מחשבות | מאת: יוסף בן עוז
2418
מה יהיה בעתיד, שואל אתה? אני עודני משתומם. כיצד היה העולם כזה, כמו שהוא אצלכם, כאן וכעת? מה שאתם קוראים לו "עכשיו", אני מתבונן בו ואיני מכיר אותו. כמה צער ורוע ובקרים מלאי תימהון.
האם יהיה טוב יותר?
טוב יותר? אינני מבין מה הפירוש 'טוב יותר'?
אני מתכוון: האם יהיו אנשים שמחים יותר? האם ישקטו הלבבות אי פעם?
העולם שלי... אחר. ראשית, לא יהיו עוד מחשבים בעולם הזה, לא כפי שיש כאן אצלכם על כל פנים; ובכלל – לא תהיה עוד 'טכנולוגיה' בלתי מוטמעת. הכל יהיה מוטמע.
'מוטמע'?
בימיי, הצלחנו. שבנו אל הטוהר הקדמון: העולם טבעי שוב כבעבר. השכלנו לאחוז במפלצת בקרניה; ניקינו את המורסה הטכנולוגית עדי שלמות, עד שסרה מגושמותה. כעת הכל אחדות: ה'מקלדת', ה'נייח', ה'נייד', ה'מנורה' – כל אלו לא יהיו עוד בנמצא. האלגוריתמיקה הפנימית תהיה חלק מהותי מהנפש שלנו, מן הבשר אם תרצה. למען האמת, לא ייקראו לזה עוד אלגוריתמיקה כי אם 'הטמעה עילית' או 'הכנת הוולד', כינויה הנפוץ. חשוב על זאת כעל הטמעה מוחית בשלבים מוקדמים של הוולד או מייד לאחר הלידה. אני מתכוון שכל יילוד מעובד מיידית דרך מכונת החיים ומוטמעת בו שכבת התפקוד הנדרשת לו לקיומו. נארגת בסינפסות של המוח. מוטמע, כפי שאמרנו. היום כבר הצלחנו להטמיע את ההכנה עוד בטרם הלידה (המתוזמנת אף היא לרצוננו). זוהי מעלה חשובה שכן העדר זיכרון מוקדם כלשהו ברקמות הוולד בטרם תוטמענה, חיוני להצלחת ההטמעה. זיכרונות זרים עלולים לערפל את המוח והוא עלול להיכשל בהיקלטותו בטבע המתואם שלנו.
טבע? מתואם...?
החשיבה שלנו תהיה מקוונת. אם תרצה מילים פשוטות יותר: לא נוכל לדעת שידענו משהו אחר אי פעם. למעשה, הכל יהיה תלוי בזה. לא יהיה אפשר לחשוב או לנשום או לאכול או להתרבות עוד מבלי הכנת הוולד. כל המשאבים יהיו מותנים בה. פעמים היו, שכישלונות עקב זיכרונות זרים יצרו סדק לולאתי בתהליך, ששאב בתורו חלק מן הילודים אל תוך האינות. אין מוצא למי שנעדר אל האינות. פעמים שאינו נושם כהלכה, פעמים שצף, מבחינה נפשית, כוונתי. ופעמים שאינו יכול לעולמו והוא רק נמצא-איננו.
בתוך עשור וחצי עד שניים לערך מן העכשיו שלך, תשתפרנה אפשרויות החישה והעיבוד בצורה ניכרת מאוד: הכל ימוזער לרמה המיקרו-ביולוגית; באותו זמן בערך, תשתפרנה במידה רבה גם יכולות ההמרה של מידע טכני להתנהגויות. אנו למדנו לשלוט בנימים הקטנים ביותר של הרוח. ודאי תשמח לשמוע כי זמן לא רב אחר כך אנו נגיע לשלמות כזו של תהליך, עד שניתן יהיה לומר בבטחה כי אין כאן עוד היתוך מידע כי אם 'התנהגות מבוקרת' נשלטת על ידינו לחלוטין. אנו נוכל לעצב הכל כולל הכל כפי רצוננו ולרצוננו. שלמות זו תושג הן מבחינת מוכנות הגוף האנושי והן מבחינת ההטמעה – בגיד"ה[1].
