להסתכל על הרע מבחוץ

מחשבות על בודלייר | מאת: איילת מרום

אני לא יודעת לשים את האצבע על המפגש הראשון שלי עם שירה*, אבל אני די בטוחה שזה קרה באחת מתריסר שנותיי בביצת הבורות הידועה בכינוייה מערכת החינוך בישראל. לא זו הבמה לשטוח את כל טענותיי כנגד אותה מערכת (שהתבססו ואף התרבו מאז שלמדתי יותר על מערכת החינוך בגרמניה), אז אני אנסה להישאר עניינית ולהיצמד לשיעורי הסיפרות – עבורי ועבור רוב ילדי ישראל המפגש הראשון עם אמנות השירה. 

אין לי ניסיון רב עם שוק הספרים בישראל ועם עובדיו וסופריו, אבל ממה ששמעתי, רוב העוסקים בתחום שנאו ספרות בתיכון. כדי להדגיש את הנקודה אפתח סוגריים ואחרוג קצת לנושא אחר: שיעורי הלשון והערבית. שניים מהמקצועות החלשים ביותר שלי בתיכון ובחטיבת הביניים (חוץ ממתמטיקה ופיזיקה). בבגרות בלשון כמעט ונכשלתי ועם לימודי הערבית הפסקתי ברגע שהם חדלו להיות חובה בכיתה ט'. אמנם בספרות והבעה עברית הייתי הרבה יותר טובה, אבל זה לא אומר שאהבתי את זה. והיום אני סטודנטית לפילולוגיה שלוקחת את החוג הספציפי שלי למקום בלשני וגם קצת מדעי, דוברת ולומדת בסך הכל חמש שפות (לא כולל נורדית עתיקה שאני מחשיבה כחלק מלימודי האיסלנדית), לוקחת מרצון קורסים בבלשנות – שוב, אחרי מתמטיקה ופיזיקה המקצוע החלש ביותר שלי בבית הספר! – וקוראת מאמרים על השוואה בלשנית של עברית מקראית וארמית להנאתה. עכשיו הגיע הזמן לסגור את הסוגריים, לחזור לנושא ולספר על מה חשבתי על שירה עד שנת 2017 בערך.

תמיד אהבתי לקרוא גם ספרים שאנשים אחרים בני גילי הסתכלו עליהם בזלזול ופטרו אותם במשפט "מה זה, שיעור ספרות?". וכן, הייתי אחת היחידות שבאמת קראה את הספרים שנדרשנו לקרוא לשיעורי הספרות. מעולם לא הצלחתי להיפטר מההרגל המגונה הזה וסחבתי אותו איתי גם לתואר הראשון, למרות שלפעמים זה אומר שהזנחתי מטלות יותר חשובות לטובת קריאה של ספר לקורס כזה או אחר (הס מלהזכיר ספרים שלא קשורים לתואר שנתקלתי בהם במקרה והתחשק לי לקרוא, חלקם אפילו בכלל לא היו ספרי עיון!). כשאני מנסה להיזכר מה למדתי בשיעורי ספרות – לאו דווקא בצורה כרונולגית או לפי שנת לימוד מסויימת – ביאליק הוא הראשון שעולה לי בראש עם "מאחורי הגדר", צמוד אחריו ש"י עגנון עם "תהילה" ו"האדונית והרוכל". זלדה, כמובן, עם "לכל איש יש שם". "המאהב" של א.ב. יהושע שעדיין גורם לי להתקף חלחלה בכל פעם שאני רק חושבת עליו. בחטיבת הביניים "ליידי נץ" ו"שלושה בני עורב", במקרה של "ליידי נץ" הוקדשו כשני שיעורים לטובת הצפייה בסרט. ואיך אוכל לשכוח את "לשבור את החזיר". "לשבור את החזיר" של אתגר קרת גרם לי להבין כמה שיעורי הספרות בבית הספר חוטאים לשמם ולספרות ולמוסד ולכל דבר שהם יכולים לחטוא לו. איך זה יכול להיות שרק כעשר שנים אחרי שלמדתי את הסיפור, הבנתי שהוא מדבר על קפיטליזם? כי בשיעור ספרות היינו עסוקים עם שקר כל שהוא מצליב, כי כל הדברים בשיעורי ספרות מצליבים, וגם סינסתזיה, כי זו מילה מגניבה אז נשתמש בה בכל טקסט שאנחנו לומדים גם אם זה לא קשור. שיהיה לילדים מה להקיא בבגרות. הנקודה שניסיתי להעביר היא, שגם בתור ילדה מעולם לא נרתעתי מספרי "מה זה פה שיעור ספרות?". ובכל זאת, השירה תוייקה במוח שלי תחת אותו המשפט בדיוק: שירה זה לשיעור ספרות. זה משעמם, זה מטופש, זה לא ספר אמיתי. אלא אם כן זה מדבר על השואה כמובן.

