מאת: יוסף בן עוז | Nicole 12 - Playground - רשמים של קריסה בעקבות
הבהרה
הפרויקט המסוקר להלן קשה במיוחד לרבות הגרפיקה והתוכן שלו. המלצתי היא לשקול היטב חשיפה אליו.
רקע
לפני חודשיים וקצת באחד מחיפושיי הבלתי פוסקים אחר יצירות אנדרגראונד, פתחתי ערב אחד בחיפוש אחר 'אנדרגראונד טכנו'. מדובר בכיוון שנולד בעקבות שיחות עם יוצר מטאל ישראלי, מכר יקר שלי, שסיפר שהוא יוצר מוזיקת טכנו ומופיע בסצנה של ברלין. לפני כמה חודשים חזר ארצה ונפגשנו במקרה בלבונטין ויצא לנו לשוחח בחטף. הוא סיקרן אותי עוד לגבי הסצנה של הטכנו המחתרתי והחלטתי לבדוק את העניין לעומק.
החיפושים התגלגלו: יצירה אחר יצירה, מובילים אותי פנימה, מדלג בין טייטלים שונים – רובם אינם מוכרים לי כלל – כולם ממחוזות אלקטרוניים חשוכים וקיצוניים. אחרי כמה הקלקות נתקלתי ביצירה שטרם ראיתי בעבר ושתמונת הרקע שלה הייתה תצלום שחור-לבן שמכה אותך כמעט מייד עם תחושה שמשהו מטריד ביותר עובר אליך עכשיו מהויז'ואל הזה. התצלום היה תקריב ב-Lo-Fi של פני ילדה עם קוקיות, ראשה מורכן אך במעט, ובתחתית כותרת סתומה: "Nicole 12 – Playground".
נכנסתי.
היצירה אורכת 8:44 דקות.
לא הצלחתי לשרוד 4.
Nicole 12 - Playground: לחתוך בבשר החי. תמונת האלבום
*
ניואנסים בתוך נויז: כמו נימול בגפיים מתות
אבל קודם הקדמה.
אחד הדברים המעניינים בסגנונות ניסיוניים[1] זה לגלות מחדש את יכולתך להבחין בניואנסים. הסתבר לי עם הזמן, שכשהיצירה היא מסך עשן של רעש, אז כל פיפס שזז מתפרש בחווייה שלך כמו גילוי של אות חיים בין הריסות אפורות. זה משהו שלא נחווה כמעט בכלל בסגנונות ההרמוניים. הרבה פעמים מדובר ביצירות שהן אינן מוזיקה של ממש, במובן הזה שאינן יצירות מוּבְנוֹת או מלודיות, דהיינו כאלו שבנויות על רצף של תווים שהוא גם אסתטי ובר הלחנה. מדובר בתערובת של צלילים שונים עם מנעד מינימליסטי, לפעמים עד כדי שיממון של ממש, שבטקט ראשון לא נחווה כמו משהו שאפשר להתייחס אליו בכלל. אתה אומר לעצמך: 'שמע, אנשים מנסים טונות של שטויות היום. כל פרץ קיא רועש, זועם ומאמין לעצמו ברצינות תהומית, הופך לי פתאום להיות "מוזיקה" שעכשיו בואו נתפעל ממנה ונדבר על הרבדים שלה.' אז כזה.
מה זה ניואנסים? כל מיני דברים זעירים שמתרחשים שם. דברים שבסוגות האחרות לא היו עולים בכלל בראדר, כן עולים כשמפרקים את המוזיקה ליסודות של רעש. בנויז או באינדאסטריאל זה מאוד חזק. על פני רעש רקע שנשמע על פי רוב כמו לופ ממוכן של סאונד אתה פתאום חש בשינויים נורא זעירים. כמו לגלות רסיסים של חיים באמצע מקום סואן אבל מת: מילים שנאמרות בלחישה, רעשי רקע מוזרים שלא היו קודם, השתנות כללית בסאונד, מילה של אישה שנאמרת פתאום על רקע של שירה גברית, צליל מלודי בודד שלוקח את ההצגה לכמה רגעים ונשאר איתך גם אחרי שנגמר, בכי של תינוקת, נשימה כבדה של אדם זקן, נאום עמום שאתה מתעקש (ללא הצלחה) לפענח את הנאמר בו. כאלו דברים.
