?האם עבר זמנו של הזימון

מחשבות מתוך האזנה לSummoning ומעבר לכך | מאת: יוסף בן עוז

מת מהלך

האזנה קשובה לאלבומם האחרון מחדד את התחושה החותכת בבשר שההרכב המסתורי ועתיר הזכויות Summoning למעשה כבר הלך לעולמו.

האם יש סיכוי לדבר על מה שהיה לעומת מה שכעת ?מבלי להיגרר שוב לקלישאה
— רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ

With Doom We Come, הוא ככל הנראה הגרסה המדולדלת ביותר שיצאה לאור מתחת ידי ההרכב המופלא הזה. על פני השטח האלבום הוא אותו הקסם הוותיק, אך רק למשמע ראשון. ככל שמאזינים לו יותר, מתחדדת התחושה המוזרה: האופל נעתק ועזב מכאן כמעט לגמרי. כל שנותר הוא סלסולי הרמוניה אה לה Dungeon synth מתוגברים ע"י גיטרות מדוסטרשות ותיפוף שמאני מהפנט. הנעימות הפכו מקפיצות יותר ומזכירות פסקול לטייק ההוליוודי שנעשה לשר הטבעות. תחושה מכמירת לב זו הבולטת במיוחד באלבום האחרון, כבר נתנה אותותיה בקודמים. Old Mornings Dawn (האלבום הקודם) היה קרוב לוודאי אחד מהאלבומים המצופים ביותר בסצינת הבלאק בשעתו. אלבום זה שראה אור לבסוף בשנת 2013, חתם תקופה ארוכה מאד של כ-7 שנות שתיקה רועמת בהן לא הוציא ההרכב שום חומר חדש. רבים קיבלו בעיניים לחות את היצירה החדשה והלב נפתח שוב לשמע הצלילים המוכרים והמיוחדים של Summoning ששוב בקעו ממערכות השמע המתגעגעות. ובכל זאת, נדמה שגם אלבום זה, אמנם באופן מתון יותר, כבר נשמע כמו אלבום של להקה שהמטאל שלה החמיץ זה מכבר ונהפך לתמהיל מתקתק של פולק כפיים משמח המוגש חם ומהביל על מצע מתעתע של דיסטורשן. שחורי הלב הבחינו מייד כי אין בשני אלו כמעט מאומה מן האפלה המזוקקת שאפיינה את ראשית המסע. דפדוף אחורה אל עבר Oath Bound מעורר גם הוא תחושה מעט דומה. שם, עדיין בחיתוליה, עוד נותרו סימני אופל משובחים המקנים לאלבום את הנופך הנכון לו, אך כבר שם הורגשו אותותיה של ההוליוודיות הסכרינית והתחילו לקלקל את השורה.

פה המקום להגיד בבירור: Summoning עדיין לא נפלו מהשמיים.

לפחות לא לחלוטין. המקרה שלהם הוא אמביוולנטי. אין דינו כדין Sepultura, Metallica או אפילו Tiamat ו-Abigor. הסיבה היא ש-Summoning הינו הרכב ייחודי שהמציא את הז'אנר של עצמו. המקום שלו בתוך המטאל הוא המערה שהוא עצמו חפר לבדו בראש ההר. ההרכב הזה הוא לכן הקוסם היחיד שמגדיר את חוקי המשחק, לכאורה. הסיטואציה הזו מקשה על ההבחנה שאנו מנסים לעשות כאן, אך דומה כי היא מוכרחת להיעשות: הם כבר לא מה שהיו. הגם שהמוזיקה עודנה אפית במעטפת שלה ומעניקה פה ושם רגעים קסומים לכל מי שתאב לבלאק מטאל עילאי ונהדר, משהו מן הקסם כבר מת.

אז מה קרה בעצם?

ייתכן שבהאזנה הלוך ושוב בציר הזמן ליצירה של הלהקה ניתן לשים את האצבע על נקודת התפנית: בערך בשנת 1997, אם לדייק בזיהוי נקודת ההתחלה הנכונה, חל שינוי בכיוון המוזיקלי של הלהקה אשר במבט לאחור סימן את סיומו של עידן.

בדיוק בשנה הזו הוציא הדואו האוסטרי המשובח את Nightshade Forests, לאור. במיני אלבום זה ביצעה הלהקה לראשונה בתולדותיה עידון לנעימות האפלות שנוגנו עד כה. הסאונד הפך יותר פלואידי והמבנה פושט. הדבר הקנה לאלבומון הקטן הזה סאונד אלמותי שהפך לסימן ההיכר שלו לדורות.

