אנטי וירוס 2020 - מלוכלכים וקצרים לימי הבדידות | מערכה #3
אלבומים רכים לעידן נוקשה, #3
IER - 怪談 - 2018
הפרויקט הזה הינו מפעל-יחיד של אדם העונה לשם ולנטין אלסינה, הפועל מבואנוס איירס שבארגנטינה. מוצאו (כנראה) יפני ומכאן גם החיבה היתירה לאסתטיקה יפנית ביצירותיו. בזמנו, מניתי אותו בין היוצרים המועדפים עלי ברשימה של רשימות תהו לאלופי האלופים של שנת 2019 (הנה כאן). אבל האלבום הזה דווקא, זה שעליו אני רוצה לדבר כעת, הוא-הוא האלבום ששבר את ארשת האדישות שלי והעיף את הפוני המקריח שלי אל על.
ראשית משום שהוא מכיל אפס בנאליות. הכותרת הראשית היא שמדובר ביצירת DSBM אבל התחום הזה עשה כברת דרך ארוכה מהמונוכרומטיות-ההתאבדותית שאיפיינה את ראשית ימי הסגנון. יש כאן ריפים קשים של בלאק-דת' (עם בלאסט ביטס ובלעדיהם) עם סימפולי רקע המשרים תחושה של ניו ווייב כאשר הכל מודבק במלודיות שקטות ומלאות עוצמה.
היצירה שלפניכם היא תעלומה נהדרת שכיף לנבור בנבכיה עד לבלי סוף. מדובר בסוג של היתוך בלתי מוסבר בין סגנונות רבים, עד שלאחר שמיעות מרובות אתה מבין את גודל המונומנט העומד לפניך: אין מדובר בהיתוך בכלל: זוהי יצירה הלוקחת שברים אסתטיים של חלקי סגנונות ומרכיבה אותם מחדש לכדי משהו אחר לחלוטין. אמנם עבדכם הנאמן חובב קטנטן (מאוד) של טכניקות דה-קונסטרוקציה, משום שאני שמרן בטבעי; ליבי נוטה אל היצירות הנוקשות, המציבות יעד אמנותי נשגב להעפיל אליו ופחות אני אוהב מוזיקה שהיא מבולגנת מידי, מבולגנת כאידיאולוגיה. בכלל אידיאולוגיה ומוזיקה לא הולכים מי יודע מה טוב ביחד, אבל זה סיפור למאמר נפרד כנראה.
אלא ש-IER שובר את הסטיגמה משום שהוא מצליח לייצר נתיב מוזיקלי אחר שיש לו משמעות פנימית וחיים משלו, ולא רק ניסיון לרקוד על השברים של מה שהיה פעם. זה מורגש היטב בהפקה המלודרמטית (אבל לא הקיטשית) בבנייה נכונה של המתח בתוך השירים. בכל חמשת הקטעים באלבום מורגשת התווייה של סיפור פנימי שמצליח לשכנע אותך משום שהוא נושא עימו כנות פשוטה ומשום שהוא מעובד טוב ומופק נכון.
התבלין של התרבות הזרה גם הוא מרכיב מאוד מעניין פה והוא תמיד מסקרן. אנחנו אוהבים להרים את המכסה ולהריח ניחוחות של תבשילים זרים, אבל רק אם הם באמת משהו חי ולא איזה שיעתוק מתנחמד שנעשה בשביל לייצר תחושת 'רב-תרבותיות' תפלה. הבסיס פה הוא יפני לחלוטין, ועליו נשזרות זעקות נוראיות העשויות בתוך תבנית של מטאל קיצוני איכותי במיוחד, וגם - ראוי לציין - מאוד לא סטנדרטי למחוזותינו.
זהו אלבום שמיטיב להלחין שוליים אפרוריים של חיי היומיום אל תוך זעקה מתמדת, שקטה ורועשת גם יחד.
*
Рожь - Остов - 2020
באחד מחזיונותיו הנואשים והקשים של אליהו הנביא, עת ברח מפני איזבל אשת המלך אחאב שקראה מלחמת חורמה להמית את כל נביאי ה' בממלכת ישראל, בורח הנביא אל המדבר אל הר חורב, שם ניתנה התורה לבני ישראל עוד לפני שהיו לממלכה. אליהו נרדף, מלחמתו באיזבל אינה נושאת פרי והוא נותר לבדו מכל הנביאים שאותם הרגה איזבל. גורל הממלכה נמסר לחלוטין בידיהם של שונאי הנבואה ונראה כי אין עוד תקווה והסוף נגזר. במר לו, מבקש הנביא את נפשו למות: "וְהוּא-הָלַךְ בַּמִּדְבָּר, דֶּרֶךְ יוֹם, וַיָּבֹא, וַיֵּשֶׁב תַּחַת רֹתֶם אחת (אֶחָד); וַיִּשְׁאַל אֶת-נַפְשׁוֹ, לָמוּת, וַיֹּאמֶר רַב עַתָּה ה' קַח נַפְשִׁי, כִּי-לֹא-טוֹב אָנֹכִי מֵאֲבֹתָי".
