אנטי וירוס 2020 - מלוכלכים וקצרים לימי הבדידות | מערכה #4
אלבומים רכים לעידן נוקשה, #4
Bone Awl - Almost Dead Man - 2007
מבין המוזרים הרבים המתהלכים על האדמה, החיבור בין הפאנק לבלאק מטאל תמיד נראה לי בין היותר תמוהים. כמו שני קטבים: לא האווירה העמוקה שמציע הבלאק, לא קריעת הנפש מכלא הבשר, לא היד המושטת אל עולם אפל שערכיו מהופכים; מאומה מכל זה. הפאנק מציע בעיטת בוטה באשכיו של מצב אנושי שנתפס אצלם כהסתבכות ברשת שטווינו לעצמנו. הראשון מציע פסגה אפלה והשני מציע בריחה אל גולמיות קיומית. Bone Awl - הרכב אמריקני פעיל למדיי מנובאטו קליפורניה הקיים מאז 2010 - הוא אולי ההלחמה הכי מרושעת של הזיווג המוזיקלי העוקצני הזה: מכונת הלם קצבית (תודות לפאנק) עם סאונד מחוספס עד כדי חול של ממש, בטמפו מונוטוני כמו שבט פגאני מימיהם של השמאנים. זוהי יצירה שאינה מציעה הפתעות. אתה מקבל מה שבאת בעבורו. מורשתם ההיסטורית הארוכה של ההרכב נוטה הרבה יותר אל הקצביות המסוקסת של הפאנק אולם הבלאק מעניק לכל היצירות שלהם סאונד מאוד lo-fi ומאוד ממוכן.
הנה נתון מעניין: האלבום הזה, ככל הנראה הוקלט בשיחת ועידה טלפונית (כן כן - מה שאתם שומעים), והוא אכן נשמע ככה. ואם זה אינו מספיק הרי שהכל הועבר לקסטות, כך שעם הזמן אתה מקבל הנחתה עוד יותר ברוטאלית של הסאונד העמום מלכתחילה. גם בעולם של הפקות DIY זולות ומשופשפות, יש כאן הליכה לדובדבן שבקצפת של החוראני, אין כל ספק. גולמיותה של החווייה המשודרת מהאוזניות מזכירה לי איכשהו את Ildjarn: עמדה מוזיקלית גולמית בהפקה דחוסה ואפרורית עד אובדן הנשימה כמעט, שמעצימה את החווייה הקהה של היצירה. חספוס ככלי עבודה. יריקה בפרצוף של המוזיקה או גישה יותר פנימית לחומרים הקשים הללו? שאלה טובה. מאוד קל בעידן שאיבד כל סנטימנט למריטוקרטיה, לבלבל רעש פוחז עם יצירה מופתית (או סתם יצירה טובה), אבל נדמה לי שבאלבום הזה יש משהו מעבר לבנאלי.
הקליפורניים הם עדה זועמת, ושווה להגיד על זה מילה: זעם האגור בתבניות מוזיקליות יש בכוחו לנקות את האורוות, והאלבומון הזה בהחלט מספק את הסחורה. מוזיקלית לא חשבתי אותו לסימן דרך מסקרן מידי, אלא שמעבר לטהרנות המוזיקלית, מונחת החווייה הבלתי מתפשרת שאסור לשכוח שהיא העיקר, והיא ראויה להיות מורמת אל על מפעם לפעם.
אז הנה.
*
Omnikinetic - Submerged - 2020
הדמו המונח בזאת אל אזניכם כאן הוא אגרוף מדוייק לסרעפת: דלות אינסטרומנטלית שולטת בכל היצירה הזו, שאין בה הרבה יותר מהלמות התופים בקצב אש משולל מעצורים, המודבקים בריפים של דת' מטאל מהסגנון הפחות מלודי שאפשר להעלות על הדעת. ההפקה לא מלוכלכת מידי ומאפשרת לריפים להישמע לא כמו רעש לבן אלא כמו מכונת מלחמה של ממש. בין קטעי טירוף הדעת הזה מולחמים קטעי מעבר עדינים המזכירים צלילים הלקוחים מסרטי מדע בדיוני של מתחת לפני המים. ואכן תמונת השער לדמו מעיף השכלים הזה היא תמונת אישה, לבושה במה שנראה ככותנת לילה המתמסרת אל טביעתה.
הקטע השלישי מתוך שלוש הקטעים הבודדים המשובצים ביצירה הזו נושא את השם המסקרן - "טביעתה של עדנה פונטלייר".
מי היא עדנה פונטלייר אתם שואלים? ובכן טוב ששאלתם. שאלתכם זורקת אותי אל המחוזות ההופכים בעיני כל יצירה מטאלית למשהו שהוא על זמני, ברגע שהשער אליהם נפתח והם פולשים דרכו אל מרחבי המוזיקה ומטמאים אותה במיטב האוויר הספוג בהם.
