.מחשבות | מאת: ג.ד
לחדול -
בילדותי,
מתמימותי התייתמתי
גסיסה כמיצג אומנותי
מתתי מתתי, ומתתי
בהתחלה הייתי
עדין כמנתח
מנצח,
על תזמורת סכינים
ולבסוף נעשיתי
ברוטלי כקצב
בבית המטבחיים שהוא החיים
ואנו מוקפים בוהמה,
אך עדיין
בהמות,
לא יותר מצאן,
קורבנות האשליה,
של כוח הרצון
בדמדומיי חיי
התרוקנתי
מעל ארון גבורה,
לנשיקה על השפתיים רכנתי
כפות ידיים נגועות
במגיפת הכתיבה
וגם אני,
יגעתי
כשהמוות הגיע, במלוא הדרו
בקול פלרטטני לחשתי
"התגעגעתי"
פרשי האפוקליפסה דהרו בתוך מוחי,
זרם התודעה,
מקצבי הפרסות
עולות ויורדות,
מפעלים ובוכנות
זו בסך הכל הייתה
טעות בזיהום
התּוֹם של התּוּם
ואני
שטן המדבר,
מוקף בצורת, מנודה מערי מבצר
בעיניים לחות
אמרתי לך
שמפלצות אינן בוכות,
הרדיו, על-מודע קולקטיבי
בדירה מרוסקת, מוקף רסיסים
היא עומדת וצועקת,
ששום דבר לא טוב בי
אך למרות דלות ידי,
רציתי להעניק לך הכל
להיות לך לבית
כשכל מה שיכולתי
הוא לחדול