.מחשבות | מאת: ג.ד
תמיד אהבתי את הריח של הלק של אמא, בזמן שהיא הייתה שמה אותו, או אחרי, ויושבת עם אצבעות פרוסות לרווחה.
מבקשת ממני לעשות עבורה דברים, כי כרגע ידיה "משותקות", כשגדלתי, והייתי רוטן למה היא לא עושה את זה בעצמה במקום לבקש ממני,
היא הייתה אומרת לי "כי הרגע שמתי לק".
יום יבוא ואני לא אוכל להריח את הלק של אמא יותר, גם אם אריח את אותו הלק בדיוק, זה לא היה הלק של אמא.
כשהייתי קטן, והייתי יושב איתם בסלון, והיינו צופים בסרט כזה או אחר למבוגרים באנגלית, שאני לא מבין ממנו דבר, הם היו אומרים לי להסתובב עם הפנים לספה,
כשעמד לקרות משהו "לא מתאים לילדים", והייתי מסתובב, ומסתכל על הספה עם הגב למסך, מחכה שהם יאמרו לי שתמונות הזוועה חלפו, כדי שאוכל להסתובב בחזרה.
כשגדלתי, לא יכולתי להסתובב יותר עם הפנים לספה, גם כי החלפנו את אותה הספה ממזמן, וגם כי עתה אלו מראות אשר מיועדים לי,
ורובם גם לא היו על גבי המסך, הייתי מאוד שמח להפנות באותם הרגעים מבט, ולהביט בספה, להרגיש מוגן.
אני והוא, בקושי מדברים, אני לא חושב שקיים אדם ששתקתי איתו יותר, שתקנו שנים, אין לנו על מה לדבר, ואין לנו על מה לומר.
מדי פעם הוא אומר לי משהו חסר משמעות, שמעצבן אותי, והאינטראקציה קשה.
אני נהנה לשתוק, אבל לא איתו, אני אשמח לשתוק עם רוב האנשים שעות,
אבל דווקא עם האדם שאיתו שתקתי שנים, שמעולם לא היה לנו מה לומר אחד לשני,
איתו יותר מכל רציתי לדבר.
כל כך רציתי לדבר עם האדם הזה שאין לי מה לומר לו, ולו אין מה לומר לי.
החלפנו מהלומות, אך מעולם לא החלפנו מילות חוכמה, חום, או אהבה.
יום יבוא ולא נוכל להחליף יותר דבר, רק זכרונות של שתיקה ישארו איתי, שתיקה וריבים.
תהיתי מי יקבור את מי, אני אותם או הם אותי, לאחרונה אני מרגיש שאני אפסיד, ויהיה זה שעליו לחפור את הבור.
כל השנים שחפרתי לעצמי בור, ולא הסתכלתי מסביב, על עוד בורות שעלי לחפור, ושלי כה עמוק שלקח לי שנים לטפס החוצה.
וכשלבסוף יצאתי מצאתי את עצמי אפילו לא בבית קברות, סתם חפרתי באמצע הסלון, וכשבהיתי אל תוך הבור התמלאתי פחד נמוכים,
פן אפול לשם שוב.
וניגשתי לספה, ונשכבתי עם הגב אל הבור, בוהה במשען, חושב על כמה אני אהבתי את הריח של הלק של אמא.