מחשבות | מאת: חיים דרישנר
או, איפה אני ואיפה הם?
או, למה שלא נדבר על Illud Divinum Insanus?
תראו מה זה: הזקנות המקושקשות של המטאל עדיין מתבכיינות, 7 שנים אחרי, אודות הפיאסקו (לשיטתם) שנקרא Illud Divinum Insanus, אלבום הסטודיו התשיעי של להקת הדת' המטאל המפורסמת בעולם (מי אם לא Morbid Angel?!). המגמה אומנם החלה עם הופעתו של האלבום שקדם לזה, כלומר Heretic מ- 2003 (למרות שניצנים נראו בארץ כבר בתקופת Domination שהושפל ונרמס עד לעייפה למרות היותו אלבום כביר וכפי הנראה אלבומה האהוב ביותר של הלהקה על עבדכם הנאמן), אך אם למדתי משהו מ"סצנת המטאל" העולמית – תובנה שמתכתבת היטב עם דבריו של הקומיקאי האגדי ג'ורג' קארלין המנוח שדרש שלא נאמין למילה שיוצאת מפיהן של ממשלות – הנו, בהקשר שלנו, שאסור, פשוט אסור להאמין למה שיוצא מפיהם או ממקלדותיהם של "יודעי דבר" בממלכת המטאל הגמישה להפליא. הם לא באמת יודעים על מה הם מדברים, נקודה. במקרה הזה, זו אינה 'חכמת ההמונים', אלא יותר 'עיוורונם וכהות חושיהם של ההמונים'. הכל שטויות, הכל חייב להילקח עם כמויות של מלח -- ואין להסתפק בכמה גרגירים למען הספק הטוב והמיטיב, אלא בכמויות. אל תאמינו לדבר שנאמר או נכתב; חישבו בעצמכם וצרו לעצמכם את דעותיכם; גבשו אותן על סמך מה שאתם יודעים ועל סמך מה שאתם שומעים (ו/או מרגישים). זו התורה כולה. כל השאר חסר משמעות, לחלוטין.
אין זה עניין של 'לעשות דווקא' למישהו; זהו פשוט המופע הגרנדיוזי של האינדיבידואליזם
ואין זה עניין של 'לעשות דווקא' למישהו; זהו פשוט המופע הגרנדיוזי של האינדיבידואליזם, החשיבה העצמאית, כזו שהייתה צריכה להיעשות ולהראות במיוחד בעולם המטאל הקיצוני, בו הן היוצרים והן הקהל היו צריכים לאמץ לעצמם הלך רוח של פורצי דרך ומנהיגים ולא של כבשים המולכות (בדרך כלל שולל) אחר המחשבה הקולקטיבית של מה טוב ומה רע באמנות מוזיקלית כזו או אחרת ומיישרות קו בהתאם. שם זין על יישור קווים! שהרי באמנות כמו באמנות, אין דבר כזה שאין דבר כזה – הכל הולך גם אם הוא לא ממש הולך. וחוץ מזה, מי קובע? רק אני, רק אתם.
תמיד רציתי להבין על מה כל המהומה והאם Illud Divinum Insanus הוא כזה אלבום גרוע ובלתי ניתן להאזנה כפי שטוענים שהוא. התשובה, כמו שתשובה טובה צריכה להיות תמיד, אינה פשוטה. אבל אם תכוונו לוע אקדח לרקתי ותאלצו אותי להביע עמדה בנוגע לאלבום הנ"ל במלים בודדות – לא אהסס לומר שזהו אלבום מצוין, אם לא פורץ דרך, בז'אנר הדת' מטאל ובכלל. זאת ועוד, Morbid Angel ביצעו כאן מהלך שהוא יותר מנועז; הלהקה ביצעה כמעט התאבדות מסחרית (ועמה יריקה קולוסלית בפרצופיהם של אוהדיה אדומי-הצוואר) ואין לי ספק שמי שרוחו החלוצית עדיין פועמת בקצב המטאל, יודה בכך, אם לא בקולי קולות אזי לפחות בארבע עיניים: כן, זה אלבום טוב, אמיץ ולמרות שכל מני ארחי פרחי מנסים לשוות לו צורה של מוצר פופ בזוי – הוא רחוק מכך.
באמת שאיני מבין את קהילת המטאל (מקהלת זקנות ממורמרות ששרות בקול אחד); עד היום אלבומים מבריקים כמו Domination עדיין חוטפים רסיסי בוז וחצי ביקורת מרושעת נורים לכיוונם כל אימת שאפשר. Domination היה ועודנו אחד האלבומים הקולוסאלים ומרעידי אמות-הספים שנכתבו, כבד ואפל בצורה יוצאת דופן, ועדיין החרא מתעופף באוויר לכל הכיוונים כל אימת שהוא מוזכר, או, רחמנא ליצלן, Heretic המורכב והמתקדם, המלא בעוינות ובאווירה, גם הוא חוטף קיתונות ביקורת ושנאה לא מועטה.
למה? ככה.