בתוך השחור, בתחתית מרת הנפש, מתגלה אליו האל ומוסר לו נבואה תמוהה במיוחד, שתחילתה בבשורה שאין זה זמן להתמסר אל זוהמת הייאוש, יש עבודה לעשות: "וַיָּשָׁב מַלְאַךְ ה' שֵׁנִית וַיִּגַּע-בּוֹ, וַיֹּאמֶר קוּם אֱכֹל: כִּי רַב מִמְּךָ, הַדָּרֶךְ." אליהו אוכל ואז נמסרת אליו הנבואה על השתלשלות המלחמה באזור. אבל המילים; הניסוח שלה זורק את נפשו של הנביא אל עברו של עולם גבוה: "צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי ה', וְהִנֵּה ה' עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי ה', לֹא בָרוּחַ ה'; וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ, לֹא בָרַעַשׁ ה': וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ, לֹא בָאֵשׁ ה'; וְאַחַר הָאֵשׁ, קוֹל דְּמָמָה דַקָּה." (מלכים-א יט).
סוד הקסם של העוצמה המטאלית מסור בידיה של המתינות המלודית. היא מושלת ברוחו כמלכה במחוזות האימפריה. מבחינה אסתטית, העוצמה עולה ככל שהאמצעים להמחשתה יורדים. כך, מיעוט המלל הוא לפעמים בשורה מתוקה הרבה יותר מריבויו; ביצירה הקרלית שלפנינו, נסחף המאזין אל תוך מערבולת אפית שאינה מבקשת להיות אפית בכלל. זוהי יצירה של בלאק מטאל אווירתי אבל לא סכריני; בראשית ההאזנה נדמה שאין כמעט מלל ואין שירים של ממש, אולם למי שמאזין היטב מתגלים המילים בתוך טירוף הסאונד שכל כולו משיחת-מכחול אחודה כמעט. זה כמו לשמוע דיבור אבל פנימי יותר, משהו שאינו ישיר וברור מידי. מבחינה מוזיקלית היצירה הזו איננה שיא התחכום. זוהי בעיקר מוזיקה פשוטה הבונה חווייה של ריחוף. אך, בשקט המתגנב בין חרכיה, מרפא.
שלושה קטעים קצרים בלבד זה כל מה שיש לאלבום הזה לתת לך. שלושה קטעים ואין צריך יותר.
תחי התשוקה אל הרוח.
*
Peru Metal Underground - Compilation I - MMXVII - 2017
המונח לפניכם כעת הוא אוסף שנתקלתי בו אגב חיפושיי הבלתי נילאים אחר מטאל בלתי מוכר ממחוזות רחוקים ממני. הסצינה הדרום אמריקאית, ובמיוחד זו המחתרתית (שם אולי יש למילה זו משמעות מעבר למליצה הנבובה), ידועה בחורניותה, but (always) in a good way. מדובר באוסף של למעלה משעה וחצי של מיטב תחלואי הבאלק / דת' / ת'ראש מטאל, כולם מתוך הסצינה המחתרתית של פרו. הסגנון, כמו במרבית האקטים הפעילים של המטאל באזורים שמחוץ למוקד הגריעיני האירופאי או האמריקאי, הוא כמעט כולו על טהרת האולדסקול. גן עדן נחבא לחובבי הז'אנרים המייסדים. מה שיפה בד"כ אצל המטאל מהאיזורים הפחות מוכרים לסצינה הסטנדרטית לעייפה של העולם המערבי הוא שלא נס ליחה של הגישה המייסדת אצלהם - הם פשוט עושים מטאל אכזרי, ללא פשרות, קצבי עם ריפים בסאונד ובטעם של פעם, וכל זאת מבלי לשקוע כמעט בכלל בתבלון מלודי מיותר. והם עושים זאת בטוב טעם, רוצה לומר - לא ניכרת שם תחושה מאולצת של ניסיון להתרפק על ימי העוז של פעם, משום שאין פה התרפקות: הם פשוט עושים ככה את המטאל וזהו.
