מחשבות | ג.ד.
החלליות הגיעו
כשהחלליות הגיעו, ברחתי ליער, אחוז דיבוק, רץ יחף בין העצים.
ליד כל כמה עצים היה עמוד תאורה, מכוסה קורי עכביש, כפות רגלי נפצעות, מזרדים ואבנים, הבוהן שלי מדממת, משאירה טביעות של הלב שפעם עבורך.
עורב היה נח על עץ, וכשהייתי עובר את העץ, הוא היה צווח ועף קדימה לעץ מרוחק יותר, עד שהייתי עובר אותו שוב.
מאחורי הכוכבים בכו מטאורים, גגות העיר בוערים,
וככל שהתקדמתי פנימה אל תוך היער, נצפה על ידי זאבים בודדים, ככה יותר אנשים שכחו אותי
שכחו את מי שהייתי, איך זה הרגיש בנוכחותי, ואיך אני הרגשתי בנוכחותם,
ואם אי פעם נשקתי לך על הלחי, או דרשתי חיבוק חזק בלי סיבה, תדעי שאהבתיך באמת, בלי פחדים, ובלי פגיעות.
וככל שהתקדמתי פנימה אל תוך היער עמודי התאורה דעכו, במספרם, ובאורם, נכחדים לאט לאט.
ועיניים נוצצות של מפלצות שידעו רק חשכה בוחנות אותי, ואני אינני מפלצת, וגם אינני אדם, אולי משהו בין לבין, או בכלל לא זה, ולא זה.
נבלעתי לחלוטין בחשיכה, עד שהגעתי לקרחת יער, מוארת מדמעות כוכבים, ושם נח מזבח ועליו סכין עשויה אבן
הרמתי את הסכין, מעשה ידי דמויי אנוש שקדמו לאדם, הרמתי אותה גבוה, אוחז בה בשתי ידי, מכוונת כלפיי
אור הירח היה כזרקור, ולאחר כמה רגעים של אגירת זכרונות,
התחלתי לדקור את עצמי עם סכין האבן הכהה, מעלה ומוריד אותה מהשמיים לכיוון החזה,
חפרתי איתה בחזי, זמן ממושך, עד שלבסוף נוצר פתח,
דרכו שלפתי החוצה את ליבי והנחתי אותה במרכז הבמה, עליה ניצב הסכין.
לא הרגשתי חלול, לא הרגשתי כאב, לא הרגשתי דבר
אני מתעורר צורח אל תוך סיוט. באמצע הלילה, והם היו מסביב למיטה שלי, צללים.
אני קשור בכבלי מוחי, הם מראים לי סרטון של כל הפעמים שבלעתי עכבישים תוך כדי שינה. יש להם מצלמות בכל מקום.
כל הלחישות בשפות שאינן קיימות מבעד לקירות התבררו כסיפור אמיתי,
ובכל פעם שנכנסתי לחדר, ומהחדר השני בקעו קולות, כמעט בלתי נשמעים
רשוש רוח קטן, אבל מורגש, ואני האזנתי, ואני ידעתי, אך לא האמנתי, כי הייתי לבד בבית.
פצצת אטום פוגעת בשערי גן עדן, נוצות מלאכים בוערות ואינן מתכלות נופלות לאט מן השמיים, זוהרות באור קלוש ירוק, מיליוני גחליליות קטנות
צוללות מטה לאט, ממיטות חורבן, ומיתה.
כל הבטן שלי קורים, הם גרמו לי לבעיות בקיבה.
כל העור שלי סימני נשיכה, הם מראים לי סרטון שלי מת, בכל אחד ואחד מגלגולי הנשמה שלי. כלבי תקיפה. הוצאה להורג. מחלה. אני מתאבד.
היא שוכבת עם אחרים, זונה של השטן, כלבה מיוחמת מרובת עטינים, מזילת ריר, ולא יודעת שובע.
והם בוכים, והם צוחקים, הם מתגאים בעצמם, הם מרגישים טוב, והיא מלטפת אותם, ממלאת אותם, לוחשת להם באוזן,
את כל הדברים שרציתי לשמוע.
והיא לא חוזרת אלי יותר לעולם.
*
מחשבות | ג.ד. | רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