אם כן, הנה אני, חיה את חיי אמנם לא כשונאת שירה מוצהרת אבל בהחלט כמזלזלת בשירה באופן לא מאוד מתנצל. בינתיים קרו כל מיני דברים: סיימתי את התיכון (לא קיבלתי תעודת בגרות. השלמתי את הבגרות במתמטיקה כחמש או שש שנים לאחר מכן, בצבא), התגייסתי, נשארתי בצבא יותר מדי זמן בטעות, החלטתי שאני רוצה להיות וטרנרית, חצי שנה אחרי שהלימודים התחילו החלטתי שאני רוצה להתאוורר שנתיים בחו"ל באדיבות ביטחון אלעל, וכמו שאמרו חכמים: יאדה יאדה, מצאתי את עצמי בונה על מערכת יחסים לטווח ארוך עם המשרד לענייני זרים ומהגרים של גרמניה. במהלך התקופה הזו למדתי הרבה דברים ושיניתי את דעתי לא מעט, ועדיין לא נמשכתי ולו לרגע לאיזה ספר שירים ידידותי. זאת למרות חיבתי לקריאת המילים לשירים** שאני שומעת והעובדה שבזכות לימודי השפה, ישנם משמעותית הרבה יותר שירים שאני מבינה – חוויה מיוחדת לכשעצמה, קצת כמו לנקות אבק מעל משטח ולחשוף תחתיו עבודת אמנות מורכבת.

אלה מכם שהם ממש טרו עלולים לשנוא אותי על מה שאני הולכת לספר, כי אני לא שומעת מטאל אמיתי ואני מיינסטרים. אם אתם מרגישים שזה עלול להיות אתם, דעו לכם שזה מעיד עליכם, לא עלי. בכל מקרה, אחת הלהקות דוברות הגרמנית להן הייתי מאזינה היא כמובן ראמשטיין. במובן של המילים לשירים, ראמשטיין מאוד לא אחידה. יש שירים שמתכתבים עם יצירות ספרותיות גרמניות מוכרות מאוד בצורה כמעט אקדמית, שירים מרובי רבדים שככל שאני מאזינה להם יותר, אני מגלה עוד ועוד מתחת לפני השטח. לעומתם, יש שירים כמו Bück Dich. בכל מקרה, מאחר שהתחלתי להתעניין במילים לשירים, התחלתי להתעניין במי שכותב אותם, במקרה הזה סולן הלהקה Till Lindemann. וכשהתחלתי לברר בנושא – בעיקר כי רציתי לקרוא עוד על רקע של שירים מסויימים – גיליתי שהוא כותב גם שירה*** והוציא שני ספרים. מעט לאחר מכן נתקלתי בהזדמנות לקנות אותם (כספר אחד) די בזול, והלכתי על זה. רוב השנים האחרונות בחיי הן אני, מחליטה ללכת על זה. קיבלתי ככה כמה החלטות ממש גרועות, אבל בסך הכל זה מה שהביא אותי לשבת על ספה בדירה שלי במינכן ולנסות לכתוב טקסט על שירה בגרמנית בזמן שהשכנים שלי צועקים בחוץ ושומעים מוזיקה בקול רם, אז זה לא יכול להיות עד כדי כך גרוע. גם במקרה הזה לא התאכזבתי. אפילו להיפך.

כמובן ששירה ומילים לשיר הן שני דברים שונים לחלוטין, וLindemann מדבר על זה לא מעט כשהוא מתראיין בנושא. הוא מתאר שני תהליכים שונים לחלוטין עם שתי תוצאות שונות לחלוטין. בכל מקרה, זה היה ספר השירה הראשון שלי, אשר – ספויילר – נמצא כרגע על מדף בתוך ספרייה קטנה שמוקדשת כולה לספרי השירה שלי. התחלתי להסתובב עם הספר לכל מקום ולקרוא אותו שוב ושוב ושוב. אלה היו ימי בביטחון אלעל, עבודה שבמסגרתה זכיתי לטייל בלא מעט מקומות, בין אם במסגרת העבודה על חשבון משלם המיסים או במסגרת הכרטיסים המוזלים שיכולנו לרכוש כחלק מההטבות של המשרה. לקחתי איתי את הספר כמעט לכל מקום. הוא היה ברובניימי, עיר בלפלנד הפינית על חוג הקוטב הצפוני. הוא היה בזנזיבר ובשדה התעופה הנוראי באדיס אבבה. אני די בטוחה שהוא היה בארושה למרגלות הקילימנג'רו. הוא היה בפריז, באמסטרדם ובקובה. ישבתי וקראתי בו בסנטרל פארק בזמן שמישהו עשה ספרינטים במעלה גבעה ממש תלולה לידי, ותהיתי מתי אני אצטרך לקרוא לאמבולנס. וכמובן, הוא עלה לרגל לארץ הקודש. אז קרה הפלא, והשירה החלה לאבד את הקונוטציה השלילית שהיתה לה אצלי. לא רק זה, היא התחילה לקבל קונוטציה חיובית מאוד.