כל יילוד יוטמע בבגיד"ה. אנו נדע מה ייוולד לפני שייוולד, מתי יוולד ומי הם ההורים הביולוגיים – למעשה, נוכל לבחור בהם כרצוננו; אנו נוכל להחליט אם ייוולד וכיצד ולאילו תכליות; נוכל להכריח לידה או לדחותה כנדרש. בקצרה אפשר לומר שפשוט נוכל הכל משום שתהיה לנו שליטה מלאה בכל פרט ופרט ובכל יילוד ויילוד, אפילו המזערי וחסר החשיבות ביותר בכל היקום המוכר לנו, הכל בזכות הזרעת השמים.
הזרעת שמים?
הו, כן. הפסגה של הקיום.
מהי פסגת הקיום?
בבסיסה, זוהי טכנולוגיה חדשה, אך שונה היא מקודמותיה. היא זו שתאפשר לנו בסופו של דבר להפוך את השמים עצמם ל... ובכן? לישות חדשה. ישות חדשה ותבונית המבקרת את כל המציאות בשליטה אין מכניע לה. השמים עצמם הם שיאפשרו לכל פרט ביקום להיות חלק מההוויה על ידי העירור ההדדי מהשדה המוגבר שהם ייצרו.
איננו כופים זאת; אין זו מניפולציה מלאכותית או תהליך טכני כלשהו – לא ולא: פיתוח ארוך הוא זה, של מיטב המומחים שלנו והוא פסגת היצירה האנושית בכל מובן אפשרי. לאחר שתיים עשרה שנה ומחצה של עבודה מאומצת, הצלחנו לגרום לשמים לשנות את תכונתם בצורה עצמאית ולעשותם כתבונה מפקחת, מודעת לעצמה, בעלת חיים משלה, המסוגלת להחליט ואף לחדש חיים או למנוע התאפשרותם בכל נקודה בקיום הידוע. בשינוי תכונתם, הפכו למהות פעילה ממש, עד לתבונה מלאה. לא תוכל להיעשות כל פעולה בעולם שהשמים המוזרעים שלנו לא חישבו אותה ואיפשרו קיומה. לא תיטעם שום טעימה, שום נשימה לא תינשם ולא תנועה תנוע זולת אם יחפצו השמים המוזרעים בזאת. והשמים לא יחפצו בזאת, זולת אם נחפוץ אנו בזאת קודם.
ומה עם שמים כחולים? יופיו של הבוקר?
איני יודע 'יופי' זה מה הוא עושה. בעולם שלי, לשמים אין צבע. אולי מוטב נאמר: אין בזאת כל צורך עוד. אנו הסרנו כל מדווה מלב ועקמומיות מן השכל בכך שמצאנו את שורשם והסרנו אותו. ושרשם הוא בארעיות: בבלתי מושג, בבלתי נתפס. המרחק הזה בין מה שיבקש האדם למה שיש לו. משבוטל זה, בוטלה השונות ובוטלה הייחודיות. אין עוד מי שחושב אחרת. הכל שווים לפני זרעי השמים שלנו משום שהכל נודע לנו ואין נמלט מן האחווה. אם נרצה יהיו השמים כחולים או ורודים או צבועים ב'נידום'.
נידום?
צבע המותאם לעיני הצופה המעורר שקט בנפש. אין זה אותו הצבע לכל אדם. אולי יובן יותר אם תחשוב עליו כעל הדמיה; ראשית בכלים של הדמיה ואחר, מתוך האֶתֶר-השמיימי עצמו. הצבע הזה מביא את הרעש הסביבתי לכדי דממה של ממש. הרואה מדמה בנפשו את ההולוסינציה הנכונה, זו שמרגיעה אותו. יש בזאת מעלה שכן אפשר לבקר היטב את הרעש בעולם. צבע מותאם המחולל כל מראה שהאינדיבידואל צריך לראות, או שנכון שיוכל לראות, הוא כנפח האוחז בחרב. ההתפתחות הזו הבשילה בדיוק בזמן מדויק מבחינתנו. הכנת הוולד הקדומה לה, הייתה כבר פעילה זה זמן מה, ובתורה איפשרה כבר להנדס מחדש את כל הפעולות הגופניות המיושנות שהיו נשלטות בעבר בידיו של מכאניזם שרירותי ובלתי צפוי ולעצב אותם בהתאם לעולם המחוזק שלנו. בעולמי, אין עוד רְאִיה ארעית כמו שיש... כאן, 'לכם'. הכל עובר דרך הסינון של המוזרע. מנענו את השבר: כל הפתעה, או קריסה, או פגע או דמעה או רגש חם מידי או קר מידי או הלמות הלב; כל התנהגות בלתי צפויה. למעשה, בעולם שלי לא תהיה עוד ארעיות מכל וכל. גם אם תתאפשר כזו, מבחינה תיאורטית כמובן, לא תוכל לצאת אל הפועל שכן הכל מתואם להפליא ומתוקן מראש.
