זר סקירות איטלקיות | מאת: נועה קושניר-ארצי
קוראיי הוותיקים בוודאי כבר הספיקו להתוודע לקשר המיוחד שנרקם ביני לבין המוזיקה, התרבות והאמנות של איטליה. לפעמים נדמה לי שאני מזהה בה רסיסים לגלגולה הקודם ולאישים הגדולים מהחיים אשר הובילוה אל התהילה. לפעמים נדמה לי שליבה של רומא וגיבוריה עוד פועם לו אי שם, בקטקומבות של תרבות המחתרת האיטלקית, ומזרים את עוז ואצילות רוחם היישר אל תוך הלבבות שעוד נכונים לקבלם. אולי זהו סוד כל הקסם? כמחווה צנועה לכל אלו, אספתי כמה יצירות אשר לטעמי לוכדות רוח זו. מיותר יהיה לומר כי קצרה היריעה מכדי להכיל את כולן. לעת עתה אניח מחווה זאת כאן, כצרור הוורדים המעטר את קבר קיסרה.
Spite Extreme Wing: Vltra
אמנם זה היה בקיצור נמרץ, אך את האלבום הזה כבר יצא לי להזכיר בכתבה שעשיתי על תנועת העתידנים האיטלקית. אם לומר את האמת, באותם הימים הרגשתי שרשמיי מהאלבום אך הצליחו לגרד את פני שטחו. לפעמים אתה זקוק לפתיחות מסוימת. רגע של צלילות המאפשר לדברים להתגלות בפניך ולהביא עמם את משב הרוח המחיה, הפורץ מעבר לזיכרונות, ציפיות ורשמים קודמים העוטפים כל רגע המבקש להיוולד באבק האתמול המוכר עד זרא. החוויה שאתאר כאן בפניכם הותירה אותי עם הנחישות לשוב ולהתייחס ליצירה זו. נדמה לי שכעת יש לי מושג קצת יותר טוב במה מדובר.
עם זאת, אינני ששה להלעיטכם בניתוח ותיאור קפדני של כל היסודות המרכיבים אלבום זה. יש לי תחושה שכל ניסיון לעשות זאת יישא בתוצאות זהות לניסיון לתאר את הנשגב במילים. כי עצם השימוש במילים לשם תיאור צלילים עלול לצמצם חוויה הגדולה משפתו של האדם לכדי צל חיוור. פעם נתקלתי בביטוי "לכתוב על מוזיקה זה כמו לרקוד על אדריכלות". הביטוי הזה כל כך נכון בעיניי כי הוא מדגים את ההבדל העצום בין המילים לצלילים, אשר שורשו ככל הנראה נעוץ במגבלות האינטלקט הטהור. כאן המילים יכולות לעזור לך לדעת, אך לא להבין. אז כשם שנהוג לעשות במקרים כאלו, ראיתי לנכון לספק אינטואיציה ולתאר צלילים אלו מתוך התנסות.
לפני כחצי שנה או יותר, יצאתי לרוץ סביב שדה חמניות נבול. זה היה אי שם בצפון הארץ והיצירה הזו התנגנה לי בעוצמה מלאה באוזניות. השמש עמדה לשקוע והפרחים ההם, ראשיהם רכונים תחת כובד משקלם, עוד נתלו על גבעוליהם הרעועים אשר, בהיאחזם בקרקע המאובקת נדמה כי הצליחו לשמר את זקיפות קומתם רק בקושי.
כוח אלף השמשות של Vltra הדהד בשרידי פרחי השמש המובסים, בעוד גלגל הימים, העונות והעידנים הוסיף וסבב סביב מקבילתם השמימית. כי הארעי לא יכול ללכת לשום מקום, הוא רק יכול לרוץ במעגלים - סביב השדה, הימים והשנים. לידה אל מוות אל שיבה נצחית...
הנופים שנפרשו תחת רגליי באותו אחר הצהריים, יחד עם העוצמה המתפרצת של Vltra הובילו אותי להרהורים אודות טבעו הארעי אך ככלות הכל מעגלי של העולם הגשמי, כנגד התשוקה לרתום כל משאב במרכבתך הארצית לקרבות הפחותים, כחתירה אל עבר הקרב הגדול מכל, הקרב אל ההתעלות הממתין לבואך בסוף הדרך. גבוה יותר, חזק יותר, עם כל יום העובר, עם כל שנה -Oltre, Vltra.
באותו הרגע החיים האלו, על שלל כאבי התופת הקיומיים הגלומים בהם, הצטיירו פתאום כמגרש אימונים או כמשחק הבלי, שהשלכותיו היומיומיות מתגמדות אל האין בתוך תמונת המציאות המלאה שבה הם מתקיימים.