התפרצויות קטנות אלו, המופיעות על רקע הסאונד הממוכן של ה'אנטי-מוזיקה'[2] הרועש שהדרון והאקספרימנטאל יודעים לעשות, עלולים לחולל מהפכות בנפש. זה קורה משום שבתת מודע שלך אתה משתוקק לגלות סימני חיים בתוך השאון הזה, וכמעט שאין. ואז: צלילים כאלו שהם כמו סדקים של חיים מופיעים, ואתה מתלהב בשבריר רגע ראשון, שהופך כמעט מייד לתחושה של לפיתת חנק כי אתה מהר מאוד מגלה שהצלילים הללו הם הזויים, מעונים או חד וחלק מבעיתים באופן מוחשי.
לגרור את המאזין כל הדרך אל המרתף
Nicole 12 – Playground היא אחת מהעבודות המחרידות ביותר שנתקלתי בהן בימי חיי. אחרי שוך ההלם הראשוני התחלתי לגגל. התברר לי שמי שעומד מאחורי היצירה הזו מכנה את עצמו Grunt והוא מגיע מפינלנד. Grunt הזה, אחראי לכמה פרויקטים מבעיתים למדי באותו הסגנון. Nicole 12 אינו עבודה של Grunt אלא פרויקט בפני עצמו (סיפור מסועף). הקטע, כמו האלבום כולו, עוסק בפדופיליה ולמעשה בהתעללות בילדים באופן כללי. אלא שהשיר הזה שנקלעתי אליו לא מתאר מספרים, מסביר דברים או אפילו שר על כמה העניין הזה נוראי. הוא פשוט מעביר למאזין שיחה בין כביכול ילדה שאתה משער שהיא ניקול בת ה-12 לבין מה שנדמה לך שהוא אביה(!) המתנהלת במהלך מה שמהר מאוד מובן שהוא אקט מיני.
ההבנה שזה מה שבעצם קורה כאן כשלעצמה היא נוראית עד לבלי הכיל (ברמה שעצם הפגישה עם זה העלתה בי בחילה פיזית), אלא שכאן מתחילה שחיקה מעניינת שהולכת ומתעצמת לאורך כל הקטע (אני יכול רק לשער; אני, כאמור, לא שרדתי מעבר לכמעט 4 הדקות הראשונות). ליוצר זה לא הספיק: הוא מעוניין לקחת את המאזין לקצה, אבל ממש. מסיבה זו ככל הנראה, עושה האמן שימוש בטקטיקות שאתה לא קולט אותן אלא לאחר עיבוד ארוך ורק בדיעבד, שנועדו לגרור אותך איתו עמוק למרתף שלו.
אחת הטקטיקות שבהן בחר היוצר להעצים את הזוועה הייתה שהקטע כולו עוּבָּד כך שהשיחה היא עמומה, עד שאתה בפועל ממש מתאמץ לשמוע מה בעצם אומרת הילדה ומה אומר האב. כשאתה נכנס למהלך כזה בנסיבות כאלו אתה נדרש להתחיל לחשבן משמעויות של מילים בראש שלך ולהבין אם הן מה שנדמה לך ששמעת. זה עלול להוביל אותך עמוק פנימה אל תוך העולם הפנימי של הדמויות משום שכדי להבין את המילים עמומות הסאונד אתה נאלץ לשחזר בדימיונך מה הייתה יכולה הדמות הזו לומר, האם זה: "Yes daddy, I am a bad girl" או שמא זה "Yes daddy, I am bad go on me" או משהו דומה לזה... ואתה נבעת מעצמך משום שהרי זה אתה בעצמך שמדמיין את המשפטים הנוראיים הללו כרגע. כלומר היוצר בתהליך כזה מצליח להעביר אותך איתו בצעדי טפ-טופ דרך עולם פנימי סדיסטי וחולני במיוחד שלא דימיינת שיכול להתארח אצלך בכלל.
זאת ועוד: הסדומיזציה הנפשית שמתבצעת בך ושתוארה לעיל מתרחשת על רקע של עינוי מתמיד אחר: ברקע לכל השיחה נשמע רעש מלווה בלתי פוסק של שלל אלמנטים יומיומיים שבהקשר ובנסיבות הנוכחיות הם מטלטלים במיוחד: בכי לופת לב של תינוקת, נקישות מיטה ועץ, חפצים דוממים שמוזזים – כל אלו לוקחים אותך אגב כל העניין הזה, אל תוך ניסיון נוסף, בצידה של השיחה, לדמיין מהי המשמעות של כל הצלילים הללו.
לרגעים קצרים, תוך כדי שהעינוי הזה 'מתנגן', אם אתה מעיז להציץ שוב בארטוורק אתה עובר פירוק נפשי נוסף כיוון שכל אלמנט שם מתחיל להתחוור אליך במלוא תוקפו, וזהו סיוט שאין מחריד ממנו. אם בתחילה הויז'ואל היה מטריד כאמור, הרי שכעת הוא הופך קשה מנשוא. למעשה, זו הייתה הנקודה שבה נשברתי ועצרתי את העניין הזה לחלוטין.