סדיקת תקרת הזכוכית בדרך אל השמש! אל השמשות כולן! ועם זאת, יש גדולה מזו. כי הרי, כל זה? איננו נדרש כבר בעצם. וזו גדולתנו.
מדוע?
מפני שהעולם חדל עוד קודם לכן מלהתחלק בכל חלוקה שלא תהיה. לא גיוון תרבותי, לא ריבוב חברתי לא ייחוד אישי, לא שום כלום – כל שוני שניתן לחשוב עליו או שניתן לתרגמו לכדי מאבק או הרס או הבקעת הקיום הנכון, איננו עוד מן האפשר. כל חלוקה אנושית, אף השולית ביותר או הבלתי-נשלטת ביותר שניתן להעלות על הדעת, הפכה לנמנעת זה מכבר. ביטלנוה כשהשכלנו לשנות תכונות מולדות במוח האנושי עוד בימים של טכנולוגיית תשדורת הענן המיושנת. אי אפשר יותר לפתח תרבויות או שינויי מחשבה; עפעוף העין, מבע הזעם, סלידת הנפש. הכל נמנע זה מכבר. כל אותם הדברים העלולים להיות הרסניים, הומתקו אל השכחה.
תשדורת הענן? דומה שאיני מבין אותך כלל. אינני יודע אפם שפתך היא המחיצה, או שמא דבר אחר הוא... יודע האלוהים ויישמור נפשי עתה.
התשדורת היא עניין מיושן אבל היא סייעה לנו רבות להתקדם להזרעת השמים המבורכת. השתמשנו אז בחותם הייחודי של העננים כדי להשיג שליטה מלאה המתואמת עם הפעילות החשמלית של המוח. למוח האנושי, כך מתברר, רגישות מיוחדת לפעילות חשמלית. זו תכונה של אותו הקרוי בפיכם המוח הלימבי, זה השולט ברגש ומניע לפעולה. לא ציפינו לזאת. סבורים היינו במשך שנים שיש להתמקד במוח ההיקפי, אבל הסתבר לנו שהרגש הוא המסיע את האדם מדממתו ומשהתמקדנו בו נפתח לנו צוהר עז ומלא היכולת. לקחו לנו כמה שנים אמנם, אך לבסוף פיצחנו את המכאניזם המדויק שמפעיל את המוח לפי כיוונון מיוחד של השדה החשמלי בענני השמים. הכל פועל על השדות הללו, ואנו רק נדרשנו לפצח את החתימה הייחודית לכל נשלט. לאחר חמש שנות ניסויים העפלנו אל הפסגה בהצליחנו, בסופו של דבר, להפעיל מוחות ע"י התשודרת שאותה הצלחנו לטעון בשכבת מידע מוסדרת. שום פעילות מוחית לא הייתה ארעית עוד מעתה. הבשלנו את המערכת לכדי פעילות סדירה. כל נולד, כל בהמה או עוף, מנוטרים ומפוקחים דרך העננים שמעלינו. הכל ידוע ומוכר ומנוטר ואף נאגר ונחקר בצורה עצמאית במערכת. אני צוחק עתה משאני שח כך: "נחקר". מבין אתה מה מיושנת תפיסה זו? הרי, בעולם המתחדש של הזרעת השמים, "חקירה" או "ניטור" – כל אלו לא נדרשים עוד. הכל משולב מראש בצורה מדוייקת ללא פתח לשום טעות משום סוג, שהלוא בהתאמה שיצרנו במו ידינו, החקירה מיותרת הפכה. אינה נדרשת עוד, הכל השתכלל עד לטבעיות עצמו.מה מוזר הוא שפסגת השכלול היא השיבה אל המנוון.
