מחשבות | מאת: ש. נוי
אם רק הייתי יכול להחזיר בחזרה את הדרך שבה היא הייתה מביטה בי, עם אותו ניצוץ בעיניים.אם היו מילים שהיו גורמות לך לחזור לאהוב אותי הייתי מוצא אותן, איכשהו, הייתי מוצא אותן, בכל שפה, בכל ניב,
הייתי מפענח את הקוד לכספת הזאת, אני לא הייתי מפסיק לחפש.
מרסק יהלומים בידיים חשופות, מכבה הרי געש ביריקה
אבל הן אינן, אין מילים בעולם.
הלוואי והייתה אומרת משהו, כל דבר עדיף על השתיקה,
שאריות של תמימות ונאיביות התפוגגו בקול סילון,
החיוך שלה מקועקע בתוך העפעפיים שלי
משהו לראות עם עיניים עצומות
משהו שירדוף אותך בלילה
בזמן שאתה לא יכול או רוצה לנשום
וכל הצבעים נשטפו מן השמיים
יותר משלושה חודשים וארבעת אלפים קילומטר עברו בינינו
הלוואי והייתה אומרת משהו, כל דבר עדיף על השתיקה
"הלב שלי גדול מדי", היא אמרה לי, וזה היה נכון, הלב שלה באמת היה גדול מדי. הרגשתי אותו פועם אי שם, מיבשת אחרת.
הייתי מרגיש את הויברציות, את אותן רעידות, באוויר ובאדמה, כל אותן פעימות היו מגיעות עד אלי.
ופעימות הלב שלה חדרו לפעימות הלב שלי, והרחיבו אותו, ועם כל יום שעובר הרגשתי את הלב שלי גם גדל, קצת, לעולם לא הייתי מגיע לגודל הקולוסאלי שלה
אבל גם בתוכי היה עתה טיטאן קטן.
חשבתי שכשניפגש היא לבטח תגיע גוררת את הלב שלה מאחוריה על עגלת עץ אדומה קטנה,
שהיא בטח מצאה זרוקה ברחוב ותיקנה, היא אהבה לתקן דברים עזובים,
לשפר אותם ולשדרג אותם, למצוא להם מקום בחייה.
הלב שלה היה כל כך גדול, שהוא תפס את רוב החלל בפלג הגוף העליון שלה.
אפשר היה לראות את זה בעיניי העגל שלה, איך הכל בפנים נדחף הצידה ומפנה מקום לאותו ענק שואג, אבל זה לא מנע ממנה להיות.
כשחיבקתי אותה הרגשתי את הלב הגדול שלה, מבעד לחולצה, מבעד לעור, מבעד לבשר, ועם כל פעימה שלו, שלי גדל גם.
אני חטפתי אותם מביתם, נגררים ובועטים באישון לילה,
הזמנתי במכתבים, מסרים, טלפונים, התחננתי שיבואו, הופעתי להם בחלומות,
טסתי עד אליהם, דוקטורים, מומחים, גנרלים של מדע, אלופי עובדות כדי שיענו לי על שאלות פשוטות.
רציתי לדעת מה בדיוק בצורת העיניים שלה גרם לי לרצות לבהות בהן כל יום במשך שעות, מה כישף אותי באותן עיגולים לרצות לבהות בהם כל בוקר מהרגע שאתנתק מחלומותיי
איזה מין רטט חודרני חוצה אדם לשתיים כשמבטים נפגשים
אבל רופאי עיניים, אדריכלים, ומהנדסים לא יכלו לומר לי, הם עמדו ללא תשובה.
הו כן, אפשר לדבר על הורמונים, פרומונים, ניורוטרנסמיטורים, אבל כששאלתי פיזיקאים, ביולוגים וחשמלאים מה פשר הזרם שהרגשתי כשידינו נפגשו, לא הייתה להם תשובה.
אמרתי להם שליופי אני חסין ממזמן, ושלפנים יפות אין השפעה עלי, אבל ארכיטקטים, ופסלים לא יכלו לומר לי מי עיצב את הפנים שלה כך, באופן כה מופתי,
שכל זווית מונחת בדיוק איפה שאפילו אני לא הייתי הוגה בדעתי להניח, איך הכל מושלם, כל פגם קטן מושלם,
והפגמים יצרו את השלם, ואותו השלם שהיה עשוי מאלפי חישובים קטנים, טעויות ושגיאות, ללא רבב.
אבל לא הייתה להם תשובה.
כן, הם יוכלו לומר לך היכן המוח מפריש מה, ואילו משחקים משחק כל תא, עוצמת אותות חשמליים, ותדירותם,
אבל כל מדעני המוח הגדולים בעולם, ובריוני המחשבה שתקו
כשנשאלו איך אותם פולסים חשמליים, באותם התדרים, ובאותם העוצמות, ואותם ניורוטרנסמיטורים יוצרים מחשבה, יוצרים יצירה, יוצרים דמיון, וכששאלתי אותם
איך כל אותם המחשבות סובבות סביבה, לא הייתה להם תשובה.
כששאלתי אסטרופיזיקאים איך הלב הגדול שלה עיקם את מרחב הזמן והחלל, כמו מיליארדי שמשות, כולא אותי בזמן,
משותק במסלול כוח המשיכה שלו, כמו שפתיים של חור שחור.
וכשבהיתי לתוכה הרגשתי כאילו כל העולם הספיק לחזור על עצמו מהמפץ הגדול ועד תומו מיליוני פעמים, עד שמצאתי מה לומר,
ולהם, גם להם לא היה מה לומר, לא הייתה להם תשובה.
ואיך היא לא הייתה חור שחור, היא לא בלעה שום אור, היא פלטה אותו, היא הייתה חור לבן, בלתי חדירה וקורנת.
האור שלה העלים את כל הכוכבים, כמו מטרופולין גועשת, היא הייתה השמיים החדשים, אליהם הרמתי מבט כאשר האדמה הייתה קשה מנשוא.
לבסוף מצאתי פסיכולוג, קפטן של תודעה, מקום ראשון במבנים מחשבתיים,
כלאתי את עצמי איתו בחדר קטן ולבסוף אמרתי, שזה מאוד נורא ומאוד נפלא, אבל איך זה אפשרי שגם אותה יום אחד אני לא אוהב?
ולא הייתה לו תשובה.