מחשבות | ג.ד.
לידה #1
זה לא שיש לי רגשות, זה הרי ידוע שבילדותי היו משייפים לי את הקרניים, מחביאים אותם מתחת לשיער ארוך.
ובלידתי בעודי פורץ אל העולם צורח כאילו רוצחים אותי מאשר מעניקים לי חיים, חתכו לי את הזנב יחד עם חבל התבור.
בגיל 8 לקחו אותי לעקירת קרניים, למרות שלא רציתי, רציתי להיות עצמי. אבל אסור שהשכנים ידעו,
מה עוד הם עלולים לחשוב עלייך. אולי את מכשפה, אולי הרחם שלך מקולל.
אנשים כמוני, אלו אנשים שמהם העולם לקח יותר מאשר שהוא נתן,
אנחנו נבראנו בצלם השטן.
כשהייתי חוזר לבד בלילה, האלכוהול עדיין בדם, קיוויתי לחזור למיטה חצי מלאה:
כשאתה גדל בבית רועש, זה הגיוני שברעש תרגיש בבית, הדיסטורשן הציע נחמה, הגנה, וחום שלא מצאתי בין ארבע קירות,
הייתי זקוק לצלילים מכוערים, שמרגישים כמוני, כשאני צועד בלילה, נעליים כבדות, על מדרכה מטונפת, מנורות רחוב מהבהבות,
מסתייגות מלהאיר לי את הדרך, אבל כל מה שתמיד הייתי צריך זה BPM שבטי שיחזיר אותי למחוזות קדומים של קורבן אדם ופולירידמיקה,
משהו שואג לכיווני ב-200 דציבל.
בתוך הרעש מצאתי מרחב לחשוב, כמו זר מנומס שמציע לי סכין כדי לחפור בפצע, וחפרתי, בהתמדה ויציבות אני חפרתי.
אני לא יודע להסביר, איך זה מרגיש, כשאבד לך דבר שמעולם לא היה לך, כשמשהו שמעולם לא היה לך חסר,
זו תחושה שאותה מרגישים רק אנשים שמעולם לא הרגישו איך זה מרגיש להיות בבית.
מיתה #1
כשאמות, לא אהיה עטוף בכנפיי מלאכים. לא יהיו רחמים כלפיי, כשהזמן ה-הו כה מבוזבז שלי על הכוכב הזה יאזל סופית, ייזל סופנית עד הטיפה האחרונה
אני יודע שאמצא את עצמי לבד ובכאב, ללא מילים אחרונות, ללא שלווה.
אפילו הקבר שלי יקיא אותי החוצה, האדמה עצמה תדחה אותי, כמו השתלת איבר כושלת, כי לא מעפר באתי, ולא מאבק כוכבים.
הייתי תרכובת כימית לא יציבה וזרה לעולם, מאוד דליקה, מאוד נפיצה, שאפתי לשלווה, לאיזון, אבל, משהו בתאים שלי היה חולה,
רצף הדי אן איי שלי, מקולל, האטומים הללו אטמו אותי מן העולם, מיומם הראשון, ועד תומם.
לידה #2
כשנולדתי, נולדתי בלי עור. הרופא אמר לאמא שלי שזה משהו שקורה.
הם היו מספרים לי, כשהייתי תינוק, למרות שהכול היה כואב לא בכיתי כמעט בכלל. להתבגר היה סיפור אחר.
כשאין לך עור, זה משהו שרואים, ועדיין הילדים האחרים לא היססו לצחוק, בייחוד כאשר משהו חם היה חם לי מדי, וקר היה קר לי מדי.
כשתגובותיי היו מוגזמות לזבוב כשהרגע נחת על היד שלי, או לנגיעה בלתי צפויה. הקיום כולו היה מלח על הפצעים, ומלח על הפצעים הרגיש כמו אש גיהנום.
אבל הרפואה התקדמה, והשתילו לי עור, שטיחי ענק על גבי גפיים אדומות. החסינות שלי עלתה, אבל למרות שהכול היה כואב פחות, בפנים הכול היה עדיין כואב ממש.
