כיצד לברוח מן העדר בצילו של האלגוריתם (וה-AI) | מאת: יוסף בן עוז
הקדמה
הדמוקרטיזציה של אמצעי הייצור וההפצה הפכו תחומי יצירה שלמים לנחלת הכלל. מה שבעבר היה נחלתם של בעלי הידע, המומחיות ובעיקר הכישרון, הופקע מידיהם של המשובחים והופקר ביד ההמון. הטכנולוגיזציה של המוזיקה שינמכה את התוצרים. כלים קלאסיים שבעבר דרשו כישרון נגינה משמעותי ואימון, הוקלטו באמצעים דיגיטליים ו(כמעט ש)אין עוד בימינו מי שיודע לנגנם במתכונתם המקורית. שילובם הפך להיות הטמעה של קובצי סאונד בצורה של 'סימפולים'; אנשים רבים בימינו המכנים את עצמם מוזיקאים אינם אלא משכפלי השמעות טכנוקרטיים: המוזיקה הועתקה מהמישור של ההלחנה, הכתיבה והיצירה אל המישור של טכנאי המחשבים והתכנתים הממקססים חלקי דאטה ואל המישור של משווקי התוכן ב'פלטפורמות' ההפצה ההמונית.
דמוקרטיזציה של המוזיקה: מה שבעבר היה נחלתם של בעלי הידע, המומחיות ובעיקר הכישרון, הופקע מידיהם של המשובחים והופקר ביד ההמון
ההשטחה לא הייתה הנזק היחיד. ההתפתחות המואצת של התוכנה יושמה גם בתחום האמנות עצמו, מה שגרם לכל החוויה המוזיקלית להפוך לחוויה של 'הכל, כאן ועכשיו', בכל מובן אפשרי כמעט. תכיפות העמדת התוצרים שמטה את הקרקע מתחת לתרבות ההאזנה האיטית שהייתה נחלת בני האדם בעבר. המאזין של העידן הטכנולוגי מופצץ ללא הרף בתוצרים אינספור, הרבה מעבר למה שיש ביכולתו להכיל, בטח ברמת הקשב העמוקה שאיפיינה את ההאזנה בימים עברו. דוגמה קטנה תמחיש קצת במה מדובר: לפני כמה שנים, סיפר שלמה ארצי באחד מראיונותיו שכל אלבום שלו נכנס למעין 'תקופת הבשלה' מייד כשסיים לעבוד עליו. הוא היה שם את החומרים בצד ולא נוגע בהם למשך כשנה. בתום 'תקופת הצינון' היה לוקח את האלבום ומניח על נגן התקליטים ומאזין אליו היטב מחדש. האזנה בפעם המי יודע כמה – רק הפעם ממרחק מנטאלי של שנה. לאחר השמיעה היה חוזר לאולפן ומתקן את התיקונים הנדרשים לדעתו ורק אז, מוציא את האלבום לאור. זוהי דוגמה מאלפת לאופן הפעולה של אמן, אשר מלאכת האמנות היא הנר שלרגליו בכל הנוגע למוזיקה שאותה הוא עושה. זוהי גם דוגמה מצוינת לרמת הקשב עליה אנחנו מדברים. לא יהיה זה מופרך לשער שפרקטיקה כזו או אפילו קרובה לזו של שלמה ארצי, אינה בנמצא עוד.
עולם משועבד לחוויית הפלאש
המצב בימינו השתנה לחלוטין. העולם הפך להיות משועבד לחוויית הפלאש: "תלחץ מהר ותקבל תשובה". פלטפורמות ההפצה האינטרנטיות החליפו את הפורמט הפיזי; אלבומים שלמים נחתכים לקטעי מוזיקה שהמאזין יכול למשול בהם ככל העולה על רוחו כולל שינוי הסאונד, שינויי המהירות וכו'; המוזיקה הפכה למוצר צריכה, ובהתאמה, קיבלה על עצמה את חוקי השוק: יותר קליט, יותר שטחי, יותר זמין, יותר מופק, יותר קצר, יותר פשוט, יותר דומה למה שכולנו כבר אוהבים.
