מה שחסר

מחשבות | מאת: יוסף בן עוז

העוצמה המוזיקלית האמיתית מונחת לדעתי במקוריות של היצירה וביכולת שלה להפוך לך את הקרביים. יצירה מוזיקלית שהופכת את הקרביים, אין לה נוסחה מדוייקת. אצלי זו יכולה להיות יצירה של ניאו פולק או Martial-Industrial שמצליחה להפגיש אותך עם תוכן מוזיקלי או מילולי שנוגע באזור לא מבורר בנפש. וזו יכולה להיות יצירה של בלאק מטאל שלא חשבת שיוכל אבל הוא יכול והוא מצליח - להרעיד לך את אמות הסיפים.

אני חושב שכדי לעשות מוזיקה מהסוג הזה - הסוג שיודע להפוך קרביים - צריך תעוזה. תעוזה היא אותה התכונה של האמן שמאפשרת לו לעצום עיניים בשלב המכריע של היצירה שלו וללכת על משהו שאין עוד כמוהו בנוף המוכר של המרחב שבו הוא יוצר. דוגמה לתעוזה כזו יכולה להיות היצירה של Solefald - The Linear Scaffold.  זו יצירה שהפתיעה אותי מאוד. היא הצליחה לשלב כמה אלמנטים מוזיקליים שאינם סטנדרטיים בכלל ושבנורמל של הדברים היו דוחים אותי מעצם השילוב שלהם במוזיקה. יש שם סימפולי מחיאות כפיים, סאונד אפקטים של צלילים שאתה רגיל לשמוע במוזיקת פופ קופצנית. אבל השילוב שלהם מייצר תחושה אחרת. השילוב עם הכבדות הכללית של שאר השירים ואפילו השירים המלודיים לחלוטין לוקחים אותך לחוויה אחרת של אופל. מעין סוג חדש של חשיכה. מורכב יותר. כזה שלא חשבת שיכול להיות משהו שתאהב.

עוד דוגמה למקוריות ותעוזה היא לדעתי היציאה של Pestilence - Spheres. האלבום הזה עד היום מעורר מחלוקות בקרב מרבית נאמני הדת' מטאל האולדסקולי. הוא מעורר מחלוקות משום שהוא היה צעד נועז של הרכב שלחלוטין היה בליבה של הדת' המכוסח ופתאום העיז לשלב אלמנטים של ג'אז ומלודיה שהייתה די זרה באותה העת לתכנים הדת' מטאליים. אני מוצא שהאלבום הזה פחות מרשים מקודמיו אבל מאוד אהבתי (בניגוד לחלק ממעריצי הלהקה הוותיקים ממני) את האומץ שלהם להפגיש את הדת' מטאל עם האלמנטים הלא סטנדרטיים הללו וליצור שם משהו אינטגרטיבי.

בעיני תעוזה היא מקור לנקודות של זכות. הרכב שמוכן לפתוח דלת למחוזות חדשים הוא הרכב שאני ראשית כל מעריך את העשייה שלו לפחות במובן הזה. לא בטוח שכל היצירות של המעיזים הן יצירות טובות, אבל הן אמיצות. ואומץ הוא תכונה מהותית באומנות.

לכל מה שכתבתי כאן הייתי מוסיף גם את מרכיב המילים. מילות השירים אינן דבר ריק. בעידן שלנו (עידן האינטרנט האינטנסיבי להחריד) כבר נשכחו תקופות שאני עוד זוכר מילדותי שבהן היינו ממש קוראים את המילים ומתרפקים עליהן מתוך חוברות הדיסקים שקנינו. בעיני היכולת לכתוב אלבום שמילותיו אינן בנאליות, היא מהותית לשלמותה של היצירה. אם להודות על האמת הבלאק הוא מחוז מועד לפורענות מהבחינה הזו ואני לוקח את הבלאק כדוגמה לסוגה שאני אישית פשוט מאוד מתחבר אליה, אבל בבלאק אתה מוצא פה ושם דוגמאות מעניינות כאלו. אני חושב שהמובהקת שבהן  היא Emperor - Anthems to the Welkin at Dusk. זהו אלבום שמילותיו אינן הקיטש השטניסטי המוכר והלעוס אלא שירים העוסקים בתהפוכות הנפש של האדם. הכמיהה של הנפש להתאחד עם הצוקים הדוממים של הטבע האפרורי והאדיש כמוה ככמיהה להתאחד עם העוצמה שמעבר לדוגמטיות האנושית הדתית הסובבת את כותב השיר הזה (בשיר Ensorcelled by Khaos הרביעי באלבום המדהים הזה).

מה שחסר היא תעוזה. מעוף. מקוריות. ולא שאין יוצרים כאלו, יש. צריך פה גל חדש של מטאל מרעיד סרעפות כזה. כמו שעשו סוגות בראשיתיות במטאל מאז ומתמיד כשהנוף הפך רגיל מידי. קנוני מידי.

ואני חושב שאנחנו על מפתנו של עידן. חליפת התקופות היא מורגשת. כאילו הגענו לסוג של עמדת אמצע ביצירה המוזיקלית והנפשות קוראות לשינוי ותסיסה מחדש של התעוזה האנושית. וזו בהחלט תבוא. כי כשיש מי שקורא אליה, הרוח האנושית באה.