מחשבות | מאת: ש. נוי
אני לא יודע למה הוא כואב כל כך, אבל הוא כואב המון.
זה קצת משמאל, אבל יותר במרכז, אני יודע שהוא גוש בשר, אך עדיין הוא מרגיש חלול כל כך.
הייתי מצפה שזה יכאב למעלה, איפה שיותר קרוב לכימיקלים ולחשמל שגורמים לו לכאוב, אבל לא,
הוא כואב שם. גדל וקטן לו. ממשיך להזרים לי דם, ואני ממשיך להזרים לו עוד כאב.
אם תפסיק, כך גם הסבל, רטנתי לעצמי בראש, בתקווה שזה יעבור לו גם, יחד עם כל אותם החומרים.
אבל הוא לא פסק, והוא גם לא יפסיק, לפעמים, ניסיתי ללחוש לו.
כמו שלוחשים לתינוק בבטן, בתקווה שהוא יבין, בתקווה שהוא ישמע, כי אם הוא בועט, אז אולי כדאי להרגיע אותו.
לשאת ולתת, להבין למה, אולי ככה גם הלב שלי, בועט, אולי הוא לא מזרים לי דם, אולי הוא מנסה לשבור לי את הצלעות.
"למה אתה כואב כל כך" אני לוחש לו, המים זורמים לי על הראש, חמים במקלחות ארוכות לדיונים חד צדדים.
והוא, ממשיך לבעוט, מקים מהומה כנגדי.
ב-25 שנה הצלחתי לקצר לעצמי את החיים ב-25 שנה, סטטיסטית, מה שאומר שיש לי עוד 25 לדרך.
זה המון זמן לא לענות לי, וזה המון זמן לכאוב.
לפעמים למעלה, איפה שהחורים הרטובים, אני מרגיש לחץ, שהוא ממש כואב, והחורים נוזלים לי על כל הפנים.
גם מהחורים התחתונים יותר מתחיל לנזול משהו, אך הוא איננו שקוף, ואיננו מלוח.
זה קרה פעם אחת אחרי שראיתי אותך, את חייכת, והחזקת יד, והוא הפסיק לבעוט, הוא גם הפסיק להזרים דם, הוא פשוט נדם.
אני והוא עמדנו שם, בוהים בך
אני והוא עמדנו שם, בוהים בך, וחשבתי שזה השתיק אותו סופית, והוא לא יחזור יותר לעולם, קצת שמחתי, אבל בין רגע הוא חזר.
אולי הוא היה צריך זמן כדי להתאושש קצת.
אני לא יודע את זה, ואני לא יודע מתי, אבל אני אמות, ומתתי, ואמות שוב, והפעם הזאת הם יריצו על מיטה עם גלגלים
דרך דלתות, הם ילבשו מסיכות, והכל יהיה לבן, ומלאך המוות ישב במסדרון, מביט בשעון שלו בעצבים,
אך לא עבורי, זמני כבר עבר, והם ינתחו אותי, קצת אחר קצת, חלק אחרי חלק.
מקצות האצבעות שלי ישפכו אותיות, הם יקלפו את הידיים שלי עד לכתף, והכל יהיה מלא באותיות, בכל מיני שפות.
הם יחלצו ברגים חלודים מהברכיים, מפות דרכים מהרגליים, ינקו אבק מהחלציים.
המוח יפתח וממנו יקפצו אנשי צל קטנים, מצחקקים וצווחים, הם יתרוצצו במנהרות האוויר של המבנה שנים,
יקללו חולים סופניים בשנתם, ויפיצו פחדים.
הבטן תיפתח בקול ריקבון ענק, נחשי חומצה, וצלילים יברחו החוצה, הם יוציאו משם דפים מקומטים, ציורים, דברים שהייתי אוכל,
אנשים שהייתי בולע שלמים, הכל בניסיון לסתום את החור הקטן, של הכואב הנצחי.
והם ישלפו אותו החוצה, חלוד וקטן, מצומק ומגואל, על החדרים שלו יהיו תלויים מודעות שהנכס פנוי להשכרה.
אך הם ימצאו שם עוד חדר נוסף, קטן, ומתחת לערימת חוטי החשמל שהיו במוח הם ימצאו מפתח.
ובחדר הקטן הזה, יהיה קיר, ועליו יהיו חרוטים שמות, ועל הקיר ישען שלד קטן, מחזיק יתד, היתד עדיין נעוצה בקיר
הוא לא הספיק לסיים את עבודתו, אותו איש קטן, אבל אני לא יודע את זה, ואני לא יודע מתי, וכנראה זה כבר קרה,
ואולי כבר יקרה, אבל הוא היה באמצע השם שלך.
*
חומרים נוספים של ש. נוי אפשר למצוא בקישור הזה.