עדנה היא דמותה של אישה מן המאה ה-19, המככבת בספר "The Awakening" - רומן מאת הסופרת האמריקאית קייט שופן. העלילה מתרחשת בימיו הבראשיתיים של הדרום האמריקאי השמרני: במהלך חופשתם המשפחתית עם בעלה ושני ילדיה מוצאת עדנה את עצמה מתאהבת ברוברט לברון, גבר צעיר ושרמנטי המחזר אחריה בלהיטות באחוזתה של המארחת - אימו של רוברט.
לאחר התלהטות היצרים בין השניים, מחליט רוברט לנטוש את הקשר ובורח למרות אהבתו את עדנה, כדי שלא להיקשר עם אישה נשואה בקשר שאין לו עתיד.
מכאן ואילך עוברת עדנה תהפוכות נפש החושפות את כמיהתה הפנימית לעצמאות ולמימוש אהבתה אל רוברט. לאחר שיבתו של האחרון, הודאתו באהבתו אליה ואז עזיבתו לנצח - מחליטה עדנה להתאבד במימיו של מפרץ מקסיקו, מעוז המפגש הראשוני של שני הנאהבים האסורים.
סיפור זה נחשב לימים לאחד מהספרים הראשונים שעסקו בנשיות באורח יותר חי ופחות שבלוני. מערכת היחסים של עדנה עם חברתה המפצירה בה לשמר את ערכיה של החברה בתוכה היא חיה ותהפוכות נפשה של עדנה חושפות את המתח והמורכבות בין הראוי לנחשק, הן קרוב לוודאי בין היסודות הנפשיים העוצמתיים העומדים בבסיסן של תנועות 'פמיניסטיות' שונות שקמו לימים סביב העניין הנשי בעולם. כך או אחרת - הסיפור עצמו, בהיותו אחד מהראשונים שבז'אנר עוד בטרם ננגע באג'נדה המסרסת את טבעיותו, מציג נשיות חיה ומורכבת, על אתגריה ועל תהפוכותיה.
השירה באלבום - באם ישנה כזו - כמעט ואינה ניתנת לפיצוח באוזן בלתי ממוכשרת: הגראולינג הוא עמוק ומהודהד על פלצות; הריפים מכסים את הכל בשכבה עבה של רעש מטאלי מעורפל, ואין כמעט רגע דל זולת חיבורי השירים התת מימיים אותם הזכרתי למעלה.
עדנה טובעת. היא מעדיפה להפסיק את חייה על פני האדמה, ולמוסרם אל המים. המים הללו: הם סערותיה והם מנוחותיה. הם חייה והם מותה.
קצת - אולי - כמו הדמו המופלא הזה.
*
Bythos - Womb of Zero - 2020
התנועה האסתטית של הבלאק המאוחר, זו ששורשיה כבר נטועים עמוק בעידן שלאחר תפנית האלף, היא תנועה של גיוון. את זה כבר מנינו בין שורותינו מפעם לפעם בסקירות שונות ובמאמרים השונים שעלו פה ושם מעל דפי תהו. היסודות המוזיקליים של בייתוס הם בלאק מטאל ללא כל ספק, אבל כזה המנוגן בטמפו מגוון, לא פרימיטיבי כל כך (בכלל, נראה שהפרימטיביות בז'אנר המתחדש הזה של הבלאק נזנחה לטובת אסתטיקה של אוונגרד), ועם סחיפה מוזיקלית של אווירתיות אם כי, מתונה ולא מוגזמת.
הייתי מזכיר כאן את Mephorash המאוחר או אולי את Schammasch - אולם אלו הן רק דוגמאות מבוא לז'אנר מתפתח של להקות שהסגנון שלהן כבר מתייחס לבלאק מטאל רק כאל בסיס, עליו הוא רוקם בעדינות מטאל מסוג חדש.
בייתוס (האם הכוונה היא לבית הכהונה שהיה מראשי הבתים של הכהנים בירושלים שלפני חורבן הבית השני? כנראה שלא...) הוא טריו פיני, המהווה סוג של סופר גרופ: כל חברי השלישיה הם בוגרי המכינות של מניפה צבעונית ביותר מתחום הבלאק והדת': מ-Horna ועד Behexen, מ-Sargeist ועד Deathchain.
סביב התימה הלוציפריאנית בונה ההרכב שירים עם מלודיה יפה, לא מתנחמדת או מתקתקה מידי, ומוזגת אותם לתוך מקצבים של בלאק-דת'. חדשנות אינה החוד היוצר של הלהקה אבל היא בהחלט מציעה נגנים מעולים ומוזיקה מסקרנת במיוחד עם רגעים אפיים בחלק מהשירים. ההמנון ללוציפר לדוגמה, כמה מפתיע,עלול להעיף לכם את המוח קצת.