הדבר הזה יצא לאוויר העולם כבר ב-2017, ומסתבר שלאוסף הזה נעשו המשכים (קיימים עוד 2 בנמצא, כולם מועלים חינמית ליוטיוב).
מרבית החומרים פה נוטים לכיוון הדת' מטאל, אם כי יש הבלחות של בלאק ושאר הסגנונות שצויינו. בחלק מהקטעים ההפקה דיי גולמית, אולם ככלל למי שמבקשת נפשו מגע מחוספס במיוחד של דת' מטאל - יש פה בעיטה טובה לסרעפת.
*
Tartarus - Of Grimness and Atrocity - 2014
הסצינה הערבית היא פלא עלי אדמות. לא פעם מתוך התופת שמסרבת לגווע בחלק גדול ממדינות ערב שהלכו והסתבכו במלחמות אזרחים עקובות מדם, מוציאים אמני מטאל ערביים יצירות מטאליסטיות ברמה שלא מביישת את טובי המוזיקאים העולמיים, למרות כל הקשיים (ואולי קצת בזכותם). ההרכב הזה ספציפית מגיע דווקא מאזור שקט באופן יחסי (איחוד האמירויות) שהמערביות התרבותית מורגשת בו הרבה יותר, וזה גם ניכר במוזיקה. היוצרים מנגנים סוג של בלאק מטאל על סטרואידים, בטמפו גבוה שזור מלודיות ועם סאונד מופק היטב. חדשנות גדולה לא תמצאו פה, ויש גם תחושה עמומה של הישענות על התבניות שנבנו כבר והתייצבו בעולם הבלאק מטאל. עם זאת יש לציין שבמקור חברי ההרכב הם סוריים, ומשתייכים לפלג הסורי של המטאל (Syrian Metal - חפשו אותם בפייסבוק), פלג שמבחינה מוזיקלית מלומד היטב בפרוייקטים יפהפיים היודעים לייצר הרמה להנחתה מבחינה מוזיקלית.
יש כאן יצירה שמזכירה מאוד את Al-Namrood או את Melechesh הראשונים בגישה שלה: בלאק-דת' מטאל מהיר, עם בסיס מלודי חזק שמרפרר לתרבות הסהר הפורה העתיקה, ולאלבום כזה יש בהחלט מקום של כבוד ברפרטואר המטאליסטי של הסורים.
בסוף האלבומון הקצרצר הזה מופיעה סוכריה נהדרת - קאבר של הלהקה לשיר I am the Black Wizards האלמותי של Emperor. אלבום קצר יחסית אך מספק רגעי נסיקת נפש לא מבוטלים.
*
The Breath Of The Beast / Engraved Upon Bleached Bone - Split - 2017
שיתוף פעולה אוסטרלי מאוד מתבקש ובעל עוצמה אדירה בין שתי שחקניות חדשות יחסית במגרש החשוך של המטאל הקיצוני, הוליד את הספליט הנפלא שלפניכם. זוהי יצירה מפותלת הבנויה משני שירים בני קצת מעל 20 דקות כל אחד - שיר לכל פרויקט. השירים בנויים על חיבור של הפכים כאשר הלהקה הראשונה מביאה עימה את המפגש התמוה בין הגריינדקור לבלאק והפרויקט השני מביא עימו קטעי מעבר מלאי רגש של מוזיקה אקוסטית עם סימפולים מכאניים התפורים אל תוך דת' מטאל חסר רחמים ואור. מפגשים של הפכים הם מקור נהדר לעוצמה, והפרוייקטים כאן השכילו לעצב אותם בתבונה מוזיקלית יפהפיה בד בבד עם העצמה הדדית המתרחשת בספליט הזה.
השיר הראשון הוא של Siberian Hell Sounds, הרכב מסקרן למדי שהשכיל להפגיש בין טכניקות של גריינדקור לנגינה של בלאק מטאל תוך שהוא יוצר מוזיקה דחוסה ביותר, המוהלת מלודיית בלאק עדינה ומחוספסת גם-יחד אל תוך האגרסיביות הקצבית והלא-הרמונית בעליל של הגריינד. ביצירה שלפנינו הגריינד כמעט ולא מורגש זולת מורשת האינטנסיביות שלו, אולם התוצאה היא מסע אל ליבה של המאפליה המטאליסטית במלוא הדרה. ריפים אגרסיבים במיוחד, הרמוניה עדינה שאינה לוקחת את כל המוזיקה ושילוב בלתי אפשרי שלא נופל למחוזות הבנאלי. אין כאן נסיגה לתבניות של בלאק אטמוספרי למרות הפיתוי ופשוט אי אפשר לנתק את האוזניות מהאוזניים. כמו סיפור אימה הלופת את הנפש בחדריה, כן היצירה הזו. הפיתולים לוקחים אותך כל כמה זמן אל סערה מטאלית חדשה עם מבנה אחר בתוך השיר עצמו ואתה מוצא עצמך נסחף מחדש אל החשיכה כמו פרפר אל שריפתו.