מטאל
מטאל הוא במובנים מסוימים קצת אנטיתזה לכל זה, אם כי לא לגמרי. כבנה החורג של המוזיקה הפופולרית – אין הוא נמלט לגמרי מטופריה של ההזניה שתוארה לעיל. ועם כל זאת, המטאל הוא כמעט במהותו תוכן מוזיקלי של בעיטה באשכיי הנורמה. עם תום גוויעת תקופתה הזוהר שלו (אמצע האייטיז - תחילת הניינטיז) שבה "כמעט כולם שמעו מטאל", החל הז'אנר לעבור תהליך זוחל של הקצנה מעצבת, בין היתר בגלל אותה עמדה נפשית של האאוטסיידר אשר שבה והפכה לרלוונטית בקרב שוחרי המוזיקה. הקצנה זו הגבירה את השתכחותו מלב ההמון שנותר – כתמיד – צמא לעוד גוד-טיים, וחיזקה את מעמדו של המטאל כאי בודד של שפיות בעידן ה'מוזיקה של ההמון, אל ההמון ועל ידי ההמון'.
ההתפתחויות המאוחרות של הטכנולוגיה הפכו את אמצעי ההאזנה למנוהלי אלגוריתמיקה, אשר בתורה הכנסה חייל חדש לשדה המערכה. גורם זה שינה את חוקי המשחק במובן נוסף: תהליך החשיפה לחומרים חדשים. שינוי זה מצריך היערכות מסוימת עבור אלו המבקשים למשול בתהליך החיפוש שלהם, ולהשיב את החיות הרעננה שניטלה ממנו בעידן הנוכחי של 'בועת החיפוש'.[1]
"המדריך"
המדריך שלפניכם מציע כמה אפיקי מענה לנושא הזה.
המאמר שלהלן הוא באופן טבעי טקסט הרבה יותר פרקטי מאשר הגותי, ובכך הוא שונה ממרבית החומרים של רשימות תהו. מתוך הכמיהה להחזיר את החדווה שבלברוח החוצה מהסירחון העדרי, כינסתי במאמר שלפניכם כמה טריקים ושטיקים שפיתחתי עם הזמן, המאפשרים לי לא להתנזל כמו כולם, ולהמשיך לתור אחר החומרים שבאמת מסקרנים אותי, ופחות לנהות אחר החומרים שהאלגוריתם מושך אותי לחבבם. זה לא שהאלגוריתם שוגה מאוד, זה בדיוק העניין: הוא פוגע יפה לא פעם, ולעיתים אף מציע חומרים הפורצים את בועת החיפוש לכאורה. אלא שמן ההכרח להשיב את ההרגל של החיפוש העצמי המצריך עבודה אישית של גילוי אותנטי, בכדי להיתקל גם בחומרים שהאלגוריתם לעולם לא יוכל לתת – פשוט כי הוא נותן בד"כ more of the same.
בנוסף לכל זה, ההמלצות של 'מסטרימות המוזיקה' (music streamers) הופכות בזמן האחרון להיות יותר ויותר גנריות עבורי, ואני מוצא את עצמי משתעמם מהן. עם הזמן התחלתי לנסות ולשחק עם העניינים האינטרנטיים הללו מתוך כוונה קצת לברוח החוצה מן השטאנץ הכולא. המסע הקטנטן שלי גרם לי להבין כי התגליות המוזיקליות המרעננות ביותר שחוויתי בחיי הגיעו אלי בהפתעה גמורה. חלק מתמיה בגודלו מן החומרים שלא ציפיתי או שלא העליתי בדעתי שאוכל לאהוב אותם אי פעם, היה דווקא זה שהצליח להותיר בי את החותם המשמעותי ביותר.
