוגזם של דיסטורשן, באס אנלוגי בסינת'יסייזר, ולחנים א-טונליים ובשילוב עם שאר הרעשים הנלווים אליו. האלבום מציע גרסה יותר "קלה" של הז'אנר, גם מבחינת המוזיקה וגם מהבחינה התוכנית - אין כאן רווייה של שנאה או רצון עז לפגוע אלא האלבום יותר נוטה לעורר תחושה של מסע בעולם שכולו דיסטופיה מוחלטת (הנה, בקישור הזה).

Nurse with Wound - Spiral Insana (1986)

אלבום אווירתי של פרויקט בריטי הרואה את עצמו כממשיכה של התנועה הסוראליסטית. הרעשים היצירתיים נעים בדרמתיות בין היותם הרקע לצלילי הסינת'יסייזר, להיותם מרכז המוזיקה - בשבירה מוחלטת, חלקה באופן דיי מרשים. חשוב לי להבהיר שגם ללא הרעשים המלודיות הן מרשימות והעיוותים הפתאומיים ושינוי האופי של האלבום המתרחש לעיתים במקומות הכי לא צפויים, סוחפים את המאזין. לטעמי מדובר ביצירת אומנות מבריקה.

הנה, בקישור הזה.

Merzbow - Pulse Demon (2012)

אולי האמן המוכר ביותר בז'אנר Noise, יוצר Harsh-Noise ומוגדר לא פעם כ-"Japanoise" (מן Noise המאפיין את הסצנה היפנית). אין פה אווירה ואין מלודיות כלל, רק רעשים בהמון סוגים המתוזמנים במקומות הנכונים ויוצרים חוויית האזנה על סף המדיטטיבית, למרבה ההפתעה. אין לי מושג כיצד עושה זאת היצירה הזו אבל האלבום הזה הוא ההוכחה שמוזיקת Harsh-Noise היא בעלת עומק ודורשת מחשבה זהירה מאחורי בחירת הלחנים וסוגי הרעשים. הנה, בקישור הזה.

Satanic Abortion - Terribly Traumatic Tale (2016)

שילוב מרתק ביותר של Harsh-Noise, Dungeon Synth, ו- Raw-Black-Metal בתרכובת שטנית-חולנית וסוחפת בעצמתה, וביופיה ובאינטנסיביות האפלה שלה, כזו שמרגישה כאילו המאזין הוא אבומינצייה שיצאה כרגע ממעבדת ניסויים והיא אחוזת רוחות... והיא כועסת. בעת ההאזנה, הכינו דף שחור ועפרון לבן; מדובר בפיצוץ השראה מבחיל. הרעשים מורכבים מצרחות חולניות, תופים בסאונד נע, ודיסטורשן מוגזם. הנה, בקישור הזה.

The Grey Wolves - Eternal Suffering (from Legions of Hell) (1993)

לצערי אין שום אפשרות לשמוע את כל האלבום אך השיר המסוים הזה אורך כחצי שעה, והוא נפלא בעצמו "Eternal Suffering" ומתאר אותו באופן מושלם. בבסיסו, האלבום הינו יללות חצי-אנושיות הנשמעות לרקע רעשים ההולכים ומתפתלים ואף משתנים. זו אינה מוזיקה ממש כי אם נוף-שמע מורבידי. הנה, השיר בקישור הזה. 

Krzysztof Penderecki - Threnody to the Victims of Hiroshima (1960)

יצירה קלאסית מאוחרת, Noise שכולו אקוסטי ובביצוע כינורות המפיקים צלילים שלא דמיינתי שאפשריים בכלל. עד שגיליתי את השותפות הפעילה של הכינורות ביצירה הזו, חשבתי שהיא פשוט רווייה באלקטרוניקה. צרחות הכינורות מציתות את הדמיון ללא רחמים ומעלות חוויות כשל תושבי הירושימה בעת ההפצצה, להם בעצם הוקדשה היצירה. זו עבודה ייחודית עם הוראות ביצוע מיוחדות משלה מאת המלחין הפולני קריזיסטוף פנדרקי המבריק. הנה, בקישור הזה.

Yannis Kyriakides & Andy Moor - Rebetika (2010)

יהלום חבוי מיוון. למעשה, עודד סספורטס כבר סיקר פה ברשימות-תהו את היצירה הזו סיקור עשיר (ניתן למצוא את הסיקור המלא בקישור הזה). מלבד השילוב המיוחד של Noise עם מוזיקת פולק יוונית מה שבאמת גרם לי להתאהב באלבום הזה זו העובדה שקטעי ה-Noise הולכים ומתגברים ככל שמתקרב האלבום לסופו, כאילו מדובר באיזו ספירה-לאחור נוראית, שרציתי-ולא רציתי שתגיע אל קיצה. ההתגברות הזו משווה ל-Noise פה את האפקט האמיתי שלו, המפתיע, המיוחד והאלים.

תקוותי שנהניתם מהמאמר, כי השכנים שלי פחות.

יובל לוי,
אוקטובר 2017

[1] מתוך ויקיפדיה (קישור); נכתב בספרו של אבי מוזיקת ה-Noise, לואיג'י רוסולו "אומנות הרעשים" בשנת 1913.

[2] למוזיקת Noise אין הגדרה אחת, מאחר וזה תיאור מאוד כללי, מעבר ל"ז'אנר" (קישור).

[3] נכתב בספרו של אבי מוזיקת ה-Noise, לואיג'י רוסולו "אומנות הרעשים" בשנת 1913 (קישור).

[4] קצת מידע על ה'עתידנים' (קישור).

[5] ראה הערה 3 לעיל.

[6] בקישור הזה, ההקלטה מקורית של "התעוררות של עיר; בתמונה: לואיג'י ואחיו אנטוניו עם 'אינטונארומורי'.

[7] קצת מידע על המכונה ובכלל (קישור)