ההרמוניה המושלמת של Nightshade Forests היא סוד כוחו
— רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ

בשעתו הייתה זו ללא ספק אחת היצירות המכושפות שיצאו מתחת לידיהם. EP קצרצר זה שאינו מניח לך גם לאחר סיום שמיעתו כלל ארבעה סגמנטים של כישוף טהור. טיול בעולמות עליונים. שלא כבקודמותיה, כל השירים ביצירה זו נוגנו בפראזה אחת בלבד, כך שלראשונה מאז הקמתה הוציאה הלהקה יצירה ששיריה אינם עוד הלחמה של כמה פראזות מדויקות ומונוטוניות, אלא רק נעימה אחת בלבד (עם הפוגות טכניות פה ושם של הפסקת הטמפו של השיר והמשך הסלסול המפושט). עבור Nightshade Forests הייתה המורכבות הישנה בלתי נחוצה. ההרמוניה המושלמת שלו הייתה סוד כוחו. ועם כל זאת, ברבות הימים הפכה הפניה אל הפשטות לפניה אל הפשטנות. בדיעבד, הלהקה לא חזרה עוד אל הקו הקלאסי של ראשית ימיה מאז ה-EP הזה, וכל יתר האלבומים נכתבו ובוצעו אף הם על טהרת המלודיה הפשוטה, שהפכה ליותר ויותר קליטה ומונגשת. מכאן ואילך נעדרה לחלוטין המורכבות המבנית של השירים שכה איפיינה את אלבומי העבר. עד לימיו של NSF, היו לכל השירים מבנים קצביים המורכבים משתיים או יותר פראזות שבכל אחת קצב משלה ומהלך מלודי אחר, שההלחמה ביניהן והאווירה החשוכה הכללית האופפת את כולם הייתה סוד הקסם. השירים ברובם היו ארוכים למדי, מתוזמנים בדיוק אלקטרוני (מי אמר מכונת תופים) ונוגנו בחזרתיות אינסופית. פעמים היה השיר נשבר בסיומו ומפרק באבחה אחת מהממת את החזרתיות הקסומה, מה שכמובן העצים את איכות השיר כולו כמובן. טכניקה זו הומחשה באופן מופתי בייחוד ב-Minas Morgul שנחשב עד היום (ובצדק) למגנום אופוס של הלהקה. משיצרו Summoning את NSF כיצירה הרמונית המדגישה את החזרתיות המכשפת כבעבר מינוס המורכבות הפנימית, נסללה הדרך אל ההנגשה המדלדלת. המורכבות הזו, חשוב לציין, הייתה מה שהבחין את Summoning מכל יצירה אלקטרונית חזרתית אחרת. נאמר זאת בצורה בוטה: מבלעדי הנימה האפלה והמורכבות הפנימית של המוזיקה, אין באמת הבדל מהותי בין Summoning לבין כל קטע טראנס, או קטע האוס-אמביינט אם פונים אל היצירות המאוחרות. המורכבות הפנימית היא זו שתלשה אותם מהתחום ההיפנוטי של מוזיקת הטראנס והעניקה להם ממד של בלאק מטאל בעצם. שיר שמעפילים אליו, בלתי מונגש, מתנשא, לא קליט ומרוחק – למרות החזרתיות המחשמלת שלו. למרבה הצער הגם ש-NSF הולחם בזהירות של מכשף מאגיסטר, והיה למרות ואולי דווקא בגלל פשטותו הטכנית לאבן יקרה, האלבומים האחרים לא עמדו עוד בסטנדרט הזה ונפלו אל מלכודת הפשטנות.

ככל שהאלבומים מהסגנון החדש החלו להיערם, הלך והתברר שכל מה שנותר כעת הוא כישוף מהפנט של טראנס בלאקיסטי. אם Stronghold, שבא לאחר NSF היה אלבום בומבסטי במיוחד, כמעט יותר מכל אלו שקדמו לו, הרי שהתחושה העמומה הייתה כי בומבסטיות זו הודגשה מלכתחילה על מנת לפצות על העדרו של הגורם האחר, זה שנעלם זה מכבר. במובן הזה חדלו Summoning להעשיר את השמיים השחורים של הבלאק מטאל.