מתוך שתי מוטיבציות הללו (שהן למעשה אחת) ריכזתי כאן כמה עצות המתגבשות לכדי שיטה שעיקרה ויתור על הנוחות למען החזרת האותנטיות לחוויית ההאזנה שלנו. למוזיקה
אלגוריתמיקה
יוטיוב, ספוטיפיי, פייסבוק, אינסטגרם וכו', הן רשתות חברתיות. כל הרשתות החברתיות מצליחות להעניק חוויית משתמש אינטרנטית מאוד אפקטיבית המשאירה גולשים רבים בתוכן למשך שעות רבות ובהצלחה דיי מרובה. הן מצליחות בכך משום שיש להן שיטה בדוקה שעובדת היטב, המתבססת כעיקרון על שני יסודות חשובים:
1. לימוד מפורט (מאוד) של דפוסי הגלישה וצריכת התוכן של המשתמש.
2. אלגוריתם יעיל במיוחד המתרגם את המידע הרב שנצבר בלימוד הנ"ל אל סט של הטיות צורה ותוכן להגדלת משך הגלישה של המשתמש ברשת-החברתית.
כל זה ידוע אך נשאלת השאלה: מה זה משנה, בעצם? מה איכפת לנו שהיוטיוב מספק לנו המלצות למוזיקה ש'ייתכן שנאהב' בסרגל הסרטונים הצידי שעל המסך? מה רע בעובדה שספוטיפיי – שבעזרתו אנחנו מאזינים למרבית החומרים שהננו מאזינים להם, ובנוחות לא רעה יש לומר – יציע לנו אופציות האזנה? הניסיון אף מלמד שאלו דווקא קולעים לא פעם לטעם שלנו. התשובה היא שזוהי שאלה של מינון ושליטה. התמסרות מלאה לאלגוריתמי הרשתות עלולה ליצור נוחות מרדימה, המעניקה לנו בהגדרה את אותו more of the same. אם לא נשכיל לפתח לעצמנו כלים השוברים את הדפוס, הסיכוי שלנו להיחשף לחומרים שונים ומעניינים שביכולתם להעשיר את עולמנו המוזיקלי, עלול לשאוף לאפס. אנחנו זקוקים אם כן למעבדת האזנה אלטרנטיבית בכדי להימלט מבועת החיפוש שכותליה הולכים ומתעבים מסביבנו.
האלגוריתם העובד על more of the same עושה זאת בעיקר בכדי לדייק את פרופיל הצריכה של המשתמש. לשם ההמחשה: אם אני אוהב בלאק מטאל שנשמע כמו הראשונים של Emperor, וגם כמו האחרונים של The Ruins of Beverast ואולי גם קצת כמו החומרים של Schammasch, אני אקבל עוד ועוד הרכבים שנשמעים בדיוק כמו התמהיל של כל אלו כהמלצות תוכן, ואתרחק בכך מהאפשרות להיחשף להרכב שאינו במגרשים הללו – כמו (סתם לדוגמה) Slumpark correctional הסורי, האלבום הניאו פולקי של King Dude (Nursery Rhymes) ובטח שלא אקבל את הראשונים של עופרה חזה ב"פיד".[2]
חשוב לי להדגיש: אין זה מאמר של התקרבנות או התבכיינות. הרשתות האלו הן ארגונים עסקיים לכל דבר ואנחנו זורמים איתן. כולם (כך נראה) מאושרים למדי מהמצב. הן מוכרות לנו הנאה ואנחנו קונים אותה בנלהבות. מסיבה זו, ההתבטאויות השונות על 'מניפולציות', 'מכירתנו למפרסמים' וכיו"ב – הן לא יותר מהבל, משום שאנחנו יכולים תמיד להחליט אחרת: אם אינכם חפצים להיות גושי ג'לטין הבוהים במסכים, אל תהיו כאלו. אין מי שיעצור אתכם מלחדול מכך ממש כעת, זולת (לא נעים לומר זאת) אתם בעצמכם. האמת הפשוטה היא שאנחנו אוהבים להיות ג'לטין של מסכים, אך איננו מוכנים להודות בכך. כל התמכרות צריכה מתמכר, ואנחנו משחקים את התפקיד בחשק רב.
