רובוט שיודע לדמוע - על נשמתה של המוזיקה האלקטרונית | מאת: יוסף בן עוז
משהו מעורפל מתרחש בשנים האחרונות בגזרה המיינסטרימית של המוזיקה העולמית.
על רקע הרעש הסביבתי הרגיל של פופ-כיף כיף כיף-כפיים שתמיד היה פה, כזה הנשמע כמו מערבולת פרסומית אחידה ובלתי נגמרת לאבקת חשמל, צצים ועולים יוצרים מסוג שונה. מדוברים בצעירים מליניאליים שיצירותיהם טבולות במשהו שאי אפשר להבין אותו אחרת מאשר - מתיקות ניהיליסטית בלתי מוסברת וטורדת מנוחה.
משהו מעורפל מתרחש בשנים האחרונות במיינסטרים של המוזיקה העולמית
חשוב להבין: אין מדובר כאן ב-Power Electronics או משהו דומה, מהסוג המכוון לכת שולית של חובבי הזוהמה הסהרורית של המוזיקה האלקטרונית האפלה, אלא ביצירות המתפוצצות אל קהלים של עשרות ומאות מיליונים; מיינסטרים - מיינסטרים. מיינסטרים למהדרין. האמת הפשוטה היא שזה התחיל כבר מזמן אלא שלא הבחנו בכך כל כך. אין במציאות קפיצות פתאומיות מבלי שהייתה להן הכנה כלשהי, ולאנשים קשה להרגיש בשינויים הדרגתיים. ובאמת זוהי בהחלט תופעת המשך ולא התפוצצות חדשה - אך הבה לא נקדים את המאוחר.
סרקזם נינוח שחצה את הקווים? - בילי אייליש
הדוגמה הטובה ואולי הצפויה ביותר העולה בהקשר הזה היא כנראה בילי אייליש. עם קהל מעריצים-מאזינים-צופים-עוקבים של עשרות מיליונים, קוצרת בזמן קצר למדי צעירה בלתי מוכרת זו תשואות בלי סוף מקיר ורוד-פוקסייה אחד למשנהו. תשואותיה של אייליש באות אליה בעקבות הקריירה השרוטה למדי שלה אותה בנתה לעצמה כ"סינגר-סונגרייטר" (מושג מטופש של בידור מתועש) של שירים עם טאץ' מעוות ושאריות של התמודדות אישית עם דיכאון עד לחיכוך עם המוות (ניסיון להתאבד במסע ההופעות האירופאי שלה). הדיסוננס המגולם בכל נימי אישיותה הסבוכה של בילי הוא תמצית הזחילה מתחת לעור של הצלילים העמומים של הפופ החדש, זה שהחליט להפסיק להתייחס לעצמו כמו אל לונה-פארק להמונים. מבחינה טכנית אייליש לא עושה מוזיקה רועשת, מפחידה או אפילו כזו שמרימה גבות אצל ההורים. מבחוץ הכל נראה סטנדרטי ורגיל. "מוזיקה כמו שכל המוזיקה של היום נשמעת", יאמרו האומרים. אלא שבעומק הדברים, אייליש באמת עושה משהו אחר. בהגשה אולטרה מתקתקה היא מחביאה חריקות קשות להבנה של סרקזם נינוח שחצה את הקווים מביקורת נוקבת לסוג של אדישות ובוז עמום כלפי כל המציאות כמעט. בניגוד ליצירות אקספרימנטליות נוסח צ'לסי וולף (כדוגמה), אצל אייליש אתה לא מצפה לאגרוף בבטן. היא לא פועלת בצד הדרך של המיינסטרים וממש לא מייצרת מוזיקת שוליים. היא עושה אלקטרופופ, או במילים פשוטות יותר: אייליש היא לא "אלטנרטיבית", אייליש היא הקפה והמאפה החדש, אפילו (ואולי דווקא מכיוון) שהוא מר ועכור. ריצת הבוקר המחוייכת לפני הנסיעה לעבודה, השם שיעלה לך בפרסומת הבאה לענקית הסטרימינג של המוזיקה וכו' וכו' - הבינותם את הפרנציפ. וזוהי במובנים מסוימים התפתחות מעניינת למדי של תעשיית הבידור המוזיקלית.
