.מחשבות | מאת: ג.ד
אנשים מסגלים לעצמם סדר יום, מסגרת, זה אפילו לא משנה באיזו שעה אתה תקום לעבודה, או לאיזו עבודה, אתה כנראה תגור באותו הבית זמן מה, לכן תלך באותו הרחוב.
הרחוב הוא מסגרת, אתה תלך בו באותה הצורה, באותו הקצב, אני לא חושב שאנשים חושבים, כמה פעמים הם דרכו על המרצפה הזאת, ברחוב הזה, זה לבד יכול לגרום לאדם לאבד את השפיות.
לרצות לברוח מהמרצפה הזאת, כמה שיותר מהר, וכמה שיותר רחוק, לעלות על הרכבת הראשונה דרומה, להתעורר בתחנה האחרונה, ולהתחיל לרוץ, עד שיאפסו כוחותיך,
עד שתגיע לעיר חדשה, שבה משתמשים במרצפות שונות לגמרי, ואז תדרוך עליהן אלפי פעמים, עד ששוב המחשבה תתגנב, ותמצא את עצמך במנוסה.
.רחוב
אבל בתוך סדר היום הזה, בתוך בתי הכלא הקטנים הללו שאנחנו חולקים, ובסופו של יום, הכול כלא, העור הוא כלא, הבשר הוא כלא, המוח הוא בוודאי כלא, המחשבה שלנו היא כלא,
הבית שלנו הוא כלא, החובות שלנו הם כלא, החברים שלנו הם כלא, הזוגיות שלנו היא כלא, חוקי החברה הם כלא, ואם לא תציית להם, יכניסו אותך, לכלא.
כדור הארץ, הוא הכלא הכי גדול שאי פעם נדע, וגם הכי נפלא. וכל הבתי כלא האלה הם מה ששומר עלינו ממי שאנחנו.
ולרוב אנחנו חולקים את הכלא שלנו, את המחשבות שלנו שכולאות אותנו את החלומות שלנו.
הלכתי באותו הרחוב, באותו הכלא, באותה שעת ליל, עם אותן אוזניות שכלאו את ראשי עם אותם הצלילים שכלאו את מחשבתי, ובהיתי באותן המרצפות, בעודי דורך עליהן,
בעודן רומסות אותי.
הייתי כל כך מרוכז בקירות התא שלי, שלא שמתי לב במה שקורה תא לידי, ולפתע צפירה ארוכה שחדרה מבעד לאוזניות, אורות בוהקים, וקול חבטה עמום.
הסרתי את האוזניות ורצתי אל עבר האדם שהרגע התרסק על האספלט, הלילה היה קר, הכביש היה קר, והמכונית הפגועה התרחקה במהירות,
הפרצוף שלו היה אחוז אימה, הפרצוף הזקן, והמלא קמטים שלו, התקדמתי לכיוונו, ולפתע עיניו נחו עליי, ונראה כאילו לרגע הוא נרגע
ירדתי על ברכיי, והוא ניסה לזחול לכיווני קצת, למרות שהיינו קרובים,
ערסלתי את ראשו הקירח והחלוש בין ידיי, והנחתי אותו על הברכיים שלי.
אני לא יודע למה דיברתי אליו, אבל כך עשיתי,
"אני אזמין אמבולנס, אל תדאג" אמרתי בעודי דוחף את היד שלי אל תוך הכיס, הרגשתי מטומטם, רציתי פשוט לפעול, אבל הרגשתי צורך גם לנחם אותו, משום מה.
הוא סימן לי עם היד בשלילה, ואמר "אין בכך צורך, _ _", עיניו הסתכלו עליי בכזו ערגה, ושלווה, "אנחנו מכירים?", שאלתי אותו בעודי מנסה להתחקות במוחי
האם אי פעם עיניי נחו על אדם זה.
הנשימה שלו הייתה כבדה, ונראה כאילו הוא התקשה לדבר, ציפיתי שאנשים מסביב יתאספו, אבל הרחובות היו ריקים, אפילו מכוניות לא עברו, חוץ מאותה ארורה שהפגישה בין שנינו.
"כל לילה", הוא התחיל לומר בנשימות כבדות, "כשהייתי חולם", עיניו לא זזו ממני, "הייתי חולם עלייך", הוא אמר בחיוך, "ועל הרגע הזה, כל חלום היה נגמר ברגע הזה", אני בהיתי בו
תהיתי אם זו בדיחה, "כל הזמן הייתי רואה חלקים מהחיים שלך, ואותי מת", מבלי לשים לב, ערסלתי אותו חזק יותר, ביתר נוחות, "למדתי להכיר אותך, לאהוב אותך", הוא לפתע השתנק,
השתעל בעוצמה, לקח לו כמה רגעים להרגע, "כל לילה, צפיתי בנקודות בחיים שלך, ובשלי נגמרים, ואיך אתה שם בשבילי", הוא בהה בשמיים השחורים, שנפרסו מעלינו, עוד כלא.
אני שתקתי, לא ידעתי למה לצפות, לא ידעתי מה לשאול, הוא חייך אלי חיוך רחב, ואמר
"תודה שהיית כאן בשבילי, ותודה על כך שאתה כותב יפה כל כך", הנשימה האחרונה שלו ננשפה החוצה, על הפנים שלי,
הוא התקשח בין ידיי, והרגשתי אותו מתרוקן מחיים, הדבר היחיד שקרע את הדממה, ואת הלילה, היו פעימות ליבי, וקולות הסירנות המתקרבות.