את (כמעט) 4 הדקות שעברו עלי בתוך מסע הנויז-פאוור אלקטרוניקס-גיהינום הזה שרדתי בקושי, וגם זאת תוך הקפצה ארעית ולפרקים של הקטע המתנגן ולו רק כדי להשיב לנפשי את התחושה שבכ"ז אני שולט בדבר הזה ואינני נשלט על ידו לחלוטין; אינני עובר את הטיול אל התופת שבה הוא מנסה להעביר אותי משל הוא היה הוירגיליוס השטני שלי שבקיא בכל נימיה של ממלכת הזוועות הזו שעשויה מחומרים שאתה שומע עליהם לעיתים רחוקות מאוד, אם בכלל.
אני זוכר שכמה ימים אח"כ תמונת האלבום, הסאונד והשיחה הנוראית ההיא לא יצאו לי מהראש. אני שומע מטאל מאז כמעט גיל 15, משהו כמו 25 שנה, ומטאל קיצוני משהו כמו 22 שנה ומחזיק מעצמי אדם חזק שראה כמה דברים קיצוניים ויצירות לא פשוטות מהצד האפל של האמנות; נדמה לי אבל, שלדבר כזה לא הייתי מוכן בכלל.
Zoom out: לבקש משמעות
הסיפור של הפאוור נויז והסגנונות המשיקים לו נדמה כמו מרתף שאין לה תחתית. לכמה ימים נטשתי את החיפושים אחר טכנו-מחתרתי והתחלתי לחקור קצת את השכונה האפלה החדשה הזו שנפלה לי על הראש כמו חבילת לבנים. ככל שהתקדמתי, מצאתי את עצמי חושף עוד ועוד טפחים מקאבריים בהקשר של Nicole 12 ובכלל לגבי הסגנון הזה.
באחת הפעמים נכנסתי לסרטון שוב כשהפעם השתקתי את הסאונד והתפניתי נפשית לעסוק בתגובות אליו. חלק מן התגובות היו נוראיות בקרירותן יותר מן הקטע עצמו.
היה מי שכתב שהוא קשה עכשיו; אחר כתב pedonoise; ומישהו נוסף פשוט כתב – Perfect, thank you daddy Miko.
צמד המילים "Daddy Miko" העיר את תשומת ליבי.
מתברר ש- Daddy Miko הוא מיקו אספה, הסולן הנוכחי[3] של Deathspell Omega ושהוא למעשה האיש שמאחורי Grunt וגם Nicole 12 וכן פרוייקטים נוספים בכיוון הנ"ל, ובכלל אחת מהדמויות היותר סרוחות במטאל הקיצוני[4]. מיקו, כך מסתבר, מנהל מגזין פורנו ואף מפיק של סדרת וידאו פורנוגרפית אשר – שימו לב – עוסקת בחומרים הלקוחים במיוחד מהתחומים הלא-חוקיים / טאבו (כמו למשל – התעללות בילדים). זאת ועוד, לפי האתר Metallum[5], אספה אוהב לשלב את החומרים היותר קשים מהביזנס שלו אל תוך הפרוייקטים המוזיקליים שהוא מבצע במיוחד הפרוייקטים הלא-מטאליים שלו (כמו למשל Nicole 12).
אספה: אוהב לשלב את החומרים היותר קשים מהביזנס שלו אל תוך המוזיקה
הנתון האחרון הוא חשוב. אם היה בי חלק נאיבי שציפה שהאמנות הקשה הזו היא סוג של מראה נוראית שהאמן מבקש להציב מול החברה שבה הוא חי, אזי ההקשר הנוכחי שובר את התקווה הזו לרסיסים. מיקו לא רוצה לתת מראות; הוא פשוט רוצה לעסוק בחומרים הללו בהקשר החולני שלהם – לשמו.
הסיפור הזה שם לדעתי באור אחר את המניפולציות האמנותיות שהזכרתי קודם, אלו שמתמרנות את המאזין להיכנס לעומק הסיטואציה החולנית של היצירה Yes, daddy מתוך Nicole 12. נראה שלאספה יש מטרה אחרת מלהיות הזועק בשער: הוא באמת רוצה להעביר אותך חווייה שמטרתה היא peep-show מפלצתי וגבוהה היא הסבירות שהוא מאוד בעד כל החולניות הזו.