חבורה זו הינה מבקר חדש בסצינה והגם שהיא קיימת מאז 2015, זהו לה אלבומה הראשון המלא, ואף יצירת האולפן היחידה למעשה.
*
Rostorchester - Vermessenheit - 2014
הרכב שוויצרי שאוזני טרם גילתה עד לימי הקורונה הארורים האלו, הוא ההרכב הזה: מדובר ככל הנראה בבלאק מטאל, אם כי המגע האוונגרדי עיצב אותו לחלוטין בצורה אחרת. יש כאן בלאק מודרני יחסית, עם זווית הבי מטאליסטית שלו, אולי אפילו ספיד מטאל, ועם מלודיה יציבה וחזקה בבסיס. המקצב הוא המלך וביצירה הזו הוא שולט בכל המנעד של הסאונד לחלוטין. הכל מתנגן לפי פקודות התופים.
השירים כאן פשוטים וקצביים למדי, וכל ה-EP יוצר תחושה עמומה דהירה. חלק מהחומר צפוי ואינו מעורר השראה מידי, אולם חלק מהפינות ביצירה הזו מכילות ריפים שביכולתם לרומם נפשות ללא ספק. כך למשל מורגשת יפה הנגינה המלודית ברקע הדהירה הכוללת המעניקה סאונד פולקי משהו לכל העסק ומנטרלת אגב כך את האפקט הפרימיטיבי הבלתי נמנע כל אימת שהקצב עולה לסוג של דהירה מהירה.
אלא שמה שנשא את חינו בעיני יותר מכל הוא ללא ספק קטעי החיבור שבין השירים. סיומות ותחילות השירים כאן הן יפהפיות: מדובר בקטעים אקוסטיים לא מאוד אפיים אלא עם אנרגיה פשוטה של פולקלור, שמצליחים לקחת אותך למקום אחר לחלוטין ומעניקים עושר מיוחד לכל היצירה. אם המקצבים והבלאק היו מעט צפויים במשמע אוזן ראשוני הרי שהנעימות המחברות היו חץ אל תוך הלב: הן מבחינת הלחן הלא פשטני, והן מבחינת הביצוע. מגיטרות ועד קלידים ואף אקורדיון (אם זיהיתי נכון). קטעים אלו היו הסיבה שבגללה החלטתי בסיכומו של דבר להמליץ בחום על היצירה הזו.
אם שוברים פרדיגמות, עושים את זה מעולה או לא עושים בכלל.
*
Chaos Moon - Amissum - 2016
כל הקלישאות נזרקו לתוך הקלחת בהרכב הזה: השם התמוה, שכמו נוצר רק כדי להעיף לנו את הפוני; העמדה המוזיקלית האווירתית, שהיא תמיד פוזיציה נוחה ליצור ממנה ושכברירת מחדל לא מצריכה השקעה משמעותית בקומפוזיציה בסופו של דבר ומחביאה לא פעם דלות כשרונית מתחת לשטיח הסאונד; וכמובן: שחור-והלבן השולטים בתמונת השער של ה-EP הזה.
אלא שבניגוד לדאגה הראשונית, ההרכב הזה דווקא פורע את הצ'ק, ולא רק בגלל הפאבלוביות שנוצרת עקב הנמכת הציפיות ההתחלתית. נדמה שכאן האותנטיות שבאפלה משחקת תפקיד מכריע בכיוון שלוקחת המוזיקה. בניגוד ליצירות מרוחות ואווירתיות יותר המציעות בלאק קליל להמונים, פה יש מנעד צר סרט של סאונד הרבה יותר מתכתי ואפל. אם כבר אווירה אז ככה. אין פיצ'ים גבוהים מידי, אין מלודיית קלידים אחודה אלא יש זעקות א-טונאליות של הסולן ששוברות את הכל. גם העצירות המתודיות לנשימה במהלך הריצה הן לא עצירות סימפטיות של מלודיה משקיטת סרעפת אלא נוקשות יותר, מאוד מכאניות ומסרבות לשחרר את הלפיתה של המלנכוליה הכללית.
כל זה ועוד לא דיברנו על הריפים שכאן הם נהדרים עד ניתוק נפש מגוף לכמה זמן.
ההרכב הזה הינו שחקן חדש בזירה, והוא מגיע מטנסי / פנסילבניה, ופעיל למדי. מאז 2004 שבה הפציע ממוחם הקודח של הטריו המרכיב אותו, הספיקו החברים לייצר 4 EPs ו-4 אלבומים מלאים, ועוד שלל צידי נוסף.
שימו לב של-EP הזה (שרשמית פורסם עוד בספטמבר 2015), יש גרסה מלאה יותר הכוללת 6 קטעים במקום 4, ששודרגה והוצאה מחדש ב-2016.
למי שמבקש יצירה אווירתית פחות מתחנחנת, יש פה פתח לתקווה.