ניחוח היערות חוזר אלינו | מאת: יוסף בן עוז
הם לא הלכו בתלם הישן. לא לגמרי אני מתכוון. הגיטרות עודן מנסרות את הלב מבפנים כמו שעשו פעם, ואותה הנעימה המוכרת שמזכירה את הקור והלחות של היער. את המחבוא מהחיים. עוד קרן האור האחת המתעתעת זורמת אליך מבעד לצמרות עצים עבים. מבעד לכוכבים שאינם כאן.
הנגינה הפעם הרבה יותר סגורה מהלב של העידנים. לב העידנים הייתה הבלחה מיוחדת העשויה מחומרים מוכרים. זה מבריק בעיני. היכולת להפוך מרקם מוכר, חומרים ידועים לתבשיל נעים מאין כמוהו לחיך המפתיע אותך כמו לא הכרת שילוב כזה אף פעם. זה היה אלבום מהסוג הזה. יכולת ממש לחוש על העור שלך את העוצמה ואת הנעימות הרכות. את השילוב המשכר של שניהם. את הריחוק ואת הקרבה.
פה, נדמה שהקו הוא נגינה סגורה הרבה יותר, ריפים יותר חתוכים ממש כאילו הוגש לך דת' מטאל, אבל לא. טמפו גבוה רוכב על טמפו נמוך. מהירות חורכת נפשות שאיננה אלא גל אחד שוטף של גיטרות מחוספסות המייצרות את התחושה של הבלאק ההוא. שוב אני מנסה להגדיר לעצמי אותם וכמו אז – בימיו המהוללים של לב העידנים – גם כעת אני מתקשה מאוד. נשברות לי ההגדרות. כמה כיף זה כשנשברות לך ההגדרות? עד מאוד.
לא שמעתי גראולינג פה, אבל גם לא חיפשתי. נדמה שיש כאן שימוש בוגר יותר בחומרים של אז, אבל עוד קשה לומר. הייתי אומר ששווה היה לחכות 17 שנה אבל לא. זה לא בסדר שנעלמו לנו מהלב לכ"כ הרבה זמן, במיוחד כשדברים כאלו מתבשלים אצלם בלב ויוצאים ככה מוכנים ומשובחים אל הכלים.
זה שיר שמתנגן בשיאים של ווקאליות תזמורתית. הגיטרות הן כמו רכב האש הלוקח את הקול המפלח את אוויר ריאותיך פנימה אל המעמקים שלך. בהיותו בנוי מעוצמות הרוכבות על מלודיה אפית, זה מבחינתי שיר שבהגדרה נמצא בסיכון גבוה להפוך לקיטש לעוס. אבל זה לא נופל לשם. אני נהנה ממנו כי הוא איתי, מחוספס ואמיתי.
אני אישית כבר מחכה לאלבום המיוחל, במיוחד אחרי שעשו לי פה ריסוק לבבות ככה. המטאל החדש שמציף אותי מכל פינה עושה עלי יותר דאווינים של מטאל מאשר רוח שלו. אולי עכשיו אני אהנה באמת.
לא סיקור. רק געגוע.