אלא שאייליש איננה הראשונה בעניין הזה, היא רק הפרק המילניאלי בתהליך ההתפוררות האיטי של העידן התמים של הפופ, זה שהחזיק עשור פחות או יותר בחלון קצרצר שבין האייטיז והניינטיז. רגע לפני שכבש החיוך מלא הבוז והאכזבה את פני כל הצעירים כולם בפרוץ המילניום החדש. אייליש מהלכת בין עמודי התווך של היצירות של Björk ודומותיה, ואולי אפילו פיטר גבריאל וקייט בוש שעוד בימים המוקדמים של האייטיז סימנו קו עדין של דם אדום בתוך החול הנקי; קו ההתחלה של העיוות העתידי שהמוזיקה הפופולרית מכילה בתוכה מיום היוולדה ככל הנראה.
כי במובן מסוים ככל שהשנים נוקפות יש תחושה שהאנושות (והאמנות הפופולרית עימה) מתכנסת יותר לתוך עצמה. הטקסטים הפכו אישיים הרבה יותר, והעניין של האדם במרחב הסובב אותו התחלף בעניין מוגבר בכל מה שמתרחש בתוככי הכלוב הפנימי של נפש האדם. התכנים כמעט כולם משקפים הרבה יותר מבעבר לבטים פנימיים והתחבטויות אישיות. גם המוזיקה הפכה יותר מורכבת ונורא נורא מיוסרת (עם או בלי הציניות שלי) וחסרה את הפן ההרמוני שהיה האלמנט הבולט בקלאסיקה הפופיסטית הוותיקה.
אייליש היא הקפה והמאפה החדש, אפילו (ואולי דווקא מכיוון) שהוא מר ועכור.
אצלי בספר, הכל קשור בהיסטוריה של הרוח האנושית: הקריסה הזו של האמנות אל תוך העיסוק בעצמי היא קצה המהלך. מדובר בתנועה שלמה של נפשות אבודות שתוכנן הפנימי - שברוב המקרים אינו אלא גודש בנאלי בלתי פוסק של מטחנה רגשית - מבקש למצוא לעצמו פורקן. התוצאה היא מעש אומנותי של אוננות-מנטאלית פומבי שבבסיסו עומדת כמיהה לפוצץ את הכלא העצמי הזה. משום שמי שעוסק בעצמו כל העת עלול לאבד את עצמו לדעת. אתם מבינים? הנפש היא יצור חמקמק: היא מספקת בן שיח, אך שותף זה הינו שותף בוגדני: כל שיחה עימו היא שחיקה נוספת של פני השטח של השפיות. וזו, הולכת יד ביד עם אובדן כל תחושה של ודאות. מאומה אינו ברור יותר, אפילו לא הדברים הקטנים. אם בעבר היה האדם חלק ממארג תרבותי עצום, ציביליזציות מפוארות שהשיגו את תכלית הקיום האנושי בחומר וברוח כמעט לחלוטין, הרי שבימינו התחלף המומנטום העשיר ומלא התעוזה של התרבויות האצילות של ימי קדם בתחושת ניכור אולטרה מתבודדת ואולטרה פרסונלית שאינה מסוגלת לשבור את הקונכיה שלה.
במובן מסויים גם בפרובינציה שלנו יש בילי איילישים. ייתכן אף שדודו פארוק הוא סוג של מחרטה חלודה החורצת חריצים של ניהיליזם מזוהם עמוק עמוק בתוך המוזיקה של המיינסטרים. במובן מסוים יש לאקט של דודו פארוק גוון של גאונות לטעמי, אולי אפילו יותר מזה של אייליש: פארוק זכור לי כפרסונה הבידורית המוצלחת ביותר שהשכילה להכניס ניהיליזם אל תוך תוככי התרבות הכי עממית של מוזיקת הפופ-מזרחית, אותה מוזיקה שאינה מכירה ניהיליזם זה מה טיבו - ניהיליזם הוא הרי מורשת אירופאית פילוסופית של אכזבה, אכזבה מן העולם האמוני, אכזבה שאל המזרח לא הגיעה כמעט, והוא נותר מחובר בכל נימיו אל מורשת המסורת העתיקה והחיה, הרבה יותר מאשר במערב.
ההיסטוריה איננה חוזרת, היא רק ספירלה של אותם התכנים החוזרים אלינו מפעם לפעם: מדוייקים יותר, מכוונים יותר. כמו אוויר חם המעלה אותנו בדרכו המפותלת של האדם אל השמיים.
