מחשבות, מאת: יוסף בן עוז | Alkerdeel - Luizig
אני מניח שאפשר לתאר את Luizig, עבודת הדמו של ההרכב הבלגי Alkerdeel, כסוג של דום-בלאק עם טקסטורה כמו של Drone, שנשמע כאילו הוא נורה באמוק אל תוך התודעה ההמומה של העולם. הסאונד מעיד בגבורה על רמת ההפקה האולפנית כאן, או שמא נאמר העדרה: המוזיקה היא כל כך Lo Fi שהיא עושה שימוש מאולתר בחלל ההקלטה כסוג של מגנון הגברה והעצמה מוזיקלי. במקור ההרכב לא כלל בסיסט בכלל ולמעשה ההפקה המרתפית רק מפצה על החוסר בהעניקה נופך שאין מילה טובה יותר לתאר אותו מאשר: לכלוך מאולתר.
קסם של לכלוך מאולתר | Alkerdeel - Luizig
וזה! בדיוק כל הקסם, או אם תרצו: מילה או שתיים על איך לכלוך מסוגל לנקות.
אני חושב שלוקח זמן להפנים את תפקידו המשחרר של הלכלוך בחיינו. המציאות איננה נורמטיבית והיא חולקת הפתעות למכביר, בד"כ כואבות. אלא שהטרגדיה או הלכלוך של החיים אינם באמת עונש כאוב על החטא, כי אם תשתית. הבסיס הבלתי נמנע והיסודי ביותר של החיים שלנו על הפלנטה הזו. תמצית הדיסוננס של הקיום האנושי, אם תרצו. המתח המתמיד בין האינסופי שלנו לסופי שלנו, אם תרצו.
אבל בלכלוך או בטרגדיה של החיים – טמון מנגנון מעניין, והוא לא צפוי כמו שניתן היה לחשוב: מתוך הכאב עצמו מופיעה ההתעלות. רגעים מרוממים של ממש כמעט תמיד צומחים מתוך מעמקי הטינופת היותר עגומה שיש לעולם להציע. אלו הן אותן התגליות נטולות המילים שזוהרן אינו פוחת עם הזמן, רק מתלקח והולך אל תוכך כמו שלהבת אחוזה בנר.
עושרו של הצד האפל של החיים איננו נתפס במבט שטחי. כמה פעמים בחייכם גיליתם מחדש שמה שיותר רועש הוא זה שמצליח להשקיט את הנפש? או שמה שיותר דיסטורשן מזכך ומחדד את המחשבה מעל לכל דבר אחר?
בעבודה הראשונה הזו של Alkerdeel זוהי בדיוק נקודת הפתיחה וגם המהות אם אפשר לומר כך על יצירה מוזיקלית. זה מזדחל פנימה דרך החוויה, כמו בהופעה חיה של הרכב הפולט בליל מטורף של רעש על סף המערבולת. היית מצפה שזה יחולל בך רתיעה, אבל למרבה הפלא העמום – זה מקרב אותך: בתחילה אינך חושב על זה. זרם הדם בעורקיך מאיץ, מדומם אגב כך את מנועיה של השכלתנות שאיננה מרפה בימים 'כתיקונם', והדופק העולה פועם בַּרָכּוֹת. צחנת החלל המרתפי בעל הקירות השחורים דומה עליך כחללית עם חלונות אל היקום המואר ובה בעת נדמית כמו קבר בו שוכן רק המוות; העשן הסמיך של מי שצפצפו על הכללים והדליקו את הסיגריות המגובבות שלהם בבונקר הזה, מחניק והולך. ובכל נשיפה שלהם שבה נדמה שעוד פיסת חמצן עוזבת אותך, אתה מגלה שאתה בעצם הולך ונשבה בקסמי הדעיכה האיטית הזו, ובמקום להיסגר אתה נפתח. המוח חד ואתה עף עם המוזיקה.