ואז התחלתי לקרוא את כל המשוררים שעד אז רק חייכתי והנהנתי כשאמרו לי שאני חייבת, פשוט חייבת לקרוא אותם. התחלתי בקטן – מיהודה עמיחי. מאוד קשה לי עם ספרות עברית, עם שירה עברית לא ממש. יש לי תיאוריה לגבי זה, אבל שוב, לא זה המקום להשערות הבלשניות שלי. אז קראתי יהודה עמיחי. שוב ושוב. קראתי את לאה גולדברג ואלכסנדר פן, גיליתי שזלדה כתבה עוד כמה דברים חוץ מ"לכל איש יש שם" – למרבה האירוניה, דרך יונה וולך – וכמובן, כתוצאה מנסיבות חיי, התחלתי לקרוא שירה גרמנית. הגעתי אפילו לטריטוריות שלא חשבתי שאי פעם אפסע בהן, כמו רופי קאור. את הסמינריון הראשון שלי החלטתי לכתוב על משורר שוודי (מה שאומר, ספרות מקור ומקורות בשוודית. את הסמינריון הייתי צריכה כמובן לכתוב בגרמנית והתחלתי שבוע לפני מועד ההגשה. לא קיבלתי ציון טוב. כבר סיפרתי שיש לי לפעמים רעיונות ממש גרועים?). ואז, ביום בהיר אחד, נפל עלי בודלייר.

לא פיזית – העותק שיש לי ממש כבד ועלול היה לגרום לי לנזק פיזי. אפשר להגיד גם שהוא לא "נפל" עלי, אלא יותר נדחף לכיווני באמצעות הפרוזה של ה.פ. לאבקראפט. כך או כך, בסופו של דבר ישבתי וקראתי במו עיני את "פרחי הרוע".

ואז, קראתי אותו שוב.

אִם הַפִּגְיוֹן, הָאֹנֶס, הַדְּלֵקָה, הָרָעַל

עֲדַיִן לֹא רָקְמוּ בְרִשׁוּמִים בְּדִיחִים

מַסֶכֶת גּוֹרְלוֹתֵינוּ הָעֲלוּבִים-שׁכִיחִים –

הֵן כִּי נַפְשֵׁנוּ עוֹד לֹא דַי בְּחֶצֶף תַּעַל!

(שארל בודלייר - פרחי הרע, תרגום מצרפתית: אליהו מייטוס)

ושוב.

זה לא היה כמו לחזור לשיר אהוב, כמו הקריאה הכמעט אובססיבית שלי את עמיחי. כל פעם שקראתי את "פרחי הרוע" הייתה כמו לקרוא אותו לראשונה. אני סובלת לאחרונה מבריאות די רעועה ובין השאר מהפרעות בשינה, מה שגורר כמובן אפקט ביצה ותרנגולת. כל המומחים אומרים: כאשר לא מצליחים להירדם, לצאת מהמיטה ולעסוק בפעילות מרגיעה כמו קריאה. כשאני צריכה לקום בחמש בבוקר כדי ללכת לעבודה זה פחות רלוונטי, אבל במהלך הסמסטר – שהסתיים לפני כמה ימים – זה לא קורה כל כך הרבה ואני נשארת לבד בחושך עם המחשבות שלי. כדי לא להיות לבד, החלטתי לצרף את בודלייר למסיבה ולעסוק בפעילות המרגיעה של קריאה על זונות פריזאיות.

בעת של נדודי שינה ושל לחץ, אולי נבון היה לפנות למקומות אחרים. לדוגמה, הייתי יכולה לצאת לטיול חורפי בחיק הטבע השוודי יחד עם Tranströmer ולראות עקיבות של איילה בשלג הבתולי. הייתי יכולה לשבת על מרפסת בערב ירושלמי קיצי ולהרגיש את הרוח מצננת את חום היום יחד עם יהודה עמיחי. הייתי יכולה לטייל ביערות עם רוברט פרוסט, הייתי יכולה להיות פמיניסטית ומעצימה יחד עם קאור או אנג'לו, הייתי יכולה לצאת לגלות בעיר ללא פנים יחד עם ברכט. בחרתי בבודלייר.