אישית, תמיד אהבתי את האספקטים היותר ניסיוניים של המטאל הקיצוני ושלא תחשבו לרגע ש- Morbid Angel הינה חלוצה בתחום באופן כל שהוא. תמיד העדפתי את הקלטות הרימיקסים של Fear Factory על פני אלבומי הסטודיו הרגילים שלהם למשל. Fear Is The Mindkiller ו- Remanufacture הנם אלבומי רימיקס מבריקים בזכות עצמם; הלהקה ידעה לשלב את הדת' מטאל שלה עם אלמנטים אלקטרוניים, זיווגה אלמנטים של טראנס ושאר מרעין בישין וידעה לעשות זאת בקלאסה נדירה. גם Avulsed הספרדית הקליטה Compilation מבריק בשם Cybergore בו שולבו אלמנטים אלקטרוניים מובהקים של דאנס וטראנס אל תוך הברוטאל דת' מטאל של המשוגעים הספרדים הללו. התוצאה? מפעימה, מרגשת, דינמית להפליא ומשהו שכיף היה להאזין לו, הרבה יותר מאשר למקור. הייתם אשכרה מסוגלים לרקוד לצלילי דבר כזה. לרקוד, דמיינו לכם! זה לא הטראנס והאלקטרוניקה שעשו את ההקלטות הללו מהנות כל כך להאזנה - זה השילוב הבלתי צפוי והמקוטב שגרם לתחושת העילוי הנדירה ודווקא מכיוון שהבסיס תמיד היה מטאל קיצוני, הכיף היה גדול, כיון שאותן להקות פורצות דרך פתחו צוהר לממד חדש במטאל, שאם לא כן, היה נשאר דלוח ומשמים כמו שרובו אכן נשמע אז – והיום. ולא דיברתי עדיין על People הישראלית או על Exit-13 האמריקאית או על Imaginary Sonicscape המופתי של Sigh היפנית ועוד ועוד ועוד. אוונט-גארד כשמו כן הוא: הרץ לפני המחנה; אחד שעושה משהו שונה לפני שכל השאר קופצים על העגלה. ושוב, זיכרו ילדים: באמנות אין דבר כזה שאין דבר כזה.
רימיקס של דת' מטאל
רימיקס, כי לא רק המיינסטרים יודע ללהטט
?דאנס של דת' מטאל | Avulsed - Cybergore
בואו ניכנס לפרופורציה: Illud Divinum Insanus של Morbid Angel הרבה פחות נסיוני פר אקסלאנס מאלה המוזכרים לעיל ומרבים וטובים אחרים שלא הוזכרו. הוא אולי אלבום הסטודיו הלינארי ביותר של הלהקה, כלומר לחלוטין צפוי ברובו ודי קל לעיכול ואולי כאן טמונה האירוניה; אם תאזינו היטב, תוכלו לשים לב שה(דת') מטאל הוא די בסיסי; לא תמצאו בו סולואים הזויים נטולי-הקשר, דיסוננטיים, אבסטרקטיים ודי מעצבנים; לא תמצאו מבנה שירים מורכב ולא-תמיד-קומוניקטיבי; למעשה, מבנה השירים פשטני וקלאסי, כלומר בית או שניים, פזמון, בית נוסף, פזמון חוזר. אזי אם מישהו רוצה באמת לבקר את סגנונה העדכני של הלהקה, יואיל בטובו ויעשה כך על בסיס המטאל שבאלבום לעומת המטאל שבאלבומיהם הקודמים גרידא, ואל נא ישפוט את הלהקה על כך שהעזה, רחמנא ליצלן, להכניס לאלבום טיפטיפונת של אלקטורניקה וכיף. נכון, זהו אלבומה הקומוניקטיבי ביותר של הלהקה, אך זו עדיין אותה להקה, עם ביצים גדולות, שיגעון גדלות יפהפה, תאוות חלוציות, בעלת יהירות מבורכת, כישרון, יצירתיות ושנאה קיצונית כלפי כל מה שהוא אנושי, עדיין, לאחר כל כך הרבה שנים של הענקתה לנו דת' מטאל איכותי ובלתי מתפשר ובכנות, די קשה לעיכול.
כשגראולינג עמוק פוגש את המיקסים של הדיסקו | People (Israel)
קרקס מטאליסטי נטול גבולות | Exit-13
אלבום זה אינו שונה ומתכתב היטב עם רוחה של הלהקה וכן, ברובו גם עם סגנונה הישן והטוב. ראשית, דיוויד וינסנט חזר להיות חלק מהלהקה, שזה מעולה. לעניות דעתי הוא היחיד שקולו מסוגל להחזיק על כתפיו את משקלה המאסיבי של המוזיקה. הוא תמיד היה האדם המתאים ביותר והיחיד לתפקיד כסולן הלהקה. קולו פשוט מרושע להפליא, פראי, נטול רסן ואדיר בכל קנה מידה. ההקלטה מושלמת בבהירותה ובדינמיות שלה; הגיטרות והתופים נשמעים נפלא, חדים כתער, פריכים, כמעט מתפצפצים בפה; כתיבת השירים פשוטה אך לא קלישאתית – וכן, גם האלקטרוניקה כאמור מוסיפה נדבך של הנאה וקריצה מלאת בוז כלפי אלה שבוגדים ברוחה החלוצית של המטאל ורוצים תמיד שמה שהיה הוא שיהיה.
?אנחת החירות של מפרקי הגבולות | Sigh - Imaginary Sonicscape
המטאל ורוחו החלוצית כנראה גדולים מכולנו; הן מאלה שמאמינים עדיין בערכים אלה והן מאלה שמעולם לא האמינו בהם. רוחו פועמת באלבומים כמו זה ובאחרים, הרפתקניים אפילו הרבה יותר מזה. זו אינה התפשרות על צליל ידידותי והתמסרות למיינסטרים. זו פשוט דרכו של המטאל הקיצוני לומר לכולנו שלמרות שהוא יכול לצעוד ברוח הזמן, הוא אינו חייב והוא עושה כך רק בכדי להוכיח לכולנו שגם אם הוא מתפרץ למסיבת המיינסטרים שאליה לא הוזמן – הוא עדיין שונה כל-כך מכל אנשי המסיבה ולעולם ייוותר מקוטב לכל הבולשיט שאנשי המסיבה מייצגים.
עכשיו, שימו פאקינג Play, והגבירו את הווליום.