הפרויקט השני - Convulsing - הינו פרויקט יחיד, אף הוא בלאק-דת'. בחיבורים עדינים של קטעי מעבר מלודיים עם סימפולים של מכונות ורעשי חדר מרתף, נוצרת אווירה לא מפוענחת של הרמוניה שקטה ופראיות אכזרית בו זמנית. השילוב הזה הוא חשופני, דרכו מתפרצת דמותו הססגונית למדי של הפרויקט הזה, כמעט בהפתעה של סטירה על הלחי: פרויקט שכל כולו בלאק-דת' טכני-וממוכן, משלב בהפוגות המוזיקליות השוזרות את השיר - מלודיה המזכירה רוק מתקדם-אינדי, המעורבת בגראולינג עדין ושקט. האפרוריות נסדקת לאט ונחשף לב המכונה. לאט לאט חוזר הקצב של התופים ומשיב את הסערה אל המרכז המוזיקלי והעסק מסתחרר שוב אל תוך פרק נוסף בשיר.
לא מעט מהיצירות החדשות המנוגנות במטאל היום אינן מביאות בשורה בכנפיהן. יש לא פעם תחושה שהחיים בצילן של המסיידות האלמותיות של הז'אנר הותיר אחריו פרובלמה כפולה: מחד, המתח הבלתי נגמר של ה-newcomers לייצר משהו שיעורר את הנפשות כמו שהקדמוניים עוררו; מאידך: הכמיהה לייחודיות, המולידה קונספטים מוזיקליים אולטרה טכניים בניסיון נואש לייצר מיצג שווא של ייחודיות וכבדות בלתי נלאים. התוצאה היא לרוב טכנית ומשעממת עד להעציב, מבלי מעוף או יופי.
אלא שלפעמים, דווקא האלמוניות היחסית היא משחררת: הרכבים צעירים וחדשים המוותרים מראש על הנעליים הגדולות של המלכים הישנים, משתחררים מן החיוב לצעוד בנתיבים צעודים זה מכבר והולכים לעשות משהו משלהם, משהו אחר. הקסם הזה יכול לחולל, ואכן חולל, פלאים.
Bastard Saints - Hanged For A Blessed Mastubation - 1998
הרכב איטלקי זה אינו בולט לעין. לא מהמייסדים של דור תחילת ימי הברוטאל דת' מטאל (בא באיחור של כעשר שנים למסיבה), ואולם הדמו שלפניכם הוא מרפא לאותם הנפשות בינותינו החשות את כל הנימים הקטנים של המציאות החונקת כתעוקת חזה. מדובר בדמו גולמי למדי, לא נגיש ולא הרמוני. ברוטאל דת' מטאל אה לה ניינטיז, עם תיפף אלים למדי אם כי היצירה נעדרת כמעט בכלל בלאסט ביטס, רק תיפוף כמו מכאני וגראולינג על סף אובדן השפיות. הלהקה הזו החלה את הקריירה שלה עוד בשנת 1997 אולם לא הפיקה אלבום מלא עד 2012.
ככלל הסוגה הזו היא בלתי נגישה בעליל, ולאו דווקא בגלל הגולמיות והברוטאליות: מדובר בסוגה המבכרת את הטכניקה על פני ההרמוניה המשובבת לב, ועושה את זה בהשתנה מן המקפצה. אלא שבניגוד למתחזים המבקשים לפצות על אובדן כישורים באמצעות טכניקה אולטרה-מתקדמת של פעלולי תופים וגיטרות, בז'אנר הזה מדובר בגישה מוזיקלית המונחת מראש. זהו מטאל שמכוון להעביר תחושה של סאדיזם מוזיקלי ודיסהרמוניה, והוא אכן עושה זאת.
למי שזקוק לערוץ התפרקות של ממש, צריך להיסגר עם הדמו הזה או לצאת איתו לריצה.
מאת: יוסף בן עוז
יד אייר ה’תש”פ - 8.5.20