עד שעומס יתר על העצבים גורם לך לא להרגיש דבר. לפחות לתקופה. יכולתי לבלות חודש בתור איש הפיל ואז להרגיש הכול בבת אחת.
מיתה #2
הרבה אנשים טוענים שהם "נולדו מחדש", אבל אף אחד לא התיימר "למות מחדש",
המוות הוא הפעולה ההפוכה מלידה, אך בזמן שלידה היא פעולה יחסית קצרה, המוות מתרחש כל הזמן, לאורך החיים,
אפשר לראות במוות הורדה מאוד אטית מהאינטרנט, שאנחנו מחכים שתגיע למאה אחוז.
אני מתנחם במחשבה שבמוקדם או במאוחר לא יהיה אכפת לי מאף אחד, ומשום דבר.
ואולי כשאגיע למאה אחוז שלי אלך מהעולם הזה בלי כאב לב אחד בלבד,
משתעל דם, עם חיוך על השפתיים.
החיים כמפלצת
אפילו אם מוחי ישרף, נפשי תתאדה, וגופי יהפוך לנציב מלח, אינני פוחד להישיר מבט לבורא עולם, לירוק אל תוך תהום הנשייה,
להזעיף מבט אל כל אדם, שנאה כדלק להבעיר כל מוסכמה, אני לא פוחד להישבר, להיגמר, אך אני עוד ילד קטן.
דהרתי אל עבר השמדה עצמית במלוא הקיטור, זורק חלקים מנפשי אל הכבשן, בוהה בהם בוערים בעיניים לחות,
בעוד המהירות עולה, ודפיקות הלב מתחזקות. היא הכירה את השדים שלי יותר טוב ממני, הכירה אותם כל אחד בשמו שלו,
במראה שלו, וביכולותיו. אך אני עוד ילד קטן, נטול אהבה, נאלץ להניח ספרים כדי לקפוץ אגרופים קטנים,
נאלץ להיפרד מחתיכות קטנות של אנושיות, וחיבה. אך המכות והחבורות לא גרמו לי להרפות את ידיי,
להרים מחדש את הספרים, אך באופן תואם נפשי לא הרפתה מן המילים, ואימצתי אותן חזק לחיקי,
ואיתן בניתי מחדש את כל מה שנלקח.
השתלתי לעצמי גפיים ואיברים פנימיים, עשויי אותיות, הפכתי מעבר לספר פתוח, נעשיתי סיפור מהלך.
והאותיות לא עצרו שם, הדיו החליף את מחזור הדם, וסביבי נבנו חומות, מגדלים משוננים נושמי מגיפה ונושפי זעם.
הייתי מוקף באשליה הכתובה של הגנה.
אני כל החיים שלי מחכה לך:
לפעמים נתקעו לי שירים בראש, שירים שלא אהבתי, והם לא היו יוצאים עד שלא הייתי מאזין להם זמן מה,
באותה המידה, גם נתקעו לי בראש אנשים, ומילים, מילים נוראיות, הראש שלי מוצף בהן, המחשבה שלי שוחה בהן.
עד שלא הגיתי אותן, עד שלא הנחתי אותן על הכתב, הן לא חלפו, ועד שלא נפנפתי בשפתיי, והצלפתי בלשוני,
לכיוון אותם אנשים, נוכחותם לא פסקה בניבכי מחשבתי.
זה כמו רעל, שמתפשט בגוף בעזרת זרם הדם,
ככה גם המילים שלך הרעילו את הנפש שלי, בעזרת זרם המחשבות.
אני חושב שזה יהיה צעד חשוב בכיוון הנכון להתחיל להתאכזב מהבטחות שלא קיימתי כלפי עצמי מאשר של אחרים.
אני אהיה כל כך מאושר כשסוף כל סוף ארגיש שום דבר.
יש לי חלל בלב שאף אחד, ושום דבר לא מצליח למלא, אז באופן טבעי הוא שמור לך.
מחשבות | ג.ד. | רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