רק המפגש עם הטינופת שבחיים יכול להפוך חושך לאור
סטירות חזקות מליטופים, ואני יודע לספר על עצמי איך רגעי החדות התמוהים ביותר שלי פקדו קודם את גופי ואח"כ את מוחי. בשעות לא שעות ובתנאים לא תנאים מבכירה הנפש את מיטב רגעיה, ואינך מבין איך כל הטירוף שמסביבך – הצלילים המלוכלכים, העשן, התרעלה הדלוחה הזו שאין רופא שלא יחתום לך שסופה לגמור אותך – איך כל אלו מזככים את הנחש המתפתל של ליבך ואתה צלול. מחבר מחשבות שהזחיחות הנורמטיבית אינה יודעת להנביט בכלל.
בפרוס המילניום החדש ("חדש"; אנחנו כבר 18 שנה בתוכו, אבל עדיין התחושה היא תחושה של זרות) נדמה שהבלאק מטאל מגשש באפילה למצוא לעצמו דרכי ביטוי חדשות. הזרם השליט הוא האסתטיקה המסוגננת הן מוזיקלית והן מהצד האמנותי-אסתטי. המלכות הקלאסיות של הבלאק מטאל שהתפרסמו בניינטיז כבר מזמן לקחו כיוון אוונגארדי משהו וחלקן הגדול נוטה לאמץ מוטיבים שמציעים אסתטיקה מפוארת כזו, עוטפת כל. כתבתי על זה קצת במגזין המודפס כשניסיתי לאבחן את הקווים של האסתטיקה האפלה החדשה הזו ולעמוד על טיבה.
אבל יש להקות שלוקחות נתיבים צדדיים יותר.
אצל החבורה הבלגית של Alkerdeel החזרה לחוויה הגולמית של המוזיקה היא לחלוטין מפתח לדלת סתרים. לחוות את החיים דרך הצד המחוספס שלהם, בלי להבין כיצד המפגש עם תכנים יותר מלוכלכים ממך, עוזרים לך להתנקות.
ואכן נראה כי כך בדיוק Alkerdeel התחילו. הטריו המרתפי הזה לא התכוון בכלל להיות להקה. זה פשוט קרה לו משום שהלכלוך שלהם כלא בתוכו גרעין כישרון דיי מסקרן והדבר תפח עד הבשלה ויצא החוצה. הם התחילו את דרכם כהרכב משולש שהתמקד בחזרות חצר אחורית גראז' סטייל עוד בשנת 2007. הם התחילו את הכל פשוט משום שהייתה בהם כמיהה עזה למוזיקה מלוכלכת וגרועה שבשלב מסויים התעלתה מהרצון סתם לשמוע מוזיקה שאלכזו לתוך הרצון לחולל אותה. את ההתכנסויות שלהם הם חצי אילתרו, והקליטו אותן באמצעות טייפ-רקורדר. באחת הפעמים הזדמן לבחור אחד, בלסקן שמו (Sylvester Anfang), לשים את ידיו המגואלות דרך קבע בדמם של חומרים מעין אלו, על אחת מההקלטות של החזרות המלוכלכות של ההרכב והוא מיד זיהה את הפונטציאל הטבוע בתוך האקספרימנט הגולמי שהחבורה הזו יודעת לייצר. הוא לקח את ההקלטה והחליט לקרוא לה Luizig (גרוע / בלתי משמעותי בהולנדית) והוציא אותה דרך הלייבל המחתרתי שלו – Funeral Folk במספר האלמותי להגחיך של 66 עותקי קסטה בלבד.
הסיפור היה "הצלחה מסחררת" וכל הכמות המגוחכת הזו נמכרה. לימים זכתה ההקלטה הזו להיוולד מחדש בסה"כ עוד 3 פעמים דרך הלייבל At War With False Noise ב-2008, 2009 וב-2012 בשיתוף עם Consouling Sounds.
אפשר בקלות לבוז לסינדרלה המוזרה הזו. בימינו, כשכל טיפש מוזיקלי שמשרבט משהו שניכר עליו כי הגיח מעומק הישבן מוחזק להיות מוכשר רק כי הוא משתדל או כי יש לו סיפור חיים קורע לב, להעניק משמעות לפיסת מוזיקה שמראש מכריזה על לכלוכיותה זה מתברג יופי. בימים שלנו מריטוקרטיה וייחודיות אותנטית הותעלות על השאר נתפסים כגזענות או שנאה, ובאמת יש תחושה ש-Luizig של Alkerdeel היא כמו כפפה ליד: לכלוך טהור (בהצהרה עצמית אפילו) המוכתר בכתר המלוכה ומפיקים מוצאים בו ערך, אפילו לא רק כלכלי.