בחזרה אל המעבדה: מכיוון שבימינו הפכו העותקים הפיזיים לפריט אספנות, הרי שההליכה לחנות הדיסקים וההאזנה לאלבומים בדיסקמן של המוכר, היא פרקטיקה שכבר לא זמינה עבורנו יותר. ההישענות על העולם הפיזי כרשת בטחון מפני התנועה במבוך האינטרנטי הפכה בפועל לאופציה לא קיימת. האלטרנטיבה היא לבחון אפשרויות לאיתור מוזיקה מעניינת דווקא בתוך האינטרנט, תוך מזעור ההטיות האלגוריתמיות.
בהקשר הזה, יש כמה דברים שאפשר לעשות.
מאגרים
יוטיוב – ככלל – הוא מאגר עצום בגודלו בלי שום ספק. למעשה כמעט בלא מתחרים משמעותיים. קיימים בתוכו אף אלבומים איזוטריים במיוחד, כאלו שכמעט ולא ניתן למצוא במקומות אחרים, לרבות חומרים מהתחום של ה-NSBM על נגזרותיו – שכמעט בוודאות חסומים במקומות אחרים כמו ספוטיפיי. בכדי לא להישען רק על הצעות האלגוריתם היוטיובי, מה שאפשר לעשות הוא להפוך אותו ממאגר המוביל את הקישורים למאגר שמחפשים בו כותרים ספציפיים אותם מצאנו דווקא במקומות אחרים. כלומר להפוך אותו למאגר שהחיפוש בו הוא סוף השרשרת, במקום התחלתה. המיקוד צריך אם כך להיות באיתור מאגרי טריגרים חיצוניים ליוטיוב שבהם נוכל לבצע בדיקה או חיפוש של שמות חדשים ושאת האלבומים המלאים שלהם נוכל לאתר ביוטיוב בסבירות גבוהה, במקום להסתמך רק על ההצעות שלו כמקור בלעדי לחומרים חדשים.
המאגרים החיצוניים צריכים להיות מאגרים מבוססי אדם, היינו בעיקר בלוגים.
הנה כמה הצעות למאגרי טריגרים כאלו:
בלוג המוזיקה Mortuus in somnis
בלוג משובח זה שנסגר כבר פעמים מספר בעבר וקם על רגליו כל פעם מחדש, הוא מקור פנטסטי לכל שוחרי הבלאק מטאל לסוגותיו. אין פה כמעט בכלל מטאל מסוגות אחרות, וזהו חסרונו העיקרי. ובכל זאת, מדובר בבלוג מגוון ועשיר מאוד. האתר הזה בנוי בסגנון של פעם: רשימת scroll-up מסודרת וארוכה מאוד של אייטמים הזהים במבנה שלהם והמכילים פרטים מינימליים בלבד כמו תמונת אלבום, כותרתו, נתונים עיקריים עליו והכי חשוב – קישורים לשמיעה או הורדה של החומרים. מדובר במאגר שטוח, נטול הטיות כמעט לחלוטין, שפשוט מעלה עד ועוד אלבומים חדשים (ואף ישנים מפעם לפעם) מכל רחבי העולם, בלי שום הבעת דעה לגבי איכות התוכן. יש בכך יתרון חזק לעניין מטרתנו המוצהרת: את העבודה של השמיעה וההחלטה על טיב המוזיקה צריך לעשות לבד, כשהבסיס לבחירת האלבומים הוא בגדול העטיפה שלהם. כלומר אנחנו חוזרים כאן לפרקטיקה המאמנת אותנו בעבודה עם כלל זהות הצורה והתוכן של אריסטו, כשההנחה היא שכל אלבום שעטיפתו מושכת אותנו, חזקה עליו שגם תוכנו יערב לאוזננו. הקישור ל-bandcamp שבו ניתן למצוא את האלבום או (בהעדר כזה), הקישור לאתר הורדות המאפשר להוריד אותו ישירות למכשיר לשמיעה עצמאית – מסייע בתהליך הזה מאוד. לבוחרים להשתמש בבלוג הזה, הנה טיפ של מקצוענים: נסו בעיקר את החומרים שאינם נמצאים ב-Bandcamp. "מחנה-הלהקות" הוא כמובן אתר מצוין וגם עשיר מאוד, אבל ברוח הסגפנות המתקרבנת החדשה שלא פסחה גם עליו, הוא בהגדרה לא יכיל להקות החוצות את הקווים האדומים של מה שנחשב ל'פוגעני' וכיו"ב. מכיוון שסט קווים אדומים זה הוא גחמתי עד בוש ומשתנה ללא הרף, הרי שאין לך מושג כמה מטאל טוב נעדר משם פשוט משום שאסור לנו לשמוע אותו לשיטתם. זהו חיסרון גדול גם ב-Bandcamp ולא רק בו, אך חיסרון שאתרי ההורדות מפצים עליו יפה.
