בסקירתה המצויינת של הסרט "Blackhearts", שפורסמה בין כתליו הוירטואליים של מגזין זה לפני כשנתיים, מתייחסת נועה ארצי בקצרה למצבה של סצינת הבלאק מטאל הנורווגית, כשני עשורים אל תוך המילניום השלישי: "נכון להיום, נדמה שהבלאק מטאל בנורווגיה כמעט ואיבד את שיניו וציפורניו. לעתים נדמה שזה הפך ללא יותר מאסתטיקה, לא יותר ממם (meme) הבלי של תרבות הפופ, המוצג לראווה לצד קוריוזים אחרים באצטלת נכס תרבותי... אובדן שיניים זה הותיר אחריו קליפת אסתטיקה חלולה, אשר קצרה ידה מלגלם את רוחה האמתית של התנועה". 

ובכן, האמנם אלו פניה העגומים של המציאות?

Mayhem חיה ובועטת מזה שנים, כובשת כל במה אפשרית, ואלבום חדש נמצא בשלבי עבודה מתקדמים. אבל סיבוב ההופעות המוצלח ביותר שלה בשנים האחרונות הוקדש לביצוע של אלבום אחד ויחיד – אלבום הבכורה, De Mysteriis Dom Sathanas, אלבום שגילו כבר 26 שנים; Satyricon לא קוטלים קנים אף הם, וחוקרים מזה שנים מחוזות נסתרים יותר של האמנות האפלה. מצד שני, מדובר בלהקה שזכתה זה מכבר למעמד של גיבורת תרבות בארץ מולדתם, להקה שחולקת במה עם מיטב מקהלות האופרה הנורווגיות; Darkthrone עברו מהפך אמנותי משמעותי, ומתמקדים בשנים האחרונות במחוות מוקפדות ומחוספסות לתור הזהב המטאלו-אגרסיבי של שנות ה-80; Emperor חזרו לפעילות אינטנסיבית כהרכב הופעות חיות בלבד – הופעות שמצטיינות אמנם ברמה הגבוהה ביותר של ביצוע טכני, אך גם ברמה נמוכה ביותר של רגש ותשוקה; Immortal נעלמו מהמפה לתקופה לא קצרה וחזרו לפעילות רק לפני כשנתיים, לאחר שאיבדו את הכוח המניע העיקרי של הלהקה, הלא הוא אבאת' – הסולן, האגדה ומפלי האלכוהול האינסופיים הניגרים אל תוך לועו; Dimmu Borgir... ובכן, Dimmu Borgir.

רשימה קצרצרה זו, כמובן, אינה ממצה.

בהמשך הסקירה מציינת נועה לטובה להקות שעדיין שומרות על הגחלת הלוחשת באדיקות ובמיומנות, כמו Tsjuder ו-1349 (אבקש לציין, במלוא הענווה, גם את Urgehal ו-Djevel), ובה בעת מדגישה את הצורך הבלתי פוסק באותו להט קדמוני, אותה שאיפה לתעוזה וחידוש, שהם אכן תנאי הכרחי לשימור עוצמתו של כל ז'אנר מוזיקלי הממוקם דווקא מחוץ לקונצנזוס, ועוד בשוליו הרחוקים של ה-"חוץ" הזה; להט ותעוזה שקיננו לבטח בנפשותיהם של צעירים נלהבים אשר גדשו את רחובות אוסלו בשנות ה-80 וה-90, ובשנים האחרונות נדדו אל מקומות אחרים על פני הפלנטה, מלבים הם שם בעוז להבות בוהקות המפלחות ללא הרף את חשכת הליל. עוד ועוד להקות משובחות מוציאות אלבומים נהדרים, עוד ועוד מאזינים יוצאים מדי יום ומדי לילה למסעות רוחניים אל עבר ערבות גיהנומיות קודרות המשתרעות למרחק, מתמסרים כולם לדיסהרמוניה נצחית, לערגה אל עולמות וזמנים אחרים…

ואולי כן - ירדה המלכה הנורווגית מגדולתה ומסרה את לפיד המלוכה לאחרים, טובים ממנה.

מן הראוי לעצור כאן ולשאול: האמנם? אם נחפש, האם לא נמצא במקומות אחרים בממלכה הנורווגית ניצוצות יוקדים של רוחה של אותה מלכה?

