מחשבות | ג.ד.
נובה ולונה
נובה - הזיעה ניגרת, נאגרת, מהגרת. ממצחי והלאה.
אני בוהה מהחלון ורואה מלאכים נופלים דרך האטמוספירה, נשרפים כליל
ילדים רצים אל האופק מקווים למצוא את אזור הפגיעה, את שטח התרסקות,
איפה שהבזקי אור מסמלים פיצוצים, ואת הסוף של כולנו, צלקת על גבי כדור הארץ.
נחשים לוחשים לי באוזניים, אולי יותר מנחשים, מנסים להגות לחשים
אנחנו חיים בעולם שבו זבובים מתרבים יותר מפרפרים
האספלט רותח, אין בריחה,
שבילי נמלים דו-סטריים מזכירים לי מחשבות דיכוטומיות שסותרות את עצמן
הילה של עצים, הפרחים שרים שירי ערש
כשהיא צעקה עלי שהיא שונאת אותי,
שמחתי שיש לנו משהו במשותף.
לונה - הדממה והאדמה מתחברות לאחת, אני פוסע חרישית,
הרחובות האלה תמיד זהים והם תמיד מזהים אותי.
למרות שהזהות של שנינו, היא איננה ברורה
טפטופים של רגליים קטנות מתופפות על המדרכה
דמויות צל קטנות שחומקות מעבר לפינה,
רחוב ללא מוצא, דמעות של חסרי בית
עורבים על גבי תאורת רחוב, מכריזים את בואי בקריאה
רק כשהרחובות ריקים אני מרשה לעצמי לשיר בקול,
אני אולי מזייף, אך אף פעם לא שיקרתי לך
אני אולי לא פוגע בתו, אך מעולם לא פגעתי בך
יום אחד אשלח לך בדואר את הדבר הכי נורא שכתבתי,
אני אסתיר אותו מכולם, והוא יהיה חוויה רק שלך ושלי
הוא עדיין לא גמור, בינתיים אני הוגה אותו בחשיכה המנחמת של רחובות ריקים
אני מקווה שתסלחי לי,
כדי שיוכל להיות לנו משהו במשותף.