היתרון האיכותי של הבלוג הזה, שהוא מטייל במחוזות הסרוחים והמוקצים ביותר של הז'אנר, וזה פשוט נהדר. זהו אחד מהמקורות המהימנים ביותר לבלאק מטאל מסקרן כולל יצירות שלא היית נתקל בהן בדרך כלל בחיפושים המוזיקליים הטיפוסיים שלך. אפשר ומומלץ לחפש את היצירות שאין במחנה-הלהקות דווקא ביוטיוב, שם יש סיכוי גדול יותר למוצאן משום שהיוטיוב הוא מאגר שיתופי שבו הציבור הרחב מעלה חומרים ואלו לא עוברים את הסינון הקפדני של אתר המשווק אלבומי אמנים כמו מחנה-להקות. יוטיוב מאפשר לך לשמוע את היצירות המדוברות בהזרמה ישירה מבלי להסתכן בהורדת קבצים חשודים למחשב, למי שהדבר מפריע לו. מעניין לציין שיותר מפעם אחת נתקלתי ביצירות שלא נמצאו אפילו ביוטיוב(!), ושעלו אל התודעה שלי אך ורק בזכות הבלוג הזה.
Pure Fucking Armageddon
מדובר כאן בדף אינסטגרם המנוהל ע"י טיפוס המכנה את עצמו Volbet. בדף המשובח הזה מועלים תדיר פוסטים קצרצרים הכוללים תמונה של האלבום עם טקסט המתאר אותו בקצרה באורח אישי וחופשי למדי. אין כאן לצערי שום קישורים רלוונטיים להורדה או להאזנה לחומרים ולפעמים מלאכת החיפוש הופכת לקצת טרחנית בגלל זה (לך תעתיק טקסט מפוסט באינסגרם), אך ההמלצות לעומת זאת שוות לגמרי את מחיר אי הנוחות: רוב המניין והבניין של האלבומים העולים כאן הוא מטאל, אך יש גם לא מעט מעבר לכך. לא פעם עולות כאן יצירות מתחום הpower electronics, הנויז, ה-jungle beat ועוד. מדובר בדף אישי לכל דבר ועניין והשיטוט החומרים הזה כמוהו כהתייעצות עם "חבר שמבין", שיש בו רעננות מבורכת למדי.
לבד מכך מנהל הדף הוא חובב מושבע של עותקים פיזיים, וליתר דיוק – אך ורק Vinyl. התמונות בפוסטים שלו הן של 'האלבום שמתנגן עכשיו' בהן מצולמת עטיפת העותק האישי שלו המתנגן כעת על הפטיפון הפרטי של הבנאדם ולא תמונה אינטרנטית סתמית של האלבום עצמו.
