אל תעשו לי הנגשה | מאת: יוסף בן עוז
זה.
“(ואו ואו ואו! (אמר אף מטאליסט אף פעם”
אני הייתי אמור לעוף על זה. באמת. זה עשוי מכל החומרים שההצלחה יושבת עליהם בכבוד. יש פה הכל: כישרון בערימות, מקצועיות, העמדה נכונה, יחס פרופורציונלי לשני הסגנונות ששולבו כאן, הומור, בחורה יפה עד מאוד, מידתיות בהגשה – ועוד כל מיני הפלצות שאני מוציא ממוחי הקודח כדי להישמע מקצועי ומבין עניין.
אבל לא... ברצינות עכשיו? זה בהחלט טוב. אני לחלוטין לא מתפלא שכל מי שחזה בזה עף על זה. זה טוב כי בסוף הבחורה פה באמת כשרונית ובאמת מקצועית.
אבל.
העניין הוא שאני דיי לא עף על זה. מה זה לא עף על זה? זה גללים לטעמי.
ואם נשים לכמה רגעים את הקטנוניות המפורסמת שלי בצד, יש לי טיעון או שניים להגיד שלדעתי נוגעים לעצם הפורמט ולעצם התרבות שמתפתחת סביבו.
ראשית – ההשטחה של הסגנונות היא מקוממת ממש: מטאל, אופרה, שירה off key – הכל מתומצת לך לכדי כמה שניות מייצגות שלו. העומק הלך לקיבינימט.
והקטע כולו, מה זה זה? הנגשה של סגנונות מורכבים לקהל הרחב. זה הכל. איך לא יאבד משהו בדרך תסבירו לי?! הרי אופרה ומטאל הם בערך הסגנונות הכי טעוני תשומת לב והכי חווייה מלאה שנבנית לאט ובלי מניירות. הכי לא מחפשים צומי והכי לא מחפשים שופוני ותאהבו אותי פליז פליז פליז with sugar on top. עזבו עכשיו שלא כל האופרה ככה ולא כל המטאל ככה (די להיות קטנוניים זה התפקיד שלי, רבאק), כי אם תחשבו שנייה לעומק זה פשוט לא מסתדר. כי התמה המרכזית ביותר שיש לאופרה ובתכלס גם למטאל היא העמקות שיש בה. המורכבות, המוזיקה שאתה עמל כדי להעריך, שאתה נדהם ממנה כי היא מביאה רעננות ואמירה עצמאית ולא מתחשבת.
מעבר לזה אני דיי לא מסוגל לסבול איך שהקטע מהונדס מידי. אמנות לא יכולה להיות מהונדסת מידי: הבחורה המוכשרת להפליא פה הכינה קטע שנועד מראש להיות הרמה לוולה עבור השופטים. האכילה אותם בדיוק במה שהם מתים לשמוע ולראות: הם רוצים לראות איך שכישרון גדול עושה מנה שהיופי שלה גובר לחלוטין על הטעם שלה. זו חמיצות הלב של ממש.
מחיר ההשטחה והתמצות הוא בלתי נמנע: מה שהקטע המהונדס והמתוק בסכרין יוצר אצל המתבונן בו (בהנחה שאינו קבצן מכור של ריגושי-דקותיים) הוא הבלטת הפיצ'רים במקום הבלטת עומק. כי אתה לא יכול לעשות דאווינים עם עומק. ופה שם המשחק הוא דאוונים. זה חד וחלק. אתה כן יכול לעשות דאווינים עם פיצ'רים חזקים. אופרה חזקה בסופרנים מהממים; מטאל חזק באטיטיוד (נניח, נזרום לרגע). וזהו. שם זה נגמר. עושים לך גוד טיים על חשבון חוויי מלאה. עכשיו מה נשאר לך בלב כשאתה מכבה את המסך? נשאר לך שאופרה זו חריקות של טונים גבוהים סטייל ציפור צווחת ושמטאל זה אישה סקסית שמענטזת לך off key בלבוש שחור עם פזמון קליט אבל ברעש כזה כאילו.
לא, זה אין לתאר. יש לכם את זה ביותר שוחטים את היצירה מזה?!
אז כן ונכון ואתם צודקים ואין מה לעשות ו –"האמנות בשירות השואו ביז". רק שאני שונא. כי פעם היו ימים שהאמנות הייתה עם קצת עצמאות משלה. כשאמצעי הבידור להמונים התרכזו מבחינה טכנולוגית בערוצי שידור מבוקרים ונשלטים (כלומר: מעט ערוצים, מעט שטף, מעט יומרות להיות מה שהם לא), אז היית מקבל העלאה לשידור של החומרים מהקיים. אבל היום? הריאליטי אומר לעצמו: הטלביזיה היא היא האמנות. ועכשיו האמנים כמו עדר זורמים פנימה לפורמט. הפורמט מכתיב את הקצב. עוד מעט יהיו פה ילדים שיחשבו שזו האמנות ואין אחרת. ביום שבו השואו ביז החליט שהוא גם האמנות בעצמו התחלנו לחזות בניצני זבלה כמו זה.
זהו.
עכשיו אני שם לי בלאק מטאל מלוכלך שיוריד לי את הטעם הרע שנשאר לי באוזניים מהקקי הזה.
כי בשבילי, במידה רבה, במקום שבו הריאליטי מעקם פרצוף – שם מתחילה האמנות.