מאז שהצלחנו להזריע את השמים הכל הפך שלם. חדלה דאבת הלב; אין עוד רקב או תימהון או כמיהת השבר. פסה חלוקת המעמדות: אף במדינות שהיו פעם נחשלות ונחשבו עולם שלישי לא נצפה עוד שוני או גיוון בלתי נשלט, על כל פנים, לא מאז שהזרעת השמים לקחה מקומה כמולכת הכל. כל פינות החיים והקיום בכללו הפכו מבוקרות ומפוקחות לרווחת הכל.
ומה עם מוסר? מי מחליט? ומה עם אהבה?
מה עם האהבה.
אינני יודע על כל אלו. חוששני שאיננו חולקים את אותה השפה.
מוסר! אינכם מכירים מוסר? ואהבה?
דומה שאין אנו זקוקים לכל זאת עוד.
התנהגויות "נכונות"? האם לזאת כיוונת בדבריך? ובכן כל אלו פתורים בהזרעת השמים שלנו. אין עוד צורך בלימוד או בדיונים או בהפצרה בפרטים אלו ואחרים להתנהג כך או כך. אין בכך עוד שום שינוי או תועלת כלשהי. הכל עושה את מה שנועד לעשות. אין שום טעם לכל מחווה או רצונות. כל אלו נעלמו ממילא אך גם לו היו אפשריים בכוח, לא היה שום טעם להוציאם אל הפועל.
ומה עם הפתעה או סקרנות? חדווה, התרגשות, כעסים ושקרים לבנים? ומה עם לגלות דבר לבד או לברוח מן הגלים בים בקיץ?
כל אלו טובים לעולם שבו יש מה ללמוד, שידיעת הדבר בו היא צורך, אם מפאת המחסור ביכולת לרתום את הכל למען הכל ואם מסיבה אחרת זולת זאת, אך עולמנו נשלט לגמרי. הן כבר אמרתי לך זאת עוד קודם. הוא ידוע לחלוטין לא כי הצלחנו לחקור את הכל: בוודאי, עוד יש מה לבדוק או ללמוד בכל המקומות אליהם טרם הגענו, אלא תוצאה היא זו. ברכה, אם תרצה. הכרעה שהכרענו את העולם בהפקיענו את ריבונותו עלינו. אין מקום שיש בו הכוח להימלט מלהיות חלק מהשמיים המוזרעים שלנו, שאחרת? אי אפשר אפילו לנשום... לכן, אין עוד פינות שנדרשות בהן כל הטירחות המיושנות הללו.
ומה עם להיות לבד?
הו, אנו תמיד לבד.
איך זה ייתכן?
כשהכל מנוטרים אין עוד אפשרות לבושה או מבוכה או רגשות עזים. שווה בנפשך כוחה של קידמה זו מה יפה הוא: הכל מרוסן וממותן באופן שווה. אין עוד משמעות ל'לבד' או 'ביחד'. אין עוד עושק או גאווה, לא שגיא נמצא, ולא שפל; אף אין לנו פעולות שאינן נעשות בלא שנזקקים להן באמת, בלא שיש להן תועלת.
אין כבר מוות, כלומר לא מבחינה טכנית אני מתכוון. המלחמות הפכו למיותרות וזה כמה עשורים שאין לנו מהן עוד. הצלחנו להתגבר על המנגנון המוציא את החיות מן הגוף. למעשה האפשרות שהגוף יתמיד היא בלתי נמנעת היות ובסיועם של המדענים שלנו הובס המנגנון המנוון של הזקנה די מהר. אולי שנתיים וחצי לאחר שהתחלנו להצליח בניסויי עירוב שכבות תאים בגילאים שונים והתגבשה יכולת הצערת הגופות, עלה בידינו גם סוד זה.
אם מוות אין, געגוע גם אין.
