מחשבות | מאת: ש. נוי
החבאתי את עצמי כל כך טוב, שאפילו אני אינני מוצא את עצמי עוד. אני מסתכל במראה וכל בוקר נוכח לפני פרצוף אחר.
לא לחלוטין אחר, השינויים הם מינוריים, צורת האף, מרחק בין העיניים, סטייה קטנה לפה, תיקון קטן לשם. אבל ההבדל נעשה.
במקרה הטוב במקום פנים היה ניצב מולי טשטוש, כשל אנשים מצונזרים בחדשות, אולי מראיינים אותי ואינני מודע לכך.
דברים היו נכנסים לעיניי, בהולכי הרחוב, לכלוכים קטנים, פרצופים, זכרונות, תמונות, אנשים, חודרים אל תוך מוחי,
לפעמים הייתי יכול לעצור אותם באמצע הדרך, לשפשף את עיניי, אך ידיי הרגישו כה מטונפות, והייתי בוהה בהן,
מחפש פינה קטנה באצבע שאולי תהיה נקייה, טהורה ממגע עם העולם, לפני שהעולם גורם לי לדלקות בעיניים.
ובעודי מסתכל על כפות ידיי, כל פעם הקווים היו משתנים, מתחברים, מתארכים, מתקצרים, עד שלא ידעתי מה גורלי בכלל.
משיגי גבול, זה מה שהייתי רואה בהם, חודרים לי לתודעה, חודרים לי ללב, עושים נזק ובורחים החוצה.
חמושים בפני מלאכים, ושלל תכסיסים, הכל כדי להוליך אותי שולל, והלכתי שולל, הלכתי ולא חזרתי, הכל נשלל
הכל נלקח. כל השעות ששכבתי ער, וחשבתי, לא יחזרו לעולם, כמה הכרתי את הקיר הזה, אף אחד לא הכיר יותר טוב ממני את הקיר הזה.
והוא סדוק, ומקולף, נעשה דומה לאדונו.
"הקול שאני חושב בו, הוא לא אותו הקול שאני שומע את עצמי מדבר בו, וזה לא הקול שאתם שומעים אותי מדבר בו, אז איזה מבין השלושה הוא הקול שלי."
חשבתי לעצמי, בקול שהוא אינו שלי.
מה כן שלי, הדבר הכי חשוב לי בעולם הזה שייך לאחר.
הייתי רוצה להיות המחשבה האחרונה שלך לפני השינה, המחשבה הראשונה שלך בבוקר.
והם כולם חצו בבטחה, את אותה תהום עמוקה,
המבטים מלאי הקרינה של אנשי ארבה הקשיחו את עורי, והפכו עצמותיי לפריכות
מחפשים את השדה הבאה בתאוות מין, והורמונים
והיא אוחזת בדף שלי, מעקמת את האף בביקורת, שולחת סיכות אל תוך הוויתי, מקמטת את הדף, בובת וודו קטנה
רוחות רפאים של שירים שמעולם לא כתבתי באו מן העתיד וצפו בי בשנתי, מקיפים את מיטתי בתור דמויות צל אחוזות תזזית,
צופים בי בעיניים שבמקום לבהוק בציפיה, בולעות אור, חורים שחורים קטנים שמונעים ממני להישיר מבט.
לולא היו חסרי פה אולי היו שואלים אותי, אך הם רק הגיפו אותי, רוטטים, מריירים מהעיניים.
"איך רצחת אותה?", הם היו לוחשים, "באהבה", הייתי עונה, "אהבה רוצחת"
לא שם; הייתי עוזב הכל, ומחבק אותה
לא הייתי מתקשר אליה, היא הייתה באה מתי שחפצה בכך, לא משנה היכן הייתי בעולם, כשהיא רצתה לראות אותי, היא באה
ואהבתי אותה תמיד, הרגשתי אליה הייתה סטטית, כחשמל על מסך טלויזיה ישן שהרגע נכבה, כמו דעה של זקן, כמו עכביש המחכה בקור רוח על קורו.
והיא הייתה באה, לא אומרת דבר, מניחה יד על כתפי, הייתי עוזב הכל, ומחבק אותה.
נאהבים היינו, אך מעולם לא חדרתי אותה, היא תמיד חדרה אלי, והייתי מחבק אותה, מניח את ראשי על כתפה, וחש את הרגש שאני מאמין שהוא "להרגיש בבית"
רגש שמעולם לא חוויתי, במבנה הזה, קונסטרוקציה מוזרה של סדקים, מתוכם הקירות בוכים טרפנטין, מפשיטים את עצמם.
וכך גם אני עמדתי במערומיי, רועד, מייבב, בזמן שצינורות ומחטים חדרו אותי, ובוכנות אנסו אותי לנשום.
וגם עתה, כשאני גוסס יותר מכל הפעמים האחרות שבהן גססתי, ומכל הפעמים האחרות שבהן מתתי, היא לא באה, להיפרד, להגיד שלום.
והם מקיפים את מיטתי, נוטרי טינה, שלא יצרתי אותם, שלא הבאתי אותם לעולם. שלא ילדתי אותם, איתך.
ועיניי גם הן היו בולעות אור, חורים שחורים קטנים, שמסוגלים לראות רק שחור, ואני יודע שאינני משיג גבול.
תמיד הייתי מנומס, ודאגתי לא להשאיר חותם על מוח של אחר, צעדיי היו חרישיים, תנועותיי מצומצמות, נשימותיי חלשות
הכל כדי לא להשאיר סימן שאי פעם הייתי קיים. והבוכנה אונסת אותי, עולה ויורדת, עולה ויורדת, ואני מתחרט
אני משתוקק להשאיר צלקות על כולכם, סימנים, חותמים, מזכרות, אני רוצה להצליף בכם במילותיי, לירוק חומצה ומלח בעודי מדבר
למלא את פיצעיכם בקיומי, בחומר ביולוגי שלי, בגנטיקה מקוללת של רצפי די אן איי ארורים.
והאוויר ממלא את ריאותיי באלימות, מנפח אותן כל כך שהן כמעט שוברות את צלעותי הפריכות, מכריח אותי להיות מודע לקיומי.
והריר נוזל מהחורים השחורים, ברעב, הם רוצים לראות אותך.
ואני יודע שאני לא אהיה המחשבה האחרונה שלכם, לפני שאתם מתים, או ברגע שאתם נולדים, למרות שהם היו שלי.
כמה הייתי כָּמֵהַּ עבורך, קמעה מזל שכמעט ולא היה, אפילו אם לקצת, אפילו אם מעט.
וכוח הבוכנה נחלש, והיא יורדת, ואני מתרוקן מאוויר, כמו אותו הבלון, אחרי יום ההולדת.
ושוב אני חוזר למצבי הטבעי, חלול ומרוקן, הצללים נעלמים אחד אחרי השני, ואת לא שם.
*
חומרים נוספים של ש. נוי אפשר למצוא בקישור הזה.