סטופ. אנו נפרדים לשלום מאוסלו. שמים פעמינו 500 קילומטרים צפונה, אל טרונדהיים. עיר תוססת, ביתם של האוניברסיטה הגדולה בנורווגיה למדעים וטכנולוגיה ושל הקרן למחקר מדעי ותעשייתי, וגם: אתר ההמלכה הרשמי של כל מלכי נורווגיה מאז היווסדה. עיר שבה ניצבת בגאון אחת הקתדרלות הגדולות והמפוארות במדינה, קתדרלה הנושאת את שמה הקדום של העיר: קתדרלת נידארוס (Nidaros), וכמובן: קתדרלה החקוקה לעד בלוחות ההיסטוריה של הבלאק מטאל, לאחר שנבחרה לעטר את עטיפת אלבומה של Mayhem שהוזכר לעיל; עיר שבה נולד וגדל מוזיקאי מופנם ושופע יצירתיות, סנורה וסטוולד רוך ("בלאקת'ורן"), שנודע כמי שעיצב ביחד עם אירונימוס ו-וארג ויקרנס בשנות השמונים את צלילי הגיטרות המנסרים והמורבידיים המלווים את כולנו מאז, בהרכבים שתיחזק, Stigma Diabolicum וכמובן Thorns; הצלילים שמתלכדים למכלול ההוא: האכזרי, העצוב, האפל, המאושר והמואר, שזה המקום להזכיר את שמו שוב, בפעם המי-יודע-כמה: True Norwegian Black Metal...

ודווקא כאן, בצפון הרחוק ביותר, בדממה כמעט מוחלטת, פרצה לה סצינת בלאק מטאל מקומית, ששמה לה למטרה לממש את חזונם של אירונימוס ובלאקת'ורן ולהפיק את המוזיקה האפלה ביותר, הקודרת ביותר, יורקת-להבות-האש בפניו של השטחי והבנאלי, המנפצת לרסיסים את חומות הצביעות והעמדת-הפנים של המודרנה, והניצבת בגאון, ללא שמץ של מורא, אל מול מפלצת המיינסטרים האימתנית שמסרבת לחלוף מן העולם.

הסצינה של נידארוס הינה קבוצה קטנה ואיכותית להפליא של נגנים מוכשרים ונכספים, הפועלים מתוך מחוייבות עמוקה לדרכם האמנותית ולמורשתם התרבותית, מסורים כל כולם לטיפוחו ושכלולו של דור חדש: Nidrosian Black Metal.

אך סמלי הוא שבשנת 2000, לא חזתה האנושות בשיבתו השנייה של משיח זה או אחר. תחת זאת, באותה שנה נולד הרכב חדש בצפון המרוחק: Celestial Bloodshed, פרי יצירתם של שני מוזיקאים מוכשרים, ביורן "לוקטוס" וסטיינגרים תורסון. קלטת הדמו הראשונה ראתה אור כשנה לאחר מכן, קלטת שבישרה על הבאות: אין כאן כל פשרה, אין כאן כל שאיפה ל"מקוריות", אין יומרות לחפש את הלא-נודע בדרכים עקלקלות... אבל גם אין כניעה לקלישאות. אין  שטחיות. כל אקורד וכל תו נחצבו היישר מתהומות הנפש החשוכות ביותר, והיכו במאזינים ללא רחם. 

הזרעים שנזרעו באותה קלטת לבלבו ופרחו במלוא הדרם באלבום הבכורה של הלהקה – Cursed, Scarred and forever possessed, שיצא בשנת 2008, כחרב הננעצת בסלע ומודיעה: אני נמצאת כאן. שבעה קטעים שחורים משחור, מופרדים ביניהם בדקות ארוכות של דממה מוחלטת – שיטת הפקה שמציפה את המאזין בתחושת אימה חונקת – עליהם מולך בגאון קולו האימתני של ת'ורסון, עילוי מוזיקלי שהפך עד מהרה בזכות כשרונו ודמותו לאחד הסולנים המובילים הן בסצינה המקומית והן בנורווגיה כולה. שמו הלך לפניו, במידה רבה בזכות פרויקט היחיד שלו Selvhat, פרויקט דפרסיב-בלאק השאחראי לכמה מהכותרים שקבעו את הסטנדרטים להתפתחותו הסגנון בשנים הבאות, בהם ראוי במיוחד לציון ה-EP Einsam in Ewigkeit משנת 2007.