באחד הראיונות התייחס מיקו להיבט הגזעני בתכנים שהוא מביא למטאל ואמר שמבחינתו זה shock-value משובח: בעיניו התייחסות קונקרטית לאלימות שיש לה כתובת אנושית ספציפית הרבה יותר מושכת מאזינים מאשר אלימות כללית נטולת הקשר, כזו כמו שמביאים שאר הלהקות במטאל[6]. במקום אחר[7] ציין אספה כי הוא מוצא עצמו מובל מדבר לדבר בחייו האמנותיים, וכי העיסוקים שלו כולם קשורים בסופו של דבר זה בזה.
*
הרהורים של קריסה
אני מודה שכל העניין הזה גרם לי לחשוב על גבולות גיזרה של אמנות ועל טבואים והאם הם אמיתיים או סתם גחמות שלעולם ראויות להיות מנופצות תחת הפטיש המרסק של האמנות. זו מחשבה לא פשוטה למטאליסט ששבירת טבואים אמורה להיות לחם חוקו המוזיקלי והרוחני, אבל מה שראיתי ושמעתי בהחלט איתגר את הבועה שהייתי בה.
אני חושב שמבחינתי זה אומר בעיקר שאתה צריך לבחור את האמנות שלך, ופחות אומר שצריך לעצור את האמנים. היות ואישית אני רחוק מאוד מהעמדה הפרוגרסיבית של המערב ופוליטיקלי קורקט הוא דבר בזוי בעיני, אני לא חושב שיש מקום להוציא מחוץ למעגל אף יוצר – אפילו לא את מיקו למרות שבעיני הוא דיי אשפתון. מבחינתי כל משחק הנעלבים שהעולם נשטף בו היום ע"י השמאל המערבי הוא מלכתחילה סחלה של מוסר נוצרי[8]-טהרני הראוי לכל גנאי, מעין טרור שבנוי על עקרון של אולימפיאדת המסכנים – מי שיותר מסכן יותר צודק. הארס הרוחני הזה הוא גרוע מכל טרור כי הוא השטיח האדום שלו, ולכן אני באמת לא חושב שמיקו צריך להפסיק ליצור שריטות כמו אלו אפילו אם הן עבורי מחוץ לגדר.
זאת ועוד: אחרי ככלות הכל – מיקו אינו ראשון בסיפור הזה. קדמו לו הרכבים חלוציים של ז'אנר האינדאסטריאל והנויז עוד באמצע שנות השבעים – אם לציין בשלוף רק את הבולטים שבהם כמו Throbbing Gristle (הנה קצת מידע כאן) הבריטיים שהשתמשו בתמונות בעלות אופי מיני בוטה בשילוב עם תמונות ממחנות ריכוז נאציים באותה נשימה בארטוורק שלהם (ועוררו על כך ביקורת נוקבת למדי בימיהם), או מ- Monte Cazazza (מידע עליהם כאן) האמריקאים שפסעו בנתיב דומה ואף כינו את המוזיקה שלהם – Industrial music for industrial people. כל זאת ועוד לא אמרנו מילה על הסצנה היותר מאוחרת, מהשנים האחרונות, של הפאוור אלקטרוניקס והשכונה הקרובה. יש שם עבודות מאוד לא פשוטות לעיכול ודומה שכמעט ולא נותרו לנו עוד קווים לחצות. קווים הם חיוניים ליצירה בעיני: אני סבור שגבולות גזרה מייצרים תיחום שמאתגר אותך כיוצר ולכן גם מחזק את היסודות האסתטיים של כל יצירה, ואולי בכך נמנע המצב שבו אלמנטים ברמת ביוב מבקשים קרדיט כמו יצירת עילית, דבר שבעיני הוא סרוח; אבל – האם כל החומרים שם בחוץ אינם שווים מבט? ממש לא, יש דברים משובחים כמובן. האם בגלל שהיצירה מערערת במיוחד זה אומר שאין לה מקום? באמת שאינני יודע. אבל אני כן יודע דבר אחד: האפקט המהמם שהיצירות הללו מבקשות להשיג אכן מושג בסופו של דבר - דווקא משום שיש קווים. ואם לא ייוותרו עוד קווים לחצות? אם לא יישאר עוד שומן לאכול ממנו? ייתכן שנתחיל לאכול בבשרנו שלנו. או שמא, כבר התחלנו.
ובכל זאת, זאת אדם צריך להכיר את עולמו. התגובות ביוטיוב ובכלל המחקר הקטן שביצעתי חידדו את מה שידעתי עוד קודם: העולם סביבנו קר ומנוכר. בקרקעית הביוב הפוסט מודרני? אדם לאדם זאב.