נזכרתי בשיחה שהייתה לי עם יוגיסטית אחת, בה היא טענה שהיא יכולה להבחין גם ביופי שבנבילה ובהתפוררות המאפיינת עידן צללים זה. אני מודה שקשה לתפוס את היופי הטמון בריקבון קולקטיבי. בעיקר כשאתה לכוד תחת תנופתו האכזרית וחסרת המעצורים וכשאתה מודע לכך בכל רמ"ח איבריך. אך אותה תחושת ריחוק חולפת שחוויתי באותו אחר הצהריים, כמבט מן הפסגות על עולם המוסיף וסובב תחת רגליך, נסכה קומץ של היגיון במילותיה.
כי הייאוש לכשעצמו הוא עדות לתבוסה.
IANVA – Italia Ultimo Atto
להלן הקדמה קצרה לאלבום, כפי שניתנה על ידי חברי הלהקה:
"לרגל הזדמנות חגיגית זו, ביימנו הצגה מאוד מיוחדת, בה השחקנית הראשית היא אומה שלמה: איטליה.
הפרקים הכי אפלים, עגמומיים, סוערים ושנויים במחלוקת ב-60 שנות ההיסטוריה האיטלקית האחרונות מוצגות מבעד לעיני אלו המוצאים עצמם מובסים תמידית: האנשים הענווים, האידיאליסטים והכנים.
ההתפוררות המוסרית והרוחנית של האומה מתוארת בסגנון ובקסם האופייני לניאו ריאליזם, שהוא יותר מסתם אזכור לכמה מהדיזידנטים הגדולים והמשפיעים ביותר באותה התקופה: מ-Pasolini ועד Curzio Malaparte ומ-Pietro Germi ועד Giorgio Gaber, יחד עם הנגיעות המרות אך מתוקות של המוזיקה הפופולארית הטהורה מן העשורים שעברו (Dalida, Battisti, Morricone)".
ועל אף שהיא עוסקת בהתרחשויות מלפני כמעט 100 שנה ונכתבת בשפה שאינה מובנת לי, ההצגה הזאת כל כך מוחשית ורלוונטית. היא משחזרת מסכת אחרונה בסאגה, הפרק החותם את חשיבותה ההיסטורית והתרבותית של רומא-איטליה, כמו גם של אירופה כולה.
בסקירה הקצרה שערכתי לתנועת העתידנים האיטלקית, הזכרתי תחושה מעורפלת שעלתה בי עת נחשפתי לראשונה לפעילות התנועה: הרגשתי כמו אדם המתהלך בין חורבות של ציפיות ורעיונות גדולים. היצירה הזו של IANVA לוכדת את הרגע המדויק שבין שעות שיאם ודמדומיהם, אשר נחתמו בהיעלמות מאחורי צלה המעיב של הגלובליזציה - המפלסת הגדולה של ההיסטוריה. משם והלאה, נדמה כי מדדי הכוח והערך סובבים בעיקר סביב מספרים – משהו שתואר על ידי Rene Guenon כשלטון הכמויות[1]. התגלמות עקיפה לחזון הבולשביזם? אני יכולה לחשוב על בחור שהיה מהנהן נלהבות לנוכח דבריי. רגע, הוא בעצם נמנה בין ההוגים שניבאו השתלשלות אירועים זו ובצירוף מקרים מוחלט, גם הוא היה איטלקי, שהקדים את זמנו בכמה עשורים טובים [2].
המרירות המתוקה שבאלבום הזה הורסת אותי, ובכל פעם מחדש מצליחה לשבור בי כל מחסום של ציניות ואירוניה, אשר נדמה כי הפכו לאות החוכמה והתחכום עבור איש התרבות של עידן זה. לא ברור לי כיצד חברי הלהקה מצליחים להתנתק מהשפעת תחלואים תפיסתיים אלו, המאיימים לקטול כל דחק לאמנות כנה ואמתית, וממשיכים להפיח חיים בגישה יצירתית העומדת להיעלם מן העולם.
הדגש המושם על ההפקה, שאינה נשמעת כמתקפה מוחלטת על חוש השמיעה, אף הוא נתפס בעיני כריאקציונרי למדי. כאילו היו הולכים באופן מכוון כנגד מדד עוצמת הקול (loudness factor) ההולך ותופח על בסיס שנתי אל עבר איזושהי נקודת סינגולריות. אומנותם ראויה לשבח, ולו רק בזכות יכולתם לעשות זאת באופן מוצלח, מבלי לגרוע מהעוצמתיות הגלומה בשירים. זה רק מוכיח שלא חייבים מיליון שכבות של צלילים הזויים כדי להפיק שירים טובים.