החוזר

אֲדֹם-עֵינַיִם, כְּמַלְאָךְ,
אָשׁוּב אֶל הַקִּיטוֹן שֶׁלָּךְ,
עִם צִלְלֵי-הַלֵּיִל אֶפְלֹשׁ -
אֵלַיִךְ, שְׁחֻמָּתִי, אֶגְלֹשׁ.

אֶתֵּן לָךְ נְשִׁיקוֹת צִנָּה
קָרוֹת כְּבֹהַק-לְבָנָה,
וְלִטּוּפֵי נָחָשׁ, אֲשֶׁר
סָבִיב לְקֶבֶר מִשְׁתַּרְשֵׁר.

עִם בּוֹא הַבֹּקֶר הֶעָפֹר*
שׁוּב לֹא אֶהְיֶה שָׁם: רַק הַכְּפוֹר
יִשְׂרֹר עַד שֶׁהַיּוֹם יֻכְרַע.

לַאֲחֵרִים הַחֲזָקָה
עַל יֵשׁוּתֵךְ בְּיָד רַכָּה -
אֲנִי רוֹצֶה לִמְלֹךְ-נוֹרָא!

(שארל בודלייר - פרחי הרע, תרגום מצרפתית: דורי מנור)

בשעות היחידות ביום בהן באמת שקט והחושך בחוץ נראה יותר חשוך, בכמה דקות הפסקה בין קורסים, בהמתנה לתור הבא לרופא: אני הולכת בסימטאות המלוכלכות של פריז היפה ובוחנת את האוכלוסייה הענייה, החלשה, השיכורה והנחשלת, שאין לה את המזל והאמצעים להעמיד פנים שהיא לא כזו, כמו רובנו. בודלייר מדמם מליבו את תוך הנייר, הוא מגיש לי את הצד האפל של הדברים עטוף בנייר עיתון ישן כמו דג מת, ובמקום לברוח מהמוות המזדחל והרקבון הפושה, אני בוחרת לקחת לגימה מהיין המטאפורי (אני ממליצה לסובלים מהפרעות שינה להימנע מצריכת אלכוהול, במיוחד כשהם לא מצליחים להירדם וזה הכי מפתה) ומתמסרת לכאב ולייאוש ולאבדון.

יש האוהבים את בודלייר כי הוא אפל. אני? כי הוא מאפשר לי להביט ברוע מבחוץ.

אני לא פסיכולוגית, ולכן לא הייתי רוצה לזרוק פסאודו-אבחנות בשקל של מגידת עתידות ביוטיוב. כל מה שאני יכולה לעשות הוא לנחש. ואני מנחשת שהסיבה בגינה בחרתי בבודלייר ברגעים הרעים ביותר שהיו לי לאחרונה היא לא בגלל הייאוש ואבדון והמשבר האקזיסנציאלי. לא במובן השטחי של הדברים. 

אני לא פסיכולוגית, אבל אני מאוד, מאוד דרמטית. כנראה בצורה שמזיקה לי לפעמים, במיוחד כשאני באה במגע עם אנשים שלא יודעים שמרוב הדברים שאני אומרת או עושה אפשר וכדאי להתעלם. ומה יותר דרמטי מלתאר את המוות בתור מלכת הנשף? מה יותר דרמטי מלכתוב שיר אהבה ארוטי לקבצנית רנדומלית ברחוב בשכונה הכי גרועה בפריז של המאה התשע-עשרה? מה יותר דרמטי משירה? זה האסקפיזם שלי. קשה לי להסביר בדיוק את סוד הקסם, ממש כמו שקשה לי להסביר לאימא שלי למה, כאשר כואב לי הראש, לשמוע דת' מטאל בווליום די חזק עוזר לי מאוד. להיכנס למאורת האופיום של בודלייר מאפשר לי להיכנס לרגע לפרופורציה ולהתחבר למציאות. 

יש אנשים שאוהבים את בודלייר בגלל שהוא אפל, יש האוהבים אותו כי הוא חושף את הריקבון והסיאוב של החברה האנושית בדרכים מכשפות ביופיין, ואין ויכוח על טיבה של הכתיבה שלו. אני אוהבת לקרוא בודלייר מאותה סיבה שאני נהנית מהמיתוסים של ה.פ. לאבקראפט – אני זוכה להסתכל על הרע מבחוץ, במנותק. אם יורשה לי להיות מליצית, אני זוכה להריח את פרחי הרוע בלי להשתכר מניחוחם.

*אני לא יכולה לחשוב על דרך יעילה להפריד בין poetry לsinging בעברית, לצערי נאלצתי להשתמש במונח "שירה" עבור שניהם וזה יכול להיות קצת מבלבל לפעמים

**כאן songs

***חזרה לpoetry

-

אילת מרום
אוגוסט 2019