סוגר דלת
השורה התחתונה היא שלא ידעתי שדברים מהסוג הזה קיימים בכלל, והגעתי לחומרים הללו לא מוכן. אני ממליץ בחום למי שאינו יודע לאן הוא נכנס שישקול היטב אם הוא מעוניין להיחשף לדבר הזה. זוהי יצירה מטלטלת באמת משום שהיא מלאכת הרכבה של גיהינום שעשוי מהחומרים הכי יומיומיים והכי מוחשיים שיש בעולם שלנו. מלבד העיסוק האינטימי עד להחריד בחומרים קשים ביותר כמו התעללות בילדים, יש כאן גם נטייה ביצירה הזו להזדהות אמנותית עם הקו הנפשי של התוקף בה בעת עם חמלה מדודה כלפי הנתקף.
כאבא ל-4 בנות הדבר הזה במיוחד זעזע אותי מכיוון שאתה חש חסר אונים מול ה'גילוי' הזה, ועוד יותר מול זה שיש אמנים שהתעוררו ליצור אמנות שגם ממש תעסוק בנושאים כאלו (כלומר שזה אינו שולי כל כך כמו שאולי היינו רוצים לחשוב).
יש לי עוד הרבה מה לומר. תובנות של חושך שעוד ייצאו ממני – אני משער – בהמשך המסע טרוף הדעת מן הרחם אל הקבר בתוך העולם ההזוי הזה שאליו נזרקתי. אבל, עוד חזון למועד.
*
יוסף בן עוז,
אוגוסט 2017
[1] כמו למשל אקספרימנטאל / נויז / דרון / אינדאסטריאל אבל גם יצירות אוונגארד מסויימות.
[2] לטעמי, מוזיקה נעצרת בתיחום המלודי שלה. כל הסגנונות שיושבים מתחת לאזור הזה הם משחקים של סאונד. היצירות המאוד נוייזיות – לוקחות את העניינים קדימה אל עבר משהו שאני מכנה אותו אנטי מוזיקה כי הוא מחפש לשבור משמעות במקום לחולל אותה והוא עושה זאת באמצעים של סאונד לא מסודר ולא קוהרנטי במקום העולם הכן מסודר והכן קוהרנטי של המוזיקה.
[3] זו הדעה הרווחת על כל פנים, למרות שחשוב לציין שאין לכך הוכחה רשמית מהלהקה כך לפחות לפי טענת אתר Metallum.
[4] הטיפוס הזה מהווה בין היתר את הסיבה לטענה ש- Deathspell Omega הם הרכב שעסוק בתכנים אנטישמיים (למרות שהם לא), בעקבות ראיון שנתן בעבר. מלבד זאת עיסוקיו המפוקפקים בביזנס פורנוגרפי חולני במיוחד מאירים באור נוסף את הסיפור של האיש הזה.
[5] אפשר למצוא את זה למשל בדף של אספה – הנה בקישור כאן. הפסקה שם מפורשת למדי, וזו לשונה: He also runs a pornographic magazine ("Erotic Perversion"), a pornographic video-series ("Public Obscenities") and incorporates his interest in pornography (particularly taboo/illegal sorts) into his non-metal musical projects.
[6] מיקו התכוון בעיקר ללהקה שלו – Clandestine Blaze, הקישור לדף שלה כאן. המידע לקוח מתוך דף האמן של מיקו ב-Metallum – הנה בקישור הזה.
[7] סקירה של האתר Heathen Harvest לספליט שנקרא Scoolyard Bruises של צמד האמנים Grunt / Taint הנה בקישור הזה, כאשר Taint הוא אמן טקסני בשם Keith Brewer הפועל ככל הנראה מבלגיה ומפיק עבודות של פאוור אלקטרוניקס מהסגנון הזה.
[8] היסוד היסודי מכל היסודות של הנצרות הוא שישו נחשב לאלוהים ושהוא מת על הצלב עבור האנושות. ברמה הפרקטית והנפשית כאחת – המשמעות של זה היא שהעיקרון המוסרי הכי יסודי של הנצרות הינו שהאלוהים צריך למות ולסבול בעבור חטאיהם של ברואיו, כלמר: שהמסכן ביותר הוא הנעלה ביותר, ושהסובל ביותר הוא הצודק ביותר; יתירה מזאת: כדי להיות צודק, כדי להיות מוסרי, אתה צריך להקריב את עצמך עבור פשעים שאחרים עשו. בפשטות, זהו העיקרון שעשה את הנצרות לתרבות הרצחנית שהיא הייתה משך אלפי שנים.