האווירה באלבום הזה מחזירה אותי לאחר צהריים שליו שהעברתי בריביירה בגארדונה, על הטיילת שלצד אגם גארדה. באותו אחר הצהריים, נדמה היה שהאוויר אשר אפף את הריביירה הפסטורלית, שבנס מוחלט עוד לא הפכה לקרקס נוסף לנחילי התיירים המזדמנים, נשא בו אינספור זיכרונות מימי זוהר שאין ביכולתי וגם לא יהא ביכולתי לתאר.
ואם כבר החלטתם להקשיב ל-IANVA, אז אל תפספסו את “La Ballata De’llarditto”. קולו מלא הערגה והחרטה של הגיבור הראשי, בעודו מעלה את זיכרונותיו מהמלחמה ומהשנים שקדמו לה כבר ליוו ועודם מלווים את רגעיי המרים והכואבים ביותר - כאילו בבואות רגעיי ההתפכחות והאכזבות שחוויתי נגלים לעברי מתוך מבע קולו. מחסום השפה כאן כמעט ואינו קיים.
Camerata Mediolanense – Campo Di Marte
והנה הבוקר שוב, חוזר ועולה על פני הנוף המוכר. הפס הדק המגיח מעל האופק וצובע את הרקיע בסגול, מתפשט עד מהרה לכדי יום חדש, דף חדש הנכפה על הכל - בין אם ירצה בכך ובין אם לאו. אך גם ההבטחות הגדולות הגלומות בלובנו לא יצליחו להסתיר את הכתמים שתחתיו או לכפר על העוונות הניצבים בשתיקה רועמת כתילי ההריסות.
עם תום מלחמת העולם השנייה, בזיליקת אמברוזיוס הקדוש, יחד עם בניינים חשובים אחרים בעיר מילאן שוקמו מהנזק שנגרם מהפגזות בני הברית. זה קרה בלייפציג, ברלין ודרזדן - ואז גם במילאן. אך הטרגדיה הגדולה ביותר שפקדה את היבשת האירופאית, בדמות 2 מלחמות העולם מוסיפה להדהד ברקע. השלכותיה עודן מורגשות מתחת לשכבות הטיח העבות – ולא רק באלו המכסות את קירות הבניינים המשוקמים. עטיפת Campo Di Marte, עם הריסות הבזיליקה המופגזת, תולשת שכבות אלו ומעמתת אותנו עם עולם שהתנפץ לרסיסים. וכך גם הנימה הנוגה האופפת את השירים שבפנים.
עצם קיומן של להקות כמו Camerata Mediolanese או כמו IANVA... למעשה עצם קיום ז'אנר שלם ושמו ניאו-פולק הוא עדות ברורה לכך שיש צלקות שאי אפשר לרפא ואמיתות אשר, חרף קולה המפציר של המציאות, חלקנו פשוט מסרבים לקבל. זהו תהליך אבל קולקטיבי שנדמה כי יימשך עד קץ ימי האנושות.
אני חייבת להודות שהלהקה הזו כמעט וחמקה לי תחת הרדאר. אילולא הייתי נתקלת בדבר הזה. Eroi פירושו גיבור. גיבור פירושו... ובכן, זה לוקח קצת זמן להבין. לעתים נדמה לי שזאת מילה שהספיקה להישחק משימוש יתר ומשמעותה האמיתית אבדה מתודעתנו במכבסת המילים הקולקטיבית.
אך גם כשהמילים שוכחות, הצלילים זוכרים. והדמות שהם תיארו בפניי נשאה על גופה את צלם האדם העשוי בשר ודם, אך ללא תחלואי האנושות המוכרים עד זרא. כוח רב היה בידיה אך לא הייתה גחמה בעולם שתניע אותה לשעבדו. וכמו השמש החורכת את הארץ, נוכחותה קרנה הוד והדר ושררתה - מעבר לטוב ולרע.
הצלילים האחרים שתשמעו ב-Campo di Marte אף הם נושאים מעט מבוהק הגיבור, אך הנימה השלטת שטופת עצב. רק תקשיבו ל-Guerriero כדי להבין. אורגן Mellotone ואקורדיון, שאת צלילו פעם השכיל לתאר חבר כפסקול לקרנבל העצוב של האנושות, מקוננים מרות על רעם תופי מלחמה מרוחק וחצוצרות המריעות על ניצחון בר חלוף.
טנורים עמוקים ועגמומיים וקולות מלאכיים, המתאווים לרפא בחסדם את כאב הפצעים המדממים, פורשים בפניך סיפור המיוחס בדרך זו או אחרת למקום הנקרא Campo di Marte או "מגרש מרס". לא ברור אם קיים קשר ישיר ל-"שדה מרס" אשר מחוץ לרומא, שכן למיטב הבנתי זהו מונח כללי המתאר אזור בתוך העיר או בשוליה, המשמש כמגרש מצעדים או אימונים צבאיים. מקור השם הוא מן הסתם, משמו של אל המלחמה הרומי.
