.מחשבות | מאת: ג.ד
ראיתי מה מילים עושות,
הן גורמות לאנשים לקחת חיים, את של עצמם,
ראיתי אותן קוברות,
עמים שלמים.
ראיתי אנשים נמשכים למלכים,
נבחרים להנהיג.
משכנעים המונים בשקרים מאסיבים מואכלים על ידי דחפורים, שבונים גורדי שחקים על גבי החלומות שלנו.
ראיתי מילים מאחות קרעים,
וגורמות לידיים להלחץ בהבטחה.
אבל לא משנה מה אעשה עם המילים,
לא אוכל לגרום לך לאהוב אותי.
אני דופק על הלב שלך עם האגרופים שלי, הוא עצום, ואני קטן.
כמו זוג שערי פלדה ענקיים של עיר מבוצרת, ואני כלוא מבחוץ עם הבצורת, לגמרי לבד.
קראתי דפי מילון בחיפוש אחר מילים יפות, בקדחנות, אחוז תזזית.
קרעתי את הדפים, ודחפתי אותם במורד גרוני, בתקווה שאני והמילים נהפוך לאחד,
ואם אהבת את המילים, אז אולי תאהבי אותי גם.
אבל לא משנה מה עשיתי, לא הייתי מספיק, הינני אינני, או אהיה.
ואני שם בשריון שחור, מעוטר בכל המילים שלעולם לא יגרמו לך לאהוב אותי.
ודם זורם, כי ליבך סגור וליבי פתוח, והוא זורם מבעד לרצועות ולוחיות פלדה שחורה.
מטפטף על אדמת מדבר, שלוגמת לראשונה.
כאילו כל פצעי העבר נפערים מחדש, כל צלקת וחתך, חורים פעורים בבשר, פועמים, נושמים לרווחה.
בעוד אחרים צועדים פנימה בגאון, עם עורם הלבן, עיניהם הבהירות, וחיוכם הצחור,
אך אני שחור,
אני הוא הלילה, שיערי שחור, בגדיי שחורים, ריאותיי שחורות, ליבי שחור, ונשמתי שחורה.
הזעתי זפת והקאתי פחם, כך הרביעו אותי, כך גידלו אותי, פלדה שחורה, בין הפטיש לסדן.
מכה אחרי מכה, ועוד מכה.
בשלב מסוים הפסקתי לקוות שהמכות אי פעם יחדלו, והן הפכו לחלק ממני,
אינטגרליות בדיוק כמו פעימות ליבי, חלחלו לתוכי, לזרם הדם, לדי אן איי, הפכנו אחד.
לא מילים יפות, ולא אור, כל מנת חלקי היו מהלומות בלתי פוסקות ממטוטלת הזמן.
שנאתי אותם, ועתה כשהם חלק ממני, שנאתי אותי.
התמכרתי להשמדה עצמית, בהתחלה בעדינות של מנתח, מנצח על תזמורת של סכינים.
ולבסוף, הייתי ברוטאלי כקצב, רוצח, בבית המטבחיים שהוא החיים.
כולנו מפלצות אנוכיות, אני רוצה אותך לעצמי, רק לי, לעד, למרות שאני חושב שלא אוכל להעניק לך את מה שאת צריכה,
ואת לא רוצה אותי, בדיוק מאותה הסיבה.
אבל למרות דלות ידיי, רציתי להעניק לך הכול, חשבתי שאולי איתך לצידי, אהיה כל יכול
ואז רצונות שתינו יתממשו.
אך המדבר צמא, והוא רוצה ללגום עוד,
ואני שטן כחוש וערמומי, כבר מחפש לעצמי דרך מילוט, דרך שתוביל להשרדות,
רציתי לברוח כל כך רחוק שחשבתי שאין בעולם שטחים פתוחים מספיק, אין מסילות רכבת ארוכות מספיק.
רציתי לרוץ אל עבר הזריחה וליפול אל תוך השמש.
מניתי את כל האנשים שיכולתי להיות, והבנתי שהעולם מקום מאוד קטן כשאתה מנסה לברוח מעצמך.
כשהנחתי את ראשי על ברכיה,
היא העבירה את אצבעותייה בעדינות בין חריצי מוחי, מלטפת הרים וגבעות, עמקים ומדרונות,
קוראת לי בשמי, קוראת לי לחזור.
אני רודף את העיר שלך כמו רוח את זירת הרצח, בין מדשאות לחות, לספסלים נרקבים, השארת לי מכתב.
"אני בטוחה שאתה מתחרט שפגשת אותי".
ואני צועד באותם רחובות, שבהם צעדנו, ולמרות שצעדתי בהם אלפי פעמים, עם אלפי אנשים אחרים לפניך, מבחינתי הם הרחובות שלי ושלך, היו, שלי ושלך.
ובכל פעם שאני עובר על פני פינת רחוב אני מסתכל הצידה, סורק את הסביבה, בעודי מתכונן מבפנים לרגע שבו שוב אראה אותך.
ואני יודע שלמרות כל אסונות הטבע שהוא שרד, לבי לא יעמוד בזה.
הוא יצלול מטה בחלל אין סופי, מצטמק כמו אדם שחי אלפי שנים, כמו גוף שמימי תוהה, שטעה, והחליט להיכנס לאטמוספרה.
ככה הוא ייפול ויתכלה, עד שיפגע בקרקעית הנשייה, אגם חומצות קיבה.
ושם בעודו חודר את פני הנוזל, ומה שנשאר ממנו צולל לקרקעית הכלייה, הוא ישאיר מאחוריו אדוות בודדות, זיכרון, ומחווה, לפעימות שהוא פעם פעם.
למרות שמצאת יופי, בכל המילים המכוערות שלי, האחרונות שבהן, והמכוערות מכולן, אני מתחרט מכול.
"ידעת?
גלקסיות מתרסקות אחת אל תוך השנייה,
ואומרים שאנשים עשויים מאבק כוכבים,
אז אולי אנחנו גרסה קטנה של התרסקות שכזו,
אני ואת."