הרצון העז של שני האמנים השאפתניים ליצור ולפסל בחומרים האפלים הוביל להקמתה של להקה נוספת, Kaosritual, בשנת 2002. הפעם חבר אל השניים היוצר המולטי-אינסטרומנטליסט אסקיל בליס, שנודע בכינויו "עזאזיל" (כן, כך ממש), וביחד הקליטו השלושה בשנת 2004 את קלטת הדמו Rituell Katharsis, שם המרמז על אחד המאפיינים הייחודיים של הצליל הטרונדהיימי: אווירה טקסית, דתית כמעט, שמטרתה להביא את המאזין להתרוממות נפשית ולהיטמעות המוחלטת של הרוח בצלילים הפולחים את האוויר. שלוש שנים נוספות חולפות והלהקה מוציאה את אלבומה הראשון (והאחרון) Svort Morgenrot, נדבך נוסף במבצר השחור והאיתן ההולך ונבנה לו שם בפיורד המרוחק. לוקטוס ועזאזיל לא קופאים על שמריהם אף לא לרגע אחד, מצרפים אליהם את הגיטריסט "נוסופורוס" ומקימים את Mare, הלהקה שלימים תהפוך ליהלום שבכתר, זו המניפה בגאון את דגל ה-Nidrosian Black Metal. בסדרה של קלטות דמו ו-EP's שראו אור בין השנים 2005-2010, מתעצבת סופית דמותה של האווירה הפולחנית-דתית שתוארה לעיל, תוך שימוש במרבדי סאונד של קלידים מינמליסטיים וריפים חזרתייםהמנוגנים במינון מדויק להפליא, השובה את המאזין בטראנס היפנוטי. עזאזיל, כמקובל בז'אנר, מחליט לחקור בעצמו את הנתיבים ש-Mare מפלסת בפרויקט אישי שלו, Black Majesty, בו הוא מתבל את סגנונו המחוספס והאגרסיבי בקטעי אמביינט דרוניים ומלודיים קמעה, המעמיקים עוד יותר את תחושת המסתורין הדתי.

וכאילו ת'ורסון ולוקטוס לא מסתפקים בשלל ההרכבים בהם הרוח המפעמת בקרבם באה לידי ביטוי, חוברים השניים בשנת 2006 למתופף צעיר בשם אווינד סונדלי ולגיטריסט יאן איוון איסלי. התוצאה – One Tail, One Head, אולי הלהקה עם השם הכי הפחות אורתודוקסי בנורווגיה כולה דאז. הדמו הראשון שיוצא בשנת 2008 זוכה לתהודה רבה, בזכות השילוב של הצליל המקומי שכבר התגבש דיו, עם האנרגיות המתפרצות, הכוחניות רוויית השנאה והקריצה העזה לחתרנות של שנות השמונים שאפיינה את הדודנים הדרומיים באוסלו המרוחקת (הלחם והחמאה של Darkthrone העדכנית, כאמור).

2000-2009. תשע שנים של כישוף מוזיקלי מתמשך, כישוף שנוצר על ידי קבוצה שגודלה עומד ביחס הפוך לעוצמתה ולתהודה לה היא זוכה. כל המאוכזבים מהמוזה השחורה ההולכת ונשחקת באוסלו ובברגן, נושאים את עיניהם בתקווה צפונה. שם, לראשונה מזה שנים, שוב מתפרצת להבה יוקדת ומכלה, שדבר, כך נראה, לא יעמוד בדרכה.

אך למרבה הצער, הגורל מפגין את מלוא אכזריותו דווקא במקומות בהם הוא לכאורה בן-בית.

ב-30 באפריל 2009, בשעות הערב, הגיע סטיינגרים ת'ורסון לבית אחד מחבריו באזור באייסן, פרבר עירוני טיפוסי. כמה שעות לאחר מכן, קול נפץ עז פילח את דממת הלילה. כדור שנורה מאקדח בבית, פגע בבטנו של ת'ורסון והוא מת במקום. נסיבות הירייה נותרו עלומות במידה רבה עד היום. החבר בעל הדירה, שהיה גם בעל האקדח, טוען שמדובר היה בתאונה שאת פרטיה הוא מתקשה לזכור. כך או כך, סצינת הבלאק בטרונדהיים הוכתה בתדהמה, בעודה נאלצת לחזות באחד מחבריה המייסדים והמוכשרים ביותר, מצטרף אל Dead, אירונימוס, קוורת'ון וטובים אחרים, שם, במאוזוליאום החשוך והקר הניצב לו בגיהנום ערטילאי.