הו לא, יש מוות. אנו מבצעים טיהור גלובאלי כל תקופה נקובה כדי לווסת את כמות המשאבים למול הצריכה, אבל איננו זקוקים לכך באמת. זו פעולה שנועדה לסדר הטוב ולחידוש הפרטים בעולם החדש. יש בזה יתרון של מניעת העיסוק המוגבר בבלאי הגופות. מעדיפים אנחנו כך. מוטב לסלק את הנבול מפני הפורח, דומני שאתה תוכל להבין זאת, לא כן?
הממיתים אתם את עצמכם?
אין תחלופה זו מיתה כל כך, אולי יותר נכון לקרוא אותה היזון חוזר... או... אין זה משנה בעצם. איני יודע וגם אין בשם הזה מאומה. אבל איננו קוברים או מנהלים טקסים דתיים יותר. גם הדת חדלה מלהתקיים. יכלה היא אמנם, בעבר הרחוק מאיתנו, לכל אותן תהפוכות האנושות שהיו נחלת הזמנים הקדמוניים עת שלטה אי הודאות בפסגות היצירה האנושית השפופה, אולם בעולם החדש אין לה עוד היכן להיאחז. אנו פשוט מפנים את הגופות שהתבלו כמשאבים ממוחזרים להמשך קיום העולם. אנו יודעים להתמיד עולם זה לנצח נצחים, או לכל הפחות לכל תקופה שנחפוץ בה. אבל הדת כבר אינה נדרשת עוד לאיש: האנשים אינם עצמוניים כבימי קדם, ואינם מועדים לטעויות יותר. בּוּלע החטא לנצח. הכמיהה, איננה עוד בנמצא. אי הוודאות היא נחלת העבר ולכן אין עוד יעד לכמוה אליו או דבר כלשהו להתאוות אליו. כל שנחפוץ נוכל להשיגו או שהשגנוהו כבר. אין סיבה להתאמץ אל העליון מכל דימיון, שהרי כל מעשהו בכפנו יונח. אין טעם עוד לעבוד 'אלוה' זה או 'אלוהימים' אלו שאין להם מה לתת עוד. לנו יש כל. עלתה היא בידינו. קטענו את כבל העבדות: שוחררה ודאותו של הקיום מאימתו הקפריזית של הגנוז.
האם מצאתם אלוהים? או תקווה אם יש בכם, למשהו שונה?
שונה? שמע זאת:
גם לו היה ה-'אלוהים' שאתה מדבר בו, לא הייתה לו כל משמעות. הוא כמו סיפור על דבר כלשהו שאינו נוגע לעולמנו ושאנו אינו נוגעים לעולמו. אין בו ממש משום שאין עימו מפגש. אתה יודע? האגדה הנושנה מספרת כי אחרי המבול הקדמוני רצו בני האדם להקים את המגדל אשר בבבל בכדי לתת תימוכין לשמים שמא ייקרסו שוב על ראשם ויבוא עליהם המבול הממית בשנית. מה ילדותית הייתה אנושות זו ומה קשה הלימוד? אנו התעלינו מעל זאת. יש עוד בינותינו כמה הממשיכים לאחוז בכל מיני טקסים כאלו ואחרים ואנו מניחים אותם. ממילא אינם יכולים להסב נזק או ליצור השפעה זולת המעשה עצמו. והמעשים אין להם עוד משמעות שכן הכל באמת נשלט ומבוקר על הצד הטוב ביותר.
וה...אינות?
מאום. כאין וככלום היא.
שמא יש...? רוצה אני בעצם לשאול: שמא יש כאלו שאינם נותרים אלא נשאבים אליה, הלא כך אמרת?
אין לנו בהם כל עניין. דבר לא שב משם ולא יוכל דבר לשוב. אם תרצה, הנח את ה'אלוהים' שלך שם, אם תנוח דעתך בזאת.
*
מדוע רטובות עיניך? דבר מוזר הוא.
סתם, לא כלום.
מוזר. נראה לעיני כאילו נלפת אתה מכל שסיפרתיך. אודות העולם שלי, זה אשר בוא יבוא. האם לא לכך ייחלו כל האנשים תמיד?
אל האינות.
אל האינות ליבנו.