חרף מיקומו ברשת האינסטגרם (על כל מגרעותיה) מדובר בדף אישי המנוהל באופן DIY שנדמה שאינו מונע משיקולים עסקיים אלא יותר מהרצון לשתף את העולם בטרפת המוזיקלית המאפיינת את מנהל הדף. בהחלט הרחבת מאגרים משובחת. חשוב לציין שככל שחיפשתי, טרם עלה בידי לאתר דף עצמאי של PFA מחוץ לרשת החברתית הזו, כך שכנראה האינסטגרם שלו הוא באמת הסלון הפרטי היחיד מטעמו הפונה אל העולם ושאפשר לבקר בו ולגלות חומרים מוזיקליים מרעננים.
מכאן המלצה חשובה וכללית שתמיד תעזור: איתורם של אתרים פרסונאליים שכאלו הוא נסיוב מצויין לדלל איתו את הנוכחות של האלגוריתם בחיפושינו אחר מוזיקה טובה. דפים עצמאיים הם נהדרים משום שהם מאפשר מפגש ישיר עם טעמו האישי של בעל הדף, בהינתן כמובן שמדובר בדף שאינו עסקי או משובט.
BITCHUTE
מאגר וידאו המנוהל מתוך גישה של מידע חופשי ולא מצונזר, מעין תחליף יוטיוב לחובבי מוזיקה קיצונית (לענייננו). בגדול, מדובר פשוט במאגר שכללי הצנזורה הפנימיים שלו הרבה יותר נינוחים מאלו הנוהגים ברשתות הגדולות יותר (AKA יוטיוב מבית היוצר של גוגל וכמובן – פייסבוק). אתרים אלו אמנם לא מאפשרים חופש העלאה בלתי מוגבל, אך הם הרבה פחות מטופשים בקריטריונים שלהם ולכן כל מי שחובב להקות בסגנונות מוקצים כמו RAC למשל,[3] יוכל למצוא כאן מזור לרעבו. חשוב להגיד שאין לאתר הזה יתרון על יוטיוב כמעט בשום מובן. המאגר הוא קטן בהרבה, עשיר פחות, והחיפוש בו הרבה פחות נוח. עם זאת נשמרת כאן האפשרות לחיפוש אלבום ספציפי שלא הגיע ליוטיוב או שהוסר ממנו, וייתכן שדווקא כאן הוא יימצא.
Death Metal Underground
המלך של הזירה. נסיך האופל בכבודו ובעצמו.
מדובר באתר הוותיק והחשוב ביותר של סיקורי המטאל באינטרנט. האתר קיים בפורמט פרימיטיבי מאז 1988(!) וברציפות עד היום. מדובר באתר הבית החוקר – על כל המשתמע מכך – את המטאל כתת תרבות – והוא מציע מאמרי תוכן מעניינים במיוחד, מאגרי סיקורים לקלאסיקות העיקריות של המטאל ההיסטורי וכן פינות חמד שכבר אין למצוא יותר בשום מקום כמו סריקות ארכיב שלמות של מגזינים של מטאל של שנות התשעים, חלקם לחלוטין underground עד כדי עבודות יד ממש.
האתר הזה הוא מבואה לשלושה אתרים למעשה שכולם מהדהדים את אותה הרוח והתכנים, וכלשון האתר עצמו:
· Zines Historical archive of death, black and speed metal zines from 1984 through 1996.
· LARM A review site run by a user named Chorazaim which had short reviews of late black metal albums.
· Dark Legions Archive the original metal site on the internet, covering releases “of note” from the classic years.
האיזכור שלו לענייננו חשוב פעמיים: ראשית, הסיקורים המאוחרים יותר שלו כוללים סיקוריי יצירות פחות מוכרות, והוא מהווה במובן הזה מאגר חשוב לאיתור אלבומים חדשים במטאל. סיקורים אלו ניחנים בלשון ביקורתית שאינה חוסכת שיבטה מהיוצרים ומן היצירות, ובכך יתרונה הרב: זוהי ביקורת אמיתית, לא ממוסחרת, ולא פמפלט פרסומי. זה חשוב במיוחד למי שמחפש לדעת על מה מדובר כאן מבלי לבזבז זמן על משווקים המתחזים למסקרים.