אבל כמו בכל דבר בחיים – השטחיות היא הרוצח הכי גדול של התבונה: ההרכב הזה הוא ממש לא המקרה הדלוח של כל ממזר הוא מלך. הפוך.
מה שמונח פה איננה יצירת פוליטיקלי קורקט סרוחה; הדמו הזה בושל במעמקי המרתפים, מתוך רצון עז ללכלך את הסקאלה ולא לאכוף עליה ניקיון טוטאליטרי; ואפילו בלי יומרות להקתיות כלל ועיקר. הם לא רצו הצלחה בכלל, הם פשוט רצו לנגן ולעשות מן אקספרימנט של חושך, כמו בימים הטובים ההם של Abruptum. אין תחביר מתוחמן מראש. לא ישבו פה חבורת קפוצי שבן וחמורי סבר מתחת לניאונים במשרדי התנועה כקבוצת מפגרי אג'נדה המחפשים לייצר באזז או לשלהב קהל עם מנטרות שאותן לעסו לתוך מבנה של שיר והגמיעו בהן את גרונותיהם של המוני נבערים הצועקים כמו עדר על מסכים צבעוניים (מי אמר Toy ולא קיבל?). זה פשוט מטאל המגיע מהסרעפת, כמו פעם.
במובן הזה – Luizig הוא בדיוק הנגטיב הבוקע ממה שמתואר כאן: תוספת חושך שמולידה אור. התגלמות המנגנון המנקה שטבוע בעומק הטינופת: הסינדרלה הזו לא משחקת את המשחק של הנסיכים. היא באה במלוא כיעור בגדיה ויורקת צלילים שנרקמו בתחתיות שהם הכי DIY במובן הפשוט והגולמי של המילה.
הדמו הוקלט ושוכפל כאבחה אחת בת כ-21 דקות. בלי קאטים, בלי עריכה ובלי מיקסינג. והדבר המדהים הוא שבתוך המערבולת הדהויה הזו ניתן, למרות הכל, להבחין בניצוצות של כישרון קומפוזיציוני של ממש, שזו חוויה מאוד מלהיבה כשמדובר בעבודה שהיא בסופו של דבר על סף הנויז. אחרי כמה שמיעות מתחילים להבחין שלמעשה ההקלטה מחולקת באופן טבעי לשלושה סגמנטים, המופרדים ע"י קטעי ביניים שבמשמע ראשון עושה רושם שאינם אלא רעשי התארגנות באולפן ההקלטות. אלא שבהאזנה קשובה מתברר והולך כי קטעי הביניים הללו, הם יותר מסתם הפסקה להתארגנות; הם מכילים סאונד טראק שלם של צלילים שכמו מתוך תחושה קהה של האזנה מרחפת – מורגשים כאילו נתפרו בדיוק רב לתוך היצירה הזו. כל מיני מלודיות המרחפות ברקע, סימפולי(?) סאונד שנשמעים כמו סדרת טלוויזיה זועמת וכיו"ב משרים תחושה של מעבר אמיתי פה.
כאילו הקליטו חתיכת חיים של מרתף והפכו אותה ליצירה.
ההקלטה עצמה איננה נעדרת מעוף מוזיקלי בכלל, להיפך. יש פה ניצנים של בלאק כישרוני למי שמיטיב להבחין בו מבעד למסך העשן של ההפקה הלא מחמיאה בכוונה תחילה.
אני ממליץ בחום על הדמו הנהדר הזה ועל Alkerdeel בכלל; זהו הרכב שההתפתחות שלו מרתקת למי שמעוניין לצעוד על חלוקי הנחל שיצר במהלך השנים; אבל תהא מה שלא תהא ההיסטוריה המתמשכת שלו בחלק האפל שלהסקאלה – דבר אחד נותר על עומדו: הדמו הזה היה ויישאר אצלי בלב תמיד חזק כמו אותה סטירת הלחי שחוצבת בתוכך משמעות, דווקא משום שהיא לא מתיימרת להיות כזו.