מותו הטראגי של ת'ורסון סתם את הגולל על Celestial Bloodshed ועל Kaosritual. לנוכחותו הכריזמטית ולאיכויותיו כסולן ומוזיקאי קשה היה למצוא תחליף ראוי. אך למרות זאת, ואולי דווקא בגלל זאת, החליטו חבריו שלא להיכנע ולהמשיך במלאכת (חילול) הקודש שלהם באמצעות בסיס האם של הסצינה בטרונדהיים: הלייבל החשוב Terratur Possesions. לייבל זה, שהוקם ב-2007, נטל על עצמו את המחויבות האדירה להפיץ לכל קצווי תבל את בשורת ה-Nidrosian Black Metal, וכל הלהקות שצוינו להעיל שחררו את יצירותיהם דרכו [1]. מיד עם הקמתו יזמו אנשי הלייבל את פסטיבל Nidrosian Black Mass, שנערך מאז בעיר מדי שנתיים ומארח את כל הלהקות החשובות בסצינה וכן להקות רבות מהעולם. 

הלהבה ההיא, הקדמונית, המאירה גם את הסקירה הזו, עדיין יוקדת.

לוקטוס,עזאזיל ונוסופורוס החליטו להחיות את רוחה של Kaosritual בהרכב תחת שם חדש – Dark Sonority, שהוציא EP בשנת 2012; One Tail, One Head המשיכה לפעול ובשנה שעברה הוציאה אלבום ראשון, שההאזנה לו גורמת לצער על כך שההרכב התפרק זמן קצר לאחר מכן; לוקטוס עצמו משלב כוחות עם ארצות נכר, וביחד עם ג'ונאטה פוטנטי האיטלקי, שהוא לא אחר מאשר "אומגה", המתופף הנוכחי של Blut Aus Nord, הקים את Darvaza, ובאמתחתם של השניים נמצאים כבר שלושה EP's איכותיים להפליא. בנוסף לכך, מזה כעשור הוא משמש גם כגיטריסט של Behexen הפינית; בחזרה בבית: גודש היצירה שמפעם בבחור לא נותן לו מנוח וביחד עם חברו הוותיק נוסופורוס הוא הקים לפני כשלוש שנים הרכב נוסף, Ritual Death, אשר כשמו כן הוא: מחזות צליליים של פולחן מוות טהור, מרבדים מונוליתיים של גיטרות צורמות המהווים אלגוריה לחושך וצלמוות, ופריטות המיתרים כמוהן כניצוצות של נשמות מיוסרות המבליחות לרגע בכדי לזעוק את יגונן; ומעל כל אלה – Mare, נושאת הדגל, שהוציאה גם היא אלבום בכורה בשנה שעברה, אלבום שהוא לא פחות מיצירת מופת (ולו ככל הנראה אקדיש סקירה נפרדת). True Nidrosian Black Metal.

הנה הגענו לסיום, ואנו רשאים להיות אופטימיים במידה. גם אם יש לא מעט אמת בניתוח המצב של הבלאק הנורווגי אשר הובא בתחילת הדברים, עדיין אין כל מקום להספיד אותו, לא כל שכן לחשוב שאבד עליו הכלח. הדרך הייתה, עודנה, וככל הנראה תמיד תהיה – רצופת מהמורות ומכשולים. אך בכל פעם שמישהו, אי שם בעולם, לוחץ על כפתור ה-Play ומוצא את עצמו עוצם את עיניו וכאילו נלקח למסע היישר אל בטן השאול – הוא מוצף, כאילו מעצמו, בידיעה שכל המכשולים האלו דינם להתפוגג כלא היו.

[1] וכמובן שלא רק הן: בין השמות הגדולים שהוציאו אלבומים בלייבל זה ניתן למנות את Urfaust, Cultes des Ghoules, Misþyrming ועוד.

*

טל עידן
יולי 2019