שנית, האתר הזה מעניק הרבה מעבר לעוד אלבומים להאזין אליהם בעיקר בדמות המאמרים המורחבים הנוגעים לפילוסופיה של המטאל, להיסטוריה שלו וכו'. ייתכן שלחלקנו ייראה הדבר קצת חריגה מהנתיב של חיפוש מוזיקה חדשה, אך האמת אינה כזו: מאמרים אלו מעשירים את הידע וגם את המחשבה העצמאית של הקורא אותם ובכך מחדדים לו את מה שנפשו מחפשת למעשה.
במובנים רבים היה האתר הזה, על גרסאותיו הקדמוניות, האבא הרוחני של רשימות תהו עוד שנים רבות לפני שעלה לאוויר, ואם יורשה לי להכניס נימה אישית – יכול אני לומר בפה מלא כי הוא בנה אותי כמטאליסט במלוא מובן המילה.
*
בלוגים נוספים לסוגות מטאליות אחרות:
קיימים אינספור בלוגים המסקרים מטאל או סתם מציגים רשימות אינדקס לאלבומים במרחבי האינטרנט. כלל האצבע לבחירה של בלוג כמאגר מידע מעניין צריך להיות מעורבות מסחרית אפסית של הבלוגר. לא משום שמסחריות היא עניין מגונה, אלא משום שלא ניתן לבטוח במידע מסחרי שהוא אכן אותנטי ולא פמפום פרסומי שנועד להחדיר טיט-מוזיקלי-בינוני ומשמים לתוך עור התוף שלנו ולבזבז לנו את הזמן עם הבלים. סימן ההיכר הטוב לאי-מסחריותו של אתר כלשהו הוא בד"כ הנראות שלו. אתר הנעשה באופן עצמאי ואינו בנוי כמלכודת הקלקה, הוא אתר שכדאי להתחיל לעיין בו לעומק.
במובן הזה המלצת הבית של רשימות-תהו היא ללא ספק להימנע מכל מיני "מטאל-סאקס", "מטאל-אינג'קשן", "בלאברמאות' " ועוד ועוד אתרי הבל גרנדיוזיים, עמוסי פאתוס ומעוטי תוכן ראוי לשמו. גם מגזינים כמו "מטאל-האמר" וכו', חרף אגדיותם ההיסטורית, הם בד"כ לא יותר מערימה של פרסומות למוזיקת מעליות מטאלית, ונדיר למצוא בהם תוכן איכותי של ממש. כמובן שכמו כל דבר בחיים, גם בצהובונים המסחריים הללו ניתן מפעם לפעם למצוא איזו פנינה בחול. קורה. אנחנו מדברים כאן על הכלל העקרוני כמובן.
דפי טלגרם
כמו ב-BITCHUTE, גם הטלגרם ניחן ביתרון החופשיות היחסית של העלאת התכנים אל תוכו. הפורמט הטלגרמי הינו מעצבן באופן קיצוני בהיותו בנוי כשרשור שיחות ולא כאתר אינטרנטי. יש לכך חסרונות מיותרים לחלוטין כמו למשל הצורך בגלילה אינסופית כמו בצ'אט והיכולת לאבד מעקב אחר החומרים שאהבת או למצוא אותם בצורה נוחה לשימוש.
ועם זאת ערוצי מוזיקה מסוימים בטלגרם הם אכן מומלצים, במיוחד לשוחרי המוזיקה הקיצונית, והנה כמה מהם:[4]
דף Funeral Doom Metal – ערוץ של כ-1200 עוקבים. חומרים רבים המועלים לכאן הינם חובקי עולם, ובכך מאפשר דף זה חשיפה לחומרים גם ממקומות אזוטריים למדי. מסקרן ומעניין בהחלט לחובבי הז'אנר.
