רשמים מהאזנות ל- Jaeger S/T Demo | מאת: יוסף בן עוז
הדמו הראשוני הזה נעשה על רקע הפריחה הכמו-רנסאנסית של היצירה הבלאק-מטאלית של דנמרק מהשנים האחרונות. ואולם, כאן מדובר ביצירה קצרצרה של הרכב שאינו מביא פנים חדשות אל הבלאק, אולי ההיפך הגמור אפילו. דמו הביכורים שלפניכם הינו בצל דו קליפתי. במשמע ראשון ניתן לקפסס אותו יפה יפה ובלי נקיפות מצפון לתוך הז'אנר הפרימיטיבי. אולם במשמע שני ומעלה מגלה היצירה מן דיסוננס פנימי שקט (ועל כן גם אירוני למדי) בתוך המוזיקה, דיסוננס שעורר בי מחשבה על היכולות הגנוזות בבלאק הפרימיטיבי שמודה אני שחשבתי אותו זה מכבר לברור וממוצה עד תום.
פרימיטיביות והרמוניה גם יחד: געגוע לעולם שאיננו עוד?
אבל נכון הדבר שנתחיל מן ההתחלה.
הפשטות הניבטת מכל פינה בדמו הקצרצר היא המושכת אותך לחשוב כי Jaeger S/T (Demo) אינו מותיר ספק: מדובר במתקפה חסרת מעצורים על כל אפשרות לשקט נפשי למי שהחליט להאזין לדמו הזה. ראשית כל, הסאונד: הדהוד על סף הרעש הלבן של ריפים כמעט פריכים להאזנה, בקצב אש שקשה לעקוב אחריו בגלל המנעד המאוד lo-fi של האלבום. התחושה היא של סרט הקלטה אנלוגי שחרשו אותו עם מגנט ונייר לטש לפני שהביאו את תוכנו אל מזבח העריכה הסופית. שנית, המוזיקה: מדובר במערכה קצרה למדי המכילה 4 קטעים העולים לכדי 10 דקות בערך של בלאק מטאל חוראני עד זרא.
ואולם, בהאזנה מעמיקה יותר מתבהר משהו מעניין: מבנה השירים סודק את ההרגשה הראשונית. בשמיעה שנייה ניכרת מורכבות מוזיקלית שאיננה אופיינית לפרימיטיבי כלל וכלל. כל ארבעת שירי האלבום מלווים בארומה מלודרמטית שקשה להבחין בה ביצירות פרימיטיביות אחרות בז'אנר. המאזין הקשוב יבחין אף במבנים מסודרים המזכירים אפילו את המבנה שנהגו בו אבות הת'ראש מטאל בימי חדוות נעוריהם – כלומר בנייה של מתח ע"י עצירות רגעיות המתוזמנות ע"י התופים, שקצבן הולך ומתגבר והן מסתיימות בדהירה מחודשת של המטאל אל תוך המוח. בנוסף, מסתיימים כל השירים בדעיכה שקטה המעניקה להם נופך אווירתי כמעט ומזכירה יצירות של בלאק מטאל אמריקאי מהז'אנר החדש. שתי שכבות אלו סותרות הן זו את זו, וסתירה זו נהדרת היא.
יש משהו מסקרן בהפקת מקלט חורכת: בהינתן התנאים הנכונים, היא יכולה לעורר יותר סקרנות מרתיעה. נדמה לי כי באם השירים עצמם אינם חדגוניים אלא מציעים איזה שהוא מהלך מוזיקלי עם הרמוניה כלשהי, הרי שעם ההאזנה מתחילה להתפתח בנפש סקרנות המשלימה אצל המאזין פרטים מבעד למסך המתכתי של ההפקה הברוטאלית. זהו מהלך שבו אתה כמו מחפש אחרי מה שהמוזיקה רצתה לומר אבל הסאונד כיסה, עד כי נוצרת דינמיקה של רצוא-ושוב סביב היצירה כולה.
במצב עניינים כזה, הפרימיטיביות הופכת להיות מנוף להדגשת ההרמוניה הפנימית, בגלל המהלך הסקרני האמור למעלה, עד אשר נוצר פה משהו מפתיע שאינך יכול להתעלם ממנו: יצירה פשוטה ופשטנית הפכה להיות עבורך כמו תיבת אוצר המכילה יותר ממה שהאוזן מגלה, וזה למותר לציין, הוא לא פחות מקסם.
אחרי האזנות מספר לאלבומון התמוה הזה, נזרקתי באחת לכמה יצירות שנדמו לי אף הן כמהלכות בתוך מהלך נפשי מאוד דומה. האלבום הדומה ביותר לאפקט הזההוא קרוב לוודאי האלבום הראשון שלMistigo Varggoth Darkestra שבמקור הוקלט כקטע ארוך בן יותר משעה של ספק טקס פולחני ספק בלאק פגאני ברברי עם טמפו פשטני של תופי מלחמה, אך עם ממד רוחני משהו שזרותו המוזיקלית על רקע הנוף הכללי של האלבום הפכה אותו לתבלין מצויין.
קשה לומר ש-Jaeger מעוררים את אותה התחושה שעורר בי The Key To The Gates Of Apocalypse שהכיל אלמנטי Dungeon Synth התורמים את תרומתם בלא ספק, ובכל זאת הדמיון המבני סוגר מעגל: סוד קסמו של הבלאק הפרימיטיבי נעוץ בתבלון נכון שלו עם מרכיבים השוברים את הפרימיטיביות אבל רק בקצוות. היסוד הזה איננו חדש והוא למעשה היכולת לשחק עם קטבים בתוך המוזיקה – עניין שדובר בו בהקשרים שונים בסקירות שהעלינו.
העובדה שחלק מחברי Jaeger הם בוגרי Korpsånd Circle, מחברת נקודות נוספות בספירלה השחורה המעניינת הזו: בהרכב המקורי הייתה המוזיקה תמהיל דומה למדי של מטאל חוראני כמו זה שלפנינו עם רקע חזק מאוד של פאנק. גם שם היצירות הופקו באותה רמת מתכתיות צורמנית וגם שם הונחו יסודות מלודרמטיים בתוך תיבת תהודה רועשת במיוחד. אמנם, רשמים של הפאנק ההוא נותרו ב-Jaeger אם כי נראה כי הוא הרבה פחות נוכח, וטוב שכך: שונות זו מצדיקה הרכב חדש ושם חדש ליצירה של Jaeger ומבחינה אותה כשלעצמה.
Jaeger נשמע קצת כמו אלבום מן העתיד: חשבת שהבנת לאן הכל הולך, וכשהגעת לשם, הופתעת לגלות שהעולם הוא עדיין מורכב בהרבה מיומרות הפיצוח הפשטניות שמנסות ללא הרף לשכנע אותך שהכל כבר סגור. לא, הכל עדיין לא סגור, ועוד הדרך מתפתלת היא עד האינסוף.
יוסף בן עוז
אב ה'תשפ"א
אוגוסט 2021