החפיפה הזו, ההולכת וגוברת של המיינסטרים לתכנים של שוליים היא סוג של ליקוי מאורות. במובנים מסוימים יש פה אולי חריש עמוק בתודעה של רבים, מן הפנמה עדינה ואיטית של הבדידות ושחיקת תחושת המשמעות. יש האומרים שאם ישנו בנמצא נשגב חבוי (או אלוהים - תלוי את מי שואלים), אולי כמו זה שהיהודים מדברים עליו בכתביהם, הרי שאי אפשר שיופיע אם לא שנוקתה כל האורווה מכל הרפש הקודם. ימים יגידו.
אלא שהדבר מעלה תמיהה: אם המיינסטרים זז קליק וחצי הצידה ולוחך ברגל גסה את השדות של השוליים, מה עושים השוליים? השוליים עושים מה ששוליים תמיד עושים: מפשילים שרוולים ומחוללים סאונד שונה בתמהיל חדש, שאף אחד לא מבין לגמרי.
דוגמה טובה היא ככל הנראה Haunted Mausoleum - הרכב(?) ארגנטינאי המייצר סוג של Prodigy על ממריצים נרקוטיים בתוך קופסה של מתכת: בסיס אלקטרוני מעוות להפליא, עם נגיעות סאונד של גראולינג צורמני ומעוותיי סימפול נוראיים לבלי די, אלבומם Reality is a Fake הוא דוגמה מצוינת למפח הנפש הפומבי אותו הזכרנו למעלה.
אבל המוזוליאום רדוף השדים אינו בילי אייליש: בהוצאה מעורפלת של 30 עותקים הוציא הרכב את המוזיקה שלו על קסטות בלבד (נכון ליום כתיבת שורות אלו נותרה אחרונה על המדפים, רוצו לקנות). המוזיקה שלהם היא הגרסה האלקטרונית של התחושה שעברה בעמוד השדרה של כל מי ששמע את Fear Factory - Demanufactured בפעם הראשונה: אלמנטים אנושיים של לחן ושירה מעובדים ביד ממוכנת לתוך מבנים חזרתיים נעדרי חמלה, מדוייקים בדיוק של מכאניקת מעצורים של מכונה תעשייתית, המשתלבים ביחד למרבה הפַּלָצוּת לסוג של מוזיקה המייצרת בקצה המשפך שלה נעימה שחוזרת ונשמעת אנושית לאוזן. קצת כמו לקחת נפש אנושית, לפרק אותה למרכביה, להפוך אותם לחתיכות של מתכת ולהרכיב מחדש מן רובוט שיודע לדמוע.
סיומי הקטעים באלבומם של המוזוליאום אינם סיומים מוגדרים. יש שבירה, ועצירה מכאנית באמצע מהלך מוזיקלי. התחושה הנותרת היא של כפות ידיים המחזיקות מלוא חופניים חול רך שמישהו בועט בהן ברגע אחד, עיניך רואות את החול נזרה אל הרוח ואין לך מה לעשות.
בחזרתיות הממוכנת שלה מזכירה לי המוזיקה של מוזוליאום את ה-Trance, שתמיד היה בן חורג לז'אנרים הפופולריים ומעולם לא התקבל בשלום בלבבות. תמהוני זה, שתמיד התאווה להתחבק עם המיינסטרים, לא יכול היה לעולם להיות מה שהוא אינו: מוזיקה המבטאת רגשות באמצעות מהלכים מוזיקליים מכאניים, כמעט הייתי אומר מתימטיים.
היום, בהתבוננות לאחור אני יכול לראות את האדמה המשותפת לכל המוזיקה האלקטרונית כולה: יש פה כמיהה של בני האנוש לקחת את החומרים שהעולם כולו הולך אליהם: את הטכנולוגיה, את המדע, את המכונות, את התעשיה, את כל מה שהייחודיות והקסם הוא ממנו והלאה, שהרוח מנודה ממנו - ולעשות מכל זה מוזיקה, דווקא מוזיקה.
כי מוזיקה - יותר מכל - היא המדיום המסוגל להפיח רוח של ממש בכל סטרוקטורה, תהיה המנוכרת והזרה לנפש ככל שלא תהיה.
זוהי עבורי סגירת מעגל. אני שחשבתי את המטאל למפלט מהבנאליות של האלקטרוניקה שחירבה מבחינתי כל חלקה טובה בראייה שלי כנער מתבגר, חוזר אל האלקטרוניקה המלוכלכת ומוצא בה נקודות מסקרנות. מי חלם.
*
,יוסף בן עוז
כ”ט באלול ה’תש”פ
(18.9.2020)