דף Finnish Black Metal – כשמו כן הוא. לחובבים המושבעים תיתכן כאן עדנה.
דף Phobophile – מאגר נחמד למדי המעלה קישורים ישירים לbandcamp של הוצאות חדשות ממגזריי ה-Thrash/Doom/Death/black/Grind ותמהילים שלהם.
דף Extreme Metal Worship – דף הבנוי בפורמט שמזכיר קצת את הבלוג Mortuus In Somnis שהוזכר למעלה: תמונות אלבומים, נתונים בסיסיים וציון הז'אנר של היצירה. בדף הזה מועלים קובצי המוזיקה ישירות, ואין קישורים להאזנה אונליין.
דף Neofolk Flac – בפורמט הדומה לדף שהוזכר קודם, גם כאן מועלים קובצי המוזיקה ישירות אל הדף. מדובר בעיקר בדף למוזיקת ניאו פולק חדשה יחסית.
דף Grindcore & Death ▲ TriangleMusic – המון יצירות מהסוגות שבכותרת. הדף מאפשר האזנה אונליין או כניסה לדף בוט עם קישורים. ההמלצה החמה היא שלא להתעסק עם זה אלא לחפש את החומרים המוצאים חן בעינינו עצמאית ביוטיוב או במקום אחר.
שבירת הזכוכית
לסיום, המלצה אישית על טכניקה שיכולה להוציא מעבדות לחירות בצורה יעילה למדי. מידי פעם מעניין להיכנס ליצירות מוזיקליות שהינן לחלוטין מחוץ להיקף החיבה שלך כמאזין. שיטוט הזוי זה במבוכי מוזיקה שלא הייתי שומע באופן רגיל חשפו אותי לא פעם לכמה יצירות שפתחו עבורי צוהר לעולם שטרם הכרתי. כך למשל האזנה לסצינת הטכנו-אנדרגראונד של מה שמכונה ה-Boiler Room של ברלין, חשפה אותי ליצירות שכמה ממכריי המטאליסטיים המוכשרים ראו ורואים בהן מקור להשראה עבורם. מחשבות שעלו בי בעקבות החשיפה ההיא הובילו אותי למצוא כמה קווי דמיון מסקרנים בין בלאק מטאל למוזיקה אלקטרונית מלוכלכת, נושא שהוזכר במרחבי הסיקורים שלנו כאן בתהו במקומות שונים.
זוהי גם הנקודה הנכונה לומר שלפעמים יצירות שאינן בתחום הצפוי עבורך, יכולות לשמש gateway למוזיקה חדשה ובכך לשבור את בועת הזכוכית העצמית.
*
יוסף בן עוז
אלול ה'תשפ"ג
(אוגוסט-ספטמבר 2023)
[1] או בשמה המקצועי Filter Bubble: מצב שבו פרסונליזציה של אמצעי החיפוש באינטרנט מוביל למעשה לבידוד אינטלקטואלי, (אפקט "תיבת-תהודה") בהציגו למחפש רק עוד ועוד מאותם החומרים שהוא מחבב ופילטור החוצה של יתר החומרים, שייתכן שהיו משנים את מהלך חייו לו היה נחשף אליהם במידה דומה או בכלל. ניתן לקרוא על כך עוד כאן. הנושא מורכב, ולא מעט אף חולקים על עצם קיום התופעה. המאמר שלפניכם מניח שהיא אכן קיימת, לפחות בצורה חלקית.
[2] השפה הפנימית שהשתרשה בתחום הזה היא שפה של מטופלים בהרדמה כללית בקליניקה לזומבים: אנחנו 'מחוברים' ל'צינור' ה'מזין' אותנו כמו אווזים מפוטמים.
[3] מעין פאנק-גזעני. סוגה שהתחילה בשנות השבעים בבריטניה, המנגנת פאנק מאוד פשטני ובסיסי שהדגש העיקרי בו הוא הליריקה הימנית קיצונית שלו.
[4] הקישורים לדפים השונים, בשמות הדפים.