מחשבות | מאת: ש.נוי
לרוע המזל הוא נולד משורר.
שנים יביאו מתקנים ותחבולות לזיהוי משלח יד של אחד בעודו ברחם, ואז ניתן יהיה לבטל בזמן פרויקט כושל שכזה.
אבל בזמנינו אנו נידון אחד לחיים של פטפטת בלתי פוסקת מנתרת בין קירות מוחו, מחשבה רדופה,
כבשן בוער ובוהק שמכרסם בבשר בשביל דלק, ניתן היה לראות זאת עליו ישר
הילד היה חיוור ורזה.
האב כעס, הוא היה מוכן לפור שנופל כאשר ביצית וזרע נפגשים, אך מי ידע שאיזה שטן יתגנב בלילה, יצמיד את אוזנו לבטן מלבלבת ויחל לוחש לתוכה שירים.
תן לו צאצא בעל מום, נכה, אפילו רופס מוח, פשוט, והיה מגדל אותו בחום ובאהבה, אפילו שמע על אנשים שלהם נולדו תינוקות רבי-גפיים, או מחוברים יחדיו,
גם אותם היה מקבל בחום ואהבה, הכל רק לא זה.
הרופא לא יכל שלא להרגיש אשם בדבר, אולי אם היה מילד בצורה רשלנית יותר היה חוסך מאותה המשפחה כאב רב,
הוא פסע קצת בחדר, ואמר
"נורא יותר מביש המזל שבלהתקיים הוא רוע המזל שבלהיוולד משורר",
האב עמד קפוץ ידיים, עדיין לא מוכן לאחוז בבנו שלו,
המחשבות נדדו אולי ישאיר אותו ביער, וייתן לחיות הטרף לגרור אותו הרחק, או אולי יניח אותו בנחל, או נהר, וייתן לזרמים לשאת אותו מכאן,
מהר, לפני שהם יתנו לו שם.
אבל הם נתנו לו שם, עוד דבר בנוסף לגורלו שאין לו שליטה עליו, ועוד דבר כה חסר משמעות, כי שם זה גם כך לא ייזכר, או יגיע לידי גדולה.
עדיף כבר אם היו מותירים אותו חסר שם, גם כך אף אחד לא ישתמש בו, כי ניכר שאף אדם לא ירצה ממנו דבר.
את האמנים, ואת ההמונים שלחו למחנות כפייה, האמינו כי אם ילמדו אותם עבודה קשה מה היא, אז יחדלו מדרכיהם הנלוזות.
המחנות היו מקומות קשים ונוקשים, את חלק מהכלואים זה דיכא, והם קמלו, חדלו מליצור, אבל לחלקם השני, הסבל גרם לשגשג,
לא היה נדיר הדבר שבאמצע עבודות הפרך היו אנשים לפתע דורשים לחדול מן הכל וללכת לכתוב, לנגן, הם לא היו יכולים לסרב למוזה.
בהתחלה הדבר היה אסור, והם פשוט היו מתחילים לכתוב על הסלעים שהם היו חוצבים, בגיר שהם החביאו,
מנסים לצייר על האדמה, לפסל, לעצב,
החלו מזמזמים ושרים לעצמם מנגינות פן ישכחו אותן עד שיחזרו לתאיהם, שרים מזמורים באמצע מכרות פחם לא יציבים.
מכל המחנות היו מגיעים אותם הדיווחים, האסירים מסרבים לעבוד ודורשים ליצור,
סגנים וסרנים רצים למפקדיהם ומספרים על ברנש כזה או אחר שלא מוכן להמשיך לעבוד עד שלא יספקו לו דף ועט, קנבס ומכחול.
או על אחד שלא היה מוכן לעמול בלי המפוחית שלו בפיו, הגיטרה לצידו, פעם אפילו גררו פסנתר כנף אל החצר.
בשלב מסוים יצא פקודה כללת, שיש לתת לאסירים ללכת ליצור בכל זמן נתון של היום.
ואז גם הקמלים, הנובלים, וחסרי המעוף, החלו לחזור לחיים, ולקום לתחייה כאשר היו מוקפים בעשייה,
לאט לאט, המחנות התמלאו באלבומים שהם הקליטו עבור האסירים, ספרים שהם הוציאו עבורם, דיוקנאות, ציורים, פסלים,
תאים על גבי תאים, מחסנים שלמים.
בהתחלה הם ניסו למכור הכל, בתקווה שהכנסה תעזור להם לשפר את תנאי המחנות, ואת תנאי האסירים איתם,
אבל הייצוא גבר על הביקוש, הרי כל מי שהיה מעוניין בדברים כאלו, היה אסיר במחנות עצמם.
עד שהם פשוט התחילו לשרוף את העודפים, לשבור את הפסלים, לקרוע את התמונות, האסירים התחננו בדמעות,
תנו לנו לשמור את אשר יצרנו, אבל לא היה מקום, לא היה איפה לאחסן את כל התוצרים חסרי השימוש הללו.
לילה אחד היו הלהבות גדולות יותר מאי פעם, מאירות פרצופים מציצים מבין סורגים רחוקים,
פירמידה ענקית של תוצרים בלתי שמישים התרוממה אל השמיים, כבשן בוער ובוהק, של כל אשר בא וכל אשר הלך.
*
חומרים נוספים של ש. נוי אפשר למצוא בקישור הזה.