פניית פרסה מן הריקבון - או: החזון של רשימות תהו | מאת: יוסף בן עוז
אדם המתהלך היום בעולם, דמו יבש בקרבו
אדם המתהלך היום בעולם, דמו יבש בקרבו. עת זנונים היא זאת, וכל ממזר הוא מלך. אסור להגיד את האמת פן מישהו ייפגע; אסור לירוק על שיפלות זוהמת היצירה הבינונית האופפת את הכל כמו צחנת המתים האופפת בית קבורה – שמא מישהו ייעלב. בעולם שמסדר לכולם מקומות בטוחים, שוחטים את האמת בסכין של חלודה ולא נשאר כמעט היכן לפגוש ברעידת אדמה בריאה ומעצבת. לימים, מתוך הבוז העמוק לתרבות שמכתירה כל טיפש בכתר חוכמה רק כי הוא מצליח לנסות, נולד הרעיון להקים במה שמשלשת אצבע כנגד כל זה.
רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ הוא הביטוי המלא של הרצון שלנו לתת לקורא-העברי פלטפורמה עשירה ששמה קצוץ על כל שיקול זר. בחרנו בקפידה כבר מההתחלה את הנושאים עליהם נרצה לכתוב. החלטנו כבר מהיום הראשון שאנחנו לא אתר חדשותי. לא מעניינת אותנו ההיצמדות לכל מה ש'הייפ', 'טרנדי', 'עכשווי' או נערץ. אין לנו סיכומי שנה או משפטים כמו "האלבום שיעשה לכם את 2020".
אנו חפצים בבמה הדוגלת בהתעלמות מכל הרכילויות המשעממות עד-להתפחלץ על כל ההו-הא שסביב המוזיקאים והתמקדות במוזיקה עצמה וברבדיה הרבים. יש מספיק מאלו בכל אתר מטאליסטי אחר שמחפש להתבלט על הרדאר. אנו מארחים מפעם לפעם קצת כתיבה יצירתית מקורית. מתוך ההבנה שצריך קצת לתת דם אם בדם אנחנו עוסקים. ולבסוף: די מוקדם הבנו שאותנו מעניינת האיכות ומעניינים המעמקים, כמו בתורת הסוד העברית הקדומה: הסוד חבוי במחשכים. בתוך הבינוניות קבור זרע של אצילות שכדי לגלות אותו צריך להפשיל שרוולים ולצלול פנימה, אין דרך אחרת.
אנחנו מאמינים שהמפגש עם חומרים מטלטלים בונה חוזקה. אנחנו מאמינים בטיפוס אל הפסגה. ביצירה שלא מחפשת נעימות כי אם תעוזה. אנחנו מאמינים שהדברים הכנים חבויים במקומות שמהם הכי מפחדים.
הכמיהה להיפגש עם יצירה מעוררת השראה ולא מתפשרת, דוחפת אותנו להשיב על כנו את מוסד הביקורת לייעודו המקורי – להיות המתווה הנוקשה של הקו האסתטי הראוי, ולא בימת יח"צ. נמיכות הקומה היא האנטיתיזה לכל מה שהוא מטאל; האנדרגראונד הוא נשמת אפה של המוזיקה הזו – תמיד היה ותמיד יהיה; יצירה לא יכולה להרשות לעצמה להיות כלב מקשקש בזנב מול 'האדון-הקהל'. היא צריכה לטלטל את העומקים שבאדם, להעיז ובעיקר: להיגמל משיקולים של רייטינג.
משקיפים אנו אל המרחב שלפנינו: אדמה רבה נשארה עוד לכבוש. עוד נצעד בתוכה עם קלגסים של דיו שחור על דפים לבנים. עוד נאהב אותה מחדש, והיא אותנו.
“ופתאום, נראה כי, לחיים ישנה משמעות חדשה”
*
יוסף בן עוז
רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ
נובמבר 2020