מחשבות | מאת: ש. נוי
אנחנו מתים כל הזמן, חשבתי לעצמי, מהרגע שאנחנו בוקעים אל תוך העולם אנחנו מתחילים בהליך המוות, תאי מוח מושמדים, בזמן שקשרים בין תאי מוח אחרים נוצרים.
שיערות ותאי עור עוזבים את גופי כל יום, כאילו מעולם לא היו חלק ממנו, שוכחים אותי לגמרי, בדיוק כמו אנשים שפעם היו חלק ממני ונעלמו מהר מכפי שהגיעו, אך אני עדיין שמרתי חלק מהם בתוכי,
למרות שהם לא שמרו חלק ממני בתוכם.
וכך גם היה איתך, אולי ממך שמרתי יותר מדי.
אולי ממך שמרתי יותר מידי
לפעמים הלב שלי צונח למטה, כמו גוף שמיימי שחדר לאטמוספרה, עולה בלהבות. מתכלה מהחיכוך, קטן וקטן, חלק מן הפעמים לא נותר ממנו דבר, בחלק אחר הוא מתרסק בקול חבטה.
הפעימות שלו מגמגמות, ואני לא מצליח להבין מה הוא אומר, או מה הוא רוצה, רק הייתי שמח אם הוא יפסיק לכאוב כל כך.
כל הזמן גדל וקטן, לפעמים, ניסיתי ללחוש לו.
כמו שלוחשים לתינוק בבטן, בתקווה שהוא יבין, בתקווה שהוא ישמע, כי אם הוא בועט, אז אולי כדאי להרגיע אותו.
לשאת ולתת, להבין למה, אולי ככה גם הלב שלי, בועט, אולי הוא לא מזרים לי דם, אולי הוא מנסה לשבור לי את הצלעות.
אני נזכר בפעם שהחיים שלי חלפו מעל פניי, מלא תמונות ורגעים בעניין של שניות, כאילו המוח מנסה לגבות כמה שאפשר לפני שהוא שובק, פעם שנקטעה בקול חריקת צמיגים.
הייתי רוצה להביט לשמיים פעם אחרונה לפני שאני הולך, הלב הזה מת, אבל השמיים מנשימים אותי, מפה לפה, מעין לעין.
יוצרים אצלי מחשבות, יש מאין.
אני לא יודע את זה, ואני לא יודע מתי, אבל אני אמות, ומתתי, ואמות שוב, והפעם הזאת הם יריצו אותי על מיטה עם גלגלים דרך דלתות, הם ילבשו מסיכות, והכל יהיה לבן, ומלאך המוות ישב במסדרון, מביט בשעון שלו בעצבים,
אך לא עבורי, זמני כבר עבר, והם ינתחו אותי, קצת אחר קצת, חלק אחרי חלק.
מקצות האצבעות שלי ישפכו אותיות, הם יקלפו את הידיים שלי עד לכתף, והכל יהיה מלא באותיות, בכל מיני שפות.
הם יחלצו ברגים חלודים מהברכיים, מפות דרכים מהרגליים, ינקו אבק מהחלציים.
המוח יפתח וממנו יקפצו אנשי צל קטנים, מצחקקים וצווחים, הם יתרוצצו במנהרות האוורור של המבנה שנים,
יקללו חולים סופניים בשנתם, ויפיצו פחדים.
הבטן תיפתח בקול ריקבון ענק, נחשי חומצה, וצלילים יברחו החוצה, הם יוציאו משם דפים מקומטים, ציורים, דברים שהייתי אוכל,
אנשים שהייתי בולע שלמים, הכל בניסיון לסתום את החור הקטן, של הכואב הנצחי.
והם ישלפו אותו החוצה, חלוד וקטן, מצומק ומגואל, על החדרים שלו יהיו תלויים מודעות שהנכס פנוי להשכרה.
אך הם ימצאו שם עוד חדר נוסף, קטן, ונעול. מתחת לערימת חוטי חשמל שהיו במוח הם ימצאו מפתח, שמתאים לחור.
ובחדר הקטן הזה, יהיה קיר, ועליו יהיו חרוטים שמות, ועל הקיר ישען שלד קטן, מחזיק יתד, היתד עדיין נעוצה בקיר
הוא לא הספיק לסיים את עבודתו, אותו איש קטן, אבל אני לא יודע את זה, ואני לא יודע מתי, וכנראה זה כבר קרה,
ואולי כבר יקרה, אבל הוא היה באמצע השם שלך.
לפעמים הלב שלי צונח למטה
*
חומרים נוספים של ש. נוי אפשר למצוא בקישור הזה.