שדה מרס שברומא משמש כיום כאתר תיירות, אך בימי קדם שימש בין השאר לטקס הטריומף:
הלוחם והמצביא, שהתעמת עם המוות בשדה הקרב, עשה זאת גם בפני המוות הקטן ושמו בעתה, השוכן בתהומות הגדולים שברוחו. האדם אשר התעמת והביס את המוות הגדול כמו גם את הקטן, יש האומרים כי ניכרת בו התגלמות של כוח מיסטי ההופכת אותו לישות המתעלה על האדם. טקס הטריומף הרומי היה טקס מקודש לכבוד האל יופיטר, אל הקפיטולינה החשוב ביותר. המצביא שגבר על אויביו הופיע כהתגלמות חיה ליופיטר, שהעבירה לידיו את כתר עלי הדפנה, ומרכבתו סימלה את מרכבתו השמימית של האל [3]. במערכה הגדולה החותרת אל הנשגב, המלחמות והניצחונות היוו חלק בלתי נפרד, שכן הם היו האמצעי הפותח אליו צוהר. וכך גם היה ברומא המסורתית.
מסתבר שהיה גם "שדה מרס" כזה במילאן. המגרש הזה כבר לא קיים, כרוחו של מרס בלב רוב בני האדם.
אבל המלחמות ממשיכות להתקיים כבכוח האינרציה. ופניהן איומות, טכנוקרטיות וחסרות תכלית מתמיד. ובערפל הגדול היורד על פסגות הנשגב התועלת המתקבלת, אם בכלל, בתמורה להשחתת הבשר והנשמה משולה ליעד מרוחק ונוצץ המתפוגג ברגע השגתו. זה מזכיר לי את השיר של יהודה עמיחי, בו הגשם בשדה הקרב יורד על רעיו החיים והמתים ללא אבחנה. וכנגד הגשם החוזר ויורד, האדם שהיה בכוחו לגלם את הנשגב, כעת אינו אלא בר חלוף. ומאבקי הכוח המדממים, נטולי הגבורה, נטולי כל קשר לכל ערך נצחי ונעלה לאדם מצטיירים לפתע כעיסוק תפל נוסף עמו מעביר הוא את שארית ימיו התפלים.
ואת אלו שהמוות הגדול לא הצליח לכלות בשדה הקרב - ישוב ויהלום "המוות הקטן" עד קץ ימיהם על פני האדמה.
Campo di Marte הוא הפסקול למקוננים על קברי הגיבורים האחרונים ולנשמות הגיבורים האחרונים אשר עודן כלואות בגוף-אדם ומקוננות על קברי העולם שהיה ולא ישוב. זהו הפסקול של האדם המוכן להילחם למען קיומה של אמת נצחית עד כלות נשמתו, גם כשהאויב גדול ובלתי מנוצח וגם אם התבוסה כמעט ודאית. פשוט כי הוא לא יכול לפעול אחרת.
אך בין הדמעות מוצנעות הבלחות קצרות של פאר נשגב, כאבני חן הזרועות בין שרידי הבניינים, האנשים והרעיונות. כמו Eroi שכבר הוזכר לפני כן, גם אלו שואבים השראה מהמיתולוגיה הרומית. בזמני ייאוש והתפוררות קולקטיבית, נדמה כי הסיפורים האלו, השבים וצצים בתרבויות שונות, חיוניים עבורנו יותר מתמיד. זאת מאחר ויש בכוחם להוסיף ולספק לנו השראה: שביל של רמזים המוביל לאוצר בלום של ידע אשר, עם חשיפתו נחשף גם החסך הגדול המכרסם בתודעתנו.
אני מוצאת קורט של נחמה בקיומם של אלו, המלווה את חלקנו גם כאשר האלים האיתנים, הגיבורים ואף תקוותיו הגדולות של האדם התפוררו לכדי עפר החומק בין האצבעות. בהיעדר כל אלו, שמירת רוחנו הנאצלה הפך לאתגר שאין להמעיט בערכו. כי כמו שמוות ביוני כבר הקשו: "מה יבוא לקיצו כשינותצו הסמלים"? נדמה שכל המבקש לצלוח מדבר רוחני זה - מן ההכרח שיצייד עצמו במצפן מדויק.
21/03/2019
נעה ארצי
*
[1] בספר העונה לאותו השם The Reign of Quantity & the Signs of the Times.
[2] ראה J.Evola – Revolt Against The Modern World פרק 37 עמ' 345-349
[3] J. Evola “Revolt Against the Modern World” פרק 18 p.136-137.