לפני כמה זמן החלטתי לבצע בדיקה באם תחושותיי אכן מבוססות. קראתי לזה מבחן הילד. באחת מנסיעותיי עם בנותיי הצעירות (7-8 בערך) שטרם נחשפו ליצירות מטאל קיצוני, השמעתי להן בהפתעה קטע רנדומלי מתוך אחד האלבומים המאוחרים של ההרכב. הילדות חיבבו את המקצב וריקוד נרשם במרחבי המושב של האוטו. השירה אמנם נשמעה להן מעט מוזר וגם הקול הצווחני היה קצת מנוכר, אך בגדול התגובה הייתה פיזוז כמו שמפזזים למיכל הקטנה על זריקת קפאין לווריד הצוואר. אומר רק שניסוי דומה עם Emperor לא הניב תגובה דומה כל כך, ודי בזאת.

התרככות” כתופעה מטאליסטית”

המפנה העדין של Summoning אל ההנגשה והנוחות המלודית אגב נטישתם האיטית את המרחבים האפלים של הבלאק הקר והמנוכר, מעלה תהיה רחבה יותר לגבי הכוח במותניה של המוזיקה הקיצונית. היחס ההפוך בין מידת הפרסום של ההרכב לבין מידת האותנטיות המוזיקלית של חומריו, הוא התסביך הקלאסי של המטאל הקיצוני, ועל כך הרחבנו כאן במגזין לא פעם אחת. ייתכן שיש אמת בדבר, כמאמרו של ג'יימס הטפילד באחד מראיונותיו: "אינך יכול להפציץ 120 פעימות לשנייה כל הזמן. מתישהו זה חייב להירגע קצת". ייתכן שכך הוא העניין וזהו זה. אינך יכול להלך לנצח באזורים הקיצוניים של המוזיקה וגם לאחוז בפופולריות מתגברת והולכת. זה לא שהמוזיקאים פסקו מלהיות יצירתיים או מוכשרים, הם פשוט פסקו מלהיות מטאל.

למרות שאני אוהב את האלבומים הראשונים שלנו, רציתי להרחיב את השירה שלי - מיקאל אקרפלד, Opeth

בראיון שהעניק ל-BlaberMouth בשנת 2016 גילה מיקאל אקרפלד (Opeth) את ליבו לגבי ההתלבטויות שליוו אותו בימי המפנה המוזיקלי של הלהקה, בייחוד לגבי הוויתור על הגראולינג: "למרות שאני אוהב את האלבומים הראשונים שלנו, רציתי להרחיב את השירה שלי" הוא אומר. "אבל חששתי והייתי מעט לחוץ שאולי אנשים יפסיקו לחבב אותנו לחלוטין ואנחנו נהפוך לשום דבר וניאלץ לעבוד בניקוי אסלות." דבריו מאששים את המנגנון שתיארנו כאן: הפרסום הרב הופך באופן בלתי נמנע את המוזיקה שלך למקצוע שלך. אלא שבניגוד לדעה הרווחת, האפשרות המתוקה ההיא לעסוק למחייתך במה שהינך אוהב מאוד היא אומנם זכות נהדרת אך היא באותה הנשימה גם סוג של מלכודת מוות. "אני משער שאני קצת חששתי לקריירה שלנו, אבל זה היה סימן האזהרה הגדול ביותר; לשרת קריירה יכול היה להיות הדבר הגרוע ביותר שעשיתי אי פעם. אני זקוק לסוג הזה של ההגינות כשאני כותב מוזיקה אחרת זה פשוט יהפוך לחרא בסופו של דבר, אני חושב." הנה כי כן: אצל אקרפלד דווקא ההגינות העצמית היא המניע העיקרי שלו לעזיבת המטאל הקיצוני והפנייה אל עבר המוזיקה המיינסטרימית. יש משהו ביצירה של מטאל קיצוני שהוא נחווה אולי כמו מין מכתש במדבר עבור היוצרים: החוקים הם חומות של סלע, ולא כל דבר אפשר לעשות בתוך החומות.

לא מתכוונים להפסיק לעסוק בנושאים בוטים ומזעזעים במוזיקה שלהם - Cannibal Corpse

באחד מהראיונות שערכו Cannibal Corpse בימי HeadBangers Ball הנהדרים, שאלה הנסיכה הבלתי מעורערת (ונסה וורוויק כמובן!) שניים מחברי הלהקה, מה בעצם מניע אותם לכתוב ולנגן מוזיקה העוסקת בנושאים כה עגומים. תשובתם הייתה (בארנס) כי יש בהם תשוקה עזה לחקור את העולם היצרי והאפל של האלימות האנושית הברוטאלית והגסה במיוחד הזו. השאלה נשאלה על רקע יציאתו לאור דאז של Tomb of the Mutilated לגביו העלתה ונסה את ההבחנה הנכונה כי באלבום הזה נטתה הלהקה מהעיסוק בצד הברוטאלי של הדברים אל עבר העיסוק בצד המיני שלהם. בראיון עלה הנושא של עידון הסגנון ו/או המלל, שנענה בכך שהלהקה אינה חושבת על כך בכלל. מבחינתם? אם לא יהיו עוד נושאים מחרידים לעסוק בהם, יהיה זה היום שבו הפרויקט הזה יצטרך להיגמר.

שתי הדוגמאות הללו – אקרפלד מחד וכריס ופול מאידך – יש בהן משום שפיכת אור על תופעת האותנטיות המוזיקלית של להקות ועל הקשר שלה עם ההתעדנות הסגנונית. שני ההפכים הללו פועלים ממניעים זהים. בעורקי שניהם זורמת נאמנות פנימית ותשוקה עזה ליצירה שלהם, ובכל זאת – התוצאות שונות בתכלית. בעוד שעבור אקרפלד השבירה של המטאל היא הביטוי האותנטי ביותר שלו לסירובו להפוך להיות "עובד של הקריירה שלו" כלשונו, ובמן הפוך על הפוך גילה את דעתו כי בעינו זהו הניסיון שלו לשבור את התמסחרותו העצמית (עד כמה שהדבר נשמע פרדוקסלי), הרי שאצל Cannibal Corpse שבירת הסגנון הבוטה והמזעזע היא מבחינתם קו הסיום המוזיקלי של ההרכב. יושרה מוזיקלית היא, כך מתברר, לא השחקן היחיד פה. ייתכן שגורם נוסף הוא זה המכריע את הכף; דבר מה עמום יותר וסמוי מן העין עד כי אולי אפילו כזה שלא בא אל התודעה גם אצל המוזיקאים עצמם.

ייתכן שהנקודה העיקרית היא מי במרכז.

עובדה מעניינת היא שבעוד שבסיפור הדרך של Opeth רואה הסולן את התפתחותו האישית כמרכז העשייה, הרי שאצל Cannibal Corpse היצירה עצמה היא זו שנמצאת במרכז, ולא דווקא המיצוי העצמי. אין ספק כי בתהליך הכתיבה וההקלטה גם אצל Cannibal Corpse מתרחש תהליך יצירתי עשיר, כפי שעולה מהריאיון עצמו, ובכל זאת העניינים האישיים של האמן אינם מקבלים ממד של מוקד אופטי, אלא ככלי עזר. דומה כי אמן שכל בקשתו היא למצות את עצמו הוא אמן המבקש להפוך את התהליך היצירתי שלו לאל שאותו עובדים במקום למזבח שעליו זובחים. כשהגילוי העצמי מפסיק להיות דרך ומתחיל להיות יעד; כשהמיצוי האישי הוא הנותן את הטון – היצירה כולה מופקעת במובן מסוים מתוך השדה היצירתי, והופכה להיות צעצוע האוננות המנטאלית ביד היוצר.

כמובן שהדברים אינם שחור ולבן. אין מחברת של כללים מתימטיים להגדיר איתה איך משחקים נכון בתוך המטאל. להקות שונות מחוללות דברים שונים ואין חיתוך מדויק, הכל לגופו של עניין. ובכל זאת, משהו מן העולם הפנימי של היוצרים ושל המוזיקה כן עולה אל פני השטח וכתמיד, הוא נושא עימו בשורה. והבשורה היא שאם אתה יוצר בתוך המטאל יש בך משהו מן החיידק ההוא בתוך נשמתך המעוותת, המפקיע אותך מלהתבוסס יתר על המידה בשתן של עצמך ולא נותן לו לעלות לך לראש. ההסכמה הפנימית הזאת שלך לשתוק ת'פוצי מוצי הפנימי שרוחש תמיד בתוך כולנו, ולתת עבודה – היא חלק מהותי מהמשחק הזה. והיכולת לקחת משקל ולעמול על מנת ליצור משהו שמתקיים כשלעצמו, היא שם המשחק הזה. והמשחק ממשיך איתך או בלעדיך, וכל שנותר לך הוא רק לבחור היכן תהיה מוכן להילחם את המלחמה האמיתית.

*

יוסף בן עוז
תשרי ה'תשפ"ג
(ספטמבר 2022)